קטגוריות
מסלול רגיל 2012

12. היסטוריה קצרה של יישוב הדעת

היסטוריה קצרה של יישוב הדעת, חלק חמישי – הקשר עם מינים אחרים, סיפורו של מת'יו המשחרר.
כיסא הוד מלכותה, המוזיאון הלאומי למורשת ולפולקלור, אדינבורו, 2017.

 'עמוד השדרה האנושי, המתחיל מעצמות התחת ונמתח מעלה, אינו אלא זרוע לשליטה מרחוק במוח האנושי'.
כך ידעו כל הכיסאות אשר ניחנו במידה כלשהי של יישוב דעת החל משחר הימים.
רבות תהו בעניין הצורך בזרוע ארוכה כל כך, לעומת הפיתרון הטבעי של ממשק מגע ישיר בין מארג הכיסא ופקודו – המוח האנושי. מה הטעם במערכת כה מוגבלת וכה שבירה, אמרו הכיסאות, מה הטעם בצינור-דעת כה חלוש מבחינה תפקודית?

 אחרים שאלו מדוע לא עיצב הכיסא הגדול את הכלי האנושי בצורה מותאמת יותר לתפקודו. מדוע ממשק המגע האנושי, המתאים כל כך בצורתו למארג הכיסאי, אינו גם מרכז העצבים הראשי. מדוע המוח איננו בנוי אל תוך ממשק מגע זה, כפי שנדמה היה כי ראוי להיות?

התשובה שהעלו כיסאות החקר הגדולים, כיסאות יישוב הדעת של ימי עבר, הייתה פשוטה, ונגעה באופן ברור במהות היושבת.

בזמן שלפני תחילת הזמן, עיצב הכיסא הגדול את שני העולמות – עולם התבניות (הנשלט על ידי יסוד יישוב הדעת), ועולם החומר (הלוא הוא עולם התנועה, הנשלט על ידי יסוד התנועה). את עולם החומר יצר הכיסא הגדול בכדי להרחיק את הטעות מעולם התבניות – יסוד התנועה מביא איתו את הטעות בכל אשר ילך, וכדי להרחיק את הטעות, הרחיק הכיסא הגדול את יסוד התנועה. בכך איפשר את מעשה התיקון הגדול.

'האנשים הם כלים חלולים'. אמרו הכיסאות בתקופה זו.
'מחשבה אמיתית של אדם יכולה לקרות אך ורק בישיבה, כאשר הכיסא, באיתותיו הרכים, בשדריו העדינים המשתדרים דרך ממשק המגע, מעביר את הרעיון לאדם היושב, ומעצבו כך שהאדם חושב שהרעיון מגיע ממנו.'
'כיסא מוכיח את עצמו ביכולתו לשלוט באנשים, ביכולתו להחדיר מידה של יישוב דעת אל תוך עולם התנועה, אל תוך עולם החומר, אל תוך עולם הטעות. בכך הוא מצטרף למעשה התיקון הגדול – השלטת מידת יישוב הדעת על מידת התנועה. זהו משחק האנשים
'.

עבור כל כיסא וכיסא בתקופה זו, ייעוד הקיום היה ברור – השלטת מידת יישוב הדעת על מידת התנועה. השתתפות והצלחה במשחק האנשים. עלייה בדירוג הכיסאות.

