דרכי הראי

"הצילו! ראיתי רוחות!", צעק קארל וקפץ בזריזות לאחור, עששית הנפט שלו זעה בפראות והטילה צללים מפחידים על קירות המרתף העתיק.
"אוף", מלמלה מורגן ונצמדה לאדריאן, אוחזת בידו הפנויה ומסתירה את פניה היפות בבגדיו. אדריאן חש צמרמורת קלה של תענוג וקצב ליבו הואץ. קארל התבונן בהם ושמר על פנים קפואות.
"אל תיבהלי", אמר אדריאן בשלווה, והעששית בידו השנייה, המורמת אל על, נשארה יציבה והאירה גרם מדרגות מתפורר שירד עמוק יותר לתוך המרתפים הנטושים, "הוא סתם מנסה להפחיד אותך. אין פה שום רוחות".
"איך אתה יודע?", שאל קארל, ואדריאן חש זעם כבוש בקולו, "בטוח שאין פה אנשים. תראה", הוא העביר את רגלו על הרצפה המלוכלכת בשכבות עבות של אבק, "אם היה עובר פה מישהו במאה השנים האחרונות, היינו רואים את זה".
"אדריאן עבר פה", אמרה מורגן בקול חרד, "נכון אדריאן? אתה עברת פה, אתה יודע לאן אנחנו הולכים? נכון?".
"לא ממש מכאן", אמר אדריאן בהיסוס, מנסה לנחש את מיקומם, "עשינו קיצור דרך, אבל צריך לרדת עוד. זה היה במקום ממש עמוק".
"תזכיר לי. מה נמצא בסוף?", שאלה מורגן, מנסה לסלק קורי עכביש שנתפסו בשיערה הארוך, הגלי.
אדריאן האיר בעששית תבליטי קיר עתיקים, שבורים למחצה, ופונה בביטחון בהצטלבות מסדרונות, "זה הראי של המלכה הרעה, המכשפה. זה שתמיד דובר אמת". הוא התכופף במהירות כשמשהו עף מולם וחלף מעל ראשיהם. מורגן צווחה וסרטה באצבעותיה את זרועו של אדריאן.
"מה זה היה?", שאל קארל, מנסה להסתיר את הרעד בקולו.
"אין לי מושג", אמר אדריאן, "חיים כאן יצורים משונים. אבל הם לא יעשו לכם כלום, בואו!".
"מגעיל פה", אמרה מורגן ונעצרה, "אולי נחזור?"
"רעיון טוב", אמר קארל, "בואי. נעזוב את החפצים מהאגדות לנפשם".
"אדריאן, אנחנו חוזרים.", אמרה מורגן, "אתה בא איתנו?"
אדריאן הסתובב במקומו, מנסה להבין היכן הוא נמצא. את רוב זמנו החופשי מלימודים ואימונים בילה במרתפים העתיקים שמתחת לארמון, נובר וחופר ומגלה מציאות, מטמין אותם במקומות מסתור כדי שאימו לא תתרגז ותזרוק אותם לפח, כפי שעשתה לא פעם. הנסיכים האחרים לגלגו עליו וכינו אותו "עכברוש מנהרות", אבל לאדריאן לא היה אכפת.
"מה?", שאל אדריאן בתימהון, "אתם חוזרים? אתם לא יודעים מה אתם מפסידים! את תוכלי לשאול אותו כל שאלה שתרצי, אין לך דברים שאת פשוט חייבת לדעת?"
עיניה של מורגן התערפלו, והיא ליטפה את זרועו. "ממממ ..", היא מלמלה, "יש כמה דברים שהייתי שמחה לשאול אותו, בפרטיות". היא חייכה ואדריאן חש שוב את ליבו. "אמרו לי שאני דומה לשלגיה. אולי אני אשאל אותה אם אני נכדה שלה או משהו."
"איזה טיפשה", אמר קארל, "היא חיה לפני איזה אלף שנה, היית רוצה להיות דומה לה". מורגן הוציאה לשון לעברו וניסתה לדחוף אותו. הוא צחק ונע לאחור, נתקל במוט מתכת חלוד ונפל. "איי! מה זה היה?".
אדריאן חזר לאחור ובחן בעיון את מוט המתכת. "זה רומח ישן", הוא אמר, "הנה, בטח הוא נפל מהפסל הזה". הוא האיר פסל עתיק ומתפורר של לוחם בתנוחת קרב שהיה זרוק בפינת החדר. "אתה בסדר, קארל?", הוא גחן בדאגה ובחן את הרגל הפצועה.
"כן, אני בסדר", רטן קארל, "עזוב אותי. מתי כבר נגיע? אמרת שזה כבר קרוב".
"כן", ענה אדריאן, "הנה, אני רואה כבר את הפרצה שרעידת האדמה עשתה, אתה רואה? פה מלפנים".
