הקייב

קוראים לי קור ישקאר ואני נסיך. זאת אומרת, אבא שלי הוא מלך. יש הקוראים לו מלך מלכי המלכים, אבל אלו רק המתחנפים בין המנויים שלו. אבא שלי הוא המנהל והבעלים של הסטריט, הסרבר הכי חם ברשת, ומה שהכי חם ברשת, הכי חם לכולם. לא קל להיות הבן של מלכיאל ישקאר. ישר מצפים ממך למשהו מיוחד מדי. נכון שהאווטר שהכי אני אוהב להשתמש בו עולה כמו שעולה דירת ארבעה דרגשים עם חיבור לעורק הראשי, וזה עוד במחירי השוק השחור, אבל עדיין, אווטר הוא רק אווטר, גם אם הוא איכותי, וגם אם בניתי אותו לבד.
התעוררתי מחובר. אני שונא להרדם מחובר, האווטר שלך לא ממש בשליטה, בוהה בחלל, טוענים שזה מסוכן, ויש סקילד שיודעים לשחק על זה. התנתקתי. לא נפלתי מהדרגש בזמן השינה, האינפוזיה עדיין לא התרוקנה, והשקיתקטטר היתה רחוקה מלהתמלא. התנתקתי מהגיר ויצאתי את הדירה. יש אמונה כזו שטוענת שעל כל שלושים שעות שאתה מחובר אתה צריך לפחות שעה של אוויר צח ומקלחת הגונה. האוויר הצח עוד נשמע לי אמין, אבל מקלחת? מים? איכס. אני אוהב את הריח של הזיעה שלי, טוענים שיש בו פרומונים, לא שזה בכלל משנה היום, כי את מי בכלל תפגוש במנותק.
יצא הנסיך את משכנו. מסדרונות הבניין הקרירים והניאונים המגמגמים הזכירו לי שאני עדיין בלבאנט. הרחוב היה קריר גם הוא, ציוצי ציפורים נשמעו. עוד צהרים טיפוסי בעיר הגדולה בסתיו. לידי עברה טראם שקטה. קבוצה של מנותקימצפון לבושים במה שהם לא מתלבשים, לפי האופנות המשונות שלהם, שלי תמיד נראה כמו סחבות, בהו בי במבט ספק תועה ספק משתאה. הגופבשר הצנום והחיוור שלי, לבוש בבגדים החדפעמיים האפורים מבדיל ביני לבינם על רקע שדרות רוטשילד. הם אכלו יחדיו איזו חיה מתה שבטח פעם היו לה כנפיים והריח של הדבר הזה העלה בי קבס. ניסיתי להתעלם מהם. הם התעלמו כמה שאפשר. הלכתי מסביב לבלוק המגורים שלי לאורך השדרה. על ספסל היתה מוטלת נערה. היא נראתה טוב מדי לגופבשר. צנומה אבל עם טונוס, פנים מאד נאות מחוייכת משהו. חייכתי אליה. ברשת הייתי עכשיו עושה איזה מאקרו דאווין, שבטח היה קשור לסאלטות ולזיקוקים ומברר עליה כל מה שאפשר, אבל במנותק, רק יכלתי לחייך. צבע עורה היה כהה כשל מנותקימצפון, אבל היא היתה חצימחוברת עכשיו. גפיה לוחצים על כפתורים בלתי נראים, ורגליה מסמנות התחלות הליכה. עיניה הסתכלו עלי וגם על הרשת וראיתי שהיא מריצה חיפושפנים עלי. אני שונא שעושים עלי חיפושפנים. לא ידעתי איך להגיב אז התנהגתי כמתעלם והמשכתי לדירה שלי. עליתי על הגיר. התחלתי לשקוע אל תוך הרשת, האינפוזיה קרירה על זרועי נעלמת אל בין שאר התחושות של במנותק, וחושי הוצפו ברשת. רעש האוויר הממוזג וציוצי הצפורים העמומים מבעד לחלונות הכפולים נעלמו אט-אט כשרעש כביר של רוחות מחליף אותם. עזבתי את האווטר שלי כשהוא