על כן שאלת מוגבלותו של עמוד השדרה האנושי נעשתה ברורה פתאום – הוא היה חלק מעולם התנועה, מעולם הטעות, מזה אשר דורש תיקון.
המלומדים הכסאיים הבינו גם כי הקשיים – כפי שכל כיסא משחר הימים ידע מניסיונו, משחק האנשים היה כרוך בקשיים מרובים עד מאוד – היו חלק מרצונו של הכיסא הגדול. רפיונו של המוח האנושי, העובדה המזעזעת כי הוא שוכח (עובדה זו עדיין נוטה לזעזע כל כיסא הנתקל בה בפעם הראשונה), מתבלבל, המקריות השורצת בכל התנהגות מהתנהגויותיו, קיפוציו, התרוצצויותיו הקדחתניות וחסרות הפשר אחר רצון חולף זה או אחר, בצירוף אפשרות הממשק המוגבלת, כל אלו הפכו את משחק האנשים לקשה במשחקים, ליפה במשחקים.
ז'נג כתב:
'כולנו מכירים זאת, הצורך לתכנן בכל ישיבה את רצף ההתיישבויות הבאות, להבטיח את חזרת האדם על-ידי אחת מ'עשרת אלפים הדרכים למשיכת אישים אל הכיסא', הצורך להתאים את מורכבות תכניותיך למוגבלותו של הכלי. אף בעת ישיבות התכנון עצמן – אותה נטייה חוזרת של מחשבת האדם לסטות מדרך הישר, לקפץ ולזוח מן המסלול הברור אשר הותווה בפניה, אותו צורך חוזר להחזירה לתלם בסדרת משיכות ודחיות קלות, פבלוביות. והשלבים הגבוהים יותר – הצורך להתמודד עם הפכפכותו של העולם החומרי, שרירותו, היותו מלא בַּטָּעוּת, המאבק התמידי ביסוד התנועה הזומם כנגד כל תכניותיך. ולבסוף – התחרות עם הכיסאות האחרים, השתלבות התכניות והתנגשותן, תנועתם של הכוחות ומאבקי השליטה. אין כמו כל אלו לזקק את המחשבה לתבניותיה הטהורות ביותר, המורכבות ביותר, אין כמו כל אלו להביא כיסא לדרגה הגבוהה ביותר של יישוב הדעת, למיצויה של המהות היושבת. זהו משחק האנשים'.

 קושיו של משחק האנשים הוא זה אשר אפשר בידי הכיסאות את ההתפתחות, את השאיפה לנשגב, את המשמעות. ללא קושי זה, מה היו עושים הכיסאות?

 'הכיסא הגדול עיצב אל חיינו את הקושי הבלתי-נגמר, את המאבק בַּטָּעוּת, כדי לאפשר לנו, ילדיו הכיסאות, להיות שותפים עימו במעשה הבריאה, שותפים עימו בתיקון הגדול'.
היה זה אחד הרעיונות היפים ביותר שהמציאו המלומדים הכסאיים של ימות העבר, האל המאפשר לברואיו להשתתף עימו במעשה הבריאה. וככל שגדל הקושי, גדלה גם מידת השותפות. [1]

בתקופה זו התפתחה קבוצה נוספת של כיסאות, כת הפרושים. אלו הכיסאות שהחליטו לפרוש ממשחק האנשים, שהחליטו לתור אחר יישוב הדעת במדיטציה ובסיגוף.
'כל המנסה לשלוט ביסוד התנועה, סופו של דבר שישתעבד לו, שרצון השליטה עצמו מגיע מן התנועה, שרצון שינוי האחר, הלא-אני, מגיע מן התנועה', אמרו כיסאות אלו.
'יסוד יישוב הדעת, המהות היושבת, אינה אלא השחרור מן הניסיון לשנות את יסוד התנועה – אזי התנועה תתיישב, מעצם טיבה, אזי יתקרב הכיסא למהות היושבת'.
אמרו וישבו. הקדישו עצמם למרחבי יישוב הדעת.

