מבוך המראות

מרים נהגה להתיצב מדי יום בפני הראי, ולבחון במשך דקות ארוכות את דמותה.
היא הייתה בקושי בת שש-עשרה, וכבר חשה שנידונה לחיים מלאי סבל וכאב, חיים מלאי עצב שמעולם לא הוצג באף אחת מהפרסומות הרבות בהן נהגה לצפות. נשים יפות, רזות וחטובות ריצדו להן מבעד למסך הטלוויזיה, ונערה כבדת משקל, בעלת מבנה פנים לא סימטרי, עור מחוטט, שיניים מרקיבות ושיער פרוע ויבש השתקפה מבעד הראי.
"ראי, ראי שעל הקיר, מי הנערה המכוערת בכל העיר ?"
"את המכוערת מכולן" השיב הראי בקול חד וברור.

מרים מעולם לא הייתה מלכת הכתה, מעולם לא הייתה מקובלת או פופולארית, ואם ניתן היה לדמות את בית-הספר לממלכה, אפשר להניח שהיא מלאה את תפקיד ליצן החצר, רק שבניגוד לתפקידו המקורי של הליצן אף אחד לא צחק איתה, כולם צחקו עליה. היא שמשמה מוקד לאין-ספור בדיחות ותעלולים, ואפילו הקשוחים שבמורים היו נשברים לא פעם וצוחקים עם ההמון על כיעורה הרב. אין שום צורך להרחיב עד כמה אכזריים ורשעים מסוגלים להיות לפעמים בני-האדם כלפי מישהו חריג.
ימים על גבי ימים הייתה מסתגרת בחדרה, לא יוצאת לשחק ולא חוגגת את נעוריה כרוב בני גילה, רק עומדת ומביטה בראי המרושע.