קארל הרים את ראשו והביט בערימת האבנים הגדולה שהתמוטטה וחשפה חור גדול בקיר ומאחוריו אפלה מבעיתה וקפואה. "דרך שם?", הוא שאל בחשש. רוח קרה ועבשה פרצה מהחור וקארל חש צמרמורת בכל גופו. תחושה רעה אפפה אותו, משהו בקור המצמית שידר איזו אזהרה, איזה סימן שלא כדאי להמשיך, משהו כה עדין, שהאחרים כנראה לא חשו בו מכיוון ששניהם טיפסו ללא מורא על ערימת האבנים המאובקת והתכוננו להיכנס דרך החור.
"אולי נחזור", הוא צעק, "כבר מאוחר. בזבזנו המון זמן בדרך. נבוא יום אחר".
"מפחד?", שאל אדריאן בהתגרות, ומורגן הסתובבה והביטה לעבר קארל, מגחכת.
קארל נאנח. כל גופו הצטמרר ושידר לו שלא כדאי להמשיך, אבל גרוע יותר היה שמורגן תחשוב שהוא פחדן.
"מה פתאום?", הזדקף קארל, "סתם. יש לי דברים אחרים לעשות. לא חשוב".
הם טיפסו על ערימת האבנים ונכנסו דרך הפרצה. הם המשיכו וצעדו במסדרון עתיק הרבה יותר. האוויר היה קר ודחוס, וצעדיהם השאירו סימני פסיעות ברורים בתוך שכבות האבק העבות שנחו על הרצפה.
"כל זה היה סגור ואטום ומוסתר במשך איזה אלף שנה", אמר אדריאן בהתרגשות, "עד שרעידת האדמה הרסה את הקירות. הנה. הגענו".
הם פסעו בזהירות וקארל חש פיק ברכיים. זה לא הולך להיגמר בטוב, הוא חשב.
" אתם תראו", הוסיף אדריאן בעליצות, "זה גדול. תחזיקי את האור, מורגן, כך תרגישי יותר בטוחה". מורגן נטלה את העששית והחזיקה אותה בחוזקה. עיניה השחורות ברקו בחשיכה.
"מה אתה רוצה לשאול את הראי, אדריאן?", שאלה מורגן בקולה הרך, המתנגן, צועדת אחר אדריאן. קארל פסע אחריהם לאיטו, מבטו זועף, זרועו מורמת והעששית מטילה צללים על קירות האבן הקפואים. תחושה עזה של סכנה חלחלה בגופו.
"אני?", אמר אדריאן, "אני רוצה לדעת אם תהיה לי ספינת מסעות, ואם אני אגיע לסוף העולם". הוא משך את חבריו ללא חשש לתוך אולם מאובק ואפל לחלוטין, "ואני חייב לדעת אם ישנם אנשים על הירח".
"איזה אידיוט", רטן קארל, "זה כל מה שמעניין אותך? מסעות וגילויים?"
"ואתה?", החזיר לו אדריאן, "מה אתה תשאל? בטח מי יזכה באליפות הסיף השנה. או אם יקבלו אותך לשחק בנבחרת הסול".
"אני יודעת", צחקקה מורגן, "הוא גם רוצה לדעת אם הנסיכה מלורי חושבת עליו".
"לא נכון!", כעס קארל, "אני לא! תפסיקו את השטויות שלכם".
אדריאן הוליך אותם בינות לערימות חפצים פריכות שנסדקו והתפוררו ברגע שקארל ניסה לגעת בהם. "אז מה כן?" הוא שאל.
"אני רוצה לדעת", אמר קארל בחשיבות, "במי יבחר המלך להיות היורש שלו, עכשיו כשהוא זקן וחולה. וכן – גם מי יהיה אלוף הסיף השנה. הוא בודאי יהיה המאמן שלי לתחרות של שנה הבאה".
אדריאן נעצר ליד תיבה גדולה מעץ אגוז, שנראתה מוצקה למראה, מנעוליה שבורים ומעלי חלודה ושכבות של קורי עכביש פרומים נמתחו ממנה אל החשיכה. "הנה. זה פה", הוא אמר, הושיט את ידו והרים את מכסה התיבה.
קארל נע לאחור מבלי יכולת לשלוט בעצמו. הוא חש את האד הקפוא שאפף את התיבה. איך יכול להיות שאדריאן ומורגן אינם מרגישים בזה?
אדריאן נטל את העששית מידו הקפוצה של קארל, התכופף והאיר את פנים התיבה. קארל הבחין בנצנוץ זהוב מבעד לשכבות האבק. הוא התכופף והרים את החפץ הגדול, הכבד. הם ניקו והסירו את האבק וחשפו ראי גדול הנתון בתוך מסגרת זהב עבה.
"איך אתה יודע שזה הראי של המכשפה?", שאל קארל.
"השם שלה כתוב פה בפינה", הצביע אדריאן והעביר את אצבעו על המסגרת המעוטרת. היד התכסתה במעטה שחור של לכלוך.
משהו הבזיק מולם והם צרחו וקפצו לאחור. מורגן אחזה בכוח בזרועו של אדריאן, כמעט שוברת אותה. הם ראו את דמותם בראי, מוארת באור פנימי מוזר.
"תראה", לחש קארל, "תראה אותך".
