בבואות

"ספר לי סיפור," העיניים הגדולות נשקפו לעברי באור כחול.

ניגשתי אליו, ליטפתי את ראשו הבהיר והתחלתי לספר אגדת ילדים,
“פעם, פעם, לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, רחוקה, גרה נסיכה יפה…”

הוא הרים את ידו הרכה והניחה על פי החרוש, “ סבא, עברתי כבר את הגיל לאגדות על נסיכות ופיות, ספר משהו עם אקשן, ספר על הצבא, אימא אמרה שהיית במלחמה, זה נכון סבא? באמת היית חייל? רצחת אנשים?”

ידי המגויידת נעצרה על ראשו של הנער, גוש קשה נתקע בגרוני ללא יכולת להקיא או לבלוע, כחכחתי והשתעלתי מעומק החזה, חשתי את צלעותיי חורקות ונאנקות, “זה נקרא להרוג,” תיקנתי בקול חרוך, “אתה עדיין צעיר מדי לסיפורים מהמלחמה, זה לא בשביל ילד בגילך,” הוספתי.

“אני לא תינוק, עוד מעט מותר לי לנהוג, אתה כבר נלחמת כשהיית בגילי!” להט ניצת בעיניי התכלת.

משכתי את ידי מראשו והעברתי אותה לראשי, העברתי את אצבעותיי הצפדות דרך שיערי הקלוש, הסרתי את משקפי וניגבתי את הזגוגיות בשולי חולצתי, הרכבתי אותם בשנית ומיקדתי את מבטי, דמותו נגלתה לי לפתע באור חדש.

אכן הייתי רק מעט יותר מבוגר ממנו, כאשר שרתי בצבא, וסבא שלי שרד זוועות איומות הרבה יותר, ובגיל יותר צעיר, עדיין הוא נראה לי כל-כך שברירי אפילו רק בשביל לשרוד סיפורי-מלחמה, אין מה לעשות, הוא יצטרך לפגוש את החיים ואת המוות, במוקדם או במאוחר, הרי כולנו בעצם בבואות באוקיינוס הזמן, כמו אדוות על פני המים.

קמתי לעבר ארון הספרים, חיפשתי בין המדפים המאובקים, ולבסוף מצאתי את מבוקשי. הוצאתי אלבום תמונות עתיק יומין, מתפורר ומצהיב, ענן אבק סמיך, התרומם באוויר ואפף את ראשי, השתעלתי עמוקות, בעודי מצמיד את האלבום לחזי. אחר-כך התיישבתי חזרה על הספה המרופטת, כאשר האלבום מונח על בירכיי.

פתחתי את האלבום בזהירות וערימה של דפים ותמונות כמו השתחררה מכלאה ונשפכה אל הרצפה. הנער נחלץ לעזרתי ואסף את הערימה לחיקי, תוך שהוא מנסה להסתיר את סלידתו מריח הזקנה החמצמץ.

נברתי בערימה והוצאתי מתוכה תמונה צהבהבה, בתמונה נראו שלושה בחורים צעירים, חסונים, ויפי-תואר, שהביטו בעיניים בהירות, היישר לתוך העדשה, כל חזותם אמרה ביטחון ויוהרה.

הוצאתי ממחטת בד מכיס חולצתי, ומחיתי דמעה מעייני, אחר-כך כחכחתי בגרוני, הבטתי לתוך עיניי התכלת והתחלתי לספר, מתוך דמותו של נכדי צפו ועלו הדמויות ושבו לחיות מול פניי.

***

היו היו שלושה חברים, גונן, יריב ושריד. חברים מילדות. תמיד יחד, לא ניתנים להפרדה. מחוברים כמו תאומים-סיאמים ממש. הכל כינו אותם שגיב בקיצור, או הלצה, או אולי, כי לא ידעו מי זה מי. שלושתם היו יפי-תואר, חסונים ובהירי-בלורית. הם גדלו יחדיו באותה קבוצה בקיבוץ, מהגיל-הרך, דרך הגן, בית-הספר ועד לסיום הלימודים. גרו יחד, למדו יחד, אכלו יחד, ישנו יחד. הכול עשו ביחד, אפילו בחורות לא הפרידו ביניהם. הנאמנות בינם הייתה חזקה יותר מהכול. יותר חזקה מהחיים עצמם.