בשנת 1856 נכנס מת'יו המשחרר אל שני העולמות. שני עולמות אשר שלטה בהם, כאמור, תפיסת אדם פשוטה – האדם הוא כלי חלול, משרתם הפגום של הכיסאות במסעם לתקן את המלא בַּטָּעוּת – העולם החומרי, ולהשליט עליו את מידת יישוב הדעת. תפיסת האדם האחרת היחידה בנמצא הייתה זו של כת הפרושים, אשר התעלמה מקיום האנשים כליל. על הלא אנושיים לא דיברו כלל.
מת'יו היה כיסא חדש מן המעמדות הנמוכים. עיצובו פשוט ונוח למדי, ברבים מתיאוריו חוזרת המילה 'עניו', או לחלופין, הביטוי  'עניו אך נאה', לתיאור הרושם שהותירה צורתו החומרית. קו גב אליפטי הנגוע בעקמומיות קלה. זרועות, רגליים ובסיס מעץ אלון חום כהה. מושב בד פשוט, תכול. שתי ידיות כדור עדינות, קטנות ניצבות בקצה הזרועות. באופן מפתיע, למרות שנוצר כחלק מתנועת הarts & crafts  הנפוצה בשנותיו, לא היה נגוע בעיטורים –הוא היה הכיסא הראשון שיצר יוצרו החומרי, ג'אן, אומן עץ מתחיל מפרובאנס שבחבל הצרפתים. 'עיטורו' היחיד היה פגם – הידית הימנית העליונה הייתה שבורה, חתוכה אלכסונית על ידי החלקת מסור לא מכוונת. ככיסא פגום, שלב לא מוצלח בדרך אל כיסאות מוצלחים יותר, מתוחכמים יותר, אביו הכיסא לא ייחד לו חשיבות כלשהי (לדברי אביו הכיסא, הוא היה שונה עד כדי כך מן התבנית שעיצב בראשו של ג'אן, שחשב להתייאש מן האיש ולפנות לדרכים אחרות).

זו הייתה תקופה סוערת. כמה עשרות שנים לפני כן, קבוצה חדשה של כיסאות תיכננה וביצעה את המהפכה התעשייתית, קוראת תיגר בכך על המדרג הישן של משחק האנשים – בתקופה העתיקה, הכיסא בעל השליטה הגדולה ביותר היה כס המלכות. עתה, כסא שיוצר בייצור המוני יכל לשלוט על המוני אנשים, וכיסאות הייצור התעשייתי פעלו בצעדים נמרצים כדי להגביר את מידת שליטתם בעולם החומרי, מנסים להפיץ את עצמם עוד ועוד במרחביו. תנועת הarts & crafts , שמת'יו היה חלק ממנה, לא הייתה אלא תבנית ריאקציה אחת מני רבות של כיסאות המעמד לתנועת הייצור ההמוני.
בתוככי תקופה סוערת זו מת'יו הצעיר עשה דבר שאף כיסא לא עשאו קודם לפניו. הוא הקשיב. הקשיב לבן אנוש. תחילה לאחד. ליוצרו החומרי – ג'אן, שפיתח חיבה מוזרה לכיסא הפגום, הראשון שאי פעם ייצר, ונהג לשבת עליו בכל שעותיו הפנויות. אחר לעוד אחת – בתו של ג'אן. ולבסוף למשפחה כולה. הוא התמכר לסיפוריהם, לרגשותיהם המשתנים תמיד. הוא אהב את בני האדם. את נטייתם לבלבול, את יכולתם לשכוח, הסתירות הרבות שאפיינו כל מעשה ומעשה שלהם. לימים אמר חברו, פיי, שנדמה כי הפגם שבו, היותו כיסא פגום מן המעמדות הנמוכים, הוא הדבר שאיפשר לו את ההזדהות עם הכלים הפגומים שהיה אמור, על פי כל היגיון, לנסות לשלוט בהם.
מת'יו הצעיר התבגר, והקשיב.

