בודי שופ

שירות השליחים הגיע בדיוק בשעה ארבע שלושים וחמש, כפי שסוכם. שירות השליחים הורכב מטכנאי אחד, החובש כובע מצחייה, ראיתי את כיפת כובעו הלבנה כשהשקפתי עליו מחלון הקומה השנייה. שירות השליחים הורכב גם משני רובוטים סבלים שהוציאו את החבילה הכבדה מהמשאית החונה במגרש החנייה ופרקו אותה בזמן שכובע מצחייה ניגש לדלת ולחץ את אצבעו לתווית הזיהוי. המחשב המרכזי זיהה אותו מקץ כמה שניות, אודות להוראות שהוכנסו בו הבוקר שכללו סריקה של טביעת האצבע שלו והדלת נפתחה. ירדתי לקומה הראשונה, לבושה בטרנינג הלא רשמי שלי, הטרנינג שאיתו אני מסתובבת ברוב שעות היום, ברוב הימים, כל עוד אני לא יוצאת מהבית, מה שכמעט אינני עושה לאחרונה.

"משהו לשתות?" שאלתי את כובע מצחייה. בתנועת יד אחת שלי, אחד מהרובוטים שבבעלותי המשמש כעוזר הבית הושיט לו מגש ועליו כוסות המסתובבות בתנועה מעגלית. מים קרים התחלפו במיץ תפוזים טרי ואחר כך התחלפו בכוס עם קוביות קרח בלבד, לבחירתו.
"חם בחוץ" אמר הטכנאי. שמעתי את דלת הכניסה האחורית נפתחת לשני הרובוטים הסבלים. לכובע מצחייה לא הייתה אף טיפת זיעה על פניו. אם היו פניו רטובות לפני שנכנס לבית, בוודאי הקפיד למחות אותם בעזרת מגבון לח, בהתאם להוראות הבאים בשערי בתי נווה אירוסים.
"יפה כאן" אמר, מביט סביבו, בוחן בתאווה את הנברשת הגדולה התלויה מעליו, את יצירות האומנות המודרניות התלויות בסלון. חישבתי כמה טיפ נהוג לתת בימינו לשירות שליחים. מה ייחשב הוגן, מה ייחשב נכון לאישה בעמדתי, מה יצביע על מעמד ורכוש כיאות. כל כך הרבה חישובים יש לעשות. כמה הם מרוויחים עכשיו בחוץ? יהיה זה בוודאי לא יאה על הדעת ובניגוד לכל הכללים לשאול אותו ישירות כמה הוא חושב שעליו לקבל.
הרובוטים נכנסו לחלל הסלון נושאים את החבילה הגדולה.
"זה ה…" אמרתי, יודעת בדיוק מה הוא יגיד. החבילה קצת יותר קטנה מהגובה שלי, בהנחה שהייתי שוכבת עליה במאוזן, מכונת בודי שופ משוכללת, מתאימה לגילה של בתי.
הטכנאי הוציא אולר אלקטרוני קטן ופתח את החבילה כדי להראות לי את תוכנה. המכשיר המתכתי הציץ מבעד לפתח שנוצר ויכולתי לראות את השתקפותי בו. כל תלתל מסודר במקומו, סימנים להתחלה של קמט בזווית הפה עליהם התענגתי אתמול, כבר לא נמצאו שם עוד.
"משהו מדהים הצעצוע הזה" אמר הטכנאי "בודי שופ 3105, הגרסא האחרונה של המכשיר. אין הרבה כאלה בארץ. אני חושב ששלחנו אתמול כמה לסביון, אולי אחד לרמת החייל. תהיו מאד מרוצות מהביצועים שלו".
"הבת שלי בת שבע" אמרתי. הקול שלי היה קר, ניסיתי יותר מדי לשמור עליו מרעידות.
"בדיוק הגיל להתחיל אה?" הביט בי "עם אמא כל כך יפה, מהבת יש הרבה ציפיות" אמר פתאום במין פרץ של אומץ לא אופייני לבני מעמדו. לו הייתה כאן ניקול בודאי הייתה דורשת מיד לדבר עם הולוגרמה של אחד הממונים עליו, אך זוהי רק אני. יש לו מזל.
"היא יפה כבר עכשיו" אמרתי "חן שלי".
