מעייני

המחנכת של ח'2 פתחה את הדלת וליוותה את מושא החקירה שלי פנימה. בת ארבע-עשרה סטנדרטית: חולצת בטן כמעט-אבל-לא-ממש תקנית, שיער אסוף ברישול בקליפס צהוב. ג'ינס. היא התיישבה והביטה בי בהבעה הנבובה שציפיתי לה מבנות גילה.
המחנכת התיישבה בכיסא בפינת החדר. לא משאירים ילדים לבד בחדר עם מבוגר: זה בתקנות. אני לא מתה על זה, אבל זה עדיף על הזכוכית החד-כיוונית בתחנה.
"קוראים לי יערה," אמרתי לגילי. "אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות."
היא לעסה את המסטיק שלה. לפעמים אני חושבת שלנערות בנות עשרה יש כוח-על שיוצר מסטיקים משום דבר.
"קוראים לך גילי, נכון?" חיכיתי לתגובה. כלום. "המורה אמרה שלילך הייתה חברה טובה שלך."
לא באמת ציפיתי לתגובה, אבל לא הייתי ממש מופתעת כשהמסקרה שלה התחילה לנזול. היא עדיין לא אמרה כלום.
"תספרי לי, בבקשה, מה קרה בשבועיים האחרונים. במילים שלך." נשענתי אחורה בכיסא. אם היא לא רצתה לענות, זה מה יש.
בכיתה ליד, שמעתי את צלילי הלוגו של הטלוויזיה החינוכית. המחנכת הייתה כאן איתי, אז הראו לילדים סרט. טיפוסי. מולי, גילי התנדנדה בכיסא.
בחדר השני, הקריין התחיל לספר על נורית, שהייתה ילדה שמחה עם חברים ומשפחה שאהבו אותה, "אבל," אמר בנימה מבשרת רעה, "לנורית זה לא הספיק."
בחיי שהחושים המחודדים האלה הם קוץ בתחת יותר מכל דבר אחר.
גילי הנחיתה את הכיסא שלה בחבטה. היא השעינה את ראשה אחורה, הסתכלה על התקרה, ואמרה, "הגיע אלינו תלמיד חדש לפני חודש."
יופי. הגיע הזמן שתשתפי פעולה. מלמלתי משהו מעודד.
"עומר. המורה אמרה לו לשבת ליד לילך." גילי התפתלה בכיסא. "הם התחילו לצאת, והוא הרג אותה." היא הסתכלה עלי. העיניים שלה היו בצבע כחול בהיר מאד; עיניים של לאמיה, רק שלאמיות לא מסוגלות לבכות.
בכיתה ליד, שחקן בן-עשרה גרוע במיוחד אמר, "אני מסוגל לשלוט בעצמי. אני רק רוצה קצת… לנשוך אותך." שחקנית אמרה לו, "אבל זה מסוכן!"
"את ראית את זה קורה?" שאלתי את גילי.
"לא. אבל כולם יודעים." היא הפריחה בועת מסטיק. "הוא היה ערפד. אני ניסיתי להפריד ביניהם."
המורה אמרה, "גילי תמיד הראתה דאגה לחברותיה."
חרקתי שיניים. אני שונאת שמתערבים לי בעבודה. "איך ידעת שהוא היה ערפד?"
"הוא תמיד לבש משקפי שמש." היא הטתה את ראשה, כאילו מנסה לזכור. "אבל זה לא הקטע. הוא הוריד אותם, והסתכלתי לו בעיניים, ולא ראיתי כלום."
חשוב להיזהר עם הצהרות כאלה. "למה את מתכוונת? מה ציפית לראות שלא ראית?"
היא חשבה. "הסתכלתי די מקרוב," היא אמרה. "אבל לא ראיתי את ההשתקפות שלי. ערפדים עושים את זה, לא? מוחקים השתקפויות."
בכיתה ליד, השחקנית אמרה, "אני לא אתן לך לשנות אותי! אני בן אדם חי, ואני לא אתן לך להפוך אותי לערפדית!"
"לפעמים," אמרתי בזהירות. "זה אחד מהסימפטומים הכי נפוצים. אבל זה לא תמיד קורה." זה שהפך אותי, לדוגמא, הופיע במראות בלי שום בעיה. הוא גם היה מהדור הראשון, שרובו כבר נכחד התנדבותית, אבל אי אפשר לדעת.
קמתי, אמרתי תודה לגילי ולמחנכת, ונסעתי לתחנה.
מסרתי את הדיווח שלי למוסקוביץ', שהיה אחראי על המקרה, וישבתי לראות מה הוא עושה איתו.
"אז מאיפה בא העומר הזה?" שאלתי.
"כמו כולם. סתם ילד." הוא הצביע על מסך המחשב. התיק שהוא הציג היה סטנדרטי לגמרי: תאריך לידה, כתובות, בתי ספר, תאריך פטירה. "הייתה לו תאונה לפני פחות מחודש. ההורים שלו לא ידעו עד המקרה הזה. הזינו אותו למערכת רטרואקטיבית."
"מסכנים ההורים." להורים שלי לא סיפרתי עד עכשיו שמתתי. למה להכאיב להם סתם.
"לגמרי." הוא העלה כמה מסמכים אחרים: הדיווח מבית החולים. הרופאים לא ראו אותו מת, אבל בין מהירות התהליך בדורות האחרונים למצוקת כוח האדם בבתי החולים זה לא אמר הרבה. עדיין…
"הוא לא הראה שום סימנים?" שאלתי. "דופק, נשימה, השתקפות, הכל היה בסדר?"
מוסקוביץ' הזעיף פנים. "לא הייתה להם סיבה. הוא נראה–" הוא קטע את עצמו, התקרב למחשב והתחיל לסרוק את הקובץ. "רגע."
שם, ברשימת הבדיקות השגרתיות, בין הנשימה לדופק, הופיעה השורה, "השתקפות: תקינה."
מוסקוביץ' נשען אחורה בכבדות. "חרא," הוא אמר. "מה עכשיו?"
זה היה יום ארוך ומעצבן. ממש מעצבן. אין הרבה דברים פחות כיפיים מלחטט בספר ההגדרות העל-טבעי של משטרת ישראל ולנסות למצוא שם משהו שמתנהג כמו ערפד דור שני ומטה, אבל יש לו השתקפות.
ערפדים עם השתקפות היו מאד נפוצים בדור הראשון, אבל אלה לא היו נושכים ובורחים: היית מוצא אותם באיזה חור שבוע אחר כך, מבכים את מר גורלם. כן כן, אתה מפלצת שנידונה להרוג את כל מה שהיא אוהבת, תפסיק לטפטף לי על השטיח.
עם כל דור אנחנו מתקרבים יותר למיתוסים: יותר כוחות ויותר מגבלות. אותי לא רואים במראות, אני נשרפת ממש מהר וחתולים לא אוהבים אותי. עניין הצלבים לא ממש רלוונטי, אבל אני מרגישה לא בנוח ליד תליוני "חי", ולא רק בגלל האירוניה. מצד שני: חושים מוגברים ואני לא צריכה לישון או לאכול. רק לשתות.
אבל אני בכל זאת מסוגלת לצאת מהבית באור יום, והאישיות שלי די אותו דבר. בדורות הבאים… טוב, אני חושדת שכל בני העשרה הם קצת סוציומטים עמוק בפנים, אבל מה שערפוד עושה להם זה כבר משהו אחר. יכול להיות שזה המוות. זה לא עושה טוב לאף אחד.
אז אחרי יום כזה, כשהנייד שלי צפצף, מצאתי את עצמי ממש מקווה שזו העבודה, כי לא ידעתי איך להתמודד עם האופציה האחרת.
הודעה שלא נקראה. לא העבודה, הם היו מתקשרים. פתחתי אותה. אולי זו אמא שרוצה לנדנד לי על הנכדים שלא הייתי מביאה לה בכל מקרה.
"ערה?" כתוב שם, ואני לא צריכה אפילו להסתכל על שם השולח. זו הודעה מגוחכת – מי בכלל הולך לישון בתשע בערב? בטח לא אני – אבל שתינו יודעות למה היא מתכוונת.
