קטגוריות
פרס עינת 2008

חוק בל-יעבור

אם אפרוש כנפיי ואעוף
אל הכוכבים! אל הכוכבים!
עכשיו או עוד מעט,
מה יקרה כשאגיע
אל הכוכבים? אל הכוכבים?
אם אמצא חבר או שאהיה לבד,
אין זה באמת חשוב,
הלא תמיד אחזור לכאן.
(שיר פיות נושן)

על סיפון ה"הוינהנם", סיירת מחקר בין-כוכבית

לנה שכבה על בטנה, סנטרה שעון על כפות ידיה השלובות. מרוכזת כולה ופוזלת מעט, חרצה את לשונה כמיטב יכולתה וניסתה שוב לגעת בקצה אפה, אלא שהאף הקטן והסולד לא נועד לתעלולים שכאלה. היא נאנחה, לשונה עדיין משורבבת, והתהפכה על גבה. גופה, גוף נערה צעירה על סף הנשיות, נע בגמישות חתולית מרהיבה, אך ב"הוינהנם" כולה לא היה אלא חבר צוות אחד שהדבר עשוי היה להרשימו, והוא מעולם לא עזב את מגוריו. מולה, במעלה היקפה של ספינת החלל הגלילית, ניצבה במה מוגבהת עם כיסא, עליו ישבה הנווטת וסימנה באמצעות העט הדיגיטאלי נקודות ומסלולים בדגם הולוגרפי, שריחף מול פניה והציג את מערכת הכוכבים הקרובה. לנה נופפה לה בידה. הנווטת הייתה שקועה מדי בעבודתה ולא הבחינה בה.
"היי, וי!" קראה לנה.
"אאוּפְדרִינגְלִיך," מלמלה וילהלמה, חוזרת לשפת אמה כדרכה בשעת רוגז. "מה עכשיו?"
"מתי נראה את הכוכב? אני לא רוצה לפספס אותו."
"אז תסתכלי החוצה, לא עליי. תוכלי לראות אותו עוד… ארבעים ושש שניות."
לנה התהפכה שוב על בטנה והביטה מבעד לחלון הקטן, אחד מעשרה שנקבעו בדופן העגולה של הסיפון המרכזי. היא לא ראתה כוכבים כלשהם במרחק, רק את בבואתה פעורת-העיניים, וזה היה סימן טוב: חיישני המעטפת זיהו גוף מאיר גדול בקרבת מקום, והכהו את הזגוגיות בהתאם. היא פרעה את שערה הארוך, השחור, ופרשה אותו על פני החלון סביב ראשה, להסתיר את אורות פנים החללית. הבבואה נעלמה. כעת נותרו רק היא והיקום. כך זה צריך להיות.

