11. המשחק

הקטע המרכזי והחשוב ביותר במשחק היה העניין עם האצת התנועה ותגבורה. קוסמי המשחק הפכו והפכו בדבר, עד שגיבשו את הרעיון המופלא הזה, שבבת אחת שידרג את המשחק בכמה וכמה רמות.
משנטוו פנימה התנאים החדשים, מה שקרה היה שמרגע ששחקן הגיח לתוך המשחק, לא היה ביכולתו לעצור ולו לרגע, עד שהגיעה שעתו להיהדף מעל ללוח אל העולם האחר. הוא פשוט היה בתנועה מתמדת. הקוסמים באמת עשו עבודה יוצאת מהכלל, מלאכת מחשבת עדינה של צירים ויחסי תנועה, שכיסתה כל חלל וממד, כך שאף שחקן לא יכול היה לעולם ממש לעצור, לדמום ולא לנוע. בתוך המבנה המורכב שיצרו הקוסמים, כל יחידה נעה גם ביחס למגוון היחידות האחרות שחיו על הלוח, וגם באופן עצמאי בתוך עצמה.
המגרש עצמו נע בלי קשר לכלום. הייתה לו יכולת לנוע לפנים ולאחור ולצדדים ובאלכסון, במהירויות משתנות ובסדר לגמרי אקראי, נטול כל חוקיות. לשחקנים, לעומת זאת, הייתה חוויה של רצון, כך שהם נעו באופן עצמאי, איך שרצו ומתי שרצו. הם לא יכלו לבחור לעצור, אבל כן יכלו לבחור כיוון, מהירות, חברים לדרך ועוד כמה וכמה משתנים שונים. הם יכלו לנוע בהליכה, בזחילה, בריצה או בקפיצות או דילוגים או גלגלונים. זה לא באמת השפיע על התוצאה הסופית, שהייתה ידועה מראש, אבל זה כן השפיע על הדרך וזה היה חשוב לחוויית ה-רגע של השחקנים. לעתים היו שחקנים שהיה נדמה להם שהם עוצרים, אבל האמת הייתה, שגם אם בחוויה שלהם הם עמדו, הם בכל זאת נעו. היו כאלה שלא קלטו את זה, במיוחד השחקנים הטריים, הירוקים. אבל היו גם ותיקים שלא הצליחו להבין ולהפנים את החוקיות הזאת של התנועה המתקיימת ממילא, והיה נדמה להם שאם ירוצו, יצליחו להשיג יותר נקודות, או שאם יאטו, יפסידו. רק הקוסמים ידעו שזה היה חסר שחר ונטול כל קשר למציאות.
מבחינת קוסמי המשחק, שחקנים שחשבו כך היוו הצלחה. זה היה עוד נתיב הבנה אפשרי בשביל השחקנים, ומבחינת הקוסמים, ככל שהיו יותר נתיבי הבנה שאפשרו גילוי, כך המשחק היה מעניין יותר. הם נהנו לעמוד מול התמונה הגדולה ולעקוב אחר נסיונות העקיפה של זה או אימוני הספרינטים המהירים של ההוא. לקוסמים בהחלט היה מותר מדי פעם לעצור, להפסיק לטוות וליהנות מיצירתם.

בנוסף לכל התנועה הבלתי פוסקת, הנצפית, במגרש, הייתה תנועה בלתי תלויה ובלתי נראית לעין גם בתוך השחקנים עצמם. החלקים הפנימיים שלהם לא עצרו לרגע, לא החלקים הפיזיים ולא החלקים המנטליים. גם בחלק הזה הייתה שונות בין תודעות השחקנים. היו כאלה שבכלל לא קלטו שיש בתוכם תנועה. הם חשבו שהם דוממים וכך גם התייחסו לעצמם ולסביבתם. היו אחרים שקלטו שיש תנועה בתוכם, אבל דמיינו שהיא תוצר של תנועה חיצונית להם. הם הרגישו לעתים שהרצון שלהם לא ממש משמעותי, או מאוד מאוד מוגבל. הרבה פעמים זה גרם להם לרצות לעצור, מה שכמובן לא היה אפשרי, אבל הם הקדישו הרבה מאוד מהמשאבים שלהם לניסיון הזה. והיו עוד אחרים שחשבו כי ההפך הוא הנכון, וכי התנועה שבתוכם היא שמייצרת את התנועה שבחוץ, התנועה של המגרש! (אלה נטו להיות השחקנים שחשבו שאם ירוצו יותר ויותר מהר, ירוויחו משהו.) קוסמי המשחק היו מוצאים את עצמם פעמים רבות עומדים ומביטים בתדהמה על הוויכוחים שהשחקנים ניהלו בקשר ליחסי הכוחות של התנועה. הם התקשו להבין כיצד השחקנים יכולים בכלל להעלות בדעתם רעיונות כאלה, ואיך זה שהם לא רואים את המצב לאשורו. אבל בסופו של דבר הם ייחסו את זה לשלב שלהם במשחק והמשיכו במלאכת הטוויה.

