קטגוריות
פרס עינת 2010

לא אדע פחד

כל העסק התחיל בבוקר אחרי שלילך עזבה אותו. דניאל עמד בחדר האמבטיה, נשען על הכיור הקר בידיים ישרות, שריריהן מאומצים כל כך שהן היו על סף רעד. הוא חשב שאם הוא לא יעזוב את הכיור הוא עוד עלול להתנתק מהקיר ולהתרסק ככה אל הרצפה – זה כבר כמעט קרה פעם אחת, כשהוא הלך איתה לביתו ובדרך נשך אותו כלב במרפק, והם עלו לדירה שלו וצחקו כל הדרך והוא נכנס לאמבטיה כדי לשטוף את הפצע, ואז…

זכרון זה בדיוק גרם לו להתנתק מהכיור ולהכות בקיר בחוזקה בידו הימנית. הוא הכה והכה, הכאב במפרקי אצבעותיו מפעפע במעלה היד, הוא ראה במעורפל את הכתמים האדומים המרוחים שהתחילו להופיע על הקיר, ואז הוא פספס ופגע במראה.
היה צליל ניפוץ וכאב חד, חותך, בידו.
שברי המראה התפזרו בתוך הכיור ועל הרצפה, משקפים את אור הנורה הלבן לכל עבר. הכאב העז בידו גרם לו להתעשת והוא התפנה לטפל בה. זה היה עיסוק, זה היה משהו קונקרטי לעשות, הכרחי ודחוף, וזה היה טוב.
רק קצת חבל על המראה. הוא תמיד אהב להסתכל על השתקפותו. היא הייתה נראית כל כך חסרת פחד, כל כך בטוחה בעצמה – משהו שתמיד היה חסר לו בחייו.
רק אחרי שסיים לחבוש את ידו והתקרב שוב אל הכיור בכדי לשטוף את פניו ואת מצחו הרטוב מזיעה הוא שם לב לחור בקיר, איפה שהייתה קודם לכן המראה. בעצם, הוא הרגיש במשב הרוח שבקע ממנו לפני שראה אותו, ונדרשו לו כמה רגעים בכדי לאתר את החור. החור היה קטן, כגודל של מחק של עפרון, וכמה סדקים התפשטו בסיד סביבו, כמו רגליו הארוכות יתר על המידה של איזה חרק. ובקע ממנו אוויר קריר, מלווה בריח מתקתק קל שבקלים.
דניאל העביר אצבע על החור, הרגיש את האוויר הקר על עורו, אחר כך נשען על הכיור, הטיל את גופו קדימה וקירב את עינו אל הפתח. מהעבר השני הוא הצליח לראות חלל חשוך, שנראה כמו חדר או אולי מסדרון, אבל את האור היחידי שהגיע לשם דניאל הסתיר כרגע בעצמו, מה שהקשה עליו לראות דבר מה במדויק.
הוא הרפה מהקיר ומהכיור ובהה בתמיהה כמה רגעים. אחר כך הוא יצא מחדר האמבטיה. מעברו האחר של הקיר שבו הותקן הכיור היה חדר השינה שלו. הוא לא היה חשוך כלל, אלא מואר באורה הכתום של השמש שכבר עמדה לשקוע. במקום בו אמור היה להיות החור – בערך מעל לראש המיטה – לא היה דבר.
זה חלום, חשב לעצמו דניאל. אני יצאתי לפאב במורד הרחוב ושוכב שם עכשיו שיכור עם פנס בעין וחולם את כל זה.
בעוד מחשבה זו מרצדת בראשו הוא לקח פטיש ופנה אל האמבטיה. הוא שקל את הפטיש על ידו בהנאה, הסתכל על הסיד המתקלף והסדוק שמאחורי המראה במבט טורף, הרים את הפטיש והכה.
בהתחלה היו מולו הפנים שלו. אידיוט, לא יוצלח, דבר אחד טוב היה לך בחיים וגם אותו דפקת. מה אתה שווה? איך אתה בכלל יכול לקרוא לעצמך גבר? אישה אחת הייתה לך – עזבה אותך. חבר אחד היה לך – החברה שלך עזבה איתו. מי בכלל צריך אותך? למי בכלל אכפת ממך?
אחר כך היו מולו פניו של בן. חתיכת שמוק. קורא לעצמו חבר שלך, גם כן. כל מה שהוא רצה זה לזיין את לילך, מהרגע הראון שפגשת אותה זה כל מה שהוא רצה. איזה מין חבר זה בכלל?
אחר כך היו מולו הפנים של לילך – ואז הוא עצר. לא. לא לשם. לא ככה.
בקיר מולו נפער חור קרוע, חתיכות סיד ובטון מילאו את האמבטיה ואת הכיור. ומבעד לחור ראה דניאל חדר אפל, קירותיו שחורים לחלוטין, ובצדו השני של החדר היה חלון שנפער אל שמי לילה. מהחדר בקע ריח של רקבון שגרם לדניאל להשתעל ולהתרחק מעט. הוא הניח את הפטיש, הלך לחדרו ולקח חולצה, אותה הוא הרטיב וקשר סביב פיו ואפו.
לאחר מכן הוא קפץ לתוך החדר. בחדר היה קר, וכשהוא הסתכל חזרה לתוך חדר האמבטיה, הוא נראה דהוי ומרוחק. מקרוב הוא ראה שקירות החדר צבועים בצבע שחור בגסות – גושי צבע שלא הושטחו היו דבוקים פה ושם ושלוליות צבע נראו על רצפת הבטון החשופה. בקיר הימני של החדר דניאל הבחין במעבר, כניסה למסדרון צר שפנה בתשעים מעלות ימינה, והוא כבר עשה צעד לעברו, כשלפתע שמע רעש כלשהו. הרעש הגיע מכוון המעבר. הוא הקשיב והבין שאלה צעדים, צעדים רטובים של רגליים יחפות על רצפת הבטון.
דניאל הרגיש גוש עולה ונעמד בגרונו וליבו הלם בו. ואז הוא ראה אצבעות צהובות, גרמיות, עם ציפורניים שחורות ארוכות, נאחזות בפינת המעבר. מישהו היה שם, מעבר לפינה, מישהו שדניאל לא רצה לפגוש.
ממש לא רצה לפגוש.
הוא צעד לאחור בצעדים כושלים, נצמד עם גבו אל הקיר, החור שהוא פער בקיר משמאל לראשו.
