קיצה של עיר האזמרגד

"ניפוץ המראות לא מנע את הטבח" לחש הזקן והשליך כמה גחלים לאש. אוויר הלילה היה צלול ונעים, המון כוכבים זהרו בשמיים. הגחלים השמיעו קולות פצפוץ, כמעט ללא הד.
"זה היה ייאוש, ייאוש של טיפשים, של ילדים. רצינו להרגיש משהו, להתקומם נגד הייאוש הקיומי העלוב שלנו, שהיה כל כך יקר לנו…" הוא השמיע נחירה צרודה ופלט צחוק חרישי. "זה היה בהתחלה, כשהטירוף רק התחיל ואנחנו דמיינו את עצמנו כלוחמים גיבורים כחולי עיניים ויפי בלורית, ורצינו להביא את השנאה העצמית שלנו לשיאים חדשים. וזה עבד כמו קסם, אין ספק שזה עבד, חה חה. לקראת סוף הטבח, כאשר הכול התנפץ, גם אנחנו, למראות כבר לא היה משמעות. אבל בהתחלה…" הוא הדליק סיגריה מעוכה והחזיק אותה בשתי האצבעות שנותרו על יד ימינו. הקשבתי לו בחצי אוזן, שמעתי את הסיפורים האלה מאז שהייתי ילד.
"היית צריך לראות את זה" אמר ועינו הבריאה שוב נהייתה כמו זכוכית, "זאת הייתה עיר האורות, עיר המראות, היא זהרה באור השמש ונצנצה באור הכוכבים. כמו עיר האזמרגד ש…"
"מה זה עיר האזמרגד?"
"זה מאגדת ילדים… על עיר שהייתה עשויה מאזמרגד, רק שהיא לא הייתה עשויה מאזמרגד, היית צריך לשים משקפיים מיוחדות שצבעו את הכול בירוק ככה שזה נראה כמו אזמרגד. אבל העיר שלנו נצצה, נצצה באמת, סטרילית, בוהקת. השקר היה בפנים, עמוק בפנים מאחורי היופי…". אפר הסיגריה החל לצרוב את גדם האצבע, אבל הוא לא שם לב. רעש של זכוכית מתנפצת נשמע במרחק ושנינו ישבנו בשקט, מאזינים לקולות הלילה. נשמתו האטה, ידיו החלו לרעוד. הזקן לא הצליח התרגל לכך שכבר מזמן לא מנסים להרוג אותו. כשהייתי קטן, הצרחות שלו בלילות החרידו את שנתי. היום אני לא טורח להתעורר. שתקתי, ידעתי לתת לפרנויה לעבור.
"זאת הייתה אוטופיה" אמר בשקט, "אוטופיה כמו שחלמנו, אוטופיה שלאחר המלחמות. בלי רעב, בלי פיצוץ אוכלוסין, בלי אויבים או מלחמות, מאה אחוז ילודה בריאה, לא התעסקנו יותר מדי בגנטיקה, לא היה צורך, אף אחד לא ניקה רחובות או בדק תיקים. אפילו צבא כבר לא היינו צריכים. טכנולוגיה מתקדמת, כל אחד עשה מה שהוא רצה, אבל לא יכולת לפשוע יותר מפעם אחת, וגם לא היית צריך. כולנו היינו משכילים, כל כך משכילים… כל מה שנשאר לך זה רק ללמוד, והלימודים בחינם, תעשה מה שאתה רוצה, תארים שניים ושלישיים ורבעיים… היה עושר והייתה תהילה והייתה שחיטות, והייתה אומנות וכתיבה וציור וקולנוע, ואיזה קולנוע…" הוא הניח את הפינג'ן על הגחלים.