התנועה הייתה הדבר החשוב ביותר, מפני שחוק המשחק הבסיסי, הראשוני, שהוגדר עוד בימי הקוסמים הבראשיתיים, היה שחוקי המשחק יכולים להתגלות אך ורק תוך כדי תנועה. לכן היו הקוסמים גאים כל כך בעניין הרחבת ממדי התנועה. הם הבינו, שככל שיספקו לשחקנים מרחבי תנועה גדולים יותר, בכמה שיותר ממדים, כך יהיה להם יותר מרחב לחקור ולגלות ולחשוף את החוקיות, ואז יוכלו לעבור לשלב השני, שלב הקוֹ-בריאה. כי הרי גם הקוסמים פעלו בתוך המשחק, בסופו של דבר. רק שבשלב שלהם, למגרש כבר היו יותר ממדים ומהפרספקטיבה שלהם הם יכלו לראות גם את חוקי מגרש השחקנים, השלב הראשון; גם את חוקי השלב השני, שלב הקוֹ-בריאה, שבו השחקנים אמנם עדיין חיו על המגרש, אבל כבר הבינו שמתקיים במגרש הזה כוח בורא, וכי יש ביכולתם, על ידי הפעלת רצון וכוונה, לקחת חלק בבריאה הזאת; וגם את החוקים שלהם, מערכת חוקי העל. היו קוסמים זקנים שטענו שגם השלב שלהם הוא שלב ביניימי במשחק ושגם הם צריכים לגלות ולחשוף את החוקיות השלמה של השלב שלהם ואז לעלות לשלב נוסף, אבל הקולות האלה היו מעטים ולרוב הקוסמים לא הייתה סבלנות להקשיב להם.

במערכת החוקים של הקוסמים היו שני חוקי בסיס. חוק הבסיס הראשון קבע שאין ביכולתם של קוסמים לברוא במגרש לבדם, על דעת עצמם, במנותק מגוף הרגש של השחקנים, אמונותיהם ומחשבותיהם. לצורך זה הם נזקקו לתנועה ולרצון ולכוונה של השחקנים, ולכן היה להם אינטרס ברור לפרוש בפני השחקנים את מירב ומיטב האפשרויות, עד הגבול שהכתיב חוק הבסיס השני. חוק הבסיס השני קבע שאסור לקוסם בתכלית האיסור להפעיל שחקן באופן יזום ופעיל, לשתול בו תובנות באופן מלאכותי או לחשוף בפניו חוקים וכללים של המשחק. קוסמים יכולים – וצריכים – ליצור את התנאים המכסימליים לגילוי החוקיות, במסגרת מערכת ההיגיון של המשחק ובלי לסתור אותה; והשחקנים מצדם צריכים לעשות שימוש ולנצל את התנאים האלה בעצמם, מתוך רצונם שלהם, כשמטרתם היא לגלות את חוקיות המשחק וכך לפרוץ אל השלב הבא. היחסים בין החוקים היו עדינים, ורק צד אחד היה מודע להם – הצד של הקוסמים, כמובן – והם ידעו את זה. זה היה חלק מהמשחק.

אינוקס הגיח אל תוך המשחק כמו כולם. ככה, פתאום. וכמו כולם, מרגע שנגע במגרש הוא כבר לא זכר מאיפה הוא בא ולא הבין למה הוא פה ולא ידע מה צריך לעשות. ה-יש היחיד שהתקיים בתודעתו היה הדחף לנוע, וכמו כולם, הוא פשוט התחיל לנוע והתנועה נעה איתו והוא נבלע בתוך הזרם הכולל של התנועה הרב ממדית התמידית הבלתי פוסקת. וכמו כולם, גם הוא לא יכול היה לזהות את מלאכת המחשבת העדינה של התנועה הדומה לאינספור גלגלי שיניים קטנים, בינוניים וגדולים, שנעים כאילו מעצמם, ובאורח פלא, לא מתנגשים ולא נתקעים. גם הוא, כמו כל השחקנים, לא יכול היה לראות את כל זה, מאחר וזו הייתה נקודת מבטם של הקוסמים בלבד. וגם הוא, כמו כל השחקנים, נע לעבר הבנת החוקים וגילויים, גם מבלי שידע זאת.