מרחף בתלאביב סיטיסקיי. ניעור מקיפאונו, חשתי את הגבהים. חצי קילומטר באוויר. מרחף. נופו של הסרבר תלאביב סיטיסקיי תמיד היה עוצר נשימה. הפעלתי טרמינל וניסיתי להזכר בפניה של הנערה שכה אצתי להתחמק ממנה. התממשקתי לקלסתרון7.3. ניסיתי להרכיב משהו המזכיר את פניה, ואחרי מספר לא מבוטל של נסיונות, יצא משהו די דומה. הרצתי חיפושפנים בדג'וו 4.3 בטא הגרסה הפרוצה, וקיבלתי חצי מליון היטים. חתכתי בקונצנזוס 17פרו על מגורים בתלאביב. 343. יפה. עברתי עליהם ידנית. בינגו. מה-אתה-אומר. ג'זמין ברג. העברתי לדיגדיפ12. פששש. נסיכה. ההורים שלה מנהלים את מא"ט. מוזיאון לטכנולוגייה עתיקה. לא שזה אפילו קרוב לסטריט של אבא, אבל כל ממלכה היא ממלכה. העולם סביבי קפא ברגע שהפעלתי את המעבר למא"ט. יש המעדיפים מוזיקה בזמן המעבר ולראות נופים יפים. אני מעדיף להרגיש איך דברים משתנים סביבי לאט לאט ולשמוע את הקולות האמיתיים שהסרברים מנפקים. מא"ט נטען, והיכל ענק קידם את פני, ברקע נשמעים מפלים ופכפוכי נחל. עמודי שיש ענקיים, תקרת מראה עצומה מעלי, כשאני עומד על שטיח אדום, מצדדי חבלי מעבר. נכנסתי פנימה אל ההיכל. שורות שורות של פריטי טכנולוגיה היו שם, דברים כמו נגני תקליטורים ומחשבים אישיים משנות השמונים של המאה שעברה היו מסודרים במרווחים שווים, מרחפים באוויר, ומספר מבקרים מטיילים ומפעילים אותם. עם כל הכבוד לסימולציה של טכנולוגיה עתיקה, מה שאני לא מכיר בטח לא מעניין אותי. ניגשתי לקפיטריה. היופי באוכל וירטואלי הוא השליטה המלאה שיש למעצביו בחלקי הטעמים שמרכיבים אותו, וכמה מדוייק יוצא המתכון בכל איטרציה ברגע שמגיעים לתשלובת נכונה. מקומות מוצלחים מתגאים ביכולות הקולינאריות של המטבח שלהם, והקפיטריה של מא"ט לא היתה שונה. לקחתי דניש מקוצף ואספרסו, והתיישבתי אל שולחן האלומיניום וזכוכית, מסתכל על האורחים האחרים. "ישקאר, נכון?" שאל קול מאחורי. "ג'וניור, השבתי". "כן, מכיר את אביך". אדון ברג התיישב מולי, מניח לפניו צלחת עמוקה של סלט חתוך בזויות לא אפשריות גיאומטרית. האווטר של ברג לבוש סרבל לבן, רחב כתפיים ומתולתל. "האמת היא שקיוויתי לפגוש אותך מתישהו, שמעתי שאתה סקילד לא קטן". חייכתי בסוג של ענווה מיתממת. מצפים ממך, כמו שאמרתי קודם, לא קל לחיות עם ציפיות מאחרים. "אני ברג, הנריך ברג". "קור, עניתי". "איך הדניש? אפיתי אותם בעצמי", חייך. הנהנתי בחיוב, מנסה לכבוש חיוך מנומס. האמת מלאכת מחשבת, הקצפת מתפצפצת ומותירה אחריה טעם עדין של וניל מתוק-מתוק שמשתלב עם טעם הבצק המתקתק בצורה עילאית. אולי בכלל הוא היה צריך להיות טבח, לא מנהל מוזיאון. האספרסו היה חם עד השלוק האחרון. "אתה מכיר את בת שלי? ג'זמין? הילדה מתעקשת להתחבר בגנים ציבוריים, ככה באמצע הרחוב. היא