"אתה חייב להבין!" זעק לפתע, "נולדנו לתוך העולם הזה! אני נולדתי לתוך הבועה הזאת, אני גדלתי בין קירות נוצצים שבנו הסבים שלי, קיבלתי השכלה וקראתי ספרים וראיתי סרטים והתאהבתי, הו איך שהתאהבתי… כולנו התאהבנו ולכולנו נשבר הלב. כל הדור שלי, כל הצעירים שנולדו לתוך השפע הזה שבנו הזקנים שלנו, גדלנו בתוך הבועה הנוצצת הזאת של עושר וסיפוק מאווים, ואנחנו חיינו בעולם מושלם והיינו אומללים, בכינו וזעקנו לשמים ושנאנו את החיים שלנו, שנאנו כל רגע, ומה היה חסר לנו? מה חסר לכם? היו צועקים לנו הזקנים, למה אתם סובלים? מה לב שבור? מה ניכור קיומי? חה חה…" קול הצחוק החרוך התחלף בשיעול עז. הזקן הוריד את הפינג'ן מהאש ושם אותו על החול בזהירות. היו אינסוף כוכבים בשמיים, והם זהרו, ממש זהרו.
"היו כל כך הרבה מאיתנו, כולם יפים, כולם צעירים, כולם נולדו לתוך בועה של שפע, וכל אחד רצה להיות מיוחד, אינדיבידואל, שונה מכולם, אבל איך אתה מוצא את השוני כשכל אחד שונה אבל כולם אותו דבר? ואז הגיעו המראות". הזקן שפך את הקפה לתוך שתי כוסות מתכת קטנות. אחת החזיק בשתי אצבעותיו הבריאות ואת השנייה הניח לידי על החול, שתתקרר.
"אתה מבין, כשאתה נולד לתוך אוטופיה, אתה חי לבד. כולנו היינו לבד, כל אחד ואחד מאיתנו. לא היינו זקוקים אחד לשני, ולא היינו תלויים באף אחד. יכולת לעבוד או לא לעבוד, לעשות ילדים שקיבלו את הטיפול הטוב ביותר בלי קשר אליך, להתחתן ולהתגרש ולעשות סקס ולאכול כמה שרצית מבלי להשמין. לא היו לך בעיות להתמודד איתם, ילדים לגדל או מטרות להגשים. לא היה לך עולם לבנות. הכול כבר נעשה בעבורך. ככל שהעולם נהיה מתקדם יותר, כך המעגל סביב כל אחד ואחד מאיתנו הצטמק, כמו חגורת חנק, עד שלא נשאר בו מקום אלא לאדם אחד, שהוא אתה. לא היית זקוק לאף אחד ואף אחד לא היה זקוק לך, אז היית לבד, אתה מבין ילד?"
כן, אני מבין, חשבתי, אני מבין בדידות, תאמין לי. ואז חשבתי עליה. כל כך יפה, כל כך יפה שהבטן שלי כאבה כל פעם שראיתי אותה. את ידי הימנית הייתי נותן כדי לנשק אותה, ממש, את ידי הימנית. הזקן הספיג את עינו בשרוולו המלוכלך והסתכל על האש. הסבתי את מבטי.
"באוטופיה שכזאת" המשיך, "כשאין סבל ואין מטרה לחיות למענה, הכול הופך לטרגדיה. הנכס המוחשי היחיד שיש לך הוא העלומים, היופי, הפוטנציאל המיני, ההנאה האדירה שטומנת בתוכה האוטופיה האנושית, כשאתה צעיר ויפה וכל החיים לפניך… ואז אתה מסתכל במראה ורואה… קמט. קמט קטן כזה, ליד העיניים, והקמט הזה הוא הדבר הנורא ביותר שקרה לך מאז שנולדת, הדבר המוחשי הנורא ביותר, ואתה לא יודע איך להתמודד איתו. אתה מזדקן! כמה נורא! אתה מזדקן ולא עשית כלום בחיים שלך, לא בנית כלום כי הכול כבר בנוי, אתה ריק, כל כך ריק שאתה מרגיש שעוד רגע תקרוס לתוך עצמך. והקמט הזה, הקמט הנוראי הזה שרודף אותך בשנתך, אתה שונא אותו ומתחיל לשנוא