הוא ראה יד נוספת נאחזת בקיר הנגדי, כאילו היצור התכוון לדחוף את עצמו קדימה עם שתי ידיו אל פנים החדר.
ואז דניאל לא יכל יותר. הוא הסתובב וקפץ החוצה מהחדר, חזרה לתוך בטחונה של דירתו המוכרת. רק כשהוא היה בחוץ, בחדר האמבטיה שלו, בדירה שלו, הוא העז להסתכל לאחור.
החדר היה ריק.
איש לא היה מעבר למעבר ההוא ההוא, רק חדר שחור וחלון שנפתח אל שמי לילה.
דניאל הרגיש עייף. הוא הלך אל חדר השינה שלו ונשכב על המיטה – כך, באותם הבגדים המיוזעים ומלאי הסיד שלבש. לא היה לו אכפת.
הוא עצם את עיניו ושכב, חושב על החדר, חושב על לילך, חושב על בן, ואז הוא הרגיש לחץ על החזה. לחץ מוזר. כאילו מישהו לפתע התיישב עליו.
הוא פקח את עיניו וראה שתי ידיים צהובות, עם ציפורניים שחורות ארוכות מונחות על צווארו, וזוג רגליים במכנסי ג'ינס קרועים ובלויים יושבות עליו. הגוף הכבד שעליו הדיף ריח של זיעה ושל רקבון, והוא שמע נשימות כבדות, רעבות, מעליו, אבל פניו של היצור היו מחוץ לטווח ראיתו.
כל גופו קפא.
הזמן זחל, והוא ראה את האצבעות הגרמיות נשלחות אל צווארו. הן הרגישו על עורו כחלזונות קרים.
ואז הוא התעורר.
הוא שכב במיטתו והיה כבר ערב. כל גופו היה מכוסה זיעה קרה, ליבו הלם בחזהו כמו מקדחה חשמלית. הוא עצם את עיניו בחוזקה לרגע, ואז קם בחדות מהמיטה.
הוא הלך אל חדר האמבטיה, הרים את הפטיש מהרצפה ונכנס לתוך החדר השחור. ריח הרקבון נעלם, או שמא לא הפריע לו יותר.
"אני יודע מי את, חתיכת זונה. צאי. צאי ותראי מה אני עושה לך."
כשהוא היה קטן, הוא קרא סיפור על מכשפה שיושבת על החזה שלך בלילות ושותה את הנשמה שלך. הסיפור הזה הפחיד אותו כל כך שכמה שבועות לאחר מכן הוא לא הצליח להרדם בלי אור בחדר ובלי שאמא שלו ישבה לידו על המיטה והבטיחה שהיא תשמור שאף אחד לא ישב לו על החזה בלילה.
המכשפה הזאת הייתה הפחד הגדול ביותר שלו. הוא לא הודה בזאת בפני איש, אבל זה היה עדיין נכון, והוא עדיין היה חולם עליה לפעמים, מתעורר כמעט שבצעקות בבוקר שלאחר מכן.
אפילו ללילך הוא לא סיפר על המכשפה.
כל הפחדים שלו התנקזו לתוך מכשפה הזאת. השיכור עם הסכין בסמטא כשהוא ליווה את לילך הביתה בשלוש לפנות בוקר, המחבל שכמעט והסתנן לו לבסיס במהלך השמירה, זה שלילך תעזוב אותו, לקבל סירוב, להיראות מטומטם, לצאת פראייר – כולם היו המכשפה, יושבת לו על החזה ולא מרפה.
"צאי אני אומר לך!"
והיא יצאה.
הוא לא לחלוטין דמיין אותה כך, אבל הוא ידע שזאת היא. עורה היה צהוב ומתקלף, בגדיה קרועים ובלויים, היה לה שיער לבן ארוך ודליל, והיו לה הפנים שלו. הפנים שלו עם עיניים מימיות ועור חרוש קמטים ושיניים רקובות. היא חייכה בפיו שלו חיוך רעב והסתערה עליו, ידיה שלוחות קדימה, ציפורניה השחורות מנסות להגיע לפניו, לעקור את עיניו, לתלוש את עורו.
הוא נעץ את רגליו ברצפה בחוזקה, הניף את הפטיש והכה. היא הועפה לאחור מהמכה כמו בובת גומי, אך היא קמה מיד, פניה שבורות, מכוסות בדם ובריר, עינה הימנית נפלה פנימה, והוא הכה שוב, ושוב היא קמה, ושוב הוא הכה, וזה היה נורא כי הוא הכה את עצמו, את פניו שלו, הרס אותן, השחית אותן, לא השאיר מהן זכר עד אשר הסתער עליו יצור עם כתם אדום בוהק במקום פנים. הוא החזיק את הפטיש בחוזקה וכל הנפה שלחה גלים של כאב במעלה ידו הימנית, הפצועה, אבל לא היה לו אכפת.
הוא הכה. והוא ראה את עצמו מכה את בן, שבכה, שהתחנן, שניסה לדבר איתו כמו גבר אל גבר, איזה גבר, חתיכת נמושה, אתה גונב לי את האישה היחידה בחיים שלי שאהבתי ועוד מעז לקרוא לעצמך גבר, חתיכת שמוק, חתיכת אפס, מה אתה בכלל שווה.
הוא הכה. והוא ראה את עצמו מכה את לילך. והוא לא עצר. הוא לא עצר כי לא היה בו פחד. הוא הרג את הפחד שלו. במו ידיו, עם הפטיש, הוא הרג את הפחד שלו. הוא לא פחד יותר. ממה היה לו לפחד?
כשהוא סיים, הוא היה מכוסה בדם, והמכשפה שכבה על הרצפה כמו סמרטוט.
הוא ראה אותה קמה פעם נוספת והניף את הפטיש לעוד מכה, אבל היא לא הסתערה עליו. היא רק בהתה בו עם הגוש האדום הזה שהיה לה במקום פנים, ומשום מה הוא חשב שהיא מחייכת. ואז היא הסתובבה וברחה אל המקום ממנו באה.
"תברחי. תברחי, יא חתיכת זונה."
אחר כך הוא יצא מהחדר ושטף את פניו מול הכיור, מסתכל לתוך החדר כאילו המראה עדיין הייתה תלויה במקומה ומחייך לעצמו.
אחר כך הוא התקלח, שטף מעצמו את הדם והסיד והזיעה, החליף מצעים במיטה והלך לישון.
הוא ישן טוב באותו לילה.