גונן תמיד חלם להיות רופא. כבר כשהייה בגן-הילדים, היה מטפל בכולם, בודק ומבצע חבישות, ועזרה ראשונה. גוף האדם היה המכונה המרתקת ביותר עבורו, והוא ידע בעל-פה את שמות כל העצמות, והאיברים בלטינית. הוא היה ספורטאי מצטיין באתלטיקה, ומשחקי כדור. שחיין מעולה, ומציל מוסמך. תמיד היה מוקף בבחורות מכל עבר, אולם נאמנותו הראשונה, תמיד הייתה נתונה בראש ובראשונה, לחבריו.

יריב היה יותר שקט ומופנם, אהב לטייל בשדות בגפו, או לרבוץ על ערימות החציר שהשחירו ליד הרפת, אולם לפעמים, כאשר הייתה נחה עליו רוח שטות, היה ניתקף בפטפטת, מדבר שעות ללא הפסקה, ואף עושה שטויות. הייתה לו נפש של אומן, הוא אהב כל סוג של אומנות, אך בעיקר נמשך לאומנות הצילום. היה לו מפתח לחדר החושך של הקיבוץ והיה מבלה שם ימים כלילות. תמיד הסתובב עם מצלמה, וזום ארוך, שנראה כמו תותח. הוא הציג תערוכות מדהימות, זכה במספר פרסי-אומנות לנוער, וניבאו לו עתיד מזהיר בסדר גודל עולמי.

שריד נחשב לחכם ביניהם, לא רק בשל היותו מוכשר בלימודים, הייתה לו כריזמה מגנטית וכושר מנהיגות טבעי. מעולם לא היה צריך להרים את קולו כדי לשכנע. כאשר שריד היה מדבר כולם היו מקשיבים. הדיבור הרך והנעים שלו, בצירוף חיוכו שובה-הלב והמבט החודר, היו משכנעים מיד גם את קשי-העורף הגרועים ביותר. הוא מאד אהב מתמטיקה ומדעים, תמיד היה עסוק ביותר, גם בחופשים, וגם בתקופת הלימודים, אם בחוגים לנוער שוחר-מדע, אם בהדרכה בתנועה, או בארגון פעילויות לילדי בית-הספר.

***

“אוקי סבא הבנתי היו שלושה ילדים, שריד, יריב ורונן, אני מכיר הרבה ילדים, אבל מה זה קשור לצבא? איפה האקשן?” קולו המפציר של נכדי שלף אותי מתוך הסיפור.

“גונן זה בא מלגונן, להגן או לשמור ולא רונן מלרנן, לשיר, לזמר לשמוח או בסלנג גם להלשין. הצבא לא יברח, אם תקשיב בשקט ובסבלנות אז נגיע גם לשם אני מבטיח!” הנוער של היום זה לא הנוער של הלילה, גיחכתי לעצמי וצללתי חזרה לתוך הסיפור.

***

בהגיעם לשרת בצבא, הם דרשו לשרת יחדיו באותה יחידת מסתערבים, לאחר מאמצים רבים, עלה הדבר בידם, בתחילה הצבא התנגד, בטענה שחזותם אינה מזרחית מספיק, המפקדים חששו שיהיו כנטע זר בתוך הצוות, בגלל הקרבה הרבה בינם, אולם לבסוף, אם בגלל מחסור חמור במתנדבים דוברי ערבית, שיסכימו לחתום קבע לתקופה ממושכת של שירות, או אולי בזכות קשרים שהופעלו, דרך חברים מהקיבוץ, התקבלו שלשתם לאותו הצוות.

הם עברו הכשרה מפרכת, שכללה אימונים גופניים ונפשיים קשים ביותר. אימונים בכל-סוגי-הנשק, ובקרב-מגע. למדו להתחפש, ולהיטמע בקרב האוכלוסייה הערבית. להתאפר ולשנות זהות. למדו אפילו להתחפש לנשים, באופן שהיה מבלבל גם ערבי מלידה.

לאחר הכשרה של שנה וחצי, הם החלו בפעילות מבצעית. גונן הוכשר כחובש, הוא עבר את קורס החובשים בהצטיינות מדהימה, הידע והיכולת שהפגין היו גבוהים, אף מאלו של המדריכים.