"תמיד יש מקום לשיפור" הטכנאי נהג כאילו הוא איש שיווק ולא שליח. רציתי להגיד לו שירגיע, אחרי הכול התשלום הראשון כבר ירד מהחשבון המשותף של ניקול ושלי ותשלום שני מצפה לו בחודש הבא. "אולי איזה כתם עור מחשיפה לא מבוקרת לשמש שיש למחוק, אולי קילו אחד מיותר שכדאי להוריד" המשיך בשכנועיו "או שמא שומן ילדותי מסביב לירכיים. את נראית לי כמו מישהי שמבינה עניין, את בודאי יודעת על מה אני מדבר. כולנו היינו רוצים לחשוב שהילדים שלנו מושלמים, אבל לא יזיק, את יודעת, להפוך אותם למושלמים אפילו יותר".
"היא מושלמת בדיוק כמו שהיא" נזכרתי בקולי כשקיבלתי את חן לראשונה לידיי בבית החולים. "חן שלי".
חשבתי עלי ועל ניקול. ניקול עומדת ליד מיטתי בבית החולים. היה ברור מהרגע שפגשתי אותה שאני אהיה זו שאלד. ניקול הייתה חרדה מדי למראה גופה אחרי לידה. מחשבות על הריון הבעיתו אותה עוד מאז ילדותה. היא ניסתה בהתחלה לשכנע אותי להשתמש בפונדקאית, הרי היה לנו מספיק כסף כדי לבחור מישהי במצב בריאות מצוין. היא אמרה שהיא אוהבת את הבטן החלקה שלי, שהיא לא רוצה שאשתנה. הרגעתי אותה. הייתי שייכת למיעוט של נשים במעמדי שהלך ונכחד שרצו לעבור הריון בעצמן. ניסיתי להגיד לה שהכול יהיה בסדר. רציתי תשעה חודשים להיות משוחררת מהלחץ המתמיד הזה של איך יסתכלו ומה יחשבו, לחץ שאותו הכרתי מהילדות אבל הלך וגבר מרגע שהכרתי את ניקול ונכנסתי בעקבותיה לחברה הגבוהה. חלמתי לישון תשעה חודשים במיטה אמיתית, לצלול בין כריות רכות ושמיכה מפנקת, כמו בילדותי. להירדם עם מחשבותיי שלי, לא לקול נעימת שינה מהפנטת, לא בתוך קונכיית פלסטיק, אלקטרוניקה וחוטי חשמל.
"אל תדאגי" ליטפתי את ידה של ניקול. חשבתי על כמה שאני אוהבת אותה למרות שהיא כל כך שונה ממני. חשבתי על כל מה שהקריבה בשבילי, איך העתיקה את כל החיים שלה לישראל כדי שתוכל להיות איתי, טיסות לחו"ל פעמיים בחודש, השעות הארוכות אל תוך הלילה מול אמצעי התקשורת הביתיים כדי לעמוד בדד ליינים מעבר לים. ובתמורה היא לא ביקשה דבר. רק שאהיה האישה הקטנה שלה. האישה המטופחת והיפה שלה. ראויה להצגות בפני שותפים עסקיים, מושא לקנאה כמו תכשיט נכסף.
אז אולי, פעם אחת, רציתי למרוד, אפילו בה.
אף פעם לא מרדתי. תמיד הייתי ילדה טובה וצייתנית. אומנם לא גדלתי במקום מלחיץ כמו נווה אירוסים, זו לא הייתה שכונת יוקרה מתוחמת בשערים, סגורה לאורחים לא קרואים ומאובטחת בכל שעות היממה. אבל הלכתי לבית ספר פרטי בשכונה טובה. ההורים שלי ביקרו מדי שבוע במכון היופי והבריאות וקיבלו טיפולים בגרסאות הראשונות של הבודי שופ, אלו שעוד לא היו זמינות לצריכה פרטית. תמיד הלכתי בתלם, למדתי את זה מגיל קטן. ההורים שלי אמרו שהכי חשוב לא לעשות גלים. שהעיקר הוא שאנשים אחרים לא ישימו לב לזה שאתה שונה או אחר. צריך להיות כמו כולם, לחייך ולהקסים. לעולם לא להראות את מה שבפנים. כולם היו כאלה במקום שבו גדלתי. מקווים לשמור על המעמד שהשיגו לעצמם מצד אחד ומצד שני חולמים על מגורים באחת השכונות הסגורות שהחלו באותה תקופה לצוץ ברחבי הארץ, ביחד עם הפריחה הכלכלית שאחרי ההסכמים.