* * *

ביום למחרת הוא התקשר לעבודה ואמר שהוא חולה. במקום זאת הוא היה עסוק בלשפץ את חדר האמבטיה שלו. הוא ניקה את כל הסיד, צבע מחדש את הקיר, קנה לעצמו מראה חדשה והתקין אותה מעל הכיור, כך שתסתיר את החור, ועל הדרך סייד מחדש את כתם העובש שהתחיל לתפשט על הקיר שליד האמבטיה.
הוא עשה את זה בפחות זמן ממה שתכנן, עמד והסתכל על מלאכתו בשביעות רצון, ואז ניקה גם את כל שאר הדירה. הוא עשה דברים אליהם ידיו מעולם לא הגיעו, כמו למשל לשמן את צירי הדלת של חדר השינה שחרקו כבר כמה חודשים טובים.
הוא היה עייף אך שמח כשהלך לישון.
הוא ישן טוב גם באותו לילה.

* * *

למעשה, את רוב שאר הלילות שלאחר מכן הוא ישן טוב. חבריו לעבודה אמרו שהוא כאילו כמו חדש.
אבל זה לא באמת שינה לו. חבריו לעבודה היו סתם נמושות. הוא היה יכול לראות את הפחדים שלהם, להריח אותם ממש.
אריק, שרצה להתחיל עם דנה אבל פחד שהיא תגיד לו לא.
דנה, שפחדה שישראל, הבוס, יפטר אותה.
ישראל, שפחד מזה שהחברה תסגר כי היו לאחרונה פחות לקוחות.
הם כולם היו נמושות, ורק בו לא היה פחד. הם לא באמת עניינו אותו יותר.