קאפה ולה, חמש-מאות וארבעים שנות אור מכדור הארץ

"הוינהנם" הפעילה כמה ממנועיה והחלה לבצע את התמרון המורכב שתכננו וילהלמה והמחשבים מבעוד מועד. לנה נאלצה לנעוץ את קצות אצבעותיה בשקערוריות שברצפה כדי שלא תחליק לאטה הצדה בתאוצה המשתנה. ואז, בלי אזהרה, פרץ אל שדה הראייה הענק הכחול, גדול פי עשרה מהשמש: סופת אש גרעינית, אכזרית ועתיקת יומין, שהייתה מכלה ממרחק שכזה את כל החיים עלי אדמות. כעבור שניות מספר הגיח מן הצד בן לווייתו של הכוכב הענק, גרם שמיים גדול עד כדי כך שהפיק אור משל עצמו. פניו האדומים, העמומים, היו מנומרים בכתמים חומים ושחורים, ונדמה היה ללנה שהם משנים את צורתם ומתערבלים לנגד עיניה ממש. במהרה מילא את החלון כולו, בעוד "הוינהנם" חולפת במרחק שלוש-מאות אלף קילומטרים בלבד מפניו, צוללת במורד באר הכבידה שלו ונכנסת למסלול אליפטי סביב המערכת. לנה מתחה את צווארה כאשר סיבובה של החללית סביב צירה הרחיק את המחזה המרהיב מטווח ראייה, וכשנעלם לגמרי עצמה את עיניה, למצות את החוויה עד תום. זה היה נפלא, חשבה, מברכת כתמיד על הבחירה שעשתה. החלופה, לשבת באיזו פינה אפלה בקניון או בבית-הספר ולהניח לנער קצר-רוח עם פצעונים להכניס יד לתחתוניה, הייתה מופרכת לחלוטין. איך יכולות בנות רבות כל-כך לבחור אחרת משבחרה היא?
"לנה," אמר קול מעליה.
לנה זינקה לעמידה. הקפטן לא אהבה שבזבזו את זמנה.
"כן, קפטן?"
"גשי לאריון. יש לו הודעות דחופות בשבילנו."
לנה פתחה בריצה. לא הדחיפות המריצה אותה, אלא עצם העובדה שאריון חיכה לה. היא חצתה את אגף המחשבים, מנופפת לטכנאית שעבדה בעברו השני של הגליל – כלומר מעל לראשה ממש – ועצרה מול המנעל הכפול של אגף המאגיקה, מסדירה את נשימתה. המעבר בין העולם הטכנולוגי לעולם האחר היה תמיד משונה מעט, אפילו עבור מי שהורגל בו כמוה. דלת המתכת החליקה לצד בדממה ולנה פסעה פנימה, אל הפרוזדור החשוך. כאשר נסגרה הדלת אחריה אפפה אותה הלחות הכבדה, המוכרת, וכשהסכינו עיניה לאפלה הבחינה לפניה בדלת עץ האלון הגולמית, שעלים חיים צמחו ממנה. היא נקשה עליה שבע פעמים.
הדלת פקחה זוג עיניים רחבות. "מי זה הבא בשערי—".
"אני."
"ידעתי את זה," רטנה הדלת, נעלבת, ונפתחה כלפי פנים אל יער עבות ורחב ידיים, מישורי וגדול אלפי מונים מהספינה. בלתי אפשרי פיסיקלית, אמנם, אבל גם טיסה במהירות גבוהה ממהירות האור הייתה בלתי אפשרית פיסיקלית, והנה הם פה, שלושה חודשים בלבד לאחר שעזבו את כדור הארץ. לנה נזכרה באמרה הידועה: את מה שלא עושה הפיסיקה עושה המאגיקה. אבל גם למאגיקה היו גבולות משלה, נוקשים לא פחות.

שתי פיות, שנחו ליד הפתח, נחרדו מרבצן כשנכנסה ועופפו בבהלה, מפזרות אחריהן אבק זוהר. לנה פסעה לתוך היער וטיפסה בזהירות על סלע שחור וגדול, מכוסה טחב. טיפות גשם קרירות נשרו מבעד לסבך העלים וליטפו את פניה. היא התענגה עליהן מספר שניות.
"אריון!" קראה.
קול צהלה רמה עלה מעומק היער, מפריח אל מעל לצמרות להקה של ציפורי אש אדומות, ומעט אחריו נשמעה המולה של דהרה מתגברת והולכת, עלים יבשים נרמסים וענפים מתפצחים. הבזקים של לבן נראו בין העצים, מהירים כברק, וכעבור רגע הופיע הסוס הצחור, האצילי, במלוא הדרו, התרומם על רגליו האחוריות וצנף בעוז. קרנו האחת, הארוכה, נצנצה בצבע כסף טהור. הוא חזר לעמוד על ארבע, טלטל את רעמתו השופעת והרים את רגלו הקדמית בברכה.
לנה הטתה את ראשה לצד, מלכסנת מבט וחיוך מבעד לשיער שגלש וכיסה את מחצית פניה, מבלי להיות כלל מודעת למשמעויות המקובלות של מחווה זו.
"איפה היית?" שאלה. "למה לא חיכית לי כאן?"
"הייתי שקוע במחשבות," ענה חד-הקרן בקול עבה, מוטעם וכובש. "הידעת שהמילה 'עתיד' בשפתך מתחרזת עם מספר לא ידוע של מילים בשפת הפיות?"
לנה התאמצה לא לפרוץ בצחוק. "אז מה? זה נכון להמון מילים."
"אמת, אבל למילה אחת זו הקדשתי את הרהוריי הפעם. המידע, כמובן, קיים בצורתו הגולמית וקל מאד להשגה, ועם זאת, אף ישות תבונית ביקום כולו עדיין אינה מחזיקה בו. אני מוצא בזה יופי רב."
"מאגיקה," אמרה לנה.
"מאגיקה," הסכים. "בואי."
הוא התקרב אל הסלע והניח לה לזנק על גבו הרחב. לאחר שוידא שתפסה היטב ברעמתו, פרץ בדהרה בין העצים. לנה צווחה בחדווה, בועטת בו בעקביה דרך-משחק. "מהר יותר!" קראה. בחוץ חיכו לדיווחים הדחופים, אך כאן גרמה המאגיקה לזמן עצמו לחלוף באופן אחר. גם אם תבלה כאן יום שלם, כשתחזור תגלה שבצד השני עברה דקה אחת, לכל היותר.