שש-עשרה שנים חלפו מאז יצאה מרחם אמה, ולרגל המאורע, העצוב מבחינתה, החליטו הוריה לקחת אותה ליהנות מעט ביריד גדול שהתקיים לא רחוק מביתם.
מרים, שהעדיפה להישאר בבית, לאכול, לצפות בטלווזיה ולמרר על מר גורלה, ניסתה לסרב תחילה, אך אמה התעקשה – "יש לך את הזכות להינות, היא לא שמורה רק לאנשים יפים" ומול טיעון שכזה מה כבר יכלה לאמר.
זה היה ערב קריר של חודש נובמבר, והמקום לא היה הומה במיוחד. היא הסתובבה ביחד עם הוריה אשר לחצו עליה לגשת אל הדוכנים השונים. באחד הייתה צריכה לקלוע אל סל מרוחק, באחר ירתה בברווזיי עץ קטנים ובשלישי הכתה באגרופה בכל כוחה בקרש גבוה שבראשו ניצב פעמון. היא אפילו זכתה בפרס- בובה קטנה של יצור לא מוגדר, אך כשהגיעו היא והוריה אל מבנה קטן בשם "מבוך המראות" הייתה זו היא שפנתה אל הוריה ובקשה להיכנס לבדה.
"את בטוחה ?" שאלה אותה אמה. מרים השיבה בחיוב וכאדם הנידון למוות, כזה המשלים עם גורלו, פנתה אל עבר הכניסה.
בצעד מהוסס פסעה בזהירות אל תוך החדר האפל שהואר בקושי באור ניאון חיוור. המקום דמה למסדרון ארוך שבשני צידיו ניצבו מראות ארוכות שעיוותו את גוף הדמות שהביטה לתוכם. אנשים שעברו במקום הביטו בבואתם המעוותת שהשתקפה מבעד לראי המיוחד והחלו לצחוק, אך מרים חלפה מול המראות הרבות בפחד מסוים. אחת הגדילה והשמינה אותה אף יותר ממה שהייתה, האחרת הגדילה את ראשה והקטינה את גופה, הבאות מתחו איברים מסוימים בגופה וכיווצו אחרים, אך הייתה גם מראה אחת שכשהביטה לתוכה פתאום הכל הסתדר. הכל נראה פרופורציונאלי ונכון, ואפילו עור פניה, שהואר בקושי בניאון החיוור, נראה פתאום מושלם. היא הביטה בנערה שיכלה להיות, בברבור היפיפה שהיה חבוי בתוך עור הפיל שהקיף אותה, ודמעה ארוכה וחמה החלה לזלוג מתוך אחת מעיניה, השתפלה במורד פניה והתרסקה על קרקע המציאות.
אילולי נכנסו הוריה, לאחר כשעה ארוכה, כשכבר החלו לדאוג לה, הייתה יכולה להישאר עומדת במקומה עד אין-קץ. היא רצתה להמשיך ולעמוד שם לנצח, לראות ולחיות תמיד את הדמות הזו, דמותה יפת התואר, שאילו הייתה קיימת במציאות חייה היו יכולים להיראות אחרת לחלוטין. הוריה, שנכנסו אל תוך המתקן, שלפו אותה משם כמעט בכוח ולקחו אותה ביחד עמם.
באותו לילה לא הצליחה להירדם. המחשבות התרוצצו בראשה כמו יטושים מול פנס לילה בודד ולא הרפו ממנה עד לבוקר המחרת. כשקמה לבסוף מהמיטה, התכוננה כהרגלה לצאת אל בית-הספר, אך במקום לעלות על ההסעה, כפי שנהגה לעשות בכל בוקר, פנתה והלכה ברגל אל המקום בו שכן היריד בלילה שעבר. השטח היה שומם מאדם, ולכן לא התקשתה לחמוק אל המקום ואף לפרוץ ולהיכנס פעם נוספת אל "מבוך המראות". המסדרון היה חשוך ובקושי הצליחה למצוא את המתג שהפעיל את האור.
בזה אחר זה, בסדר עולה, נדלקו הפנסים הלבנים, והיא התקדמה בקצב שלהם אל עבר הראי הספציפי שטמן בחובו את חלומה. היא נעצרה מולו באיטיות והביטה שוב בבת דמותה שנראתה יפה מתמיד, יפה כמו אותן דוגמניות חלומיות, ומזכירה בקושי את עצמה שעומדת בצד השני. מרים לא יכלה לשאת את המראה הזה, מראה כה קרוב ומושג אך בו-בזמן רחוק ובלתי אפשרי, ופרצה בבכי. זעקה פנימית של תסכול פרצה מתוך גופה עצום המימדים שהשתטח בבת-אחת על רצפת המקום. היא הלמה באגרופיה בראי. כשפקחה את עיניה לאחר מספר שניות, נדהמה לגלות שבבואתה היפה נותרה עומדת במקומה. מרים נרתעה לאחור בבהלה והביטה המומה בדמות שנותרה לעמוד מולה ללא תזוזה, כביכול קבלה חיים משל עצמה.
"זה לא יתכן" מלמלה לעצמה, "אני חולמת. זה בלתי אפשרי".
היא שפשפה את עיניה וחזרה להביט בדמות שעכשיו חייכה אליה והושיטה לעברה את ידה. מרים היססה לרגע, הביטה לימינה ולשמאלה, ולבסוף עזרה אומץ והושיטה את ידה ללחיצה. היד האנושית נכנסה אל תוך הראי, והתחושה שחשה הייתה קרירה ונעימה, כביכול הכניסה את ידה אל תוך מקווה מים. בבואתה תפסה בחוזקה את ידה וסמנה לה שתמשוך אותה החוצה, אל מחוץ למראה. מרים היססה לרגע, אך לבסוף, כמהופנטת, החליטה למלא אחר בקשתה, ופעלה כרצונה. היא שלתה אותה בכוח מתוך הראי, והנה עכשיו היא עמדה ממש מולה, פנים אל מול פנים בגודל טבעי. המחשבה היחידה שחלפה למרים בראש כשהביטה במרים השניה הייתה "היא כל כך יפה שזה לא יכול להיות אמיתי", אך מהר מאוד, מהר מהצפוי, התעשתה והבינה שהדבר אמיתי לחלוטין ומתרחש מולה.
מרים השניה לא המתינה לרגע, אף לא טרחה להביט על הדמות המקורית שמצלמה ומדמותה נבראה, ופנתה מיד לצאת מתוך מסדרון המראות אל העולם האמיתי. המראה הראשון שנגלה לעיניה כשפתחה את הדלת ,שניה לאחר שעיניה הסתגלו אל אור היום החזק, היה שלט חוצות ענק עליו הופיעה דמותה של דוגמנית יפיפיה, מאופרת, מטופחת ומחייכת באושר.
"אני יפה יותר" חשבה לעצמה מרים השניה בכעס והחלה פוסעת במהירות אל עבר השלט. כשהגיע אליו הביטה בתהייה על הפנים הגדולות והמחייכות אשר רק הגבירו את חמתה. זעם אדיר, בלתי אנושי, הציף אותה והיא החלה לקרוע אות המודעה הענקית בפרעות גדולה. מרים, שזה עתה רק יצאה ממסדרון המראות, הביטה מרחוק בבת דמותה ההיסטרית וגל גדול של פחד עלה והציף אותה.
"מה את עושה ?" צעקה אל עבר בת-דמותה היפה שלא הפסיקה להשתולל ולצעוק, אך מרים השניה כלל לא התייחסה אליה. כמו אחוזת אמוק ניסתה להיפטר מהפנים המופיעות בפרסומת, וזו הייתה המטרה היחידה שעמדה לנגד עיניה.
כשסיימה להחריב את השלט, נרגעה מעט והחליטה להמשיך בדרכה אל מחוץ למתחם היריד. מרים, שהייתה כבדת משקל, ניסתה להדביק את צעדיה של כפילתה היפה והרזה, אך לא הצליחה לעמוד בקצב המהיר.
"בבקשה תעצרי" צעקה נואשת לעברה, אך מרים השניה כבר הגיעה אל קצה הרחוב, והמראה שנגלה לפניה החריד והרגיז אותה אף יותר.
"אני הכי יפה" שאגה בכוח אל עבר העוברים והשבים הרבים שפסעו ברחוב. רובם התעלמו ממנה ורק מעטים הביטו לעברה בתמיהה מעורבת בגיחוך.
"אני יפה יותר" קראה בחמת זעם אדירה אל עבר עוברת אורח אחת שעברה מולה במקרה, והחלה להלום בפניה שוב ושוב בכל כוחה כביכול היה מדובר במפלצת המנסה לתקוף אותה. "אני היפה בעולם" קראה אל עבר אישה אחרת ודקרה אותה שוב ושוב בעזרת מוט חד שנקרא בדרכה עד שדם רב החל לזרום מפיה. היא הותירה אותה "משופדת" על המוט ומיהרה להמשיך בדרכה. "אני היפה מכולן" צעקה אל עבר אישה שלישית אשר הבחינה במתרחש וניסתה לברוח מהמקום, אך מרים השניה הייתה מהירה יותר והצליחה לדחוף אותה אל הכביש אל עבר מכונית שנסעה במהירות גבוהה.
כשמרים המקורית הגיעה אל המקום, מתנשמת ומתנשפת מההליכה המהירה והארוכה, הרחוב נראה כבר כמו שדה קרב. עשרות גופות של נשים דיממו בכל פינה, ומרים השניה, שהשתמשה בכל כלי נשק חם שנקרה בדרכה, המשיכה במעלה הרחוב במסע ההרג הקטלני מבלי שאף אחד יצליח לעצור אותה.
"אלוהים אדרים, מה עשיתי" מלמלה מרים לעצמה.