יריב היה צלף, יותר נכון, הצלף בהא הידיעה! ידו היציבה, ועינו החדה שהתאימו כל-כך לצילום, התאימו כמו כפפה למלאכת הצליפה. הוא היה עושה מקבצים, שלא היו מביישים אלוף אולימפי בקליעה למטרה. הוא התאהב במלאכת הקליעה, והיה נוהג להתאמן להנאתו, בכל הזדמנות אפשרית, ועל מטרות שונות ומשונות, כגון פחיות, בקבוקים וסלעים שונים. כאשר היה רוצה להסב את תשומת-לבם למשהו, היה מוציא את הרובה המושתק, ויורה לעברו, כדי לסמנו. הנשק הפך לחלק בלתי נפרד מגופו, כמו המצלמה.

כאשר החלו בפעילות מבצעית, נשלחו לרוב כחוליה חיסול מוסווית עצמאית, כאשר שריד מפקד על החוליה, אף שעדיין לא היה קצין. ההישגים שלהם היו מרשימים ביותר מהרגע הראשון. הם פעלו בתיאום מושלם, כאילו היו מסוגלים לקרוא איש את מחשבותיו של רעהו. במהרה הם הפכו לצוות-החיסול המובחר ביותר ביחידה. ציוותי-סיוע של חיילים היו מסירים באזור ודואגים למילוטם בעת הצורך. לפעמים צרפו אליהם אדם נוסף איש שב"כ או משת"פ שינחה אותם לעבר המטרה.

לרוב משימת החיסול בוצעה בידי יריב. בתחילה היה מסמן קו על כת הרובה, עבור כל חיסול מוצלח, אולם, אט, אט, ההנאה פינתה את מקומה למשהו אחר. יריב נעשה עצבני ומריר, הם לא ידעו אם הפחד כרסם בו, או אולי רגשי אשם על ההרג הרב, הוא לא אמר דבר רק נעשה שתקן עוד יותר, ושמר על חזות קשוחה כלפי חוץ, רק כאשר צילם התרכך מעט וחזר להיות יריב של פעם.

גונן השתדל להימנע מכל ירי, וגם כאשר כבר ירה, לרוב פספס או רק גרם לפציעה, שאחר-כך טיפל בה במסירות. לקיחת חיי אדם הייתה מנוגדת לעקרונותיו והוא קיווה בכל ליבו שיוכל לסיים את השרות ללא הרג. הוא לא יכל לשאת את המחשבה לפגוע ביצירת פאר מדהימה כמו גוף האדם, והיה מוכן לעשות זאת רק כמוצא אחרון ובליית ברירה, כדי להגן על המדינה, להגן על הבית, וכמובן כדי להגן על חבריו. בינתיים הציל חיים רבים ככל יכולתו, כדי לכפר על ההרג הבלתי-נמנע.

שריד הבין את חסרונותיהם ואת יתרונותיהם של חבריו, וידע לנהל את המשימות כך שיחפו זה על זה בצורה אופטימלית, אולם השינוי במצבי-רוחו של יריב החל להדאיגו.

***

“מגניב סבא, אז מה הם התחפשו לערבים כמו בפורים והלכו לרצוח? ומה אתך? אה, אני יודע אתה היית גונן? או אולי יריב? שריד? תספר לי על איזה חיסול רציני במיוחד!” קולו של הנער התנגן באוקטבות עולות ויורדות.

“שגיב,” גיחכתי ושוב תקף אותי השיעול הארור, חשתי את קרבי מתהפכים בגרוני, הנער שוב נחלץ לעזרתי וחבט בידו על גבי, משהו השתחרר, דמעות זרמו מעיניי, הוצאתי עוד ממחטה וניגבתי את פני, עצמתי את העיניים לכמה רגעים, רעד בלתי נשלט אחז בידי, שילבתי אותן זו בזו בכל כוחי, זיעה קרה כיסתה את גופי וזרמה במורדותיו, "אין ברירה אתה חייב להמשיך!" פקדתי על עצמי בקול רם וצללתי חזרה לסיפור.