כעבור רבע שעה, לערך, עצר חד-הקרן ממרוצתו לצד בריכה קטנה וצלולה, חבויה בעבי היער, אשר מפל זעיר גלש על פני סלע חלקלק אל מימיה. אריון הכתיב ללנה את ההודעות המוצפנות, אותן קיבל בכוח המאגיקה מעמיתיו שבכדור הארץ, ולאחר מכן ירדה לנה אל שפת הבריכה ושטפה את פניה במים הקרים. אריון התיישב והביט לעברה, קצות פיו מסתלסלים בחיוך. היא הבחינה בכך, הסמיקה ומיקדה את מבטה במים.
"ציירתי אותך," אמרה.
"זהו בוודאי ציור נפלא," השיב, "הרי את מוכשרת כל-כך. הראי לי אותו, בבקשה."
"השארתי אותו בחדר שלי."
"הממ," נהם, מאוכזב מעט. "לא נורא, תוכלי להביא אותו בפעם הבאה."
"או שאולי…?" לנה לא העזה להשלים את השאלה. אריון הבחין בתחינה שבקולה והסיט את מבטו-שלו אל המים.
"פעמים רבות דיברנו על כך, לנה," נאנח. "אינני יכול לצאת מכאן, ואת יודעת זאת היטב."
"אבל אמרת שאתה אוהב אותי! ושאהבה יותר חזקה מהכול!"
"וזה נכון! אבל…"
"אבל מה?" שאלה, כמעט בבכי.
"אבל אני חד-קרן, ואיננו יכולים להתקרב אל בני אדם, אלא אם מדובר בבתולות כמוך. כך היה מאז ומעולם."
"אז זה בכל זאת יותר חזק מהאהבה שלך אליי – או שאתה לא באמת אוהב אותי!"
אריון קם על רגליו. "כשתגדלי, תביני," אמר.
"עכשיו אתה נשמע כמו הקפטן," השיבה. "אני שונאת אותך."
"אל תדברי כך, בבקשה."
"שונאת אותך!" קראה. "קח אותי בחזרה!"
"לנה—"
"עכשיו!"

הקפטן המתינה לה מחוץ למנעל. לנה, עדיין נסערת, הושיטה לה את הנייר עם ההודעות. היא לא ידעה את משמעות הצפנים, ולא היה לה אכפת. היא רצתה לחזור לחדרה ולבכות.
"לנה, חכי," אמרה הקפטן.
"מה את רוצה?"
"אל תדברי אליי ככה. למה רצת?"
נדרשו ללנה מספר שניות כדי להיזכר במה מדובר. "כי אמרת לי שיש הודעות דחופות—"
"אבל לא אמרתי לך לרוץ, נכון? אני לא צריכה שתפלי ותשברי את הגולגולת. רק זה חסר לי עכשיו: שתי בתולות מתחת לתקן, ואת מתרוצצת בלי אחריות כאילו את בגן ילדים. הרי ברור לך שאם יקרה לך משהו, נצטרך לבטל את המשימה כולה, נכון?"
"סליחה," מלמלה לנה.
"לא, זה לא ייגמר בסליחה. לא מדובר פה על תקרית בודדת. את חייבת לגלות יותר בגרות, לנה."
"בסדר."
"בסדר?! אל תשכחי, בסוף המשימה אני זו שכותבת את ההערכה שלך. נראה כמה 'בסדר' היא תהיה, אם לא תיקחי את עצמך בידיים!"
תוך כדי דיבור פרשה הקפטן את דף הנייר והחלה קוראת את תוכנו. הבעתה הפכה מוטרדת יותר ויותר, וכשסיימה לקרוא קיפלה את הפתק, הפנתה את גבה ללנה וצעדה היישר אל הגשר.
"הכול בסדר, קפטן?" שאלה לנה. השאלה נותרה ללא תשובה, והיא פנתה לחדרה.