באותו הערב, במהדורת החדשות המרכזית של הערוץ השני, הכריזו על העיר בה התגוררה מרים כעיר מוכת אסון.
"מאות נשים נרצחו באכזריות על לא עוול בכפן במה שנראה כמסע הרג חסר תקדים" פתחה מגישת החדשות היפיפיה בראש המהדורה. "נערה צעירה, ככל הנראה לוקה בנפשה, פתחה במסע הרג שכלל את כל מי שנקרה בדרכה. מאות שוטרים ואנשי כוחות הביטחון ניסו לעצור אותה, אך ללא הצלחה. הנערה, שלה ככל הנראה כוחות על-אנושיים, כאלו שלא נראו בעבר, הצליחה לחמוק מכל נסיון לעצור אותה, וממשיכה גם בשעה זו במסע הכתישה האכזרי". השדרנית יפת המראה והחטובה, שעל פניה הייתה כמות גדולה של איפור ולגופה חליפה יקרה, לא הבחינה בכך שבזמן שהקריאה את הדברים מתוך הטלפרומטר, הפציעה מרים השניה מאחוריה כשהיא מחזיקה סכין בידה. שידור הטלוויזיה נעצר שניה מאוחר מדי, אחרי שלהב הסכין כבר שיסף את צאוורה של המנחה ופרץ אדיר של דם יצא ושטף את האולפן. הצופים עוד הספיקו לשמוע צעקה חזקה , ועל מסך הטלוויזיה קפצה מיד השקופית "סליחה תקלה".