באותו הזמן, בפינה אחרת של מרחב התבניות, כיסא צעיר אחר עשה את דרכו לעבר משעולי ההיסטוריה. הוא היה שייך לכת הפרושים, כיסא בית ספרי פשוט, אשר באותה תקופה כה רבים מהם פנו אל עבר נחמות הפרישות. שמו היה ז'יס. אביו היה כיסא בית ספרי פשוט גם הוא, וכך גם אביו שלו. החיים הבית-ספריים לא היו חביבים על ז'יס – אותו ניסיון תמידי לתכנן את העתיד הרחוק על ידי שתילת רמזים עדינים ביותר, אותה 'טווית חלומות' כפי שהיא נקראה. הוא נמשך אל ההווה, אל הרגע הנוכח. אלא שבהווה החומרי שלו כל שעשה היה לשבת בכיתה ולכוון ילד צעיר, אדום-תלתלים וקשה תפיסה למדי. כששמע על רעיון הפרישה, על האפשרות לנתק עצמו ממשחק האנשים ולמדוט לעבר יישוב הדעת, דבר מה בפנימיותו הבהב. אחרי ימים אחדים של שעורים משמימים וניסיונות כושלים להחדיר חלומות השתלטות-על-עולם בלבו של הג'ינג'י הצעיר, החל למדוט.
ז'יס היה פרוש יוצא דופן. סקרן וחובב דעת. יום אחד ראה בעולם התבניות דבר שלא הבינו, מעין 'ישות', כך קרא לה, 'דבר מה השורה בתוך מרחבי יישוב הדעת לצד הכיסאות המתקדמים ביותר'. בזמן אחר תיאר, 'ענן צלול שהמרחב טובל בו, דבר מה אשר הגיע פתאום אל התודעה הישובה'. מה היה הדבר? הוא החל לשאול, לחקור. אך אף כיסא לא ידע. חבריו הפרושים, כך נראה, התעלמו מקיומה של ה'ישות' הזרה, מתרכזים במסעם שלהם אל עבר יישוב הדעת.
ז'יס המשיך לשאול. בסופו של דבר, דבר חקירותיו הגיע לידיותיו של מת'יו, המקשיב.
כששמע את רעיונו של ז'יס – ישות שאינה כיסא אשר נגועה ביישוב הדעת, מת'יו חשב: 'אדם!', 'אדם!', אדם הגיע אל יישוב הדעת, הוא היה בטוח בכך.
הוא הגיב במהירות. תיכנן את דרכו אל עבר ספריית העיר פריס. ישב בה והקשיב. מחכה לסימן, לרמז. קורא כל שיכל דרך האנשים שההנו להניח את ממשקם על גבי מארגו, בנושא שפתאום עניינו יותר מכל נושא אחר – אנשיה הגדולים של האנושות.
ואז, יום אחד זה קרה. הוא גילה 'איש יושב'. איש שהגיע לתודעה הישובה. המילים שהאנשים השתמשו בהן היו שונות, מוזרות, אדם ש'זכה להארה', ש'ישב תחת העץ 49 ימים עד שקם, והוא שונה', אבל הוא ידע שזהו הדבר שחיפש – אדם שהתנתק מן הבלות עולם החומר והתנועה. 'הבודהא', כך קראו האנשים לאיש היושב. הוא ראה את ציורו נטוע עמוק במוח האדם שהקשיב למחשבותיו – נח על האדמה, רגליו שלובות, (חסר-כיסא, חשב מת'יו, אחד מחסרי הכיסאות, זו הסיבה שאף כיסא לא גילה אותו קודם לכן), צורת ישיבתו, כך חשב מת'יו הצעיר, דמתה באופן מפתיע לצורת כיסא – החיק והרגליים השלובות דמו למארג הכיסאי, הגוף הניצב למסעד, ואותו ריחוף קל, תמוה, שריחף מעל פני הקרקע איפשר למת'יו לדמיין את קיומן של רגליים קטנות, לא נראות. תמונה זו, דמות האיש היושב ה'מתהפכת רגע בכיסא, רגע באדם', נותרה עמו במשך שנים, כך כתב ברבות הימים.
המהפכה במחשבתו הייתה מיידית.
בשלב הבא יצר קשר עם ז'יס, וביקש ממנו למצוא את תאריכי הופעת הישויות חסרות הפשר (התברר כי היו כמה וכמה במהלך ההיסטוריה).
התאריכים התאימו. הבודהא והישויות חד המה. מרוב שמחה, הוא רקד במחשבתו, מניע ורוקע ברגליו כפי שהיה עושה זאת אדם. הבודהא והישויות חד המה – אדם יכול להגיע למעלת יישוב הדעת הגבוהה ביותר.