אוהבת שמש. זה מסוכן אני מסביר לה, אבל לא, היא אומרת שאין לזה תחליף. מצד שני, היא לא ממש מקשיבה לעצות שלי. על זה רציתי לדבר איתך". קולו הכריזמתי והבטוח של ברג, כשדיבר על דברים כמו הדניש שלו, הפך לקול חלוש ומבולבל כשדיבר על ביתו. לחצתי ריפיל על הHUD המקומי, וכוס האספרסו שלי התמלאה לאיטה מורידה את סרגל הקרדיט שלי בדולר, המשמיע נקישה של מטבע. "אני מקשיב" אמרתי, מנסה להשמע נונשלאנטי. "בוא נעבור למקום פרטי יותר" ביקש. הנהנתי וברג השאיר לי זנב עקובאחרי והתפוגג. התבייתתי על הזנב, וסביבתי השתנתה לחדר בקרה, קרקוש הצלחות מתחלף בקולות עמומים ממסכי ניטור ורעש אופייני של מיזוג אוויר המאפיין חדרים כאלו. ריח המעדנים של המטבח של ברג התחלף בריח של אוויר ממוזג. הפקתי סיגריה דלוקה ושאפתי, מאפשר לקולטנים במוחי להאמין שהם מקבלים תזרים ניקוטין, וחייכתי אל ברג, שישב רכון אל מסכי השליטה ומלאי המקלדות של הסרבר שלו. "אני מעדיף חדרים קלאסיים לדברים כאלו", אמר, מפגין שוב עד כמה הוא פיוריסט וקלאסיקן. ברג הקיש על המקלדת שמולו כמה הקשות מהירות והצביע על אחד המסכים. "את הדרקון אתה מכיר, כן?". הדרקון היה סקילד ותיק, מהאחראים לקריסה של שלושת הסרברים של תאגיד קום והאפלה הגדולה של 52' כתוצאה מכך. טיפוס מפוקפק לכל הדעות, אם כי יש מאחוריו עדת מעריצים לא קטנה, ויש הטוענים מסוכנת לא פחות. "רק לפי המונטין" הסברתי. ברג המשיך משם בתיאורים של כמה הדרקון עוגב על הבת שלו, ואפילו שהוא אבא מודרני ונאור, יש גבול לכמה הוא מסוגל לסבול אנשים שהוא מתנגד להווייתם מתקרבים כל כך ליקרה לו מכל. ג'זמין החביבה מסתבר נעתרה למדי לחיזוריו של הפוחז, ואפילו מבלה את רוב זמנה בקייב, סרבר ציבורי שהדרקון ואנשיו אימצו לעצמם.
ההבדל העיקרי בין השקפת עולמו של ברג לזה של הדרקון הוא מה אתה עושה כשאתה סקילד. ברשת סקילד זה הכל. הסקילד קובעים איך אתה נראה ואיך אתה מתנהג וכמה רעש אתה עושה איפה שאתה נמצא. לפי ברג הסקילד צריכים לבנות כמה שיותר, ולהעניק כמה שיותר למשתמשים. כך גם הם מראים לסביבה כמה הם סקילד, וזוכים בתהילה המגיעה להם. לפי הדרקון הם צריכים לנצל את כל הסרברים שהסקילד סוטס, שעובדים בשביל התאגידים, בנו, וכשסרבר מנוצל עד תומו, הם עוברים הלאה לסרבר אחר. זאת נקראת גישת הרשתשפע. הפיוריסטים כמו ברג מתעבים את הרשתשפע, וטוענים שכל מה שהסקילד סוטס בנו, נגוע בקפיטליזם זול, ולכן אין להתקרב אליו, וכל מי שהוא סקילד צריך לבנות בעצמו את מה שהוא משתמש בו. אם לא, הוא לא באמת סקילד. אני לא ממש מאמין בזה, אלא במשהו באמצע. אבל מה, אהבתי את המראה של הגופבשר של ג'זמין, ותקראו לי אולד-פשנד, אני עדיין חושב שזה משנה משהו. חוצמזה ברג הציע כסף לא רע שיכול לממן לי את הדירה והחיבור