***

לילה אחד הם יצאו למשימת חיסול של מבוקש בכיר, איש שב"כ שכינה עצמו אבו-יוסוף נילווה אליהם. הם הגיעו לבית גדול בפאתי הכפר שבו התגורר משת"פ בשם עזיז, האוויר היה מחניק, ערפלים של בוקר מעורבים בחום וצחנת משרפות אשפה, עזיז פתח את הדלת לבוש כותונת, כאשר אקדחו בידו והביט מבוהל במעלה ובמורד הרחוב. אבו יוסוף הציג אותם בפני עזיז ונעלם בחשיכה. עזיז הביט בתמונה שהראו לו, נעלם בפנים למספר רגעים, ואחר-כך יצא לבוש ומוכן לצאת לדרך.

הם עקבו אחריו לאורך סמטאות הכפר, שריד נצמד אליו ואילו גונן ויריב נעלמו בין הצללים, כדי לאבטח, וכדי לא למשוך יותר מדי תשומת לב. כך הם הלכו והלכו במשך שעה ארוכה, שריד חש כי משהו מסריח מתרחש.

הם עברו דרך חצרות-גרוטאות, ומעל חומות שזכוכיות משוננות משברי בקבוקים, היו נעוצות על גבן. כלבים שוטים, מזילי-ריר וחושפי-שיניים, ליוו אותם בנהמות, ויללות רמות. הזמן נמשך ונמתח, והשעה כבר החלה להיות מאוחרת, או מוקדמת, ליתר דיוק. דמדומי-השחר החלו להווריד, את פאתי המזרח. צינת-בוקר לחה החלה לנשב, והפכה את בשרם, חידודין, חידודין. תרנגולים, החלו לקרוא במלוא גרונם והמואזין פצח בסלסולים, גוברים והולכים.

עזיז ביקש סיגריה, שריד סרב בנוקשות, כיוון אליו את אקדחו, ואיים עליו שיזדרז, או שיהפוך הוא, למשימת החיסול. עזיז אמר שזה הבית, הצביע על בית מפויח עם דלת-פח חלודה בצבע חום-אדמדם, במרחק של כשלושים מטרים, ופנה ללכת, שריד חשד במשהו מוזר, וחשש כי אולי זו מלכודת.

הוא תפס את עזיז בכתפו, ובאיומי אקדח, ציווה עליו לבוא אתו עד לפתח הבית. עזיז החוויר מפחד, וניסה למחות, בטענה שהדבר יחשוף אותו, אולם שריד הקשיח את ליבו, גרר אותו עמו לדלת, “תדפוק בדלת ואחרי שהם יפתחו אתה רשאי להתחפף!” ציווה עליו בקשיחות.

עזיז ביצע את המשימה בעל כורחו, דפק בדלת וקרא להם לפתוח, ברגע שהדלת נפתחה הוא נעלם בריצה מטורפת. שריד וגונן, פרצו לתוך הבית והחלו בסריקות אחרי המבוקש. יריב הקיף את הבניין מאחור, כדי לטפל במי שינסה לחמוק דרך החלון. אישה עבת בשר החלה בשאגות נהי ומרורים, וכל הכפר נעור לחיים. מקהלה המונית של צעקות, וקריאות בצירוף קולות המואזין, שנשמעה כמו צפירות עולות ויורדות.

הם סרקו את הבית לאורכו ולרוחבו ביסודיות, מצאו מקומות מסתור שונים ומשונים, אולם לא היה זכר למבוקש. למעשה לא היה אף גבר בבית, רק נשים וילדים לבושי סמרטוטים. תמונה נוגעת ללב של עוני וזוהמה.

ציוותי המילוט באו לקחת את מקומם, הם קיפלו והסתירו את נשקם, בדמדומי הבוקר הם נראו בדיוק כמו כל כפרי-ערבי ההולך לעבודה. הם הקיפו את הבניין מאחור, כדי לאסוף את יריב, וראו אותו רוכן מעל גופת אדם מוטלת ללא רוח-חיים ומצלם אותה מזוויות שונות. זה היה המבוקש אותו נדרשו לחסל. יריב חיסל אותו בשקט, כאשר ניסה להימלט דרך החלון, ואפילו לא דיווח על כך בקשר.

יריב כמו התנתק מההרג שזה עתה ביצע, והיה שקוע כל כולו בצילום ותיעוד הגופה. שריד העיר אותו בעדינות, ואמר בלבו שאין ברירה והוא יצטרך להפנות את תשומת לבם של המפקדים לכך שיריב זקוק לעזרה נפשית בדחיפות.