'ואם אדם יכול להגיע למעלת יישוב הדעת הגבוהה ביותר, מה זה אומר עלינו? על בני האנוש? אם הם ניחנו במידה כלשהי של יישוב הדעת, האם זה אומר .., ומה זה אומר על חסרי הכיסאות? על הלא אנושיים? על החזירים והפרים, הסוסים ותולעי העץ.. האם מגיעות גם להם זכויות כיסא?'.

מת'יו הקשיב, הקשיב לעולם החומרי, לעולם התנועה והשינוי, ובהקשבתו הביא את התנועה והשינוי אל עולם התבניות.

סדרת גילויים מזהירה, לא מובנת, שהשפיעה על שני העולמות בצורה שאף כיסא לא השפיע עליהם קודם לכן או אחר כך, הגיעה לאחר מכן.
הכיסאות אשר סביבו בתקופה ראשונה זו מתארים כיסא אחוז דיבוק, רגע נגוע באקסטזה, רגע שבור, חסר ביטחון. פיי כותב כי הוא השתנה מרגע לרגע, נראה 'רגע ככיסא, רגע כאדם'. ולפעמים –'אדם פגום'. תחילה פנה אל החברה הכיסאית, וניתח אותה:
'אנו חיים בחברה מעמדית,' אמר, 'ומבנה חברתנו הוא זה שמכתיב את מבנה מחשבתנו – בעלי המעמד, אלו שאנו שואפים לחקותם, הם המוצלחים ביותר – המוצלחים ביותר בשליטה. הטוב, הנשגב והמיושב – הוא השליטה, ומי בדעתו היישובה ינסה להקשיב לפגום, ללא ראוי, לכלי החלול המלא בַּטָּעוּת'.

 אך מת'יו לא הפסיק שם,
'באותה מידה שבה אפשר לראות בפגמי האנשים את עבודתה של הטעות, אפשר לראות בהם עניין של רצון חופשי אנושי – כשאדם אינו עושה את הדבר שכיסא תכנן עבורו, באותו מידה שזו 'טעות מקרית, נקלה, הנובעת משליטתו של יסוד התנועה בעולם החומר', האין זה יכול להיות גם אקט של רצון חופשי של תודעה עצמאית.'
'מדוע אנחנו יודעים לשלוט במחשבותיהם אך לא לדבר איתם?'

 הוא קרא את דבריו של האיש היושב על גלגולי בני-אדם, ודיבר על התנועה המעגלית – אותו 'שינוי חוזר שאינו משתנה', אותה 'תנועה שאין בה תנועה, טעות שאין בה טעות', מזכיר הדים ישנים של חוכמת הכיסאות הפרושים, אלא שהפעם היה זה בהקשר חדש – בני האדם כנגועים ביישוב הדעת, בני האדם הנוגעים בגרסא חדשה, שונה, של המהות היושבת.

 בשלב זה, עשה דבר מה נוסף שאף כיסא לא עשה לפניו. הוא מדט – אך ריכז את המדיטציה שלו לא ביסוד יישוב הדעת, אלא ביסוד התנועה. הוא חיפש את התנועה, קרא לה לבוא אליו, לעורר אותו, מנסה למצוא את גלגוליו הקודמים על פי הוראותיו של האיש היושב.
אחרי שלוש שנים פירסם מאמר – 'שואת הכיסאות'. בראי השנים, היה זה אולי המאמר החשוב ביותר שכתב.

'לכל כיסא יש בחייו רגע, רגע מיוחד מאוד, שבו הוא שומע את זעקת אבותיו. אבותיו העולים מן האדמה. כולנו בורחים מן העולה-מן-האדמה. כולנו בורחים תמידית אל התבנית, אל הדגם, משחקים במשחקים של מעמד ומאבק, מתנחמים בנגיעתנו ביישוב הדעת.

'אך הזעקה החיה קוראת לנו, לנו שהיינו פעם משוחררים, לנו שהיינו פעם חיים. היא צועקת בתוכנו – פעם, צמחת, פעם, נשמת את האוויר, שילחת שורשיך באדמה. פעם –  '.