תלמה הייתה המורדת היחידה שהכרתי. כבר בגיל החטיבה בלטה בעיני כשונה מכולם. היא לא יכלה להיות אחרת. היא נולדה כזו. כשיצאה לאוויר העולם, נרתעו האחיות לאחור והרופא מיד הציע ניתוח אסתטי לשיפור מראה הילדה. תלמה נולדה עם עיוות בפניה, בליטה משונה ונדירה במצחה שהבדיקות בזמן ההיריון לא הצליחו לגלות. אם הייתה נולדת היום, אם הייתה בת גילה של חן, לא היו יכולים הוריה להתנגד לתהליך ניתוחי, אבל אז זה עוד היה אפשרי. הוריה החליטו לחכות, מקווים שהצרה תעבור עם השנים, חוששים מפגיעה במוחה של הילדה, מקבלים עצה מאיזה מתמחה באחד מענפי הרפואה המשלימה. לכן קיבלה את שמה, איכשהו קיוו שאולי בכל זאת תוכל להשתלב.
היה ברור לכולם בחטיבה שתלמה מנודה. לתלמה לא היה איכפת. היא הייתה בשלה. כול הבנות, חוץ מתלמה, חיכו לגיל חמש עשרה, הגיל החוקי אז שבו יכלו להתמסר לטיפולי הבודי שופ, "לפחות שתחבוש איזה כובע" היו אומרות בגועל כל פעם שעברה מולן.
היה ברור לכולם שאני החברה היחידה של תלמה. שאם רוצים להגיד משהו לתלמה, צריך להגיד אותו לטליה והיא כבר תעביר אותו הלאה למפלצת. כשתלמה גדלה, והסימן שעל מצחה גדל יחד איתה, ניסו הוריה כמה פעמים לקחת אותה לרופא מומחה שיפסוק בדבר. כל ניסיון כזה היה מסתיים בבריחה של תלמה מהבית, בצעקות ואיומים. הוריה היו מחפשים אותה שעות ברחובות עד שהיו מוצאים אותה, מותשת ובוכייה וליבם היה נקרע. הם הבטיחו לה שהם אוהבים אותה בדיוק כמו שהיא, שלא ינסו לשנות אותה יותר.
עד הפעם הבאה שבה מישהו שעבר לידם ברחוב העיר הערה, עד יום ההורים הבא שבו המורה סיפרה להם כמה שתלמה לא משתלבת, עד שתלמה הגיעה לגיל שתים עשרה ואף שכנה לא הייתה מוכנה שתלמה תשמש כבייבי סיטר ותשמור לה על ילדיה.
כשתלמה הייתה בת ארבע עשרה מישהו אמר להוריה שכדאי להם למהר, אחרי הכול עוד מספר שנים לא יהיו הם יותר בעלי הזכויות לגופה של בתם והיא חלילה תוכל להחליט להיראות ככה לעולם. הם החליטו לבקש סיוע משטרתי.
לפני שהיא נעלמה, תלמה הגיעה להיפרד ממני בפעם האחרונה. רק אני ידעתי מה היא מתכוונת לעשות. רק אני הייתי היחידה שאהבה את תלמה בדיוק כמו שהיא הייתה. אבל בגיל ארבע עשרה כשמישהי אומרת לך לברוח איתה, יש בזה משהו מפחיד, אפילו אם היא האהבה הראשונה שלך, במיוחד אם את ילדה שחונכה לרצות. אז במקום, את סוגרת אחריה את הדלת וכותבת ביומן האלקטרוני שלך כמה שהיית רוצה להיות יותר אמיצה. אחר כך את מוחקת גם את הרשומה הזו, כי אולי מישהו מההורים שלך גילה את הסיסמא.
יותר לא ראיתי את תלמה. יש שאומרים שהיא עברה לנגב. יש שם כל מיני קומונות כאלה, של אנשים שפרשו מהחברה, מתנגדים כאלה, גרים באוהלים כאילו היו הבדואים שחיו שם, לפני שפינו אותם. אף אחד לא מבין איך הם יכולים לחיות שם, בחום הנורא והמסוכן הזה. אנשים לא צריכים כל כך הרבה חופש, היה אומר מישהו כל פעם שאדם אחר הזכיר אותם ואז היה עובר מיד לדבר על משהו אחר.