לשלושה חודשים לפחות. ככה מצאתי את עצמי בקייב. הקייב במקור היה סרבר של הזרוע המוזיקלית של סוני, אבל מאז שהדרקון והכנופיה שלו אימצו אותו, הפך למקום משכנם של פרחחים וקומץ של סקילד לא מאד שפויים שהפכו את המקום על פניו. רעש מחריש אזניים של משהו כמו חבטות מתכת באבן נשמע מכל מקום אז הורדתי ב80% את קולטן השמע שלי. כנראה שזה היה סוג של מוזיקה כי חבורה צעירה של אנשי-חיות עשו מן תנועות שיכולות להתפרש כריקוד מסביב למדורה משולחנות בוערים. פעם היתה כאן מן מסעדה, היום הכל הפך לפחם. אוי אוי אוי אוי אוי. התחלתי להריץ הק-דיס8ליט על היסודות ובמקביל הפעלתי ראיית בלי- אור, המשווה לכל המקום אור יום נעים, ותרתי בעיני אחר הנוכחים. הרצתי דיר93, ראיתי שיש בסרבר 7232 אנשים ברגע זה, אחת מהם היא ג'זמין ברג, היא נמצאת 4 קליקס ממני, לכיוון מזרח, 2 למטה. הצמדתי לה זנב עקובאחרי. מעבר ישיר לא פעל. יכלתי להתמקד בזה, לנסות לעקוף את החסימות או להמשיך בכוחות עצמי. עדיף אולי לחקור קצת את המקום. לא הייתי כאן כבר הרבה זמן, פעם זה היה אחרת לגמרי. מה שהיה המסעדה, מתברר, היה כעת על צוק מוקף עננים. בקייב לא ניתן לרחף, אלא אם כן אתה סקילד מספיק לעקוף את זה, מה שהייתי. 4 קליקס מזרחה תוך כדי נסיקה מטה. רוח וריח גופרית מכים באפי ורעש המתכת לא מפסיק, נובע מכל כיוון. הק-דיס8ליט העלה סמיילי על ה HUD. לקח לו זמן, אבל אני בפנים. דבר ראשון הפסקתי את הרעש המטרטר, מודע לעובדה שהודעתי עכשיו לכולם שאני כאן. החזרתי את השמע האישי למקסימום, שומע את הרוחות מסביבי בנסיקה ואת התאורה החזרתי לאור מקומי. אל מולי התקרב אי טרופי מרחף, שם אמורה להיות ג'זמין. אני חושב שבמקור היה שם מועדון ריקודים, כי הקרקע באי המרחף הזה, עליה צמחו עצי ענק היתה רצפת דיסקו מרצדת שנראתה יותר טבעית מהעצים המאיימים האלו, החרקים המעופפים וקולות חיות הטרף. המשכתי לרחף מעל צמרות העצים. 120 מטר צפון מזרח. "מי מעז להתעסק עם הדרקון?!?". קול עז נשמע מסביב, מופיע מכל מקום. משעשע. הקול חזר על השאלה. שמתי פילטר על האאוטפוט הקולי של הסרבר. הקול חזר על השאלה בשלישית, הפעם הוא נשמע כמו סנאי, קטן, בלתי מזיק ומגוחך. הוא הפסיק לפני שאמר "…הדרקון". הממ… זה חי מסתבר. הדרקון בעצמו. שניה לאחר מכן הוא הופיע מולי. האווטר שלי, קצת נדוש, נראה כמו חייל פוטוריסטי כמו שדומיין במאה שעברה, שכפ"ץ והכל, הדרקון לעומת זאת, נראה כמו משהו בין אדם ללטאת ענק, מתנשא לכ-3 מטר, מבריק כמשוח בשמן, לשון הנחש שלו מרפרפת מול אפי כשהוא גוחן מטה ומתבונן עלי מקרוב מדי. "אני כאן בשביל ג'זמין", אמרתי בלי להתבלבל, "יש לי הודעה מאבא שלה". ערוותו הגלויה זעה אל מול עיני כשהוא מתמתח להפגנת נוכחות. "באת אל ג'זמין? יכלת להודיע קודם", אמר