אני שוקלת לשלוח לה "לא". או סתם לא לענות. אבל היה לי יום מחורבן ואני בכל הכנות רוצה לראות אותה, גם אם אני יודעת איך זה ייגמר.
כשאני מגיעה הביתה, היא מחכה לי שם. הייתה לה את ההגינות לחכות בחדר המדרגות, למרות שאני יודעת שעדיין יש לה מפתח. לא היה לי לב לבקש אותו בחזרה כשהיא עברה לגור עם אסף, והיא לא הציעה.
"מעייני," אמרתי לה. "מה נהיה?"
החיוך שלה עקום, אבל זה חיוך. קשה לי לא לחבק אותה, בייחוד לאור העובדה שהיא קמה לחבק אותי. ידעתי שאני קצת מועכת לה את הצלעות, אבל היא לא התלוננה.
היא התיישבה על הספה. אני הוצאתי לשתינו בירות, וקיללתי את עצמי. אני הרי לא יכולה לשתות אז זה; בסוף היא תשתה גם את שלי, וזה רק יעשה את הכל יותר גרוע.
אבל זה הרגיש כל כך נורמלי. החברה הכי טובה שלי באה לבקר אותי, ואנחנו נשתה ביחד (טוב, היא תשתה ואני אעמיד פנים) ונדבר. אולי זה כל מה שיקרה.
כשחזרתי לסלון, היא הורידה את החולצה. התיישבתי, לא לידה אלא בכורסא ליד, וניסיתי לא להסתכל. מה יהיה יותר טוב, להעמיד פנים שאני לא רואה או להגיד לה שתפסיק? את שתי האפשרויות ניסיתי. שתיהן נכשלו נחרצות.
אין לי כוח לשחק משחקים. "מעייני, די."
היא הסתכלה עלי בעיניים פעורות, כחולות נורא. אישונים מורחבים. למה היא עושה לי את זה? "למה לא?" שאלה, כאילו שמעה אותי חושבת.
כל מיליון ואחת הסיבות מסתובבות לי בראש: כי זה לא מי שאני רוצה להיות. כי זה דופק אותך, למרות כל מה שאת אומרת, ואני לא מוכנה להכאיב לך. כי זה מנציח סטראוטיפים פוגעניים. כי יש לך חבר. "כי אני לא רוצה. אני חייבת לך דין וחשבון עכשיו?"
כי אני מתגעגעת למעייני שהייתה החברה שלי, ולא לזרה הזאת שמופיעה לי בבית כל שבועיים.
"שום חשבון." היא התקרבה. "רק את האמת." הצוואר שלה ארוך, והעור שלה חלק ויפהפה חוץ משתי צלקות זעירות. הן לא אמיתיות, זה איפור – נשיכות של ערפד לא משאירות סימן.
האמת היא שאני לא יכולה להגיד לה לא. הפניתי את מבטי. "תני לי להביא את האלכוהול, טוב?"
היא הרימה גבה ובקבוק של בירה בו זמנית. גיחכתי, כמעט נגד רצוני. "את יודעת למה אני מתכוונת. שבי בשקט."
היא התפתלה על הספה ושמה יד על הירך שלי. הזזתי אותה בעדינות. היא משכה אותי אליה עד שכמעט נפלתי. "נו, זה לא חשוב," היא אמרה. "מה כבר יקרה?"
קמתי. זה חלק מהמשחק שלה; מעייני יודעת שאכפת לי ממנה, ולראות אותי עושה את זה מסודר למרות שאני לא חייבת גורם לה לחייך את החיוך האמיתי שלה, חיוך משולש שכולו שיניים ואושר ילדותי.
כשחיטאתי את הצוואר שלה, היא נרגעה – נחה בריפיון איברים מושלם, עיניה עצומות. כמעט אפשר לחשוב שהיא שלווה, מאושרת, אבל הדופק שלה רץ והיא נשמה קצת מהר מדי. למה היא עושה את זה לעצמה?
החלקתי אצבע על המצח שלה. "תסתכלי עלי, מעייני."
היא הזעיפה פנים ולא פתחה את עיניה. "מעיין," אמרתי. "תסתכלי עלי."
העיניים שלה כל כך יפות שאפשר לבכות. היא כזאת – אני רוצה להגיד ילדה יפה, אבל זו בדיוק הבעיה. אי אפשר לקרוא לה אישה יפה, המשפט פשוט לא מתאר אותה, וזה מה שהופך את מה שאנחנו עושות כאן לכל כך דפוק.
אבל היא הסתכלה עלי, וידעתי שהיא מחכה לסימן הבא. היא לא תגיד לי כלום אם אני אדלג עליו, אבל היא תסתגר בעצמה ואי אפשר יהיה לדבר איתה.
"את מכירה את הנוהל," אמרתי, וידעתי שזה לא יספיק לה. "תגידי די כשאת מרגישה חולשה, תרביצי לי אם אני לא מפסיקה." הנוהל הזה עובד יותר טוב כשהקורבן – התורם, החבר'ה באמב"י היו קוראים לזה – עומד, אבל זה לא יקרה כאן.
הנוהל הזה די מיותר, בינינו, ביני לבין מעייני. אני מכירה אותה כל כך טוב שאני יודעת עוד לפניה מתי להפסיק, ולא היו לי בעיות שליטה אף פעם. אבל היא צריכה לשמוע את זה. זה בעצם מה שהכי מרגיז אותי: שהיא באה אלי מרצונה החופשי, אישה בוגרת, וברגע שאנחנו מתחילות היא חייבת להעמיד פנים של ילדונת חסרת ישע. זה משפיל.
אבל אני לא יכולה להישאר כועסת, בטח שלא ברגע שאני טועמת את הדם שלה, את העור שלה. לאנשים יש ריח – זה לא עניין של חושים מיוחדים, זה פשוט ככה. גם כשהייתי בחיים רציתי ללקק אותה. אבל אז זה היה אחרת.
להיכנס לה לורידים זה משהו אחר. יותר מזה.
השינויים בנשימה שלה אמרו לי מתי להפסיק. כמו תמיד, היה הרגע הזה שבו אני במשא ומתן מול עצמי – עוד רגע, עוד דקה, את יודעת שברגע שתפסיקי היא תתלבש ותלך. אבל אני חייבת לתת לה.
הפצע התרפא תוך שניות. מעייני מיששה את הצוואר שלה, כאילו חבל לה שלא נשאר סימן. הסימנים שציירה על עצמה נמרחו כשהחזקתי אותה. היא הלכה לשירותים, לתקן את עצמה מול המראה, ולא סגרה את הדלת. עדיין בלי חולצה. אני לא יודעת אם היא עושה את זה כי היא חושבת שזה מה שאני רוצה, או כי סתם לא אכפת לה, או כדי לענות אותי עוד קצת.
היא יודעת שדם זה לא מה שאני רוצה ממנה, אבל זה מה שהיא רוצה לתת. היה לי את הוויכוח הזה עם עצמי אלף פעמים – אם אגיד לה לא, באמת ובתמים לא, היא פשוט תלך ותמצא מישהי אחרת. לא לכולן יש את השליטה העצמית שלי, והיא כל כך לא זהירה בדברים האלה. כאילו לא אכפת לה.
המחשבה על הדם שלה בפה של מישהי אחרת עושה לי בחילה.
סוף סוף היא סיימה, והואילה בטובה להתלבש. "את חוזרת הביתה?" נפלט לי. אני רוצה להעמיד פנים שאני לא רוצה לחטט לה בחיים, אבל אין לזה יותר מדי סיכוי.
"לא. החבר'ה נפגשים בפארק." היא חיטטה בתיק שלה. אולי היא זכרה לקחת כסף למונית, סביר יותר להניח שהיא שכחה ותלך ברגל, כאילו אין מיליון סכנות בעיר הזאת שמחכות רק לה.
"אני אסיע אותך." לעזאזל, זו הייתה אמורה להיות הצעה, לא הצהרה. אבל היא לא כעסה עלי.
"תודה," מעייני אמרה. "את יודעת, החבר'ה ישמחו לראות אותך."
נאנחתי. חבל שזה לא ממש הדדי.