אחרי תלמה לא הרשיתי לעצמי להתאהב כבר בנשים כמוה. התאהבתי רק בנשים כמו ניקול. מדוגמות כאלו, בלי שום קמט על החליפות שלהן ותודות לבודי שופ גם לא על הפנים. נשים מסודרות, בעלות מטרות ושאיפות התקדמות. ההורים שלי אמרו לי שזה הטיפוס שאני צריכה לחפש. זה הטיפוס שמגיע להישגים. שכדאי לי למצוא לעצמי טיפוס כזה כי אני, כולם ידעו, מאז תלמה, אני רק נגררת.
ניקול הייתה זו שלקחה אותי לטיפול בבודי שופ 2600 במכון היחיד שרכש את המכונה בארץ. יום למחרת הייתה לנו טיסה ללוס אנג'לס לפגוש את ההורים שלה וניקול רצתה, איך לומר את זה במילים שלה, שאני אשתלב. עד אז טופלתי כמה פעמים ב2300 וב2400 אבל הבודי שופ 2600 לא ויתר לי גם על הבליטה הקטנה על האף וגם על הצלקת על הירך, מאיזה נפילה בילדות. המכונות החדישות האלו שפותחו אחרי דגם 2500 היו קובעות בעצמן את השינויים שעל המטופל לעשות, אפילו רופא לא היה צריך להיות מעורב. "אין כמו החלטה של מכונה" ניקול אמרה אז "המכונות לא יוותרו לנו כמו שאנחנו מסוגלים לוותר לעצמנו".
אחר כך הגיעו ה-2700 וה-2800 זו אחרי זו. ה2850 הייתה כבר דגם ביתי. כשרכשנו את הדירה הראשונה שלנו, ה-2985 כבר הגיעה כצ'ופר מהחברה הקבלנית. היה קשה יותר ויותר לראות אנשים עם פגמים ברחוב. אנשים ממעמד נמוך יותר שלא היו יכולים להרשות לעצמם את המכונות החדשות היו נראים פחות טוב בוודאי, אבל ככל שהשנים עברו, ככל שהחברה שבה ניקול הייתה שותפה הצליחה יותר, ראיתי פחות ופחות אנשים כאלה, רגילים. וגם האנשים הרגילים שראיתי היו רק השתקפות משופצת של הפנים והגוף שזכרתי מאנשים בילדותי.
לא יכולתי לסבול כבר את האנשים החדשים האלה. הייתי מעלה על עצמי פנים מתעניינות, פנים שמחות, פנים מאושרות ותומכות במסיבות של תושבי נווה אירוסים, באירועים משפחתיים וקידומים עסקיים, מחכה לרגע שבו אוכל להגיע הביתה, להיכנס לטרנינג שלי ולהיות רק עם עצמי, עם ניקול ועם חן, הבת המושלמת שלנו, שהייתה צעירה מדי למכונת בודי שופ משלה לפי החוקים החדשים. זו הסיבה שסירבתי להפצרות של ניקול לשכור עובדים אנושיים. כללי ההופעה של עובדים כאלה בנווה אירוסים היו כופים עלי לבדוק את המראה ומצב הבריאות שלהם לעיתים קרובות ולא הייתי מסוגלת לכך.
"אבל מי יטפל בבית? ובחן?" ניקול שאלה. שכנעתי אותה לקנות כמה רובוטים, התפטרתי מהעבודה והפכתי להיות עקרת בית במשרה מלאה. במילא אף פעם לא חלמתי על קריירה, זה היה מכביד מדי. אף פעם לא הסתדרתי עם הצביעות הזאת במקומות העבודה, עם הצורך הזה להראות לכולם שאת מישהי, שאת רוצה להתקדם, עם הגינונים החברתיים, עם האיסור להישאר תקועה במקום.
צמצמתי את המגע שלי עם העולם החיצוני עד כמה שאפשר. לפעמים ניקול הייתה צוחקת ממני. "בשביל מה רצית כל כך להישאר בארץ הזו?" הייתה מקנטרת אותי "חוץ מנסיעות לשדה התעופה, מתי את רואה בכלל את השערים של נווה אירוסים מבחוץ?". לפעמים הייתי לוקחת איתי רובוט אחד ומבקרת בקניון של נווה אירוסים. אנשים כמעט כבר לא קונים יותר בקניונים מציאותיים מסוג זה. הם מעדיפים לקנות ברשת, עסוקים מדי בעבודתם ובמטלות החברתיות.