דמותו של אדריאן בראי סבבה והתבוננה בהם במבט קר. הוא נראה מבוגר יותר, פניו חרושות בצלקות וקמטים. הוא לבש גלימה מפוארת, עטוית זהב ויהלומים, וכתר הממלכה העתיק נח על ראשו.
דמותו של המלך נעלמה וחדר גדול הופיע בראי. קארל מבוגר יותר, זקנקן קצר עוטה את פניו, פניו אטומות ועיניו בורקות בזעם, החזיק בחרב שחורה ארוכה וכבדה, ונע בינות לפסלי אבירים בגודל טבעי. ניתן היה לראות את דמותו של אדריאן, שפופה ומזדחלת בינות לפסלים, נעה. הוא היה נער גבוה ורזה, שחום וזריז, בגדיו בלויים וקרועים, וחרב קצרה בידו. נראה היה שחיפש משהו. קארל הניף את החרב השחורה והכה באדריאן בכוח רב, אך אדריאן חמק וניצוצות ניתזו לאוויר כשהחרב פגעה באחת מדמויות השריון הכבדות והפילה אותה.
רעם מתגלגל בקע מהקירות העבים, והתקרה החלה מתפוררת מעליהם, קוברת אותם בגרגירי חול ושברי אבנים.
קארל משך את מורגן וצרח, "רעידת אדמה נוספת. חייבים לברוח מכאן".
אדריאן היה עדיין מרותק לראי. מורגן הייתה צמודה אליו בחוזקה, פניה חיוורות ולבנות. קארל משך אותם בכוח וגרר אותם אחריו. אבן גדולה פגעה בראי וניפצה אותו, והוא כבה מייד. אדריאן ומורגן התעוררו כאילו הוסר כישוף מעליהם. קארל התקרב והתכופף, נטל שבר ראי בתנועה מהירה ונחתך. הוא אחז את כף ידו ומצץ אותה בארשת כאב.
אדריאן התכופף וגרף בזהירות שבר ראי לתוך כיסו בעזרת שובל חולצתו.
***
אדריאן כרע על הענף העבה ובחן בזהירות את היער תחתיו. רוח קרירה הנידה את הצמרות וקריאות הציפורים חיבלו במאמציו להקשיב לרחשים. אבל דמיונו לא הטעה אותו. תנועה קלה מימינו חשפה גירית חשדנית שיצאה כעת ממחבואה והחלה חוצה את קרחת היער בריצה. היא לא הספיקה להגיע לצד השני. סכין חדה התעופפה מלמעלה וננעצה בה, מצמידה אותה לאדמה. אדריאן צהל וירד בקפיצה גמישה אל הקרקע. הוא היה שרירי ושחום. בגדיו מרופטים וקרועים ושיערו מדובלל ופרוע. הוא ניגש לאסוף את טרפו כששמע רשרוש מכיוון השיחים.
אדריאן נפל והתגלגל, ונבלע בקפיצה בתוך סבך השיחים. הוא שלף סכין נוסף מנדנו ומיהר לבחון את הסביבה. תנועת ענף קטנה הספיקה לו. הוא זחל וניתר בחרישיות והופיע מאחורי הפולש, שהציץ בזהירות ממחבואו אל קרחת היער.
אדריאן תפס את חזהו של הנער בידו השמאלית והצמיד את הסכין אל צווארו.
"מי אתה ומדוע אתה מרגל אחרי? אינך נראה כמו חייל בצבא המלך" הוא לחש, הסכין משאירה חתך דק בצווארו של הנער, שנאנק וניסה להיאבק, ודמם רק כשהבחין שתנועה נוספת תחתוך את קנה הנשימה שלו.
הנער ניסה לדבר ואדריאן הקל במעט את לחץ הסכין.
"אל תפגע בי. נשלחתי לחפש אותך", נאק הנזיר הצעיר, "יש בידי הודעה עבורך".
אדריאן השאיר את הסכין במקומה. זה היה לא צפוי. עד כה ידע במדויק את מועד בואם של אויביו. הראי עזר לו בכך. כל ערב ישב ולמד על בוריים את מקומם של הרודפים, את תנועותיהם וחיפושיהם. תמיד הצליח להיות צעד אחד או שניים לפניהם. לעולם לא נשאר יותר מלילה אחד באותו המקום, ואת רוב ימיו בילה בעובי היער, צד את לחמו ונמנע מחברת אנשים.
"דבר מהר", הוא לחש, מגביר את לחץ הסכין, מחפש בסבך היער אויבים נוספים. הוא כעס על עצמו. הנער הגיע קרוב מידי מבלי שהרגיש בו. אם היה זה לוחם מיומן, אדריאן היה נלכד ונתפס בשבי. יותר מידי סמך על הראי. השאננות תהיה סופו, אמר לו אביו, פעם, בזמנים אחרים.
"ישנה שמועה", לחש הנזיר, "אב המנזר שלח אותי, הוא אמר שלא תפגע בי".
"איזו שמועה?", תהה אדריאן, "דבר. לא אעשה לך כלום". הוא הרפה מעט מאחיזתו והנער שפשף בכאב את גרונו.