אבל האמת היא שקצת התגעגעתי. ובטח לא הייתי נותנת למעייני להסתובב לבד בלילה.
"מי בא?" שאלתי אותה.
"אסף," אמרה, בנימת קול של "מן הסתם", "מיקי, אלי, סווטה. עוד כמה שאת לא מכירה."
באמת לא הפתיע אותי שאסף היה שם. הוא ומעייני נפגשו בהתכנסות הראשונה שלה, התחילו לצאת אחרי השנייה, היו ביחד מאז ולא פספסו אף התכנסות. כמעט רומנטי.
ההתכנסות הראשונה של מעייני הייתה בבית שלי. קשה לי לשכוח את זה. מעניין למה.
הפסקתי ללכת להתכנסויות של אמב"י (אל-מתים בישראל) אחרי שמתתי. קצת אירוני, אם לא חושבים על זה לעומק. מאד הגיוני, כשחושבים שכל החבר'ה בקבוצה חיים, ושעם כל המודעות החברתית הם עדיין חבורה של אנשים שנפגשים בסופי שבוע ומעמידים פנים שהם ערפדים.
רוב החבר'ה לא יודעים עלי. מבחינתם כשקיבלתי את העבודה בתור חוקרת נוער במחלקה העל-טבעית התחביב הפסיק להיות כיפי (מה שנכון, אם כי לא מהסיבות שהם חושבים). רק אסף ומעייני יודעים, והם לא יספרו.
אני מתגעגעת בעיקר לאסף, שהיה ידיד שלי הרבה לפני ששנינו הכרנו את מעייני. שירתנו ביחד במצ"ח, והוא סידר לי את העבודה אחרי שהתערפדתי. מבחינתו נושא האל-מתים בישראל הוא שילוב של תחביב ומטרה חברתית.
די מציק לי שהחברה שלו נכנסת לי למיטה פעם בשבועיים, אבל אני חושבת שהוא מבין.
"הם בנקודה הרגילה בפארק," מעייני אמרה. אי אפשר להגיע לשם במכונית. יצאתי וליוויתי אותה ברגל. הם לא היו, בדיוק, אבל זה לא הפריע לי לאור העובדה ששמעתי אותם כבר מהאוטו, שואגים שירי שתייה ערפדיים על לכבות את השמש ולהשמיד את העולם. נשמע הרבה יותר כיפי מהחיים שלי.
מיקי היה הראשון שראה אותנו מתקרבות. "היכונו לביאת גבירת הערב!" הוא שאג. הוא הסתכל עלינו, מצמץ, ובטון קצת יותר נורמלי אמר, "יערה? היי, יערה!" ובא לחבק אותי. סווטה עמדה שני צעדים מאחוריו. היא לא הייתה הטיפוס המחבק, אבל היא חייכה אלי.
כשחילצתי את עצמי ממיקי, אסף כבר בא לנשק את מעייני. אני לא מקנאת בו. טוב, אולי קצת. אחרי שמלמלו משהו אחד לשני (שאני אעמיד פנים שלא יכולתי לשמוע, כי מה עוד אפשר לעשות) הוא בא, אחז בכתפי והציג אותי לאנשים שלא הכרתי. היו יותר ממה שציפיתי.
"אביבה, רועי, מירי, ליעד," הוא הצביע עליהם. "ושם יושבים ניר, רועי השני, ומרק. אלי ויוני הלכו להביא כמה דברים." הוא פנה אליהם, "חבר'ה, זאת יערה. היא מהוותיקים, אז תהיו ילדים טובים."
היו כמה קריאות והנהונים מנומסים, והם חזרו לדבר בינם לבין עצמם. פניתי לאסף. "יש לך רגע?"
"בשבילך, כל הזמן שבעולם." החיוך שלו נמוג. "ברצינות, יערה, התגעגעתי. אני כל הזמן אומר למעייני שתגיד לך להתקשר…"
כשהיא אצלי, אנחנו לא מדברות כל כך הרבה. "אני מצטערת," אמרתי, גם על המחשבה. "תשמע, יש לי שאלה אלייך. אתה עדיין קורא את הספרות המקצועית, כן?"
אסף הנהן. הוא עושה תואר שני במדעי המחשב, ויש לו גישה לספריית האוניברסיטה, שלי אין. מה שאומר שאני מוגבלת לפרסומים הדפוקים של המשטרה ולתקציב המידע הלא-קיים של המחלקה שלי, אבל הוא יכול לקרוא את כל המאמרים החדשים בתחום המחקר העל טבעי.
"מה אתה מכיר שעונה לתיאור הזה: בן עשרה, מת בערך חודש, הורג ילדה בגילו, אין לו כמעט שום מאפיינים נראים לעין?"
אסף הרים שתי גבות. "מה זה ה'כמעט'?"
"העדה שלי אמרה שהיא הסתכלה לו בעיניים ולא ראתה השתקפות. היא חשבה שהוא ערפד, אבל בבית החולים הייתה לו השתקפות."
אסף קימט את מצחו. "יכול להיות כמעט כל דבר, בעצם. מה פסלתם?"
"לא ערפד, לפחות לא דור שני ומטה, לפי בית החולים. הוא שיקר בנוגע לגיל שלו במועדון, מה שפוסל לאמיה." לאמיות לא מסוגלות לשקר. אחת התכונות החיוביות הבודדות שלהן.
"ההתנהגות פוסלת ערפד דור ראשון?" אסף ראה את ההבעה שלי ואמר, "רק בודק שכיסיתם את כל האפשרויות."
"כן, וגם בדקנו שהוא מת." יצא לי יותר סרקסטי ממה שהתכוונתי, אבל באמת, יש לכסות אפשרויות ויש להגזים. נאנחתי והמשכתי. "לא נראה כמו רוח רפאים, היינו שומעים אם הוא היה באנשי." אסף גיחך.
"וזה כל מה שידוע לנו שבכלל יש באיזור שרלוונטי לתיאור המקרה."