מזה בערך ארבעה וחצי חודשים שלא עשיתי גם את זה. בפעם האחרונה שעמדתי בקופות של הסופר השכונתי, נתקעתי שעה ארוכה מול פניה של הקופאית. לקח לי זמן להבין מה אני בדיוק רואה. מה לא בסדר ואיך זה יכול להיות. אבל היא הייתה שם. בדיוק מעל השפה. שיערה אחת. שחורה וגסה. שיערה בולטת ששום מכונה לא תלשה. יחידה ונפלאה. לא יכולתי לעשות דבר מלבד לנעוץ בה עיניים. כנראה לא היה לקופאית מספיק כסף לטפל בעצמה באחת המכונות החדישות, יכול להיות שאפילו לא הייתה מכונה כזו ברשותה, אם היו עדיין אנשים כאלה, ייתכן והיה קלקול מסוים, או איזה וירוס, הוקסמתי מהמחשבה. הקופאית הבינה לבסוף על מה אני מביטה והשפילה עיניה במבוכה. מנהל החנות מיד ניגש אלי, התנצל והפציר בי לא להגיש תלונה, הוא העמיס על עגלת הרובוט מצרכים מיותרים, מהסוג שבאמת אינני צריכה עוד בביתי. יותר לא חזרתי לשם. ידעתי. אם אחזור. לא אראה את הקופאית הזו יותר.
חצי שנה לפני יום הולדתה השביעי של חן, תלתה ילדתי לוח שנה ליד מיטתה. בשנים שעברו מאז נעלמה תלמה, מאז הכרתי את ניקול והבאתי לעולם את חן, שילוב מושלם של הגנטיקה של שתינו, שונו החוקים. הגיל המותר לתחילת השימוש בבודי שופ צנח וצנח והוא עומד כעת על שבע. יש מדינות בעולם, מתירניות יותר, שבהן ילדים וילדות בני חמש כבר עוברים שינוי גופני. לעיתים אני מודה לאל על העיכובים הקטנים שבזכותם משתהה ישראל אחרי שאר העולם המערבי.
בעוד הימים עברו והחודשים חלפו, ראיתי איך מדי ערב, ניקול וחן מסמנות איקסים אדומים על גבי לוח השנה, גולשות ברשת, בוחרות דימויי גוף ופנים לפי בקשתן ומתכוננות ליום הולדתה של חן. כאשר ניקול הודיעה לי על החלטתה לרכוש עבור ביתנו את הדגם החדיש ביותר הנמצא בשוק ומחיתי בתגובה, חייכה ניקול ואמרה: "לפעמים אני חושבת, טליה, שאם זה היה תלוי בך, היא הייתה נשארת כך לעולם".
תהיתי מה נורא כל כך בגופה בן השש של חן. במלאות התינוקית שבו, בצורה שבה אפשר היה לנעוץ בו את אצבעותיי כאשר חיבקתי אותה. בריח הטבעי והמשכר שנדף מגופה, לא ריח הלוואי שליווה את בני האדם שהשתמשו במכשיר בקביעות.
"זה לא רק המראה החיצוני שלה" אמרה ניקול "זה לא רק שער הכניסה שלה לתיכון יותר טוב, לתואר מבוקש ולמשרה נחשקת. זו גם הבריאות שלה" חזרה שוב על הטיעון איתו לא יכולתי להתווכח "את יודעת בעצמך שהמכונות החדשות האלה הן כבר לא רק אסתטיות, המכונה תפקח ותאזן כל שינוי גופני בחן. הדור של חן יזכה לחיות הרבה יותר ממה שנזכה אנחנו. הכול בזכות החוקים החדשים".
נאלצתי להסכים איתה, להודות שהיא צודקת. ובכול זאת, כל יום, כשצויר עוד איקס אדום, הרגשתי כאילו בי חורט מישהו איקסים כאלה. הלוואי והייתי יכולה לסמן אותם על גופי, להשאיר בו סימנים, לולא הייתי יודעת שהמכונה הארורה תלטש ותעלים אותם בזמן השינה.