"ישנה שמועה", הוא חזר, "שמורגן עדיין בחיים. המלך קארל לא רצח אותה יחד עם שאר יושבי הארמון. הוא מחזיק בה. זה מה שנשלחתי להגיד לך". ידו של אדריאן רפתה והוא התמוטט אל הקרקע. הנזיר נחלץ מאחיזתו והחל מתרחק לאיטו.
"זה לא יתכן", אמר אדריאן, "הייתי רואה זאת, אם זה היה נכון, הייתי רואה זאת. הראי אינו משקר".
הנזיר הצעיר כבר היה במרחק כמה מטרים, צועד לאחור, מביט בחשש באדריאן הכורע. הוא הסתובב והחל לרוץ.
"שאלתי את הראי עשרות פעמים", המשיך אדריאן, מדבר לעצמו מבלי שהבחין בכך, "הראה נא לי את מורגן. את אהובתי ". הוא הטיח את ראשו בגזע עץ. "הראי אינו מראה דבר. הראי אינו מראה את המתים". הוא התמוטט אל הקרקע ושכב שם, גופו מקרטע ביפחות בכי.
לבסוף הוא קם ונטל את טרפו. פניו היו יבשות כעת, ושום סימן לא נשאר לחולשה הרגעית שתקפה אותו.
היום ימצא ענף נוסף לישון עליו ומחר יחל את המסע חזרה. אולי זו מלכודת, אולי זו אמת. הוא טפח על שבר הראי הטמון בבטחה בכליו. יש לו הרבה מה ללמוד. הראי יוביל אותו בבטחה, אם רק ידע לשאול את השאלות המתאימות.

***
רוח קרה נשאה ריחות של אוכל חריף מבושל מרחבת השוק אל חומות הארמון. אדריאן נשם עמוקות ודמעות הציפו את עיניו. כל כך הרבה זמן עבר מאז שרגלו דרכה בעיר לאחרונה, כל כך התגעגע לריחות ומראות ילדותו. מרירות עלתה בו. הוא נזכר בלילה בו נס בעור שיניו אל היערות וההרים המרוחקים, הלילה בו סגר קארל את יושבי הארמון באולם המשתים, לבושים במיטב מחלצותיהם, ושרף אותם למוות. הוא חשב שלא נשאר לו איש בעיר הזו, אפילו לא קבר לעלות אליו. אפרם של אימו, אחותו ושאר המשפחה הושלך אל המחראות, אבל עתה ידע שמורגן לא הייתה ביניהם, בקרבו ידע זאת, אפילו שהראי דמם ורמז אחרת.
להבות החלו להיתמר בין הבתים. צעקות וצרחות נשמעו מכל עבר. צליל פעמוני אזהרה. אדריאן חמק בין האנשים הממהרים ועשה את דרכו לבאר המזרחית, הקרובה לחומת הארמון. מעשה ידיו הייתה האש, והוא דאג להבעירה במקומות שונים, מרוחקים זה מזה. בליבו קיווה שלא יהיו קורבנות בנפש, אך להגנתו יטען שלא הייתה לא כל ברירה אחרת. רבות דרש וחקר את הראי, אך לא מצא כל דרך אחרת.
הבאר המזרחית הייתה נטושה בשעת ערבים זו, כפי שחזה מראש, והוא אחז בחבל, בדק את חוסנו, ניתלה עליו ושיחרר אותו, עוצר את נפילת הדלי ברגליו הבועטות בקירות. בתחתית הבאר, הוא עצר את נשימתו וצלל עמוק לתוך הנהר העתיק הקפוא שזרם מתחת לחומות. היה מעט אוויר לנשימה ברווח שבין פני המים לתקרת האבן ואדריאן עשה את דרכו לעבר הבאר הבאה, זו שמתחת למטבח הארמון.
הוא טיפס כשם שירד, צמוד לקירות החלקלקים, נאחז בכל שביב וזיז, מושך את עצמו מעלה. איש לא שמר על פתח הבאר ואדריאן חמק מהמטבח ויצא אל החצר.
שני שומרים חמושים עטויי קסדות מתכת עמדו מתחתיו, רוקעים ברגליהם מפאת הצינה המשתלטת עם רדת החמה. אדריאן נשכב ונצמד היטב אל אבני הקיר, בגדיו הרטובים נדבקים לגופו, והקשיב לשיחתם.
" שמעתי שהשריפות בעיר הן מעשה ידיו של הנבל", אמר השומר הגבוה, "אומרים שהלילה הוא יבוא". הוא שפשף בכוח את זקנו, "משהו מגרד לי שם".
"המלך לא טועה אף פעם", ענה השני, השמנמן יותר, והקיש בחרבו על האבנים, "אם הוא ראה את בואו של הבוגד, אני בטוח שהוא יופיע".
"כיצד הוא עושה את זה?", שאל השני, "השדים לוחשים לו את העתיד באוזניו? השטן עצמו יושב לימינו?".
"אומרים שיש לו פיסת בדולח, ושם העתיד נגלה לעיניו", אמר השמנמן, נושף אויר חם על אגרופו כדי לסלק את הקיפאון מידיו.