אסף הטה את ראשו. "יש לי רעיון, אבל זה לא לגמרי מסתדר."
התיישבתי על ספסל. "נו, שאר הכיתה רוצה לדעת."
"יכול להיות שיניגאמי?" הוא הסתכל לראות אם אני מזהה, והמשיך, "הם התחילו לצוץ במזרח התיכון ממש בחודשים האחרונים, רובם צפונה מכאן. באנגלית קוראים להם ריפרים, אבל כל הפרסומים שראיתי משתמשים במינוח היפני דווקא. המינוח העברי הכי קרוב הוא מלאכי מוות."
משכתי בכתפי. מה אני מבינה בטרמינולוגיה.
"בכל מקרה, הם לא לגמרי קשורים לפולקלור. בינתיים הם רק הורגים אנשים, וכשמסתכלים להם בעיניים רואים דברים מוזרים." הוא התיישב לידי. "מצד שני, זה רק דור ראשון."
קימטתי את מצחי. "יש למישהו מושג לאיזה כיוון הם מתפתחים?" קשה לדמיין מישהו הופך לאט לאט לשלד עם חרמש.
"לא לגמרי ברור. אני גם לא סגור על למה קוראים להם ככה." הוא הסתכל עלי. "יש לי רעיון, אבל הוא די באוויר."
החוויתי עם היד. "שפוך."
הוא נשם עמוק. "אז סיפרתי לך על התיאוריה שלי על זליגות זיכרון?"
"אני לא אתנגד לחזרה." התגעגעתי להרצאות שלו, כמה זה מוזר?
"אז את זוכרת מה זה זליגות זיכרון?"
חייכתי אליו. הייתי הולכת לתרגולים שלו פעם, סתם בשביל הקטע. "זה מה שקורה בתוכנה כשאתה מקצה זיכרון במחשב, משתמש בו למשהו, ולא מוחק את ההקצאה. ואז לאט לאט המון זיכרון מסומן כאילו הוא בשימוש למרות שהוא לא, ונגמר למחשב הזיכרון."
הוא חייך בחזרה. "בדיוק. הרבה פעמים זה קורה כי התוכנה מסמנת את ההקצאה בתור משהו שצריך למחוק, אבל לא באמת מוחקת אותה.
"טוב, אז לפני בערך חמישים שנה היה גל של ניסויים פיזיקליים מאד שאפתניים. לא יצא מהם הרבה, אבל האל-מתים התחילו להופיע קצת אחרי זה, והרבה אנשים עשו את הקישור."
זכרתי את זה; מה שיצא מזה היה בעיקר הרבה פחות מענקים לפיזיקאים.
"אבל אף אחד," אסף המשיך, "לא באמת מצא תיאוריה קבילה. ומה שאני חושב זה שנכנסנו לאיזה חלק במרקם היקום–"
"שלא היינו אמורים להיכנס אליו," אמרתי.
אסף הניד בראשו. "שלא היה מוגן כמו שצריך, רציתי להגיד. ומה שיצא מזה הוא שעכשיו לא כל האנשים שהמציאות מסמנת אותם בתור מתים באמת מתים."
הטיתי את ראשי. "בסדר, יכול להיות. אבל איך זה קשור?"
הוא נראה כמעט נבוך. "טוב… מה שאני עושה פה זו האנשה בוטה, כן?" החוויתי לו שימשיך. "אבל לפעמים כשהתוכנה עושה שטויות, במקום לתקן את הטעות, מוסיפים טלאי. אז אולי ה–" הוא נופף בידיו ונענע את אצבעותיו, "–מתכנת הקוסמי, או מה שלא יהיה, הוסיף עוד משהו שירדוף אחרי מה שצריך למחוק וידאג שזה ישאר מחוק."
"משהו שצד אל-מתים." הקול שלי היה שטוח, קשה.
לאסף היה את הנימוס להסמיק. "את יודעת שאני לא מתכוון לזה ככה."
באמת? זה לא ממש נחמד לקרוא לידידות שלך 'משהו שצריך למחוק', חשבתי, אבל לא רציתי להיכנס לזה איתו. גם אני לא בדיוק הייתי על קרקע יציבה, מבחינה מוסרית.
אז חשבתי על זה רגע. "אבל הילדה שהוא הרג לא הייתה שום דבר על טבעי."
הוא משך בכתפיו. "אולי זה לא שיניגאמי. אני לא יודע. יכול להיות שזה משהו חדש לגמרי."
קיללתי בשקט. בדיוק מה שהייתי צריכה.
אסף קם. כמעט קפצתי כשהרגשתי את היד שלו על הכתף שלי. "את באה?" הוא אמר.
הנדתי בראשי. "אני הולכת הביתה."
הוא פנה אלי, ידו עדיין עלי. "נו, תישארי. לא ראיתי אותך מיליון שנה. אני מתגעגע לשיחות שלנו."
אתה מתכוון, אלה שבהן אתה אומר לי שאני חריגה על טבעית?
טוב, זה נכון, אבל זה עדיין לא נעים.
"לא היום." הסתכלתי אליו, והרגשתי את עצמי מתרככת. "אבל תרים אלי טלפון בשישי. אולי נעשה משהו."
"בכיף. ארוחת שבת של החבר'ה אצלנו. תביאי משהו צמחוני." הוא מצמץ והעווה את פניו. "אוי. תשכחי שאמרתי את זה. אבל ברצינות, את מוזמנת. עם או בלי אוכל."
ולהסביר לכולם למה אני לא אוכלת? האמת שאפשר – אני יכולה להמציא בדיקת דם או משהו בבוקר, צום רפואי – אבל אם אחרי שנעלמתי אני פתאום אופיע ולא אוכל, עם שרוולים ארוכים באמצע יוני, מי יודע איזה שמועות ימציאו עלי. הפרעת אכילה. חזרה בתשובה. בחיי שאני לא יודעת מה יותר גרוע.
אבל הבטחתי לו שאתקשר, בכל זאת. הפרתי כבר הבטחות יותר חשובות.