* * *

בהתחלה הוא אהב במיוחד להסתכל במראה שבחדר האמבטיה, שכן היא סימלה עבורו את נצחונו על הפחד, והוא אהב במיוחד את איך שהשתקפותו נראתה בה.
אבל אז הוא הפסיק לאהוב את איך שהשתקפותו נראית – גם במראה שבחדר האמבטיה, וגם בכל שאר המראות. היא לא נראתה ראויה לבן אדם חסר פחד. להיפך, כשהוא הסתכל במראות, השתקפותו הייתה מפוחדת. בהתחלה מעט. היא הייתה מביטה בחשש מסויים, לא בטוחה בעצמה. אחר כך השתקפותו התחילה להראות סימנים ממשיים של מצוקה.
דניאל לא הרגיש כל מצוקה. הוא הרגיש חסר פחד. כתוצאה מכך הוא הוריד את המראה בחדר האמבטיה וזרק אותה לפח. החדר מאחוריה היה עודנו שחור וריק.
הוא היה מסתכל בו כל יום. זה סימל את נצחונו טוב יותר ממה שמראה מזכוכית הייתה יכולה לעשות. במקום ריח של רקבון הגיע משם כעת ריח עדין, אפילו נעים.

* * *

אחרי כמה זמן הוא קיבל טלפון מלילך. זה היה משעשע ומפתיע. לילך דיברה בקול מעט עצוב. פחדנית, חשב דניאל. היא שאלה אותו אם היא יכולה לבוא אליו. הוא חשב שזה מצחיק. הוא אמר שכן, למה לא.
אחר כך, הוא לא זכר במדויק את מה שקרה בזמן שהיא הייתה אצלו. גם הרבה דברים אחרים הוא לא זכר אחר כך, אבל זה היה אחד הזכרונות הראשונים שהוא איבד. הוא זכר רק את הסוף, כשהיא עמדה בדלת הכניסה הפתוחה, דמעות בעיניה, ואמרה, "אני רציתי לחזור, אני הרי רציתי לחזור, אבל אני רואה שאין לי לאן. אתה מפחיד אותי, דניאל. אתה מפחיד אותי. אני לא מכירה אותך. אני לא יודעת מי אתה. אתה מפחיד אותי." ואז היא יצאה ואפילו לא סגרה את הדלת.
והוא לא הרגיש כלום. הפנים היה ריק.
לא היה שם פחד, אך גם לא היה שם שום דבר אחר.
הוא עמד בדלת הכניסה כמה זמן ואז הלך אל חדר האמבטיה.
היא רימתה אותי, הוא חשב לעצמו. המכשפה הזונה הזאת בכל זאת רימתה אותי. אני לא יודע איך אבל אני הולך לתפוס אותה ואני הולך להוציא ממנה את זה, חתיכת מכשפה זונה, מה היא חושבת לעצמה שהיא עושה.
הוא נכנס לתוך החדר ורץ אל עבר המעבר. מעברו היה מסדרון שחור ארוך והוא רץ בו הלאה, לא מבחין לאיפה הוא רץ. הוא הרגיש קר בפנים, הרגיש ריק, ריק כמו שלא הרגיש מעולם קודם לכן.
המסדרון התפתל, התפצל לשניים, ואחר כך לשלושה, ודניאל המשיך לרוץ, לא זוכר לאיפה הוא פונה, רק רץ ורץ במסדרונות הקרים, החשוכים. מחפש את המכשפה. לא היה דבר מעבר לזה. לא בן, לא לילך, הוא רק רצה למצוא את המכשפה שבכל זאת, איכשהו, הצליחה לרמות אותו.
הוא רץ דקות, שעות, ימים, שבועות, חודשים, שנים, לא מרגיש עייפות, לא מרגיש רעב, לא מרגיש צמא, לא מרגיש כלום.
הוא רק רץ ורץ, לא מבחין בכך ששערו מלבין ונופל כבר עד כתפיו, לא מבחין בעורו שהצהיב והחל להתקלף, לא מבחין בציפורניו שהתארכו ונהיו שחורות.
הוא המשיך לרוץ, מחפש את הפחד שלו, מחפש את עצמו בין המסדרונות השחורים, מאבד את זכרונותיו, מאבד את חייו, מבין לאיטו שלא היה בו בעצם כלום חוץ מהפחד, וגם המעט שהיה נתלש יחד איתו, כי לא היה לו עוד במה להיאחז.
ואז הוא שמע במרחק צליל של קיר נשבר.