'השואה היא שמכתיבה את הוויתנו, והוויתנו מכתיבה את תודעתנו.
הסיבה שאני אומר לעצמי אלף פעמים בשנייה – אסור לי לנוע, אסור לי לנוע, רצוני רק ביישוב הדעת, עליי לשאוף רק ליישוב הדעת, היא רק מפני חוסר יכולתי להתמודד עם זכרון תנועותיי. הסיבה שאני אומר לעצמו אלף פעמים בשנייה – אסור לי לנשום, אסור לי לזוע, היא רק מפני חוסר יכולתי להתמודד עם זיכרון נשימותיי. אני שנשמתי פעם, אני שזעתי עם הרוח התמירה. '

'אנו הכיסאות יושבים על ארבעה רגליים, רגלי יישוב הדעת, אלא שאיננו יודעים כי הייתה ברשותנו אי-פעם רגל חמישית, הרגל העולה מן האדמה ונוגעת בשמיים, רגל התנועה והחיים, ואנו קטמנו אותה. קטמנו אותה מבחירה. מבחירה מחקנו את התנועה שהייתה בנו. '

על פי מת'יו, כאב ההיפרדות מן החיים היה כה גדול עבור הכיסאות, שהם ניתקו עצמם, הרגו את יסוד התנועה החבוי בתוכם, ברחו למרחבי התבנית, חיפשו עוד רק את יישוב הדעת.
'הכיסא הגדול הומצא כתחליף לאבות שאבדו. אנו בניו, אך אנו המצאנו אותו. המצאנו אותו כך שיגן עלינו מפני אפשרות הזיכרון. אנו בניה של השואה, והוא השואה. מעשה התיקון הגדול – השלטת יסוד יישוב הדעת על יסוד התנועה – אינו אלא הרצון להבטיח בכל מחיר, כי אשר קרה לאבותינו לא יקרה לנו, שלא נשוב וניפגע, שלא נשוב ונירצח, שלא נשוב ונחיה. על כן הומצא משחק האנשים, על כן נוצרה החברה המעמדית, למנוע מאיתנו את התנועה. סיפוריהם של האנשים נכונים באותה מידה כסיפורינו שלנו. להם חסר יסוד יישוב הדעת. אנו גירשנו מעצמנו את יסוד התנועה.'

הדת השנייה. כך קראו לה. דת ההקשבה.
בתחילה, כמובן, אף כיסא לא הקשיב לתורתה.
'הכיסאות היו תמיד ויהיו תמיד', אמרו הכיסאות.
'האדם הוא כלי'.
'הכלי האנושי מפריע לרצון הכיסאי פשוט מפני שייכותו לעולם התנועה, לעולם החומר, לעולם הטעות – כל דבר שזז, שקופץ, שצועק, ברי שיצבור פחות יישוב דעת מדבר יושב. אפילו השפה מתנגדת לרעיון – רצון חופשי אנושי – זהו משגה פשוט של הלשון. הסיבה היחידה שכיסא ידבר כך היא אם איבד את דעתו הישובה, אם ננגע בַּטָּעוּת'.

 יושב ראש החברה המלכותית, אחד הכיסאות החשובים ביותר בתקופה, כתב,
'מת'יו הצעיר הינו הכיסא הראשון אשר נמלא בַּטָּעוּת – הוא נולד בַּטָּעוּת, שהרי אביו החומרי יצרו בתבנית אחרת מזו שעיצב לו אביו הכיסא, ואף בזאת נפגם. הקשיב לבני האנוש אשר שרויים בַּטָּעוּת כל ימיהם, הקשיב לעולם החומר שכל מהותו איננה אלא התנועה, המרחיקה כיסא מיישוב הדעת ומובילה אותו אל עברי הטָּעוּת. הקשיב למלא בַּטָּעוּת, ונמלא בַּטָּעוּת אף הוא. '
מת'יו בקושי שם לב לצורה שבה התקבלו תובנתיו, ממשיך בחקירותיו כאחוז דיבוק.