מוסקוביץ' הסתכל על מה ששלחתי לו בעיניים עייפות. "מה בדיוק אני אמור לעשות עם זה?" הוא שאל.

"יש לך רעיון יותר טוב?" התחלתי להתרגז. רשמית, העבודה שלי נגמרה כשהגשתי את הדיווח מהראיון שלי עם גילי. לא הייתי חייבת לעזור לו.

"טוב, בסדר, אל תירי עלי," רטן. ישבתי והסתכלתי עליו קורא. אחרי חצי עמוד, הוא הסתובב ותקע בי מבט. "את קראת את זה בכלל?"

"בטח שקראתי." טוב, את התקציר. "מה יש לך?"

"אז תקראי שוב." הוא הדגיש שורת טקסט. "מסוגלים למניפולציות פסיכולוגיות… בלה בלה בלה… במבט מקרוב, ניתן לראות את נשמת הקורבן משתקפת בעיניי הישות." מוסקוביץ' הסתכל עלי.

הייתי מסמיקה, אם זה היה אפשרי ביולוגית. "טוב, זה נופל בהגדרה 'השתקפויות אבנורמליות'."

מוסקוביץ' אמר משהו גס, גלגל חתיכת נייר אקראית לכדור וזרק עלי. התחמקתי בלי יותר מדי מאמץ.

"אולי היא לא ראתה את מה שהיא חשבה," אמרתי. "או שהיא שיקרה."