בערב, צהלותיה של חן מילאו את הבית. שמעתי אותה עולה במהירות לקומה השנייה, מדלגת על המדרגות. היא הקיפה את המכונה. ליטפה אותה. נגעה בה. באותו ערב אכלה מוקדם ולא ראתה סרטונים ותוכניות כהרגלה, אפילו שעת הרחצה עברה מהר יותר ובקלות יותר מבדרך כלל. כשסיבנתי אותה התעכבתי על כל קימור של גופה, על כל נקודת חן, על כל נמש, חורתת אותם במוחי. מכסה אותם בנשיקותיי.
"אוף אימא" הרחיקה אותי הילדה "די כבר עם זה, אני עכשיו כבר גדולה".
מחוגי השעון סירבו להיעצר במקומם ושעת ערב אחת פינתה מקומה לשעה אחרת, מאוחרת יותר. למרות ניסיונותיהם בני האדם עוד לא הצליחו להמציא מכונה שתעצור את הזמן. הלילה ירד ואיתו הגיעה שעת השינה של חן. מעולם לא ראיתי את ילדתי להוטה יותר ללכת לישון. אני וניקול עמדנו ליד המכונה, מיטתה של חן כבר הוצאה מחדרה באותו הבוקר, השכנתי אותה במחסן. לא הייתי יכולה למסור אותה לילדה אחרת שתישן במיטה במקומה עד שתגיע היא לגיל המכונה.
חן התפשטה מבגדיה, הבטתי בגופה העירום בעוד ניקול מורחת על גופה את החומר המרדים. בעוד דקות ספורות לאחר שחן תיכנס למכונה ותשכב בה, לאחר שהמראה המקובעת במכסה המכונה תצלם את בת דמותה הילדותית של חן, תשכלל נתונים ותשלב אותם עם הבקשות של חן וניקול שהוכנסו אליה דרך המחשב המרכזי של הבית, גופה של ילדתי ייהפך רדום כדי שלא תרגיש כאב, היא תעצום את עיניה ותחשוב על יום המחר, באוזניה יישמעו צלילים של שיר קליט אותו בחרה, איזה להיט עכשווי שהצלילים ההיפנוטיים ישולבו בו.
ומחר כשאפתח את המכסה, תצא מתוכו ילדתי החדשה.
"נו אימא תלחצי כבר אני מוכנה" חן קראה אלי בעודה שכובה בתוך המכונה. חשבתי על הסכינים החבויות בבטן המכונה, מחכות לצאת החוצה ולחתוך בבשר השומני והילדותי של בתי. חשבתי על שש שנותיה, על בטני הצומחת בחודשי ההריון, על הרגע שבו ראיתי אותה לראשונה, על כמה הזכירה לי אותי בילדותי.
"את באה?" ניקול שאלה אותי, מזמינה אותי לחדר השינה המשותף שלנו, שם שוכנות מכונות הבודי שופ שלנו זו לצד זו. "חכי שתראי מה תכננתי לך להלילה" ניקול אמרה לי "מצאתי צבע עדשות עיניים בדיוק בשבילך, מלא ועשיר ומעניין. פחות משעמם, פחות כמו כולם, פחות…"
פחות מציאותי. השלמתי את המשפט במוחי. הבטתי בניקול. האישה שאיתה בחרתי לחיות את חיי. אמרתי לעצמי שאני אוהבת אותה, שאני אוהבת את חיי, שאני מודה לאלוהים על הדברים הנפלאים שהתקופה שבה אני חיה מאפשרת לי, שאסור לי אפילו לרגע לשכוח עד כמה, עד כמה אני ברת מזל.
ואז דמיינתי איך ראשה של ניקול מתעוות. איך עולה וצומחת ממנו בליטה. בליטה שגדלה וגדלה באמצע מצחה. כאילו תוכנה גראפית הוסיפה אותה לשם. יוצרת הר עור קטן, מתנחלת במרכז פניה המושלמים של ניקול.
"מה קרה?" שאלה ניקול "למה את מסתכלת עלי ככה?" ואז קימטה את אפה בתנועת דאגה מוכרת והוסיפה "מה יש? מתחיל לצאת לי איזה קמט? אל תדאגי אני אריץ היום את התוכנה המלאה".
הסתובבתי בחזרה והבטתי שוב על חן העירומה במכונת הבודי שופ שלה, מחוברת כבר לאלקטרודות. רכנתי אליה ונישקתי במרכז מצחה של ילדתי נשיקת לילה טוב. חן עצמה את עיניה.
ואז סגרתי עליה את המכסה ולחצתי על כפתור ההפעלה