את עצמך. אתה פותח טלוויזיה והנה, אנשים צעירים ממך, יפים ממך, בלי קמטים, והרי אין שום הבדל בניכם, חוץ מהעובדה שהם צעירים יותר, נחשקים יותר. לא השגת דבר בחייך, לא יצרת דבר, לא השפעת על דבר, לא התמודדת עם דבר בעל משמעות, אתה לא טוב מהצעירים האלה, רק מבוגר מהם, יפה פחות, יש לך פחות זמן… והאלה… הם בזים לך, כי אתה זקן, כי אתה כבר עשרים ושש והם רק עשרים ושתיים, וזה כל כך לא הוגן, כל כך לא הוגן… אתה מסתכל במראה, אתה מסתכל בקמט, או בנקודת החן החדשה על הלחי, או בקו השיער שנסוג קצת ואתה נחרד, אתה רועד כולך, אתה מכה במראה ומנסה לגרד את הקמט בציפורניך. אתה אומלל, אתה בדיכאון קליני, אתה בפאניקה, אתה לא מאמין שזה קורה לך ואתה… סובל. סובל! הסבל מכה לך בבטן, העיניים שלך מקבלות עומק, אתה מרגיש את הסבל בקרביך, מתהפך בתוך הקיבה כמו גוש חימר לוהט, מאיץ את ליבך, סבל! סוף-סוף! אתה מרגיש עמוק, מיוחד, אתה שליט אפל בעולם קודר, יש לך סבל, יש בך יופי שהוא מעבר למראה פיזי. מה הילדים האלה יודעים על סבל? אתה אומר לעצמך, מה הם יודעים? הם עלובים, הם פרימיטיביים, כי רק אני יודע סבל מהו, כי אני מסתכל במראה ורואה מפלצת, אני רואה קמטים וכתמי זקנה על הפנים, אני רואה קרחת מכוערת ושיער על הבטן, אני רואה את הזיקנה ואת המוות ורק אני מודע אליו באמת, ואתה נופל על ברכיך ובוכה את הבכי הגדול שלך, אני מזדקן, אני נובל, אני מאבד זמן… והבכי הזה הוא רגעי אושר מזוקקים, ממכרים, הדבר החזק ביותר שהרגשת אי פעם, הסבל הזה, הו הסבל! הו לב שבור! הו ניכור קיומי וחיי גיהינום ושקר בתוך העולם המושלם הזה, הו כמה אני עמוק ומעונה, קדוש מעונה עם קמטים!". הזקן השתנק והשתעל בשיעול רטוב וחונק. ישבנו בשקט בזמן שהוא סיפר משהו לעצמו. הירח היה כמעט מלא, יכולתי לראות את קווי המתאר שלו. נזכרתי שהזקן סיפר לי שרק אחרי שעיר האורות נשרפה, הניצולים החלו לשים לב לזוהר הכוכבים. נזכרתי בה והבטן שלי החלה קצת לכאוב. מה היא עושה עכשיו? רק שלא תהיה איתו, רק שלא תנשק אותו… עכשיו לילה, מי יודע מה הם עושים. אלוהים, רק שלא תהיה איתו, בבקשה, בבקשה. עצמתי את עיניי וניסיתי לחשוב על משהו אחר.
"אז גילינו את הכאב, הוספנו עליו את הניכור הקיומי שזה היה ביטוי נורא אופנתי אז, בלי משמעות אמיתית אבל עם הרבה תוכן רגשי, וכולנו הסתובבנו בפרצופים חמוצים והסתכלנו על הקמטים שלנו, וסבלנו כל כך שהיינו מאושרים, אז מילאנו את העיר במראות, בחנויות ובבתי הקפה, ברחובות אפילו, והסתכלנו על הסבל שלנו בזמן שהלכנו ברחוב, הסתכלנו בעצמנו במבטים ארוכים מלאי חשיבות עצמית והבנה נוראית, והסבל השתקף בקירות הבתים וחלונות המכוניות, וככל שהבבואה נהייתה מבוגרת יותר, כך הסבל התעצם ויכולת להמשיך לחיות, איכשהו, בתוך הסבל…" לפתע התחיל להתפקע מצחוק. שארית הקפה הרותח נשפך על אצבעותיו, אך הוא לא שם לב.