כעבור שעתיים יצאה משם בעיניים אדומות מבכי, מוטרדת מכך שאיש לא חיפש אותה. אפילו נזיפותיה של הקפטן היו מתקבלות בברכה, שכן העידו על נחיצותה של לנה למשימה. ההתעלמות היא שהעיקה עליה יותר מכל. היא פנתה לעבר הגשר, מתאמצת להיראות משועממת ואדישה ככל האפשר.

כל חברות הצוות של ה"הוינהנם" היו שם, ממהרות ממקום למקום, מחלקות הוראות זו לזו, מפעילות מחשבים ומבצעות דברים שלנה לא ראתה מעולם ולא הבינה. משהו חשוב התרחש, ואיש לא היה שם לב אליה גם אם הייתה מתאפרת כליצן. לנה תהתה אם היה לכך קשר להודעות שמסרה, ושאלה את אחת הטכנאיות הזוטרות שחלפה לידה במה מדובר.
"לא עכשיו," הייתה התשובה.
לנה התיישבה ליד מחיצה, מחבקת את רגליה כדי שלא תהווה מכשול, והתבוננה בנעשה. בליל הקריאות היה קשה לפענוח וכלל הרבה מונחים טכניים שלא הכירה, אך במהרה הצליחה לדלות ממנו משמעות: "הוינהנם" קיבלה משימה חדשה, דחופה ומסוכנת יותר. משימת הצלה. הייתה ספינה אחרת באזור, שנסחפה לכאן לאחר שמלאי הדלק שלה אזל, ושצוותה—

לנה הרגישה צמרמורת מזדחלת במעלה גבה. הספינות שהונעו בכוח המאגיקה לא נזקקו לדלק, פרט לצורך תמרונים זעירים. לעומתן, הספינות התת-אוריות הכבדות שכן צרכו דלק שימשו, לרוב, למשימות ארוכות-טווח מאד, כגון הארצה של כוכבי-לכת חדשים, וכמעט לעולם לא היו מאוישות. גם אם הגיעה מאחת מהמערכות הסמוכות, ספינה זו חייבת להיות בת עשרות שנים לכל הפחות, ואנשי הצוות שלה היו בהקפאה במשך כל אותו זמן. ייתכן שהם עדיין קפואים שם, כלל לא מודעים למצבם הנורא, כמו בסיפורי האימה שהייתה קוראת בעזרת פנס מתחת לשמיכה, מפחידה את עצמה ואת חברותיה… כאשר עוד היו לה חברות, לפני שבחרה להצטרף לצי. היא קמה והתקרבה בזהירות אל הקפטן, ממתינה לרגע בו תוכל להשחיל מילה.
"אני יכולה לעזור במשהו?"
הקפטן הרימה את מבטה מהתצוגות. "כן," אמרה. "תחזרי לחדר שלך ואל תפריעי."
לנה רצתה לצרוח, אלא שלא היה לה האומץ לעשות זאת. היא הסתובבה והחלה ללכת.
"לא, חכי רגע," שמעה את הקפטן מאחורי גבה. לנה פנתה אליה, ליבה דוהר בציפייה. אולי בכל זאת-
"אל תצאי מהחדר בכלל, עד שתקבלי אישור ממני. אני מתכוונת לזה. את מבינה?"
"כן, קפטן."

כעבור שעה יצאה שוב מחדרה, ללא אישור. איש לא הבחין בכך. כולן היו עוד שקועות במשימת החילוץ. הן יזדקקו לה רק כשהכול ייגמר, לשלוח דיווח דרך אריון בחזרה לכדור הארץ. עד אז, תוכל לעשות כאוות נפשה. היא הלכה בזיגזג במסדרונות הריקים, סופרת צעדים ושרה לעצמה, עד שהגיעה כבדרך אגב אל אגף המאגיקה.