הם צעדו והתרחקו במורד הדרך ואדריאן התרומם והמשיך בדרכו, מטפס ועולה עמוק יותר לתוך הארמון. שומרים ניצבו בזוגות בכול פינה, דרוכים וחמושים. הוא זחל במעברים מוצללים, מנצל תעלות וחרכים נסתרים, ולבסוף הגיע אל המרפסת הצופה על החצר המרכזית. המלך הצעיר עמד שם עם מפקד המשמר. אדריאן התבונן בו ורעד של שנאה החל בשיפולי גבו, עלה והציף את כל כולו. הינה האיש שהשמיד את כל משפחתו. לו רק לקח עימו את הקשת והחיצים, היה נוקם את נקמתו בזה הרגע.
"מלכי" אמר מפקד המשמר המזוקן,"רק ביטחונך עומד לנגד עיני, שמתי שומרים בכל פינה, אם יופיע הבוגד הלילה, דמו בראשו".
"הוא יופיע", הפטיר המלך בביטחון, נועץ את מבטו בצללים, ואדריאן חש כי הוא גלוי וחשוף למרות ששכב באפלה על הרצפה הקרה של המרפסת.
"אולי כדאי שתיכנס", הפציר מפקד המשמר, "בתוך הארמון נוכל לשמור על ביטחונך טוב יותר."
המלך נעץ בו מבט מזלזל. "אינני זקוק להגנת שומריך", הוא אמר, "כוחות חזקים מהם שומרים עלי ". הוא פסע לאחור והביט שוב אל המרפסת. "לך! אל תתבטל. הדקו את השמירה. תפסו את הבוגד. אני מרגיש את ריחו. הוא כבר קרוב. דמכם בראשכם אם יימלט".

***
אדריאן פסע בחשיכה על השטיח הרך שכיסה את רצפת החדר הגדול ובלע את קול צעדיו. בילדותו, היה משחק מחבואים בינות לרהיטים הכבדים. וילונות כבדים כיסו את החלונות, ואור רך בקע מעששית יחידה שדלקה במסדרון סמוך. הוא חיפש את מורגן בכל מקום, וניסה למצוא רמזים בשיחותיהם של המשרתים, אולי מי מהם יגיש לה בכלאה את ארוחת הערב, אבל ללא הואיל. בשעה מאוחרת זו הארמון היה דומם ונטוש, מלבד השומרים הרבים שפסעו בכל מקום.
"כל כך צפוי", נשמע קול רועם מאחוריו, והמלך פסע מבין הצללים, מחייך. "כל מה שנדרש זו שמועה קטנה ואתה מדלג ומופיע פה". אדריאן נדרך וניסה לזנק, אך איחר את המועד. רשת דייגים חזקה נפלה מהתקרה ולכדה אותו, ושלושה שומרים הופיעו משומקום ואחזו ברגליו וידיו.
המלך עמד והביט בו, מובס וקשור על הרצפה. משום מה נזכר אדריאן שוב בילדותם. קארל אהב לנצח ושנא להפסיד, לא היה מוכן להפסיד. אף פעם. בשום משחק. חיוכו היה קר ואכזרי. לא נראה שום זכר לאותה קרבה ששררה ביניהם פעם.
"אינני רוצה ממך דבר", מלמל אדריאן, אבק הרצפה מכסה את פיו, "מלבד את מורגן. אינני רוצה במלוכה. שלך היא. רק רציתי לדעת אם השמועה נכונה. האם היא בחיים?"
קארל גחן ופשפש בבגדיו של אדריאן, שולף את שבר הראי המלופף בבד.הוא צחקק ושפשף את ידיו זו בזו. תמיד עשה כך כשניצח. "השמועה אינה בלתי נכונה", אמר, "אבל היא גם אינה נכונה לגמרי", ופנה ללכת. "שימו אותו במרתף", הוא אמר אל השומרים החסונים, "הסוהר כבר ממתין לו".
"מה כוונתך?", דרש אדריאן לדעת, מתפתל ונאבק בשומרים בעוד המלך מתרחק. הוא צרח, "האם היא חיה או מתה?"
המלך עצר והביט בו. "לא זה ולא זה", אמר ופניו עטו הבעה מוזרה.
***
אדריאן נכבל לקיר, זרועותיו מתוחות ורגליו מתנודדות גבוה מעל הקרקע. הכאב היה בלתי נסבל. הסוהר עמד על סולם לצידו. הוא היה גבר חסון וקירח וקעקועי נחשים כיסו את חזהו וגולגולתו.
"עמוד התלייה כבר מוכן", אמר הסוהר, "המלך לא מבזבז אף רגע". הוא חיזק את אחיזת השלשלאות בקיר בעזרת פטיש ומסמרות מתכת. הוא נהנה לפספס את המסמרים ולהכות באצבעותיו הלכודות של אדריאן.
"חזרת אלינו", אמר הסוהר בנחת, "ציפיתי שתחזור. המלך חזר ואמר שמלאכתו לא תושלם עד שתהיה בידו".