"אתה יודע" אמר לבסוף, "הזקנים שלנו לא הבינו. מה אתם סובלים כל כך? שאלו המקומטים המכוערים האלה, מה אתם יודעים על סבל? אנחנו לחמנו- סיפרו לנו, אנחנו בנינו את העיר הזאת על עצמות חברינו, ראינו רצח וזוועות וטירוף ומוות, חברים עם כדור בלב שפרפרו בידינו המוגעלות בדם, איברי גוף חרוכים וילדים משופדים על חרבות, הילדים שלנו, ואתם בוכים? סבל אתם רוצים? מלחמה? ואנחנו צעקנו חלילה! וחס! חה חה! חלילה מלחמה! לא, לא, רק לא זה סבא! ובסתר ליבנו דמיינו את עצמנו הורגים ומרטשים, חוזרים מעורערים מהמלחמה וסובלים, הו סבל נעלה של לוחם דגול, חה חה! אבל התביישנו בזה, אתה מבין? התביישנו ברצון שלנו לגעת במוות. הרגשנו לא ראויים, איך אתה מסביר ללוחם זקן שגם אתה רוצה להילחם, אתה והקמט שלך, התביישנו, אז המשכנו להסתובב בפרצופים חמוצים, כי הבטן שלנו הייתה מלאה ויכולנו להרשות לעצמנו להיות מעונים. ואז הזקנים מתו והפסקנו להתבייש" פרץ שיעול צרוד קטע את דבריו, כמו פלטות ברזל חלודות שהתחככו אחת בשנייה. כל גופו נמתח כמו קפיץ ווריד סגול התנפח על מצחו. הוא ניסה ללגום מכוס הקפה אך גילה שהיא ריקה. פיסת רוק נזלה מבין שפתיו, הוא ניגב אותה בשרוולו. ניסיתי להתרכז בזוהר הכוכבים ולאטום את אוזניי.
"אז המצאנו עוד ועוד סבל, המצאנו לעצמנו שברוני לב וטרגדיה" אמר בשקט והתבונן ארוכות בגחלים המרצדים. "הנשים חיפשו גברים צעירים והגברים עזבו את נשותיהם לטובת הילדות, דחינו את הזקנים, לא רצינו לגעת בהם, לא רצינו לדעת את העבר, העבר זה לזקנים משועממים, מה הם מבינים? לנו היה חשוב העתיד שלנו, הגוף הצעיר, הפנים החלקות, כולם, בלי יוצא מן הכלל ניסו להיות צעירים יותר, ניתוחים, שיפוצים, בניה מחדש, החלקה והזרקה, כל מה שיכולנו, כל האמצעים שעמדו לרשותנו, ותאמין לי, האמצעים היו… אבל מה תעשה נגד הזמן? פתאום אתה בן שלושים ועל המדרכה הולכים אותם בני עשרים ושתיים שמשום מה לא מזדקנים, כל פעם יש שם בני עשרים ושתיים, וכולם יפים ורעננים ומסתכלים עליך כמו שהיית מסתכל על האבא הענתיקה שלך… גועל נפש. והמראות האלה בכל מקום, המראות הנפלאות ומצילות החיים האלה, הסתכלנו במראות כל היום, חיפשנו פגמים והעצמנו את הסבל שלנו, והסבל הזה, הטרגדיה המומצאת הזאת עזרה לנו להרגיש מיוחדים, העבירה עוד יום של טירוף חושים וקנאה בלי גבולות. נשים זנחו את הבנות שלהן, גברים נטשו את הבנים, הילדים היו גרסאות צעירות ויפות יותר מאיתנו, ואילו יכולנו לרצוח אותם כדי לזכות בעלומים שלהם, היינו עושים את זה ועוד איך. אבל לא יכולנו, אז נטשנו, רצינו שהם יכשלו, רצינו שלא יתבגרו, קינאנו בהם, בילדים שלנו, איך זה ייתכן? מאיפה הקמטים האלה? מאיפה הכתמים האלה? הדיכאון התפשט כמו מגפה… והזקנים עשו מה שהם תמיד עושים, מספרים סיפורים. אז הקשבנו לסיפורי המלחמה והגבורה, לסיפורי הזוועות והטירוף והמוות, וקינאה השתלטה על נפשנו. אתם רוצים מלחמה? אתם רוצים