זהירות, שביר

הם חזרו מירח הדבש – שארך רק שבוע – שזופים ועייפים, ונכנסו לביתם החדש (דו-משפחתי קטן עם אופציה להרחבה) מוכנים ומזומנים להתחיל את חייהם כזוג נשוי.
הדבר הראשון שהם עשו היה לפתוח את המתנות שקיבלו לכבוד החתונה, והדבר השני היה לריב. לאורך כל שבעת הימים של ירח הדבש הם התאפקו והצליחו לא לריב חוץ מויכוח אחד קטן ולא חשוב בנוגע לשאלה הרת הגורל – מזגן או מאוורר בזמן השינה. הויכוח נגמר בניצחונה של חגית, ניצחון לא הוגן משום שהיא פרצה בבכי. דודו ויתר מיד עם הדמעה הראשונה, אבל בארוחת הבוקר הוא העלה שוב את הנושא וציין, מקפיד לחייך כדי לנטרל עוד שטף דמעות, שזה היה מוגזם לבכות בגלל שטות כזו.
חגית התכוונה לנזוף בו על אנוכיותו ולתת לו הרצאה קטנה וחריפה על שיתוף והתחשבות, אבל אז הגיע המלצר הצעיר ויפה התואר עם ההזמנה שלהם והיא השתתקה, ועד שהוא הסתלק – לא לפני שהודה לדודו על המחמאה שחלק למכנסי הג'ינס היפים שלו וסיפר איפה קנה אותם ובאיזה מחיר – הויכוח גווע, ומאחר ומזג האוויר הצטנן והחום נשבר הוא לא התחדש יותר.
הוריה של חגית עמדו בהבטחתם ושלחו לביתם את העוזרת המסורה שלהם שצחצחה את הבית לכבודם. הכול היה נקי ומסודר, זר פרחים גדול עמד על שולחן האוכל, וסביבו היו מסודרות מתנות עטופות ניר צבעוני, מפתה. עוד חבילה אחת, דקה וגדולה, נשענה על הקיר ממול.
"איזה יופי, מתנות." מחאה חגית כפיים בחדווה, והחלה לפתוח את הקופסאות שהכילו מבחר של כלי בית, מסרוויס חרסינה מעודן מצויר פרחים שקנו לה חברותיה לעבודה, ועד סט סירי נירוסטה מבהיקים, מתנתה המעשית של דודה בלה שלא האמינה בבנקים ולא נהגה להשתמש בצ'קים.
"יפה מאוד." הגיב דודו באדיבות כל פעם שחגית הראתה לו מתנה חדשה, אם כי בסתר ליבו חשב שהוא מעדיף מתנות שאפשר להפקיד בבנק. הבית הקטן שלהם עלה הון, וגם החתונה הייתה יקרה יותר מכפי שהוא העלה בדעתו.
לא נורא, העיקר שהאישה מאושרת חשב לעצמו בפייסנות, נאבק בחבילה הגדולה. היא הייתה עטופה בניר חום פשוט וחותמת גדולה ואדומה שהכריזה 'זהירות שביר' הייתה מוטבעת משני צידיה.
"תראה איזה יופי, זה לא מקסים?" צייצה חגית בהתרגשות למראה מזוודונת עור יקרה למראה שהכילה סכו"ם מוכסף רב חלקים, מעוטר קישוטי זהב.
"מקסים לגמרי." אמר דודו בפיזור נפש ושלף מתוך החבילה מראה גדולה ומלבנית שמסגרתה הייתה עשויה חומר לא ברור, ספק פלסטיק ספק קרמיקה, או אולי חרסינה? המראה הייתה מראה רגילה, מבריקה ומלוטשת, אבל המסגרת התהדרה בפיתוחים מעודנים של דמויות מארכות, מוזרות, שחגית הצהירה שהם בסגנון ארט דקו.