הם שרכו את רגליהם ברחובות הכפר המתעורר, מאזינים לקריאות המואזין, וליריות החיילים המחפים המושכים את תשומת ליבו של ההמון המשתולל. לפתע נשמע פיצוץ אדיר, מחריש אוזניים, הם ידעו שהבית של המבוקש הפך לאבק ונהרס עד היסוד בידי צוותי ההנדסה. זעקה של כאב ונהי התרוממה מכל העברים בהרמוניה מושלמת כמו צפירת דומיה של יום השואה, נמשכה מספר רגעים שנדמו כנצח ואז אט, אט שככה והרוחות נרגעו.

הם ישבו ונחו על גבעה סלעית מכוסה עצי זית, לא הרחק מהכפר, שריד התבונן ביריב מכוון את עדשת המצלמה הטלסקופית לכיוון הכפר והתלבט כיצד לפתוח בשיחה. לבסוף נואש ממציאת המילים הנכונות, הביט לעבר השמיים המדממים וירה את המילים מפיו, “מה קורה אחי?” משלא נענה בכל תגובה, שלח אגרוף-חברי, חד וכואב, היישר לכתפו של יריב, ושאל שוב, "מה העניין?”

יריב רק ליטף את כתפו, וחזר לכוון את המצלמה.

שריד חטף את המצלמה בזעם מידו וצעק, "תדבר איתי או שאני זורק אותה עכשיו לוואדי!”

האיום הזה העיר את יריב ששלף את אקדחו לעבר שריד ואמר, “שלא תעז, אני לא צוחק אתך! תחזיר לי את המצלמה, ותפסיק לדחוף את האף שלך, או שאני גומר אותך עכשיו!”

בשלב זה גונן התנפל על יריב בחמת זעם, יריב שמט את האקדח מחמת ההפתעה, גונן מעולם לא הראה אגרסיביות, אפילו לא כלפי הבני-זונות, הם השתלטו על יריב ועמדו לקשור אותו באזיקים. יריב הביט בחבריו חסר-אונים, ואז החלו לרדת דמעות מעייניו, הם הניחו לו, אך הוא הוסיף לבכות.

שריד ניגש אליו בזהירות וחיבק אותו, ואז הוא פרץ בבכי תמרורים וזעקות כאב, “אני לא יודע מה קורה איתי! אני משתגע! אני רואה גוויות בכל מקום. כל המתים, כל האנשים שרצחתי נשארים איתי משוכפלים מיליון פעם, הדמויות שלהם ממלאות לי את הראש, אני חייב לשים אותם על סרט צילום, אחרת הם מפוצצים לי את המוח, הם לא עוזבים אותי, אני רוצה למות, אני לא יכול יותר. כל אחד שאני הורג, אני הורג את עצמי פי מאה אני מת שוב ושוב, מוות בעינויים הבני-זונות האלה לא ראויים שאני אהרוג את עצמי בגללם הם לא שווים את זה הנבלות!”

הוא בכה ובכה, ממלמל מילים לא מובנות לתוך כתפו של שריד. בתחילה שריד, חש מעט מבוכה, שכן יריב מעולם לא חשף את רגשותיו בצורה שכזו, אך אט, אט התחלפה המבוכה ברחמים ושותפות-גורל, וגם הוא הצטרף לבכי.

גונן הביט בחבריו, המחובקים, בהיסוס קל, החמה הפציעה מעל הרכסים במזרח ובבת אחת הכל התבהר בראשו, ברגע שיחזרו הוא יודיע למפקדים, שאינו מסוגל לקחת חיי אדם!

אם זה משפיע ככה על יריב הקשוח אז מה יהיה אתו? עם כל הצער שהוא מפקיר את חבריו אין לו ברירה, הוא לא יעמוד בזה, הוא יאבד את עצמו, יאבד את נפשו. הוא מוכן לשבת בכלא ככל שיידרש אבל לקיחת חיי-אדם היא מוות בעבורו, ממש כמו לקיחת חייו הוא, אין כל הבדל, הוא לא מסוגל.

הוא היסס עוד רגע ואז הצטרף גם הוא לחיבוק-הדמעות. כך הם ישבו חבוקים, ובוכים במשך שעה ארוכה, כואבים את מר גורלם.