זוועות? זעקו הזקנים ואנחנו צעקנו חלילה! בחיים לא, תודה לכם, תודה על הסבל שלכם שאפשר את כל זה. תודה שסבלתם כדי שאנחנו לא נסבול… הזקנים שלנו צעקו על חברה וצדק, דברים כמו למען הכלל ולמען החברה ולמען העיר ולמען המשפחה, אבל מי הבין את זה? מי האמין בזה? מי הקשיב להם בכלל? הם היו זקנים, פצועים ומכוערים, מגואלים בצלקות מלחמה וריח עובש, הם היו מכוערים, ברי מינן, הם בנו את העולם היפה שלנו אבל כבר לא היו חלק ממנו. אנחנו היינו הדור שיודע הכול טוב יותר, וההבלים שלהם כבר לא הזיזו לנו. הסיפורים שלהם רק ליבנו את הסבל שלנו, הרי רצינו לסבול, בסתר ליבנו רצינו, באמת רצינו. אבל יש כמות מוגבלת של סבל שאתה יכול להמציא לעצמך. אתה בן שלושים ואתה סובל אבל יש מישהו שסובל יותר ממך, שיש לו יותר קמטים, אז אתה עוד יותר סובל וחושב על התאבדות, אבל הוא מנסה להתאבד ולך אין אומץ, ואז הוא מיוחד יותר ממך, קודר יותר, עצוב יותר, מעונה יותר, והעיניים שלו מביאות יותר כאב, ואתה מוצא שאתה מקנא גם בו, מקנא בצעירים על הפנים החלקות שלהם ועל השכן שלך שיש לו יותר סבל ממך, וכל מה שאתה רואה בעיניך זה שנאה מטורפת, אתה רוצה להרוג, אתה רוצה לנפץ ולרטש את הצעירים האלה שלוקחים את מקומך, אתה רוצה לאנוס את הבנות שמעדיפות את הצעירים על פניך, אתה רוצה להפסיק להילחם בבבואה המכוערת והמזדקנת שלך, אתה רוצה לסבול באמת! אתה רוצה לחוש כאב, כאב פיזי, אתה כבר לא מסוגל להסתכל על הזיקנה שלך במראה, זה כואב מדי, נורא מדי, הסבל הזה ריקני, מומצא, הוא לא יכול להציל אותך עוד… והמראות האלה… כל פגם חדש גורם לפאניקה, כל קמט מוציא ממך זעקות כאב, למה זה מגיע לי, למה אני? מה עשיתי רע? אתה מתבונן שעות במראה, בהתחלה עשינו את זה בצנעה, ואחרי זה בבוטות, באמצע הרחוב, אתה עוצר, אתה מתחלחל, אלוהים אדירים מה זה הפס האדום הזה, מה זה השערה הזאת, מה זה הצל הזה מתחת לעיניים, נקודת החן הקטנה ליד העין היא הטרגדיה הנוראית ביותר בחייך, כי אתה לבד בעולם, אין לך עיר לבנות או רעיון לדגול בו, אין לך חברים או ילדים או אנשים שאיכפת לך מהם, אין לך זקנים כי אתה בז להם, הם ההשתקפות של מה שאתה הולך להיות, והם מתים, אין לך היסטוריה, כל מה שיש לך הוא אתה, רק אתה והבבואה המזורגגת שלועגת לך, שמזדקנת וגוררת אותך לשאול, ומרוב טירוף וכעס ודיכאון אתה מתנפל על עצמך ומנפץ את המראה למיליון חתיכות שבורות ששורטות את ידיך, אבל במקום בו התנפצה המראה יש עוד אלף מראות, ואתה רק רוצה להפסיק להסתכל על עצמך, אתה רוצה לנפץ את כולן!" התקף שיעול וחרחור התפרץ מתוך גרונו. הסתכלתי על הכוכבים ושמתי את ידיי על אוזניי. שכבתי ככה כמה דקות ודמיינתי את עיר האורות הנשרפת. המגדל הגבוה עדיין עומד, שרוף ומתפרק. אנשים מפחדים להתקרב אליו כי הוא מט ליפול ואין כלים לייצב או למוטט אותו. הזקן קרא בשמי. התיישבתי והסתכלתי עליו. זיפים מלוכלכים, אצבעות כרותות, צלקות משחירות.