"פשוט מדהים." אמרה בהתפעלות, וחיפשה כרטיס שירמז להם מי השולח, אך לשווא. זהות מעניק המתנה נשארה עלומה, וגם אחרי שעברו בקפידה על רשימת המוזמנים, רושמים בדייקנות מה נתן כל אחד, הם לא הצליחו לפתור את התעלומה.
"אולי זו טעות?" שאל דודו מעביר את אצבעו על אחת הדמויות הלא ברורות, גבר ערום, או שרך מטפס, או שילוב של השניים, "ממה הדבר הזה עשוי לדעתך?" תהה.
"מה ממה? אתה לא יודע ממה עשוי ראי? מזכוכית טיפשון." הצטחקה חגית.
"אני יודע, אבל התכוונתי ממה עשויה המסגרת, מה זה לדעתך, פלסטיק? קרמיקה?"
חגית גלגלה עיניים, מפגינה מורת רוח מבודחת, "זה פימו דודו."
"פימו? את בטוחה? חשבתי שפימו זה מין פלסטלינה צבעונית לילדים, אבל לדבר הזה יש מין צבע בז' לא ברור כזה, והוא לא נראה בכלל ילדותי."
"זה לא בז' זה צבע עור ופימו הוא חומר גמיש, אפשר לעשות ממנו כל דבר, תלוי מי עובד איתו, לא רק ילדים משחקים איתו, יש אמנים מאוד רציניים שבוחרים לפסל בפימו."
"כן, אני יודע, היה לי חבר אחד, פסל ש…. לא חשוב."
"הוא היה בחתונה? אולי הוא שלח את הראי?"
"לא, הוא לא היה, והוא גם לא קיבל הזמנה. הוא סתם אחד… מישהו שניתקתי איתו את הקשר מזמן, אין לו שום סיבה לשלוח לי מתנות."
"הבנתי, אבל בכל מקרה הראי הזה מקסים, חבל שאי אפשר לתלות אותו בסלון, אני אתלה אותו בחדר השינה שלנו."
"למה בחדר השינה? למה לא בסלון?"
"השתגעת? אתה רוצה שאימא שלי תחטוף שבץ? ומה עם סבתא שלך? עליה אתה לא חושב?" נזפה חגית, ופרצה בצחוק גדול למראה פניו המשתוממות של דודו.
"גברים!" הצהירה וניערה את רעמת שערותיה שזכתה להבהרה ולפסים לכבוד החתונה, ונראתה פשוט מקסים, "אתה לא רואה שום דבר, טיפשון שכמוך!"
זו הייתה הפעם השנייה היום שהיא כינתה אותו טיפשון, והוא התחיל לאבד את סבלנותו. "אני אולי טיפשון, אבל אני לא עיוור, אני לא רואה פה שום דבר חוץ מדמויות מעוותות כאלו ש…" ואז, פתאום הוא כן ראה, ונאלם דום.
"אני חושב שזה מגונה." אמר בנוקשות, והחל לעטוף חזרה את הראי בניר העטיפה שלו.
"לא, תפסיק, מה אתה עושה? באמת דודו, איזה טיפשון אתה, מה אכפת לך שהם ערומים? אני בטוחה שאם אלו היו בחורות ערומות לא היית מתרגז כל כך."
"אני לא מתרגז." מחה דודו, אבל הסומק על פניו העיד שהוא משקר, "ואין לי שום דבר נגד עירום, גברי או נשי, אבל לפסל דמויות של גברים עם… במצב כזה, זה פשוט סר טעם וגם… זו פשוט פורנוגרפיה."
"בחייך, אפשר לחשוב שלא ראית אף פעם גבר עם זין עומד." מחתה חגית וחילצה את הראי מהניר העטיפה, מקפלת אותו בזהירות ומניחה בצד לשימוש חוזר, "עירום אנושי זו לא פורנוגרפיה, זו אמנות.",
"מה אמנות? את לא רואה מה הסוטים האלה עושים?" מחה דודו, נרגז כל כך עד שהמילים נתקעו בגרונו. הסומק על פניו העמיק לגוון ארגמן ורק קצה אפו נותר לבן – סימן בדוק לזעמו המתגבר, "אני לא רוצה את הדבר הזה בבית שלי." פסק, וניסה למשוך את הראי מידיה של אשתו הטרייה.