אריון חיכה לה ליד הפתח. הוא קם כשנכנסה, מיהר לעברה והדף אותה קלות בראשו, דרך-משחק, לפני שהספיקה לומר דבר-מה.
"בבקשה אל תאמרי שאת עדיין כועסת עליי," אמר.
"אני כבר לא יודעת על מי לכעוס," השיבה בקול עייף. "נמאס לי מכל הטיסות האלה. נמאס לי שכל הזמן באים אליי בדרישות ולא מתייחסים למה שאני רוצה."
אריון הרכין את ראשו. "ומה את רוצה?" שאל רכות.
לנה ליטפה את הקרן הכסופה באצבע אחת. "אני לא יודעת," התוודתה. "החוזה שלי ייגמר בעוד חצי שנה, ואז אני אהיה חופשייה, עם המון כסף אבל בלי שום ידע. זה קצת מפחיד אותי."
"נתגעגע אלייך, אני והפיות."
מאחורי אחד הענפים צצו שני פרצופים קטנים, עדינים, והביטו בה בסקרנות. הפיות היו ביישניות עד כדי כך שלא יכלו להביא את עצמן לדבר ישירות עם בני אדם, ואפילו עם בתולות. אף על פי כן אהבו את חברתם וחשו קרבה גדולה אליהם, ובמיוחד כאשר הללו עזרו להן להגשים את חלומן עתיק הימין לעוף אל בינות לכוכבים. לנה חייכה אליהן והפנים נעלמו כלעומת שבאו בצחקוק פעמוני.
"גם אני," אמרה. "לפעמים אני שוקלת אם להאריך את החוזה, רק בשבילכם. אבל מתישהו אני אצטרך לגדול ולעבור לעולם של המבוגרים. אמא שלי—" לנה נשכה את שפתה והסבה את ראשה, מרימה את עיניה לעבר השמיים הכחולים.
"גם היא מתגעגעת אלייך," אמר אריון.
לנה שילבה את ידיה, מעבירה את משקלה מרגל אל רגל. "אתה מאד נחמד," אמרה, עדיין נמנעת ממבטו, "אבל יש דברים שאפילו אתה לא מבין בהם."
"היית רוצה לראות אותה עכשיו? את הבית?"
"איך?"
"מישהו מחכה לך מחוץ לאגף?"
"לא. מה זה משנה?"
"אני מתכוון לקחת אותך למקום בו הזמן זורם אחרת. הדבר עשוי להימשך מספר שעות, על פי חשבונך."
"כולן עסוקות באיזו משימה מטופשת. אני יכולה להיעדר משם יום שלם, לאף אחד לא יהיה אכפת."
"אם כך, בואי." אריון התיישב שוב לצדה, רומז לה לעלות על גבו.

כשהגיעו למקום בו היה היער דליל יותר הבחינה לנה כי אריון מוביל אותה לעבר הר תלול ונישא, שמעולם לא הבחינה בקיומו. לא היה טעם לשאול על כך: דברים כאלה קרו כאן כל הזמן, והתשובה הייתה תמיד אחת: מאגיקה. במהרה העפילו לגובה בו הפך המדרון לסלעי וצחיח, ואריון לא דהר עוד, אלא זינק ללא לאות מסלע אל סלע, כיעל. לנה הביטה למטה, סוקרת את היער רחב הידיים שהשתרע מאופק אל אופק, זוהר בזהוב רך לאור שקיעתה של שמש צהובה. בעוד שהפיסיקה האנושית התבססה על מושגים כגון אנרגיה, מרחב וזמן, המאגיקה התבססה על טוב ורע, על אמת ושקר, על רצון ועל יופי. דווקא המדענים בני האנוש, שהורגלו בהיגיון קר וחסר-פשרות, היו מוכשרים פחות מכולם להבין את החוקיות של המאגיקה. אפילו ברוכי-הדמיון שבאומני האדם יכלו לרדת לעומקה רק בניחוש, מגששים באפלה של זיכרונות גזעיים קמאיים, מקוטעים וחסרי-צורה. במשך אלפי שנים של קיום זה לצד זה, כך חשו גם יצורי הפלא כלפי עולמו של האדם, עד שנמצא הגשר.