"ואז כולם התחילו לנפץ" אמר בקול צרוד, "ניפצו מראות וחלונות וחלונות ראווה, ניפצו מכוניות ודלתות זכוכית, הזכוכיות עפו כמו גשם, מרחוק זה נראה כמו סופה של יהלומים ששוטפת את עיר האורות, זה היה כמעט יפה. אבל ניפוץ המראות רק ליבן את הכעס, שיחרר מאגרי אימה ורעל שהצטברו מרגע הלידה שלנו אל תוך האוטופיה, ויום אחד מישהו הרים חתיכת מראה ודקר מישהו צעיר ממנו ברחוב, כי… כי האנשים סביבנו היו המראות שלנו, מראות חיות ונושמות, הם שיקפו את הזיקנה והכיעור שלנו אפילו יותר מהמראות המוחשיות ועל כן שנאנו אותם אפילו יותר מששנאנו את הבבואה, הו איך שנינו אותם, רצינו להשמיד את כולם, כל מי שהוא לא אני, כל מי שיש לו פחות פגמים או יותר סבל, אבל יותר מזה! הרגשנו התעלות רוח, יצאנו למלחמה כמו הזקנים שלנו, יצאנו לראות זוועות וסבל אמיתי, יצאנו לראות אש וגעגוע ולשיר שירי מלחמה, יצאנו לפגוש בפחד ובאימה, בגבורה וביופי מתוך הסבל, יצאנו אל המדורות בלב המדבר ויצאנו לחיות על הנשק, טיפחנו את הנשקים שלנו כאילו היו איברי גופנו, בהתחלה סכינים ומקלות, ומאוחר יותר נשק חם, רובים, טילים, טנקים מעלי אבק. יצאנו לחוות סבל מוחשי, מלחמה! יצאנו להיות גיבורים, למצוא את עצמנו בתוך התופת, למצוא סבל אמיתי במקום זה המומצא, שלנו…" לפתע כיסה את פניו בידיו וחזהו התעוות. נשכבתי על האדמה והסתכלתי על הכוכבים. דמיינתי אלפי גברים ונשים, חזקים ואמיצים, ששים את הקרב בזעקות גבורה, הורגים ומצילים אחד את השני. הם יחבשו את פצעיהם בערב, הם יחייכו לנוכח איברים כרותים, הם יצחקו, הם יהיו יפים גם כשיהיו מכוסים בבוץ ודם. ראיתי את עצמי מלטש את הרובה, עושה חריצים על הכדורים כדי לסמן את המטרה. בום, בום, כדור בעין האויב, רימון לתוך עמדת הצלף, ואולי אני אהיה הצלף, פיו! מקילומטר, לא ראית מאיפה זה בא הא? לא ראית! כי אני רוצח, גיבור ורוצח, מעונה בשנאה כלפי האויב, רוצח בעל כורחי כי זוהי חובתי…
"אחרי קרב הזכוכיות התחלנו להבין, אבל היה מאוחר מדי" אמר הזקן. עינו הייתה אדומה והוא ניסה להספיג את הדמעות בשרוולו השמנוני. "כשהבנו מה אמרו הזקנים, היה מאוחר מדי. הטירוף כבר החל והיינו צריכים לשרוד. קבוצות לחמו בקבוצות, אחים באחים, בהתחלה מתוך זעם ולאחר מכן מתוך אימה, חשדנות, טירוף… הרגנו וריטשנו ועשינו זוועות ואז עשו זוועות לנו, כרתנו איברים והשחתנו פנים יפות, ואז השחיתו אותנו, ולא נשארו בעיר מראות, רק אש ומוות ודם וריח של בשר שרוף, בשר אדם שרוף, אם היית יודע את הריח…" הוא שוב כיסה את פניו בשרוולו. הגרון שלי קצת חנק אותי. השתעלתי ולגמתי מהקפה הפושר. הכוכבים באמת יפים, חשבתי, וגם הירח. מי צריך מלחמות, מי צריך ריח של בשר שרוף… מזל… מזל שאני נולדתי אחרי כל זה, מזל. מזל.