"למה לה לשקר?" מוסקוביץ' נשען אחורה בכיסא והסתכל עלי.

"אני לא יודעת. אולי היא גילתה שהוא ערפד בדרך אחרת, משהו שהיה מכניס אותה לצרות, וחשבה שעדיף לה להמציא משהו." התיישבתי וניסיתי לחשוב.

"את לא היית יודעת עם היא הייתה משקרת?" מוסקוביץ' שאל. היה משהו בדבריו; בכל זאת, שכרו אותי בין השאר כי אני יכולה לקלוט סימנים שאנשים אחרים לא קולטים. דופק, נשימה…

"לא קלטתי הרבה," אמרתי, "היה יותר מדי רעש מהחדר ליד. איזה סרט מטומטם על 'מה אם החבר שלי ערפד'." עכשיו שחשבתי על זה, היה שם משהו מוזר…

"אוי, הסרטים האלה." מוסקוביץ' נראה כאילו הוא רוצה לירוק. "אני רוצה לראות את האידיוט שעושה אותם עומד מול אל-מת מעוצבן. כל מה שזה עושה זה לשכנע ילדות מטומטמות שחבר ערפד זה מה שיעזור להן בחיים."

אל-מת מעוצבן? מה אני כבר אעשה לתסריטאי, אוציא לו לשון? נעצתי במוסקוביץ' את המבט הכי עצבני שלי. הוא משך בכתף אחת וגיחך, כאילו במקום התנצלות.

שישרף מוסקוביץ'. כבר חמש, אני יכולה ללכת הביתה. קמתי והתחלתי לסדר את התיק. מוסקוביץ קם ונעמד מאחורי. "בחייאת, יערה, ממתי את כזאת רגישה?"

"אל תגיד לי 'בחייאת'," אמרתי, בלי להסתכל עליו.

"זה לא מתאים לך." הוא נעמד לפני. לא הסתכלתי עליו. "נו, את יודעת שהכל בצחוק. למה את לוקחת את זה קשה."

לא רציתי לריב עם מוסקוביץ'. לא רציתי להתעסק עם זה בכלל. רציתי ללכת הביתה, ואולי להתקשר למעייני. אם אני כבר הורסת לה את החיים, אז עד הסוף.

"תעזוב," אמרתי לו, בוהה בריכוז בתיק שלי. "לא משנה. סתם יום חרא, אני הולכת הביתה."

הוא נסוג. "תרגישי טוב." הוא נשמע כנה.
ישבתי במכונית במשך חצי שעה וניסיתי למצוא אומץ להחליט.

אולי אני אתקשר לאסף, אגיד לו שהעצה שלו לא עזרה לי בכלל. כי זו תהיה דרך מוצלחת להתמודד עם חבר שנטשתי, בגדתי בו ואז ניצלתי אותו בשביל העבודה שלי.

או אולי אני אתקשר לאחד מהארגונים הדפוקים האלה, הצאצאים הממזרים של חב"ד: "חזור לדרך הטבע!" המתת חסד מאנשים שחושבים שהשתלת איברים היא תועבה.

מצאתי את עצמי מחייגת את הנייד של מעייני, וניתקתי. הכרחתי את עצמי לחשוב על דברים שצריך לעשות: לתקן את הדליפה מהמזגן. לתקן את התריסים. לקפוץ לטיב-טעם לקנות נקניק-דם.

לא הצלחתי לגרום לעצמי לסובב את המפתח.

כשהטלפון צפצף, זו הייתה הקלה. זה טוב כשמחליטים בשבילך.

הסתפקתי להוציא מהפה "מ—" כשמוסקוביץ' קטע אותי. "יערה. בואי הנה, הם מצאו את הילד שעשה את זה. צריכים שתדברי איתו."

הסתכלתי בטלפון במשך דקה לפני שהשיחה ניתקה מעצמה. מצמצתי, שמתי אותו בתיק והתחלתי לנסוע. העבודה לא תחכה.
"הוא ניסה להתקיף את הילדה השניה," מוסקוביץ' הודיע לי כשנכנסתי למדור. "החברה, זו שדיברת איתה."

"גילי." לא חשבתי שאצליח להרגיש סימפתיה כלפיה, אבל בכל זאת… היא הותקפה. זה יכול להיות די נוראי. "היא כאן?"

מוסקוביץ' הנהן. "היא מדברת עם חנה." הפסיכולוגית שלנו. שיהיה להן בהצלחה. "התכשיט יושב בחדר שלוש," הוא הוסיף.

אוי. זה עם כל המראות. כשרוצים שאני אראיין שם מישהו, בדרך כלל הכוונה היא לערער אותם. זה מערער גם אותי, אבל למי אכפת כל עוד אני עושה את העבודה שלי.

הילד ישב וחיכה לי. ראיתי את ההשתקפות שלו מהקיר בפינה. כנראה שלא הייתה שגיאה קריטית בבית החולים.

הוא נראה מופתע כשראה שאני לא משתקפת בקיר. נראה, אבל לא הרגיש – לא שמעתי שינוי בדופק או בנשימה…

זה הזכיר לי משהו, ולא ידעתי מה. ניערתי את עצמי והתיישבתי מולו. אני אחשוב על זה אחר כך.

התחלתי מההליך הסטנדרטי: שם (עומר חריש), גיל (ארבע עשרה עוד חודש), כתובת. היה לו את הנימוס לענות לי בלי לעשות בלגאנים.

נשענתי קדימה ושאלתי אותו, "כמה זמן ידעת שאתה מת?"

הוא לא מצמץ. "חודשיים. קצת אחרי שיצאתי מהבית חולים."

"איך ידעת?" הסתכלתי עליו מקרוב. עור בהיר, שער כהה. נראה די רגיל, בשביל מכונת הרג חסרת נשמה. לא רציתי להסתכל לו בעיניים.

"מה זה איך? נהייתי רעב." הוא חייך אלי. "איך את ידעת?"