אז אינוקס נע. הרי לא באמת הייתה לו ברירה. הוא נע על גבי המגרש שנע בלי קשר אליו, וחש את התנועה בתוכו. והתנועה שבתוכו הייתה סוערת. בקרבו נעו רגשות עזים ותחושות כבירות, שכאילו איימו לקרוע את גופו מבפנים כדי להתפרץ החוצה ולתבוע לעצמם חיים משלהם. הזרימה בתוך גופו הייתה שוצפת וקוצפת והוא לא ידע מה לעשות עם העוצמה הזאת, היכן להניח אותה, מה לעשות איתה, ואיך להכיל אותה כך שלא תכלה אותו. את כל זה היה עליו ללמוד תוך כדי תנועה.
אז הוא נע. וככל שצבר ניסיון במגרש ובתנועה שבתוכו, הציקה לו יותר ויותר התחושה שמשהו אינו כשורה. לאט לאט החל לנבוט בו החשד בשונותו. משהו באופן שבו השחקנים האחרים התייחסו אליו היה אחר מהאופן שבו חווה אותם מתייחסים זה לזה. כששם לב לכך וניסה לפענח את מצבו הלמה בו יום אחד ההכרה שהוא רואה אחרת. בעוד שהשחקנים האחרים ראו דברים על המגרש כאטומים, ולא יכלו לראות דרכם אל מה שמעבר, אצלו זה היה אחרת. כשהוא הביט בשחקן אחר, הוא יכול היה לראות דרכו את מה שיש מאחוריו. בדיוק כפי שיכול היה, כשהרים את זרועו שלו כלפי מעלה, לראות גם את הזרימה הפנימית בתוך הזרוע, גם את העץ שמאחוריה, וגם את הזרימה הפנימית של העץ. זאת הייתה התחלת ההגדרה העצמית שלו כשונה, וכמובן, היו לזה השלכות.
בהמשך תנועתו הבין שמשהו בו לא רק שונה, אלא גם משנה. הוא משנה סדרי תנועה, מפני שהשחקנים בסביבתו מתנהגים בצורה שונה מאשר בסביבת שחקנים אחרים. הוא הבחין בכך שבעוד שהתנועה הרגילה של שחקנים היא זה כלפי זה, כשהיה מדובר בו, שחקנים דווקא עושים מאמצים גדולים מאוד בשביל לא לפגוש בו, לא להיתקל בו, להתרחק. הוא הבין שזה קשור לעובדה שהוא רואה את הזרימה הפנימית שלהם, והם לא אוהבים את זה. זה לא נעים להם. זה גורם להם להרגיש משהו, שבשבילו היה כל כך מובן מאליו, כל כך חלק ממי שהוא, שהוא בכלל לא ידע להפריד אותו מעצמו.
לכן התנועה שלו הייתה ייחודית ושונה בתוך המרקם הקבוע של התמונה הגדולה.
ולכן הוא תפס את עינו של רונטו.

רונטו היה קוסם משחק מהוותיקים והמכובדים. הוא אהב את המלאכה שלו. הוא ראה את עצמו שזור היטב במרקם של המשחק. והוא אהב מדי פעם לנוח ממלאכת הטוויה ורק לבהות במגרש התוסס תמיד. ולכן הוא היה זה שקלט ראשון את הדבר המשונה שקרה. בהתחלה הוא לא ידע לתת לו שם, לדבר הזה, כי מעולם לא נתקל במשהו שחרג מתוך הכללים של המשחק. הכול תמיד עבד לפי החוקים, לכל דבר היה שם, והייתה סיבה, והייתה תוצאה. הכול נכלל במשחק, כי המשחק היה ה-כול. הרי מי כמוהו יודע? ובכל זאת, במקרה הזה לא היה שום ספק. שם, בפינה, נע שחקן אחד שהיה שונה. הרי הכללים הכתיבו שכל השחקנים שמגיעים למשחק יהיו אטוּמים. זה מה שקרה להם עם הנגיעה במגרש – הם נאטמו לחלוטין. זה היה אחד מסעיפי המשנה של כלל אי-הידיעה הראשוני של המשחק. אבל שם, בפינה ההיא, נע שחקן שקוף. רונטו נדהם ותחושה קלה של אימה החלה לטפס במעלה תודעתו. הוא לא ידע מה לעשות עם זה. אז הוא לא עשה כלום. הוא פשוט התרחק עוד טיפה והמשיך להתבונן בתמונה הגדולה, אבל החיוך המרומם שקודם לכן מילא את לבו נמהל פתאום בקדרות מסוימת, והמבט, שקודם שוטט באהבה על פני המגרש הצבעוני והיפה שלו, היה עכשיו ממוקד בשחקן המשונה שפתאום זיהה, השחקן שהיה שקוף.