"לחמנו המון זמן, המון המון זמן, לא הצלחנו להפסיק, רצינו להפסיק אבל תקפנו מרוב פחד, ואז הם תקפו כי חשבו שאנחנו נתקוף אותם, ולפעמים כאלה ואחרים עברו צד ואף אחד אפילו לא שם לב, עד שאיכשהו הצלחנו להתחלק, לפי שכבת גיל, לפי מצב הקרקפת, וממש התחלנו לשנוא אחד את השני. נהיינו חיות, תקפנו כמו חיות, הרגנו נשים וילדים וזקנים ופצועים, ואתה יודע מה קרה? הבבואה שלנו נעלמה, המעגל התרחב והאדם שלוחם לצידך נהיה הבבואה שלך. הוא היה האדם שהיה מוכן לסכן את חייו בשביל להציל את שלך, ובעיניו ראית את עצמך, על פגמיך הגופניים, על זקנתך וריח המוות שנדף ממך, ואתה לחמת בשבילו, למענו, ואהבת אותו! אהבת, באהבה שמעולם לא הרגשת קודם, שלא יכולת להרגיש. ופתאום הבנת שכל החיים שלך עד המלחמה היו חצי חיים, חצאי חברויות וחצאי מחשבות, וזה אמיתי, זה כאן ועכשיו וזה אמיתי, וכשהאדם הזה חיבק אותך, הרגשת אהבה ויופי, וידעת שכל עוד תראה את עצמך בעיניו, שום מראה לא תשפיע עליך…" אבא שפך קפה לתוך הפינג'ן, מילא מים ושם אותו על הגחלים. נשכבתי על החול והסתכלתי על הכוכבים. גם לי יש חצאי חברים, כמה מהם יקריבו את חייהם למעני? אני לומד ומשחק ומתאהב… פתאום נזכרתי בה. כל כך יפה, מושלמת, עדיין ילדה אבל כבר סקסית, עם עיניים חתוליות והמון התגרות. אבל היא מעדיפה את… לא רוצה לחשוב על זה בכלל. בא לי להרוג אותו, ברובה הצלפים שלי, בכדור מסומן. וזה כואב, זה כל כך כואב, אני כל כך רוצה להרגיש אותה, את שפתיה האדומות על שפתיי, רק פעם אחת, רק פעם אחת מה כבר ביקשתי? נשיקה קטנה לבחור שמעולם לא חווה אהבה, עם זקן נכה שרק סיפורים יכול לספר, מה כבר ביקשתי? אילו הייתי קצת יותר מ…
"ואז היה קצת שקט וגידרנו את עצמנו, נולדו לנו משפחות. ופתאום אתה צריך להגן גם עליהם, על הילדים שלך, היצורים הקטנים שמתים מדיזנטריה ורעב ופגמי לידה, והמשפחה שלך היא המראה שלך, אתה רואה את האהבה בעיניהם והם זקוקים לך ואתה זקוק להם, ואתה הופך עולמות בשביל שהם ישרדו, את קוטע את איבריך בשביל שהם יאכלו, ואתה צוחק על הקמטים שלך, צוחק… כמה טיפש היית, אתה מנסה ללמד אותם, להסביר להם, אתה מנסה לבנות עולם טוב יותר בשבילם, ואתה אוהב אותם באהבה בלתי הגיונית ובלתי אפשרית, והם זקוקים לך, איזה תחושה! הם זקוקים לך! ואתה זקוק להם, כי החיים שלך הם למענם, וההקרבה שלך היא למענם, ואתה חי למענם, אתה מנסה להסביר להם, שלא יעשו את הטעויות שלך, ואתה מזדקן בעודך מסתכל עליהם ואתה מחייך ומת עם חיוך ואוהב כל כך…" הוא שוב התחיל לבכות. קמתי והלכתי לבית, הבכי שלו תמיד עשה לי רע. נכנסתי לחדרי והסתכלתי במראה. התבוננתי בפניי ונזכרתי בה. מה רע בי בעצם? אני די גבוה, עושה תרגילי כושר, יש לי עיניים חומות גדולות, חבל שלא כחולות אבל הן די בהירות… האף שלי קצת עקום אבל זה לא נורא נכון? זה אפילו קצת חינני, לא? למה היא לא רוצה אותי? למה? מה עשיתי? למה אני?!