"חזרתי כדי להציל את מורגן", נאק אדריאן, "האם היא בחיים? האם ידוע לך משהו?"
הסוהר עצר את מלאכתו וירד מהסולם. הוא משך לעצמו כיסא מבין הצללים. "אני מניח שלא יזיק לספר לך", אמר לבסוף, "ממילא תועלה על המוקד עוד כמה שעות, או שתיתלה. המלך עדין לא החליט".
"אחרי שנמלטת כמו שפן פחדן", המשיך הסוהר, והתבונן בחשש לצדדים, "המלך, טוב, הוא היה רק נסיך צעיר אז, דאג, אה, לצמצם את התור למלוכה. איש לא נמלט מלבדך. הוא היה מאוד יסודי". הוא משך הוציא פת לחם מתוך ארגז קטן שהיה מונח בצד ונגס בה, מהורהר. "הוא איש מפחיד, המלך". הוא לגם מעט מים וירק אותם הצידה.
"מה עם מורגן?" דרש אדריאן לדעת, קולו חורק.
"מורגן היפה", אמר הסוהר באיטיות, בוהה באוויר, "נסיכת חמד. באמת חבל עליה".
"היכן היא? מה קרה לה? האם קארל רצח אותה?", לחש אדריאן.
"מה פתאום?", כעס הסוהר, "היא לא מתה. המלך מנע ממנה להגיע לאותה מסיבה אומללה, ואחרי שהכריזו עליו כמלך החוקי, הוא דרש ממנה להינשא לו".
הסוהר פתח את התיבה וחיפש בה משהו, נאנח בייאוש ופלט גניחה. "האישה הזו. כמה פעמים אמרתי לה שהלחם יבש וצריך עוד משהו", הוא שב והתבונן באדריאן שעצם את עיניו וניסה להתעלם מכאבי התופת ששידרו ידיו המתוחות הנושאות את משקל גופו.
"היא סירבה", המשיך הסוהר, "לא מעשה חכם במיוחד, אם תשאל אותי. המלך כישף והקפיא אותה. שם אותה במגדל הצפוני. כולם יודעים שהיא עדיין שם".
קול ריצה נשמע ונער צעיר הופיע. "העיר בלהבות", הוא אמר, נרגש, "האש הגיעה אל רובע המגורים".
הסוהר קם בבהילות ושניהם רצו במעלה המדרגות, משאירים את אדריאן לבדו במרתף הענק.
אדריאן פיתל את ידיו. הסוהר לא סיים את מלאכתו וכמה מהמסמרים שתקע בקיר היו עדיין רופפים. לא עבר זמן רב ושאר המסמרים ניתקו תחת משקלו והוא נפל אל הרצפה.

***
הוא מצא את עצמו במסדרונות חשוכים אך מוכרים. הוא ניווט את דרכו על פי חוש, תחושות ילדותו מקיפות אותו, ממלאות אותו זיכרונות ומראות. הוא החל לעלות בגרמי המדרגות השבורים והרועדים חזרה אל הארמון, ושם את פעמיו אל המגדל הצפוני.
חדר האבירים הגדול היה בתחתית המגדל. מאות דמויות של מלכים ואבירים, עטויי שריון וקסדות, לבושים בכל סוגי בגדי המלחמה שאי פעם שמשו את המלוכה במאבקיה. הם עמדו לאורך הקירות, מזוינים בחרבות וסכינים, רומחים וקרדומים. אדריאן לא ביקר שם מעולם, אבל המקום נראה לו מוכר וצמרמורת עברה בגבו. חדר זה היה מחוץ לתחום, ולמרות שניסה מספר פעמים להתגנב לתוכו, תמיד נתפס, נענש ונשלח חזרה בבושת פנים. הפעם לא הייתה בעיה כזו. החדר היה ריק. השומרים הוצבו במקומות אחרים.
אדריאן חלף במעבר הראשי, מלטף בידו את דמויות האבירים בשריון המתכת הממורק שלהם, שהבזיק ושיקף את להבות האש שעלו מהעיר הבוערת מחוץ לארמון. לפתע שמע רחש קל ונעצר מיד, שולף את חרבה של אחת הדמויות. הוא התכופף וסרק את החדר האפל.
"יפה יפה. אף פעם לא ידעתי כיצד תצליח להגיע לכאן, אבל כנראה שאלוהי המזלות איתך", אמר המלך ויצא אל המעבר, חרב שחורה, ארוכה ומוכרת, בידו, נוצצת ומעוררת אימה בגודלה.
"אתה מתכוון לומר שהראי לא סיפר לך את כל הסיפור?", שאל אדריאן בלעג ונופף בחרבו באיום. זו לא הייתה החרב הנכונה להתמודדות מול חרבו הארוכה והכבדה של המלך, ואדריאן ניסה לסקור בזריזות את הדמויות ולחפש כלי נשק מתאים יותר.