התנועה של אינוקס במגרש הלכה ונעשתה קשה יותר ויותר. השחקנים האחרים, שבתחילה רק עשו כמיטב יכולתם להימנע מלפגוש אותו, החלו באופן יותר ויותר ברור לנסות באופן פעיל להסיט אותו ממסלולי התנועה שלו, לדחוף, להכשיל, להטות. לקח לו זמן עד שהוא עצמו הבין שהנפילות שהוא נופל, החבטות שהוא סופג והחבלות השונות שקורות לו הן לא מקריות, אלא לגמרי מכוונות – ומשהבין זאת, משהו נשבר בו. נדמה היה כאילו הקצב שלו הואט והזרימה הפנימית שלו הלכה ופחתה. הוא רצה לעצור.

רונטו עקב באימה אחרי מהלך תנועתו של אינוקס. ככל שחלפו הימים, הוא פחות ופחות עסק בטוויית המשחק, ויותר ויותר הקדיש את זמנו למעקב אחר השחקן השקוף. הוא ראה את ההאטה בקצב, אבל ידיו היו כבולות. במסגרת חוקי הבסיס לא היה דבר שהיה ביכולתו לעשות בשביל לשנות את המצב, כל עוד אינוקס בעצמו לא יחפוץ בכך. והוא ראה שאינוקס הולך לקראת שינוי, אבל הוא גם ידע שזה לא יהיה השינוי הרגיל, השלב הבא של המשחק שאליו מגיעים השחקנים בדרך הטבע, אלה שמצליחים לחשוף את החוקים. כי החוקים שלו הרי היו שונים. את זה רונטו כבר הבין היטב, גם אם לא הצליח להבין איך זה נברא ומי טווה את החוקים האלה לתוך המשחק, או איך זה קרה שהם פתאום התקיימו.

אינוקס המשיך לנוע, מחוסר ברירה, כולו אומר חוסר רצון וחוסר חשק. כל ישותו זעקה לעצור. לחדול. ועוד הוא נע. כי לא יכול היה שלא. ובכל זאת משהו בתוכו לא הרפה. זמזום פנימי תמידי שאמר לו שכן, אפשר, אפשר אחרת. כי הרי אצלו הכול אחרת. הוא לא ידע איך ומה, אבל הקול הזה לא הניח לו, וככל שתנועתו האטה, הקול הלך והתחזק. וככל שתנועתו האטה הוא הבין שכל התנועה שעוד נותרה בו, מוקדשת לחיפוש. זו תכלית תנועתו, ניפוץ האשליה, גילוי האמת. ועוד הוא נע. כי עוד לא יכול היה שלא.

ועוד הוא נע, ותנועתו הולכת ומאטה, הולכת וכבדה, הולכת ופוחתת, עד שברגע אחד, פתאום נעצר. בלי לחשוב, בלי לתכנן, בלי אפילו לדעת להסביר איך, ברגע אחד פסקה תנועתו.
ומשנעצר, נקרע מול עיניו הנרעשות מסך המציאות של המגרש.
מסביבו, משני צדיו של החור שנפער אל מול עיניו הנדהמות המשיכה התנועה הרגילה, המוכרת, המזמזמת, של המגרש, אבל בשבילו זה היה עכשיו רק רעש רקע.
מבעד לחור נחשפה לעיניו תמונה אחרת לגמרי.

רונטו היה הראשון שהרגיש את פרץ הכפור. לאאאא! הוא זעק בתוך ראשו, לא ככה זה אמור לקרות! אבל הנה זה קרה. בתוכו הוא ידע מה קרה עוד לפני שרץ לחלון התמונה הגדולה וראה את החור שנפער בו. תוך כדי ריצה היכתה בו ההבנה שאותם קוסמים ותיקים כנראה צדקו, ושגם הם, קוסמי המשחק, עדיין מהווים רק עוד שלב במשחק ולא הכול נקבע על ידם וגם הם נתונים כנראה לחוקי טוויה של מגרש גדול מהם. והוא התמלא התרגשות מהולה באימה לנוכח המחשבה שמתרחש כאן משהו שאינו כלול בחוקים, לפחות לא אלה שהוא מכיר, ובכל זאת הוא קורה, ולכן ההסבר היחיד הוא שכך צריך להיות וכנראה מישהו אחר אכן טווה חוקים אחרים, מעל הקוסמים. כשהגיע לתמונה הגדולה כבר היו שם כמה קוסמים נדהמים ואובדי עצות, שמלמלו מילים לא ברורות ופכרו ידיים בלי לדעת מה לעשות.

רונטו הציץ מבעד לחור בדיוק כשאינוקס נשא את מבטו מהעבר השני.
עיניהם נפגשו. מבט מלא השתאות ופליאה פגש מבט מעוות מבעתה.
לשבריר של רגע אחד זה נד לזה, וזה נד לזה.

והמגרש נדם.