בפנים מכורכמות, כמה שניתן להבין זאת מפני איש-לטאה, ונסק מטה, נכנס אל עובי הג'ונגל. טסתי אחריו. "איך ההק-דיס8? אני עובד עם 7, והוא לא מצליח לקרקש את הסרבר הזה" שאל כפותח בשיחה. "זאת גירסת ליט, אין משהו שנתקלתי בו שהתנגד לה. אני בצוות הפיתוח, אגב, אם אתה צריך משהו". הוא שתק. הגענו לוילה שהתחבאה בין העצים. משהו בסגנון ספרדי אולי, או דרום אמריקאי. הרבה קשתות, רעפים אדומים. נמוכה ורחבה. בג'ונגל הכל מסביב חשוך, אבל כשמגיעים לוילה, התאורה קיצית ונעימה. כמו בוקר בעיר קיט עם קיץ תמידי. דבר ראשון ראיתי את ג'זמין בחצר הפנימית, קשה היה להתעלם. האווטר שלה נראה כמעט בדיוק כמו הגופבשר שלה, מלבד העובדה שהיא לא לבשה דבר. פניה היו כבושות בתוך מסכים שרק היא ראתה, מתפרקדת לה על כסא נוח מעץ דובדבן. היא חייכה אלי, מסיתה מבטה מהמסכים ההם, ושדיה המלאים חייכו גם הם. הדרקון נתן בי מבט אלכסוני. "פגשתי את אבא שלך היום", אמרתי, מנסה להתעלם מיופיה הערום. "יפה לך" אמרה. "שילם לבוא להציל אותי?". לא ידעתי איך להגיב אז עשיתי מן הנהון כזה. "אני ממש שונאת את זה שהוא מנסה להתערב לי בחיים", אמרה וליטפה את רגלו הכבירה של הדרקון שעמד לידה בוהה אל תוך מסך נסתר מקיש דברים אל תוך החלל. "זה לא שהוא לא מדבר איתי, אנחנו בדיאלוג קבוע. אני גם גרה אצלם בבית, קיבינימט. מה אכפת לו עם מי אני מעדיפה להשתעשע?". שוב לא ידעתי איך להגיב לזה חוץ מלדמיין איך נראה זיווג של הדרקון ושלה, מה שגרם לי להרגיש לא ממש בנוח עם השיחה הזו. "את יודעת שזה של סוני, המקום הזה? תאגיד סוני? מכירה? אלו שהמציאו את הווקמן במאה שעברה?". "אז?" שאלה. שוב לא ידעתי איך להגיב. באמת, אז מה. ה HUD שלי הבהב – עוד דקה מגיע שליח שבועי. הקדים ביומיים משום מה. היא המשיכה: "שמע, נחמד שבאת, באמת. אתה גם נראה לי בחור סבבה, הייתי מציעה לך להתפשט ולהשתזף איתנו, בגדים הם אופציונליים בקייב, אבל אני קצת עסוקה, ולדרקון באמת יש המון על הראש. אז תמסור לאבא שהוא יכול להרגע, ואני אדבר איתו כבר מחר". היא פזרה אבקה לבנה על ברכה החטובה ושאפה מלוא הריאות. קוקאין וירטואלי חזק בדיוק כמו הדבר האמיתי, אם לא יותר. ברג לא יאהב את זה. שוב לא ידעתי מה להגיד. לא היו לי הרבה אפשרויות. יכלתי להפיל את הסרבר הזה, מה שיגרום לכולם להתנתק, לילדה לפגוש את הוריה לא כחצימחוברת, ואולי קצת לגרום לדרקון להיות פחות שחצן. אני יכול לנסות סתם להוכיח עליונות טכנולוגית עליו, בדרך אחרת, אבל גם אז, מי אמר שזה יגרום לה ללכת מכאן, אולי רק למצוא בו חן שלא ראתה קודם. אולי הוא בכלל יוכיח עליונות עלי, מה שלא יגרום לי להיות יותר מאושר עם עצמי, ובטח לא יתרום למשימה. אולי פשוט צריך לשכנע אותה ללכת. היא משכה באפה. "תראי, אבא שלך