"הבית הזה הוא של שנינו." הזכירה לו חגית בקול חרישי שכיסה על נחישות עקשנית – הוא כבר שמע פעם את הטון הזה בקולה וידע מה פירושו – "אני אוהבת את המתנה הזו." הכריזה, "ואני רוצה לתלות אותה בחדר השינה שלנו." פסקה, וכך היה.
דודו, שעכשיו כבר ידע היטב ממי נשלחה המתנה המאוסה ההיא, הקפיד לא להביט בראי, ועשה כמיטב יכולתו לשכוח את קיומו, אבל אשתו כן הביטה, היא נהגה להתבונן בראי כל בוקר כשהתאפרה לקראת היום החדש, וכל לילה כשהברישה את שערותיה לפני שנכנסה למיטה. בחודשים הראשונים לנישואיהם היה דודו מפריע לה להתמסר לטקס ההברשה, מושך אותה בלהיטות למיטה, והם היו נרדמים חבוקים.
בחלוף הזמן, אחרי כמה חודשי נישואים החל דודו לחזור יותר ויותר מאוחר מהעבודה, טוען שהוא עושה שעות נוספות במשרד כדי להתקדם ולהרוויח יותר כסף למען הילדים שהם רצו להוליד, והם התחבקו פחות ופחות במיטה וגם מחוץ לה.
"מאיפה לדעתך יבוא הילדים אם אף פעם אין לך חשק לסקס?" שאלה אותו חגית פעם. דודו כעס, ואמר שהיא אנוכית ומפונקת. חגית בכתה ודודו התנצל והבטיח שהם יצאו בקרוב לחופשה ואז יקדישו יותר זמן זה לזה.
חגית רצתה להגיד שאין צורך לצאת לחופשה כדי להיות יחד, ואיך זה שלה יש לה את כל הזמן שבעולם להקדיש לו, והוא תמיד עסוק ומרוחק? אבל התאפקה ושתקה.
דודו נעשה כל כך קודר ומוטרד לאחרונה, והיא לא רצתה להיות האישה הנודניקית והמתלוננת. נכון שהוא כמעט לא נגע בה לאחרונה, כמו שסיפרה פעם לחברתה הטובה, ואמרה, ספק מתבדחת, ספק מתלוננת. "מזל שיש לי את הראי הזה עם שני הבחורים הערומים והמאוהבים שממסגרים אותו, אחרת הייתי שוכחת כבר איך נראה זין של גבר." למרבה המזל חברתה הטובה, שכבר הספיקה להתגרש, ציינה בכובד ראש שחיי נישואים הם לא ירח דבש, והזכירה לה שדודו מעולם לא חזר עם כתמי שפתון, או ריחות של בושם נשי זר, ובטח קשה לו מספיק גם בלי תלונות של אישה מתפנקת.
חגית הסכימה והוסיפה שנכון, בעלה מעולם לא הסתכל על אישה אחרת ונשבע לה תמיד שהיא האישה היחידה בחייו, ושמעולם לא רצה באחרת, ולכן היא שתקה והמתינה לו בסבלנות, בלי להתלונן.
"את עוד לא ישנה?" התפלא דודו כשחזר ערב אחד, מאוחר כמו תמיד, ורכן לנשק לה.
"חיכיתי לך." אמרה, מושיטה אליו את זרועותיה, מביטה מבלי משים אל הראי מצפה לראות בו את בבואת שניהם, וקופאת מתדהמה כשבמקום לראות את עצמה, מחזירה לבעלה חיבוק, היא ראתה שם את דודו מחבק גבר זר, שרירי ויפה תואר.