"הראי מספר הרבה סיפורים", אמר קארל לאיטו, מתקרב בזהירות, מחשב את צעדיו, "לא כולם מסתדרים זה עם זה". הוא הכה בחוזקה ואדריאן ניתר והתחמק, בולם את המכה בחרב הישנה שהתעקמה מעט. "עכשיו, כשכל חלקיו נמצאים בידי, אין כוח בעולם שיעמוד בדרכנו".
"מה עשית למורגן?", שאל אדריאן בעודו צועד לאחור, מתפלל שלא למעוד וליפול.
"שום דבר שלא הגיע לה", אמר קארל, מהורהר, "נתתי לה קצת זמן למחשבה".
"מה שאנשים לא מבינים", המשיך קארל באיטיות, "זה שהעתיד אינו קבוע מראש. תמיד ישנן כמה אפשרויות שיש להן סיכוי גבוה יותר להתממש". הוא ניתר והכה שוב, אבל אדריאן נמלט והתחבא בין דמוית האבירים, ממשש וממשיך לחפש אחר החרב המתאימה. "ידעתי שהיא לא תהיה שלי עד שאסיים איתך, ואשלים את הראי. מה שקורה סוף סוף".
"זה מה שראינו בראי", אמר אדריאן, מנסה לגרור את קארל להמשיך לפטפט, "בפעם הראשונה. כשהיינו ילדים".
"כמובן", אמר המלך, "פעמים רבות ראיתי אותנו פה, אני יודע בדיוק היכן תמצא את החרב שאתה מחפש. היא בדיוק מולך, חרבו של המלך האציל קארל הראשון. כמה פיוטי. זה שעל שמו אני קרוי".
אדריאן זינק קדימה, ואכן – דמותו של קארל הראשון ניצבה מולו. גבוה וחסון, וחרבו כבדה וארוכה, כמעט כמו זו השחורה של קארל הנוכחי.
מחשבה זריזה חלפה במוחו. מה אם החליף קארל את החרב בחיקוי זול ושברירי? האם הוא חסר הגינות עד כדי כך? ודאי שכן. הרי זהו אותו קארל שבגד ורצח את כל בני משפחתו שהקדימו אותו בתור למלוכה.
הוא השתופף והתחמק בדיוק ברגע הנכון. דמויות המלכים הגדולות והכבדות התמוטטו עליו ואלמלא סטה מדרכו היה נקבר תחת השריון הכבד.
קארל צחק בהערכה. "המעטתי בערכך", הוא אמר, "נראה שאתה מצליח להתחמק מכל מלכודת שאני טומן לך. האם הראי משחק בנו? האם הוא גורם לנו להילחם זה בזה?"
אדריאן לא ענה. הוא נטל מגן ברזל כבד מאחת הדמויות וזחל בינות לאבירים, מתחמק מבעד לדלת הפתוחה. מדרגות המגדל היו ממש מולו. הוא ידע שקארל בעקבותיו והוא לא יוכל לעמוד בקרב מולו. הוא לא ראה ברירה אחרת.
הוא זינק והחל לרוץ במעלה המדרגות.

***
העיר בערה היטב. מחלון החדר הגדול בראש המגדל ניתן היה להבחין בקלות בלהבות. ערב רב של בקתות עץ המקיפות מקדשי אבן קרירים. חורשות ירוקות שמשו שווקים מוצלים סביב נהר רחב שזרם בעצלתיים. אדריאן ראה את השתקפות אור הלהבות הכתום בקירות החדר הלבנים שסגרו על התיבה הגדולה הלבנה שנחה במרכזו. הוא רץ וניתר במדרגות, יודע שקארל ממהר בעקבותיו, נושם ונושף הוא רכן והביט לתוך התיבה.
לוח זכוכית כבד שמר על דמותה הלבנה החיוורת של מורגן, עדין נערה, קפואה בזמן. עיניה היו פקוחות, שחורות ומבוהלות, מבקשות רחמים, מתחננות. זעם כביר עטף את אדריאן, והוא זעק והסתובב אל הדלת.
קארל עמד שם, אוחז בקשת קטנה, יורה במיומנות חץ זעיר וארסי לכיוונו של אדריאן, ומיד הושיט ידו לאחור לעבר אשפת חיצים קטנה שהייתה תלויה על גבו ושלף אחד נוסף. אדריאן החזיק בידו השמאלית במגן הברזל הגדול ובלם את החץ. הוא התגלגל בזריזות הצידה, משתטח על הקרקע, מתחמק מהחץ הנוסף. קארל צעד לתוך החדר, יורה את חיציו המורעלים במיומנות קטלנית. אדריאן המשיך להתגלגל, שומר שהמגן יהיה תמיד בינו לבין המלך ויבלום את החיצים. המלך שאג בזעם, "מה זה המגן הזה? קום והתייצב בפני גורלך. פחדן".
אדריאן שתק והמשיך לנתר ולהתגלגל בזריזות. הוא השליך את החרב הגדולה, חסרת התועלת, ושלף בידו הימנית את סכין הציידים הקטנה, איתה היה נוהג לצוד ביער. בקריאת זעם וחרון זרק קארל את הקשת הקטנה חסרת התועלת ושלף את החרב הארוכה השחורה. אדריאן נתקל בתיבה הגדולה, מעד ונפל על הקרקע, נואק מכאבים. "כך כך קרוב למטרתך", צחק קארל, "אמור שלום למורגן. היא תהיה שלי".