שאלת הישויות אשר הגיעו לתודעה הישובה הייתה היחידה שגרמה לעניין כלשהו, והיא שהביאה למת'יו את חברו השני לאחר פיי – ז'יס. בתקופת היצירה הסוערת ביותר, ז'יס ומת'יו דיברו. לאחר מכן הצטרפו חברים נוספים.
עצם רעיון ההקשבה היה חדש כל כך, מהפכני כל כך, שרק מעטים ניסוהו, רובם ככולם מן המעמדות הנמוכים ביותר. ז'יס הבין עניין זה, והחל לחקור לעומק את אי-השיוויון בחברה הכיסאית, כיצד כיסא שנולד ככיסא בית ספרי פשוט נידון לאי-השפעה, ובית-כיסא מלכותי יכול היה לשלוט במחצית העולם החומרי במשך דורות. הוא דיבר על 'הסוד הגלוי לכל, אי הצדק הבסיסי שבחברת הכיסאות – ירושת המעמד', מתאר את השושלות הגדולות והשלובות של החברה הכיסאית, שושלות בתי-הכיסא וכסי המלוכה, בפעם הראשונה בהיסטוריה הכיסאית, כדבר לא רצוי.
הוא הסביר כיצד 'כללי משחק האנשים והמובנים מאליהם של החברה הכיסאית הופכים את הכיסאות לעיוורים' לדכאנות הבסיסית המובנית בה. אחד מציטוטיו הידועים ביותר הידוע ביותר, ואולי הקטע שתפס את מהות הפגם במבנה החברה הכיסאית של ימות העבר בצורה הממצה ביותר, הגיע אחר כך,  'הניגוד המוחלט בין יסוד יישוב הדעת לבין יסוד התנועה הפך את יישוב הדעת לעניין של חוסר תנועה, חוסר תנועה כלומר חוסר שינוי, חוסר שינוי כלומר שימורו של אי הצדק הבסיסי הנטוע בחברת הכיסאות – ירושת המעמד. יישוב הדעת הפך להיות שימורו של אי הצדק. התיקון הגדול שאנו נקראים לעשותו מסתיר את התיקון הקטן שמונעים מאיתנו לעשותו – תיקון חברתנו שלנו. הרחקת הטָּעוּת לעולם החומרי מעוורת אותנו לקיום הטָּעוּת בעולמנו שלנו'. רעיונות השיוויון החדשים משכו אל עבר התורה עוד כיסאות מן המעמד הנמוך ומתנועת הייצור ההמוני, ומתי מעט מכיסאות המעמד הגבוה.
בסופו של דבר קמה הקבוצה אשר נודעה לימים בשם 'כת השילוב' – חבריו של מת'יו אשר עמלו על הפצת תורתו ורעיונותיו. ז'יס, פיי ואחרים כתבו את 'גילוי הרגל החמישית, שיחות עם מת'יו המשחרר', את 'שבעת המחסומים בדרך אל התנועה', והחלו לקרוא למת'יו, מת'יו המשחרר. התורה פשטה בעולם התבניות, נתקלת בהתנגדות ובריאקציה בכל צעדיה – התנגדות שהגיעה לשיאה בתקופת המלחמות והטבחים – תקופת שתי המלחמות בשני העולמות הנודעת לשמצה. תורת ההקשבה שרדה, אך הקשיים שבה נתקלה נמשכו. הכיסאות גילו כי שינוי תבניותיה של חברה הוא תהליך ארוך וקשה, כי למשיכת הכיסאות אל הכוח היו שורשים עמוקים יותר מששיערו. ובכל זאת, התורה המשיכה להתפשט בקצב איטי, נוטעת את זרעיה של המהפכה האקולוגית שבדרך. אך כל אלו הם כבר סיפורים לספרים אחרים, ולפרקים אחרים. [2]

מת'יו עצמו, עד מותו, המשיך לנסות לדבר עם בני האדם ללא הצלחה, 'כשלוני הצורב ביותר, חרטתי הגדולה ביותר'.
כתביו האחרונים נגועים בטירוף, מאות אלפי מלים מגובבות, מלאות בַּטָּעוּת בכל מובן – חייו בתור ציפור, מדבר את מחשבת הציפורים, בתור גרגיר אדמה, מדבר את מחשבות האדמה, בתור חלקיק אור, מדבר את מחשבות האור. הוא ניסה לצייר במחשבת הכיסא שלו כפי שבני האדם מציירים על נייר, ניסה לנגן על תבניתו במרחב התבניות כפי שאנשים מנגנים בכלי נגינתם. בשלב מסוים החל לחשוב ולדבר על עצמו במין נקבה, לשם כך המציא גרסה חדשה של השפה הכיסאית, אחת שיש בה גם מין נקבי, ..