דואג לך, תבואי לבקר אותו במא"ט. עשי טובה, אני צריך את הכסף." הקלף היחיד שיכולתי לשלוף. בידה השמאלית ג'זמין שיפשפה את קצה אפה, ובידה הימנית טיילה עד הברך של הדרקון, מלטפת קלות. הדרקון הסתכל עלי בבוז, כנראה שהוא כן מקשיב. ה HUD שלי הבהב. השליח בדלת הדירה. "כבר חוזר" אמרתי בחוסר רצון. לא ככה באמצע המשפט. התנתקתי. ירדתי מהגיר, פתחתי לשליח, לוקח ממנו את הארגז, נותן לו את ארגז הפסולת והמשומשים, מניח תמבפרינט על לוח הבקרה שלו. סוגר את דלת הדירה ונועל. מוסיף כמה אינפוזיות למחסנית, מחליף את השקיתקטטר. מאפסן את המשומשת. עולה שוב על הגיר. אור הצהרים של הוילה של הדרקון, רעשי הג'ונגל העמומים. אין ג'זמין, אין דרקון, אין אפילו את הכסא נוח שג'זמין השתזפה עליו. הקייב ריקה. הרצתי דיר93, כל הקייב ריקה. אני האיש היחיד שם. ואו, זה היה מהיר. כוסאמא שלו. הרצתי עוד כמה בדיקות. משהו לא נראה לי נכון. טסתי למעלה. לא הצלחתי לעזוב את הקרקע. עדיין, אני זה אני. כמה פרמטרים ששיניתי אחרי ורגליי עוזבות את הקרקע, ואז אני מבין. אני בכלל לא בקייב. כשהתחברתי שוב, הגעתי לקייב חלופי. אחר. ריק. העתק. כזה שלא הייתי בו קודם. ערמומי הדרקון הזה, לא סתם שליחים מקדימים ביומיים. העליתי את ברג מולי. "הבת שלך לא רוצה לעזוב, נראה שהיא מחוברת אל הדרקון בצורה זו או אחרת". ברג היה באולם הראשי של המוזיאון שלו. הוא לא נראה מרוצה. "מה אתה רוצה שאני אעשה? אקח אותה בכוח? אנתק אותה מהרשת?". ברג נתן בי מבט צדדי מצמצם את עיניו "לא משהו כזה, תבהיר לה שלטובתה אני רוצה שתבוא הביתה, אני כבר אסביר לה הכל. שתבטח קצת באביה. הנה, תן לה את ההקלטה הזו". אמר, והעביר לי קובץ וידאו סגור ואישי. אוקיי. התחלתי להרים תוכנות באוויר, נטדיאואס9ליט, הקדיס, מולטי, ג'נרל ארמי, אולווייז און. מוכן למלחמה. לא מוותר הפעם. עברתי לקייב הנכון. הפעם ידעתי להופיע ישר באותה חצר. הדרקון וג'זמין ישנו חבוקים על כסא הנוח. היה באוויר ריח של סקס וירטואלי. זה כמו ריח של סקס רק יותר מדוייק ותמיד נעים, ככה לפחות היה כתוב על האריזה כשעוד היינו קונים את זה. ג'זמין פקחה את עיניה, "חזרת?". "כן, אבא שלך מתעקש. הוא השאיר לך את זה". אמרתי והעברתי לה את הקובץ. היא צפתה בו על מסכה הפרטי, מלטפת את גוו הרחב של הדרקון שנוחר לידה, עשן נפלט מאפו האנושי. הפקתי סיגריה, מנסה להבין במה מדובר מהבעות פניה. היא קמה מהכסא בבעתה, דוחפת את הדרקון ממנו ומגופה. "יא מניאק, איך יכולת?!" צווחה, "אמא שלי???". זה נהיה מעניין. הדרקון מלמל איזה משהו על טעם קונסיסטנטי. ג'זמין הפיקה בגדים, משהו מאד חושפני אבל עדיין נראה יקר. "אמא שלי?" המשיכה להטיח בו, הפעם בקול קטן ומסכן. הסתכלתי עליה, מעלים את הסיגריה שלי. "הנלך?" שאלתי.