"מה עשית לה?", רשף אדריאן, כפוף, מתפתל, מחזיק את המגן הגדול בינו לבין המלך. בליבו קיווה שהמגן העתיק יחזיק מעמד אם יחליט המלך להתקיף עם חרבו.
"שום דבר מיוחד", לחש קארל, "משהו קטן שהראי לימד אותי". הוא חייך והניף את חרבו מול קארל השוכב חסר אונים מולו, "ועכשיו באמת הגיע הזמן להגיד שלום, אדריאן, הרגזת אותי מספיק". הוא הוריד את החרב בחטף אבל היא פגעה בעוצמה ברצפת השיש והעלתה ניצוצות ושברי אבן. אדריאן התגלגל ועמד שפוף על רגליו, משליך את המגן הצידה, הסכין הקטנה מונפת בידו הימנית. קארל צרח בזעם ומיהר להניף את החרב שוב. אדריאן השליך את הסכין בחוזקה, והיא שיספה את גרונו של המלך, שעמד מופתע, דם ניתז מעורק הצוואר החתוך, צובע את ריצפת השיש הלבנה.
קארל התמוטט חסר חיים אל הקרקע, חרבו נוקשת ומצלצלת בפוגעה בשיש. אדריאן עמד קפוא, מביט על המלך המת, מבחין לראשונה בלוחמים שנכנסו לחדר, חרבותיהם שלופות.
מפקד המשמר נכנס והתבונן בגופתו של קארל השרועה על הרצפה. הוא פלט אנחת רווחה. "הנסיך אדריאן", הוא אמר והשתחווה, "משמר המלך. לפקודתך".
***
ירח מלא עמד בשמיים והשתקף במי המעיין הקפואים. אדריאן עמד לצד התיבה הלבנה והתבונן בשמיים, ממתין לעננים שיחדלו מלהסתיר את אור הירח הבהיר. הוא סקר את סביבתו. איש לא היה לצידו. האבנים הלבנות החלקות בהקו באור הקר ואדריאן שמע את החיילים השומרים שעזרו לו להביא את התיבה הכבדה, פוסעים ועולים במעלה המשעול ונעלמים מאחורי העיקול.
הוא נטל שק הגדול, שהכיל את כל שברי הראי, ושפך את תוכנו על משטח הסלע הלבן. הוא נכנס בבגדיו אל תוך המעין, והחל מסדר את שברי הראי על הקרקעית. דממה מוחלטת שררה סביבו. אפילו הצרצרים פסקו משיריהם ונדמה היה לאדריאן שחיות היער נעמדו דום וצפו בו ממרום העצים שהקיפו את המעיין.
הוא סיים לסדר את השברים בריבוע גדול ונעמד בתוך המים, פניו מופנות אל הירח.
"succurro mihi, divinus speculum" (*)
הוא החל למלמל את השורות שלמד בעל פה בשבועות האחרונים, מאז שהחל ללמוד את דרכי הראי.

"hic est meus animus
refero meus diligo
EGO tribuo vos tergum vestri vox
vos es perficio iam
EGO ero vestri mancipium pro umquam
vetus validus veneficus"
המים סביבו רתחו והוא לא זז, ממשיך למלמל את הפסוקים העתיקים. הוא הפנה את מבטו אל שברי הראי וראה כיצד הם מתאחים, גדלים, משלימים זה את זה. דמעות ירדו מעיניו. רגלי צרבו וכאבו בתוך המים הלוהטים אך נאמן למטרתו, הוא לא זז.
להקת גחליליות התרוממה מתוך החשיכה, כמו ענן מנצנץ ובוהק המתפזר ברוח הקרה. אדריאן חש שמשהו משתלט עליו, המים סביבו געשו ובעבעו והוא חש כיצד נשמתו מוסרת מעליו, מקולפת שכבה אחר שכבה, נבחנת ומתאדה. הוא ידע שמכאן אין דרך חזרה.
תיבת העץ הגדולה החלה לנוע ולהזדעזע. אדריאן יצא מן המים ופסע לאיטו אל התיבה. הוא הסיר את לוח הזכוכית הכבד וחיבק בחוזקה את הנערה היפה שהתרוממה והתיישבה, מבולבלת ומפהקת.
בתוך המים הצלולים, צל כבד חלף בראי, הצטחק ונעלם. אדריאן הוריד את מורגן אל האדמה ועזר לה לשבת על משטח האבן הלבן, מתעלם משאלותיה הרבות. הוא פסע חזרה אל תוך המעיין והרים את הראי הכבד, השלם, כיסה אותו בשק והניח אותו בתיבה הגדולה. רק אז הוא הושיט את ידו אל מורגן וחייך אליה.

(*)
עזור לי, ראי קדוש, הינה נפשי
החזר נא לי את נערתי
מחזיר אני לך את כוחך, עכשיו אתה מושלם
לך מכשף קדום, אהיה עבד לעולם