מרוב בהלה עצמה חגית את עיניה, ועד שפתחה אותן הוא כבר כיבה את האור והלך להתקלח. חגית שכנעה את עצמה שהיא רק דמיינה, והיא פשוט עייפה ומתוחה, והצליחה להדחיק את המראה, אבל כמה ימים אחר כך, כשדודו שוב חזר מאוחר היא קידמה את פניו בחיבוק והציצה מעל לכתפו במראה, ושוב החליף גבר שרירי ויפה תואר, ערום לחלוטין, את דמותה, וחיבק את בעלה שנישק את צווארו, ולא את שלה.
למחרת, מיד אחרי שדודו הלך לעבודה, חיטטה חגית בספר טלפונים ישן שלו שנשכח באיזה מגרה נידחת, ועברה אחד לאחד על כל השמות של הגברים שמצאה שם והתקשרה לכל אחד מהמספרים שמצאה. רובם לא ענו, ואלה שענו אמרו לה שהיא טועה, אין פה אף אחד שמפסל בפימו, עד שלבסוף היא הגיעה ליוני אחד ששאל מאיפה יש לה את המספר שלו.
היא גמגמה איזה שקר על פסל שראתה אצל חברה, ושאלה אם יש לו עבודות למכירה.
יוני אמר שכן, ושהוא ישמח לראות אותה בסטודיו שלו, ומיד באותו יום, במקום ללכת לעבודה, היא נסעה אליו. ברגע שהוא פתח את הדלת היא זיהתה אותו כצעיר השרירי שראתה בראי מחבק את בעלה, אבל שמרה על קור רוחה, הציגה את עצמה בשם משפחתה המקורי, מלפני הנישואים, והסתובבה מתפעלת בין הפסלים והתבליטים שעמדו למכירה עד שנעצרה מול פסל אחד מקסים של גבר ישן שפניו היו מוכרות לה היטב.
"איזה יופי, מי זה?" שאלה, ונגעה בזהירות בקצה אצבעה בפנים הנאות, המוכרות.
"מוצא חן בעיניך? זה האקס שלי, נפרדנו כי הוא פגש בחורה והחליט להתחתן איתה."
"בטח כעסת עליו מאוד."
"בהתחלה כעסתי, נפגעתי מאוד וניתקתי איתו את היחסים, אבל אחר כך השלמתי עם ההחלטה שלו, וסלחתי לו ואפילו שלחתי לו ולאשתו החדשה מתנה לכבוד החתונה, כיום אנחנו שוב חברים." אמר יוני, וחייך חיוך קל ונעים.
חגית נותרה רצינית, "אני לא הייתי סולחת." אמרה בכובד ראש, "אמון זה רגש שביר מאוד, אם הוא נשבר פעם אחת אי אפשר לתקן אותו יותר, וכדאי לך להיזהר עם החבר שלך כי מי שבוגד פעם אחת יחזור ויבגוד גם בעתיד."
יוני משך בכתפיו בשתיקה והמשיך לחייך וחגית קנתה ממנו את הפסל של הגבר הישן, חזרה הביתה והתחילה לארוז את בגדיו של בעלה במזוודה הגדולה שרכשו לכבוד ירח הדבש.
כשדודו חזר הביתה הוא מצא את המזוודה, גדושה עד להתפקע בבגדיו, מונחת על סף הדלת. הראי היה מונח לצידה, שעון על הקיר ועטוף בעטיפתו המקורית, מתחת לכתובת 'זהירות, שביר' שהייתה מוטבעת עליו באדום רשמה חגית בשפתון – 'לך מפה, בוגד!'
דודו שלף את המפתח שלו וניסה להיכנס, אבל חגית החליפה כנראה את המנעול והמפתח לא הצליח להסתובב. הוא צלצל בפעמון, דפק בדלת, קרא בשמה, אבל דבר לא הועיל, הדלת נותרה סגורה בפניו, ואחרי היסוס קל הוא הרים את הראי העטוף ביד אחת, אחז בידית המזוודה בידו השנייה והסתלק.