הימים הבאים לא היו קלים עבור מרים. היא בקושי יצאה מביתה, הסתגרה רוב היום בחדרה ורק צפתה במהדורות החדשות ששודרו ללא הרף בכל ערוצי הטלוויזיה השונים. הוריה, שלא הרגישו בשום דבר שונה או חריג בהתנהגותה, חשבו שטוב שתישאר סגורה בחדרה ולא תצא אל הסכנה הגדולה שבחוץ. מרגע בו יצאה בבואתה מן המראה נרצחו נשים בכל רחבי המדינה על ימין ועל שמאל. לא עזרו תחנונים ובכי, מרים השניה רק רצתה לחסל את כל מי שאולי יוכל לערער את מעמדה כאישה היפה בתבל, כמו סוס אשר הלבישו עליו רטיות משני צידי עיניו, לא ראתה דבר מלבד השגת המטרה שמולה. הטלוויזיה שידרה בשידורים חיים את מיקומה של הרוצחת המופרעת ואת הנסיונות הרבים לעצור אותה ולמנוע ממנה לרצוח שוב, אך כלום לא עזר. כסופת טורנדו או כל סוג של אסון טבע אחר, היא לא הייתה ניתנת לעצירה. מרים המקורית חששה שזעם הציבור יופנה כלפיה, אך למזלה אף אחד לא קישר בינה ובין הרוצחת היפיפיה בעלת הכוחות העל-טבעיים. רבבות של נשים נקטשו מדי יום, הצבא כולו וכל מערכות הביטחון ניסו לעצור את מרים השניה, אך ללא הצלחה. מהר מאוד גילו שהיא בלתי ניתנת למגע, כמו הולוגרמה שאפשר לעבור דרכה, אך בעלת יכולת לגעת בכל אחד ובכל דבר.

שבוע לאחר שהחלו המאורעות עזרה מרים אומץ, והחליטה לקחת יוזמה ולנסות לעצור את הטירוף שבמו-ידיה יצרה. היא ידעה שיש מקום אחד, המקום שבו הכל החל, שבו אולי יש סיכוי שתוכל למצוא משהו, תשובה כלשהי, שתוכל לסיים את הפרשה ולעצור את המפלצת שיצרה – "מבוך המראות".

בבוקרו של יום ראשון, בדיוק שבוע אחרי שבקרה שם בפעם האחרונה, שבה מרים אל המקום הארור.
הרחובות היו ריקים מאדם ונראה שלא עברה בהם נפש חיה מזה מספר ימים. מרים, שכבר הכירה את איזור היריד, ידעה בדיוק כיצד להיכנס פנימה, לפרוץ אל מבנה מבוך המראות, להדליק את האור ולגשת אל המראה הספציפית ממנה יצאה דמותה ה"משופרת", אך בו-בזמן הסאדיסטית והפרועה.
הכל נשאר כפי שזכרה. היא עמדה מול הראי אשר מצידו השני המתינה לה אותה דמות יפיפיה, שכמו לא יצאה משם מעולם ולא רצחה את כל אותן נשים חסרות ישע על לא עוול בכפן.
"מה אני צריכה לעשות כדי לעצור אותך ?" שאלה מרים את בבואתה.
"מה אני צריכה לעשות כדי לעצור אותך" השיבה לה הבבואה.
היא הרימה את ידה, והבבואה הרימה אותה ביחד עמה. היא הזיזה את ראשה מצד אל צד, וגם הבבואה הזיזה את ראשה באותו הקצב. היא חייכה, והבבואה חייכה ביחד עמה, רק שהחיוך שלה היה גדול ויפה יותר. מרים עצמה את עיניה, ספרה עד שלוש ופקחה אותן שוב רק כדי לגלות שבבואתה עומד בתנוחה שונה לחלוטין כשידה הימנית שלוחה לפנים, מוגשת אליה, ומסמנת לה שתמשוך אותה מתוך הראי.
פעם נוספת, כמו לפני שבוע בדיוק קיבלה הבבואה חיים משל עצמה.
"הפעם זה לא יקרה" השיבה לה מרים בנחרצות, "הפעם לא אוציא אותך החוצה". אך הדמות לא הסכימה לקבל את הדברים, והחלה להלום באגרופיה בזכוכית המפרידה בינה ובין העולם החופשי.
"עצרי" קראה לעברה מרים בבהלה, אך הדמות כל לא טרחה להקשיב לה, שלחה את כף רגלה השמאלית לפנים וקצה הנעל החלה לצאת באטיות מאומצת מתוך הראי.
"לא, לא, לא… זה לא קורה שוב" צעקה מרים וחשה כיצד ליבה הולם בחוזקה. "את לא תצאי מכאן, את שומעת אותי". היא ניסתה להדוף את כפילתה היפה בכל כוחה, אך זו השניה הייתה חזקה יותר, וחלק גדול מרגלה השמאלית כבר כמעט ויצא החוצה.
בצעד אחרון נואש, בהבזק של רגע, תפסה מרים את קצה הראי והשליחה אותו אל ריצפת החדר בהדף גדול. הראי התנפץ לאלפי רסיסים קטנים תוך שהוא משמיע קול פיצוץ אדיר שאחריו הגיע הדהוד ארוך ובסוף דממה דקה.
מרים נותרה נטועה במקומה במשך מספר רגעים, ואז פנתה באיטיות מגושמת לצאת מהמסדרון תוך שהיא חולפת מול עשרות המראות הנוספות שעיוותו את דמותה. היא סגרה אחריה את הדלת והתישבה לא רחוק משם, על סלע גדול שניצב בסמוך למקום, בכדי לנוח מעט ולהתאושש מהחוויה המצמררת שזה עתה עברה. עוד לפני שהספיקה להרהר על משהו מכל מה שקרה, נפתחה בחוזקה דלת מבנה "מבוך המראות", ונחיל עצום של מאות "מרימיות", בנות דמותה היפה, בגדלים ובצורות שונות החל לצאת אל אויר העולם.
לסתה של מרים נשמתה ועיניה כמעט ויצאו מחוריהן. היא הביטה על הגל העצום של שיבוטיה, והמילים נעתקו מפיה. אחת ה"מרימיות" מתוך הנחיל האין-סופי, מיני-מרים, שהייתה בקושי בגובה של 60 ס"מ ניגשה לעברה, נעצרה, אחזה בידה, הביטה בה לרגע במבט עצוב וחזרה במהירות אל נחיל המרימיות, שבמבט ממטוס היה אפשר לדמותו לנחיל נמלים היוצא מתוך קן גדול.