שמש הבוקר החלה ללהוט בראשם והבגדים הערביים שלבשו חממו אותם, ריח עשן חריף הגיע לנחיריהם והם החלו להשתעל ולהשתנק, זעקות נשמעו מכיוון פאתי-הכפר.

“כדאי שנבדוק מה קורה!” שריד נחלץ מהחיבוק ופנה אל חבריו.

הם פתחו רווחים ביניהם והתקדמו לעבר הקולות, למולם נתגלה מחזה אימים גרוטסקי, להבות עלו מתוך הבית של המשת"פ שהוביל אותם, בפתח התגלגלה דמות חרוכה בלהבות שאקדח תופי מרוקן בידה, צורחת ויורה, שוב, ושוב ללא כדורים, צרחות אימים של כאב וזעם.

שריד הבין מיד כי המצב חסר תקווה, סימן לחבריו לחלץ לאחור, ופנה להימלט הרחק מהמקום, לתדהמתו, הוא ראה את גונן ניגש אל הפצוע, מכבה אותו ומנסה להגיש לו עזרה ראשונה. באותו רגע, המוני אדם הקיפו אותו, והסתירו אותו מעיניו, נזרק בקבוק תבערה, ואש חזקה פרצה בתוך ההמון המתלהט, לפתע נשמע פיצוץ מחריש אוזניים ומכתש נפער במקום בו עמד גונן עד לפני שנייה.

שריד הורה ליריב לסגת, אולם יריב התעלם ממנו, ונעלם לתוך אחת החצרות. יריב עבר בין החצרות בטירוף של זעם מחפש אחר עמדת צליפה. לבסוף מצא את מבוקשו, בניין גבוה החולש על הנעשה.

יריב עלה במדרגות לאחת הקומות העליונות והסווה את עצמו במרפסת הפונה לרחוב תחת כמה מזרנים ושמיכות ישנות, הוציא את הרובה המושתק, הרכיב אותו בזריזות, והחל לצלוף לעבר ההמון, תוך שהוא בוחר מטרות איכות.

שריד הביט אל עבר ההמון המשתולל וראה את הזוועה, בכל פעם נופצה גולגולת נוספת של אדם בהמון, כאילו היו אבטיחים במטווח, הוא לא ידע היכן יריב מסתתר וכיצד יוכל לעצור את הרצח ההמוני המתרחש מול עיניו, הוא הביט במשקפתו על האנשים שהחלו לזעוק בטירוף.

רעולי פנים נכנסו לקהל והחלו לרסס בירי לכל עבר, לפתע שריד זיהה את רגע הפגיעה בראשו של אחד המנהיגים הבולטים, הוא חישב לפי כיוון הריסוק, את הכיוון המשוער ממנו נורתה הירייה והסיט את משקפתו לעברו, במרפסת של בניין בן שש קומות הוא הבחין בערימת גרוטאות חשודה, התבונן בה במשקפתו, וזיהה יציאה של רובה, הוא לא יכול היה להמשיך לעמוד מנגד ולתת לרצח הזה להימשך.

שריד טען את נישקו וכיוון את הטלסקופ לעבר מסתורו של יריב, לחרדתו הבחין שהטלסקופ של יריב מכוון לעברו, הוא הסדיר את נשימתו, וסחט את ההדק.

***

ברכות של דמע נקוו בעיניים הצעירות שהביטו בי, רכנתי לפנים כדי לנשקו וראשי נחבט בחוזקה, קול נפץ זגוגי צלצל באוזני, הרמתי את ראשי והבטתי בדמות המרוסקת, שמש אדומה זרחה במרכזה ושלחה קרניים מדממות לאורכה ולרוחבה.

"אתה בבואה של דם שגיב,” ניגבתי את המראה והבטתי בעיניים החלולות שנשקפו אליי, החלקתי על שיערי השחור והשפלתי את מבטי לעבר נעליי חסרות השרוכים.

"היה שלום נכדי היקר,” לחשתי, דמעה שקופה החליקה מזווית עייני, התיישבתי על המיטה, שבפינת התא האפלולי, אספתי אלי את השמיכה הצבאית, וגלגלתי אותה לנחש ארוך ומתפתל.