לא עניינך, דפקט. "למה אתה מתכוון, רעב?"

הוא זע בכיסא. לא נוח לך? מצויין. תמשיך ככה. "אוכל רגיל עשה לי בחילה. והיו אנשים… את יודעת. כאילו משהו בהם קרא לי."

כן, אני יודעת. אין שום סיכוי שאני אגיד לו את זה. "אנשים מסויימים?"

הוא הנהן, לאט.

"אנשים כמו לילך גאון?"

להפתעתי, הוא לא הגיב. אחרי רגע, הוא הטה את ראשו. "לא ממש."

אוקיי. מה קורה פה? "אתה הרגת את לילך גאון."

"כן." הוא לא נראה מוטרד במיוחד. "היא הסכימה."

עכשיו אני הייתי מופתעת, אבל ידעתי שאסור לי להראות את זה. מזל שלי *אין* דופק.
"הסכימה? אתה מתכוון, לא אמרה לא?"

"לא. עשינו עסק, ואז הרגתי אותה." הוא כמעט נראה משועמם, כאילו עוד רגע הוא הולך להתחיל לחטט בציפורניים.

"איזה עסק?" אמרתי, וכבר ידעתי שהוא לא יענה.

"אסור לי להגיד." הוא נראה מרוצה מעצמו. "חלק מההסכם."

"בסדר." התחלתי לקום, ונפלט לי, "וגילי?"

הוא הסתכל עלי. "מה איתה?"

"היא… קראה לך? נראתה לך?" מאיפה זה בא? אני עוד אתן לו רעיונות. למה אני לא יכולה לחשוב לפני שאני מדברת?

"אה… כן." הוא בלע רוק. מסתבר שזה עדיין עובד אצלו. טוב לדעת.

נעמדתי. "בסדר. מישהו יבוא לקחת אותך עוד מעט. תודה על שיתוף הפעולה."

יצאתי ונשענתי על הקיר. לא סתם שאלתי אותו את זה. היה לי רעיון. הבעיה שעוד לא ידעתי מה הוא.

מה שזה לא יהיה, זה קשור לגילי. הלכתי למשרד של חנה.
גילי ישבה בפנים, עטופה בשמיכה ורועדת, ובאותו רגע הבנתי מה הפריע לי כבר בהתחלה. הנשימה שלה הייתה רגועה לגמרי.

התיישבתי מולה. "את זוכרת אותי? דיברת איתי על לילך." כאילו נתתי סימן, היא התחילה לדמוע. רק דמעות, בלי שום סימן מצוקה אחר.

"כמה זמן ידעת שאת מתה?" שאלתי אותה.

מעבר לשולחן, חנה פלטה צעקה חנוקה. "יערה! את לא יכולה—"

הסתכלתי לגילי בעיניים. כחול בהיר מאד. הייתי צריכה לדעת. "כמה. זמן."

"כמעט שנה," גילי אמרה.

מבטה של חנה עבר ביני לבין גילי, חסר אונים.

שאלתי, "למה ניסית להפריד בין עומר ללילך?"

גילי מצמצה. "ידעתי שהוא ערפד."

לאמיות לא יכולות לשקר, אבל הן לא בהכרח אומרות את כל האמת. "ולמה רצית להפריד ביניהם?"

"כי רציתי שהוא יהיה חבר שלי." היא אמרה את זה באדישות, כאילו זה מובן מאליו. מוסקוביץ' המניאק הזה צדק, בנות עשרה והחברים הערפדים המחורבנים שלהן…

"אבל הוא לא ערפד. את ידעת את זה?" במרוחק, ידעתי שזה הזמן להפסיק, להרפות. אני כועסת. זה מסוכן.

"חנה אמרה לי." היא הנידה בראשה לצד השני של השולחן. חנה נראתה על סף התקף לב.

"מה שאמורים לראות כשמסתכלים לו בעיניים זה את הנשמה שלך." התקרבתי אליה. "עכשיו את מבינה למה לא ראית שם כלום?"

קמתי והלכתי, לפני שאני אעשה משהו שאתחרט עליו.
כשהגעתי לחדר שלוש, עומר עוד היה שם. בדרך כלל אין לי מזל כזה. הייתי חושדת בזה, אם הייתי מסוגלת לעצור ולחשוב.

התיישבתי מולו. בחדר הסמוך אנשים צפו בנו, אבל הם לא יוכלו לשמוע אותנו. מספיק טוב.

"אז," אמרתי לו. "אני רוצה לדבר קצת על עסקאות."

הילד חייך אלי. "אמרתי לך, אני לא—"

"לא משנה," אמרתי. "אני יודעת. אתה יכול לעשות מניפולציות רגשיות – משהו שנראה כמו מניפולציות רגשיות. אם זה יכול לגרום ללאמיה לבכות, זה צריך להיות חזק."

הוא הפסיק לחייך. "מה את רוצה?" אוי, כמה שאתה קשוח. כמעט שכחתי שיש לך פלומה במקום זקן.

ניתן לו לחכות קצת. "מה בדיוק הייתה העסקה? לילך הסכימה למות, אם החברה הכי טובה שלה תבכה עליה?"

"במשך שנה ויום," הוא אמר, נראה קצת מזועזע. "היא ועוד כמה אנשים."

אוי, בני עשרה. אני לא מוכנה להאמין שהייתי אחת כזאת פעם. "וזה גורם לגילי להתאבל?" אמרתי, וידעתי את התשובה. רק אז הבנתי מה ניסיתי לעשות, ולמה זה יכשל.

הוא הניד בראשו. "רק לבכות. היא לא יכולה להרגיש."

אולי יש תקווה. "ואם היא הייתה חיה, היית יכול לשנות את הרגשות שלה?"

"אולי." הוא נראה חשדני. "תגידי, מה את מנסה לעשות?"

הייתי בולעת רוק אם היה לי. "אתה יכול לעשות מישהי מאושרת?"