אם עד לפני מספר רגעים עוד האמינה שיש דרך לעצור את הטירוף, עכשיו הבינה מרים שהעולם נמצא על סף אסון שטרם נראה כמותו. אסון שהיא יצרה. אך ככל שחשבה על כך יותר, ככל שהרהרה בתוצאות האפשריות, כך הלך ופחת החשק שלה לקום ולפעול בנדון.
היא חזרה בשקט ובאטיות אל ביתה, נכנסה פנימה, נגשה אל חדרה ונעלה את הדלת מאחוריה. בחוץ נשמעו זעקות רמות, אך כל מה שרצתה כרגע היה רק לישון.

שבע שנים נדרשו לעולם כדי לחסל את "צבא המרימיות", שיבוטי הנשים היפיפיות, שתקף אותו לפתע פתאום ללא הכנה מוקדמת והיכה בכל ארץ, עיר, חי, צומח ודומם, כל עוד היו שם נשים. שבע שנים רעות אשר רק שיתוף פעולה צבאי-מדיני בין כל ארצות העולם, במה שנראה היה כביכול כמלחמת עולם נוספת, אך נגד אויב משותף אחד, הביא לחיסולן של אלפי רוצחות סדרתיות בעלות מראה אחיד, אך בו-בזמן, שונות אחת מהשניה. כאלו שיופיין הרב גרם גם לגדולי המחסלים להסס לרגע לפני שלחצו על ההדק של מכשיר הלכידה המיוחד שהומצא במיוחד עבורן.
שבע שנים בהן הושמדה כמעט לחלוטין האוכלוסיה הנשית. אמהות, נערות, ילדות, תינוקות, קשישות, נשים גבוהות, נשים נמוכות, נשים שמנמנות ונשים רזות, ללא שום הבדל דת או גזע חוסלו באכזריות בלתי נתפסת במה שנתפס כ"שואה נשית".

שנה לאחר שהצליחו ללכוד ולהשמיד את כולן, כשאוכלוסיית כדור הארץ הנותרת הייתה עדיין עסוקה בשיקום ובחבישת הפצעים, ישבה מרים בתוך הג'קוזי הגדול מצופה הזהב ומוצף בקצף מבעבע, בתוך החדר המפואר הממוקם בראש הארמון הגדול והמרשים ביותר בעולם, כשמסביבה מתרוצצים יומם וליל הגברים היפים, החטובים והעשרים ביותר בעולם אשר עסקו בסיפוק כל צרכיה. מבעד לחלון השתקפה דמותה על שלטי חוצות ובטלוויזיה נראתה כמעט מדי יום דמותה המחויכת. אף אחת מה"מרימיות" הרבות לא פגעה בה, וכך יצא שהיא נותרה בין האחרונות מבני מינה שנותרו בחיים.
עכשיו, סוף סוף, לראשונה בחייה, הרגישה יפה ומושכת… אשה אמיתית…