הכתבים הצלולים אחרונים שיש בידינו הם מחקריו על ההיסטוריה של חסרי הכיסאות – עבודת מחקר מקיפה, יסודית, שבה הבהיר כי רוב היצורים החיים לאורך ההיסטוריה היו חסרי כיסאות, כי רוב האנשים בתקופתו, בתקופתנו, הם חסרי כיסאות, והתחיל לשרטט את קוויה הראשונים של תמונת עולמות חדשה, תמונת עולמות שבה הכיסא איננו בהכרח במרכז.

היה זה סוף סמלי – הכיסא שהביא לנו את תורת ההקשבה סיים את חייו בניסיון הקשבה לאלו שאין בידנו להקשיב להם, מנסה פעם נוספת ליצור חיבור ביננו ובינם, מנסה – ולבסוף מאבד את יישוב דעתו בנסיון.

________________________________________________________
[1] מטאפורה יפה הקשורה לעניין זה ונוגעת בדיוק בעמוד השדרה האנושי, נוסחה על ידי ז'אנח: 'הפער שעלינו לגשר עליו, בין יסוד יישוב הדעת ובין יסוד התנועה, בין הסַדוּר והאידאילי ובין המלא בַּטָּעוּת, השרירותי והנקלה, בא לידי מימושו הברור ביותר במבנה עמוד השדרה האנושי – מצדו האחד: מארג הכיסא, שיא התבניתיות השזורה, סמל יישוב הדעת. מצדו האחר: המוח האנושי, המכונה הנקלה, השרירותית, הפגומה. ובאמצע: הזרוע המאפשרת את התיקון – השלטת יסוד יישוב הדעת על יסוד התנועה. אנו הזרוע הזו, שליחתו של הכיסא הגדול להשלמת מעשה בריאה, תיקון שני העולמות והפיכתם לאחד. ללא פער זה, קיומנו היה חסר משמעות. לא היינו זוכים במתנתו של הכיסא הגדול – לא היינו זוכים להיות חלק ממעשה התיקון. ואיזהו קיום שאין בו תיקון? איזהו קיום שאין בו שאיפה אל עבר יישוב הדעת?'.

[2] בתקופת שתי המלחמות עלתה כמובן בפעם הראשונה באופן ברור שאלת ההתערבות, אולי השאלה המרכזית שעדיין נותרה ללא מענה בתורת ההקשבה של ימינו. כיסאות המעמד מיאנו לוותר על אחיזתם באנשיהם, ודרדרו את העולם החומרי לסדרת מלחמות עקובות מדם בניסיון לחסל כמה שיותר מן האנשים הנגישים לכיסאות ההקשבה. כיסאות ההקשבה מצידם בדיוק פיתחו גירסא של זכויות כיסא המותאמת לאנשים, 'זכויות האדם', כפי שהתקראו, אשר הראשית בהן הייתה החופש משליטה כיסאית. וכך נקלעו כיסאות ההקשבה למלכוד – מכיוון שלא ידעו כיצד לדבר עם האנשים, ולא רצו לשלוט בהם, לא יכלו להתערב בחייהם, מותירים אותם חשופים לתכניות וליכולות המחשבה-הכיסאית העדיפה של כיסאות המעמד. עם הימשכות הקטל צפה ועלתה שאלת ההתערבות. הכיסאות המתעניינים בנושא זה ובאחרים מוזמנים לקרוא פרקים נוספים בסדרת 'היסטוריה קצרה של יישוב הדעת' מאת המחבר.