הוא נשען קדימה והסתכל עלי. "ומה יצא לי מזה?"

נשענתי אחורה. ידעתי שאני נסוגה, אבל לא היה לי אכפת. כבר לא הייתי כאן בתור חוקרת נוער. סתם עוד ערפדה מטומטמת.

"מה שאתה חושב." ראיתי איך הוא מסתכל עלי, כבר מההתחלה. ידעתי שאם אסתכל בעיניים שלו לא אראה שום דבר.

הוא ליקק את השפתיים. דקה מתוחה עברה, והוא הנהן.
אני לא אעבור את הלילה הזה. ידעתי את זה בגלל שנהגתי במכונית שלי עם שיניגאמי קטין שהמשטרה תתחיל לחפש בעוד רבע שעה בערך.

אם אני לא אמות עד סוף הלילה, אני בטח לא ארצה לחיות. זו שריפת הגשרים האולטימטיבית: עם העבודה שלי, עם אסף.

עם מעייני.

התוכנית מתרקמת תוך כדי נסיעה: אני חייבת לבקש ממנה רשות. האלטרנטיבה בלתי נסבלת. השאלה היא איך לשכנע אותה לבחור את מה שנכון, בשבילה ובכלל.

עצרתי את המכונית בשכונה שלה, אבל לא ממש קרוב אליה הביתה. יש גבול, בכל זאת. הטלפון חייג וחייג, ועומר במושב לידי תופף עם הרגליים.

כשסוף סוף ענתה היא נשמעה לחוצה, כמעט כועסת. ככה היא כשאני מתקשרת אליה מאז שהתחלנו עם כל הבלגן, אבל זה עדיין כואב. לפחות היא הסכימה לבוא. גררתי את עומר ועשר דקות אחר כך נפגשנו בתחנת אוטובוס, עשר דקות מהבית שלה.

"אמרתי לאסף שאני באה לכאן." זה הדבר הראשון שאמרה כשראיתי אותה.

"יופי," אמרתי. הגיע הזמן שהיא תדאג לעצמה. "תגידי לי משהו. את רוצה להיות מאושרת?"

היא הלכה צעד אחורה. "היינו בשיחה הזו," אמרה בנימת אזהרה. "אני לא רוצה ללכת לטיפול."

אם נכנסנו לנושא, קשה לקרוא למה שעשינו שיחה. "שום טיפול, שום סמים. תגידי כן, ותהיי מאושרת." לפחות את זה היקום חייב לי.

"אויש, יערה," אמרה. נרתעתי; פעם הראשונה מזה חודשים ששמעתי אותה אומרת את השם שלי. היא חיבקה את עצמה. "מה את רוצה ממני? את לא חושבת שאני מנסה?"

אני יודעת, כמה שאני יודעת, וכואב לי מרוב רצון לחבק אותה. בגלל זה אני לא מרשה לעצמי להתקרב. "אני רוצה לעזור לך."

"אני לא רוצה שתעזרי לי!" היא כמעט צעקה. רק כמעט. "אני יודעת שיש לי בעיות, בסדר? אלה הבעיות שלי. לא שלך."

"אבל אני יכולה. עכשיו אני באמת יכולה לעשות משהו שיפתור את זה וזהו." הסתכלתי עליה. רק להחזיק לה את היד, רק לגעת בה עוד פעם אחת לפני… "רק תגידי כן. לא צריך יותר."

היא נראתה… חרדה. העדפתי אותה כועסת. בקול שקט, כמעט לא נשמע, היא אמרה, "איך?"

הסבתי את מבטי. עומר צעד קדימה. מעייני מספיק נמוכה כדי להסתכל לו בעיניים, וזה מה שהיא עשתה. שמעתי אותה נאנקת.

"זה לא יכול להיות," היא לחשה. "זה לא בסדר."

"מעייני!" מיהרתי אליה. היא הרשתה לי לתמוך בה. היא הסתובבה אלי, ואז הסתכלה אל עומר.

"אני חושבת שאני יודעת מה לעשות," אמרה לו, והוא לקח את ידה—

אור, מבהיק כל כך שידעתי שהוא ישרוף אותי. מעייני… הבהבה, נעשתה חצי שקופה וחזרה –

ראיתי את זה כבר. זינקתי על עומר והצמדתי אותו לאדמה. "מה אתה חושב שאתה עושה?" נהמתי. "זה לא מה שסיכמנו!"

"את הבטחת לי מוות," נאנק, "היא מבטיחה לי שניים." קמתי ועזבתי אותו, כי מעייני שכבה על הקרקע בלי לזוז.

"מעייני." כרעתי לידה. "מעייני, לא."

"אסף סיפר לי על הילד הזה." זאת אפילו לא הייתה לחישה. בקושי רשרוש. "באמת חשבת שאתן לך…?"

"לא. " חיבקתי אותה, לעזאזל עם רשות. "אני תועבה. את בן אדם. למה את עושה את זה?"

היא עצמה עיניים. "אני דופקת את החיים לכל מי שאני מכירה. מאז שאני זוכרת את עצמי. את בן אדם יצרני. יש לך חברים, אם תתני להם, עבודה. משפחה. לי יש תסביכים וקורבנות. מי צריכה להקריב את עצמה, לדעתך?" אני נשבעת ששמעתי אותה חושבת, לא מדברת.

"אני לא יכולה. שרפתי את כל הגשרים שלי." כמעט טלטלתי אותה מרוב תסכול, מרוב כאב.

"*את* שרפת גשרים?" היא ניסתה להמשיך, אבל שמעתי רק חרחור. היא נרעדה ודממה.

ישבתי והחזקתי אותה. עומר ישב לידי. שנינו חיכינו. ידענו שהיא תחזור, בתור לאמיה, או משהו גרוע יותר. חיכינו לאסף שיבוא, ולמשטרה.

מה ראית לו בעיניים, את וכל הילדות האבודות שהעדיפו למות ולא לראות את עצמן במראה?

אני לא רוצה לדעת.