לנה הידקה את אחיזתה ברעמת חד-הקרן בלי משים: פסגת ההר הייתה שטוחה, כאילו נחתכה בסכין, ומעבר לה נפערה תהום אדירה. נדמה היה לה שהיא מתבוננת מעבר לסוף העולם אל ים של כוכבים לבנים, צהובים וכתומים. אך היה בהם משהו משונה: הם היו מסודרים מדי, מאורגנים בקווי שתי-וערב ישרים. ואז הבינה: היא התבוננה, מגובה קילומטרים, על אורותיה של עיר השרויה בחשכת לילה.
"מה המקום הזה?"
"זו העיר בה את גרה. כך היא נראית ברגע זה ממש."
"ואיך אני אמורה להגיע לשם?"
"את יודעת איך. עשית זאת עשרות פעמים בחלומותייך. פרשי את ידייך לצדדים ועופי."
היא ידעה בדיוק למה התכוון. פעמים רבות חלמה כי היא מזנקת מחלון ביתה, ובמקום ליפול היא מרחפת כציפור ברוח, ממריאה גבוה יותר ויותר עד שהעיר כולה נפרשת לנגד עיניה, כמו כאן. ובכל זאת, כאן זה היה שונה.
"אני לא יכולה," אמרה. "אני מפחדת."
אריון הסב את ראשו אליה, עינו הגדולה שופעת חום ואהבה.
"לנה יקרה שלי," אמר, "כל עוד אני חי, לא יאונה לך רע במקום הזה."
"ומה יקרה אם אלך לאיבוד?" שאלה, עדיין חוששת.
"כשתרצי, תחזרי."
לנה ידעה מספיק אודות מאגיקה כדי להבין שהוא התכוון לדבריו כפשוטם. היא ירדה מעל גבו, ניגשה אל שפת התהום ופרשה את ידיה.

כדור הארץ, לילה

אמה של לנה התעוררה משנתה, על פניה עקבותיו של חיוך מחלום שנשכח. חלון חדר השינה היה פתוח ורוח קלה נשבה מבחוץ. היא קמה, נזהרת שלא להעיר את בעלה, והביטה החוצה. שני צעירים ישבו ושוחחו בשקט לאור פנס רחוב. מאחורי וילון דק, מעבר לרחוב, מישהו צעד הלוך-ושוב בחדר, מהורהר, ואוויר הלילה היה מלא בניחוח מתוק שזיהתה מייד, אף על פי שלא עלה באפה מאז הייתה לנה תינוקת. היא נשאה עיניה למרום. לנה שלה הייתה שם, אי-שם, חלוצה אמיתית. והלא רק לפני שנים מעטות כל-כך חזרה בריצה מהשדות הירוקים שהיו נחלת הילדים ויצורי הפלא בלבד, מחייכת בשיני החלב שלה ומאמצת אל חיקה שושן אדום שקיבלה מהפיות.

"הוינהנם", מחוברת לספינה הרב-תכליתית "כארון"

ריח כבד של חומרי חיטוי עמד באוויר, ולאורך הקיר ניצבו מיטות מתקפלות ועליהן בני אדם. גברים. חלקם היו מכוסים בסדינים לבנים, כמה אחרים היו פצועים, מחוברים לעירויים רפואיים, וכולם דוממים וחסרי תנועה. ממרחק עלתה המולה פעלתנית, אך כאן הכול היה שקט. לנה פסעה לאורך הקיר הנגדי, עיניה פעורות. הרבה קרה בשעות שלא הייתה כאן, והיא קיוותה שהקפטן לא שמה לב להיעדרה. לפתע עצרה: היא הבחינה במשהו יוצא-דופן עוד יותר, ונדרשה לה שנייה להבין במה המדובר. היא התקרבה אל המיטה.
"אתה רק עושה את עצמך ישן," אמרה. הבחור שחור השיער פקח את עינו העצומה-למחצה וחייך.
"את חכמה יותר מהקפטן של הספינה הזאת," אמר. "איך קוראים לך?"
"לנה."
"שם מקסים, לנה. ומה התפקיד שלך?"
"אני בתולה."
הוא סקר אותה מכף רגל ועד ראש, חיוכו מתרחב. "קשה לי להאמין," אמר. "בת כמה את?"
"כמעט ארבע-עשרה, ואריון אומר שאני—"
"מי זה אריון?"
"החד-קרן שלנו."
עיניו הצטמצמו לרגע. "אז את אשת קשר?"
"התפקיד שלי הוא אחד מהכי חשובים במשימה," דיקלמה לנה בגאווה. "אני הבתולה היחידה בספינה. כל התקשורת עם כדור הארץ עוברת דרכי."
האיש נעץ בה מבט נוקב. משהו בו גרם לה לאי-שקט, אך במקביל, תשומת הלב שהרעיף עליה החמיאה לה.
"אני רוצה שתספרי לי על זה," אמר.
"על מה?"
"את מתכוונת שבלעדייך, אף אחד לא יכול ליצור קשר עם כדור הארץ?"
"כן. אריון לא יכול להתקרב לאף אחד חוץ ממני, ולהעביר אליו הודעה דרך הפיות לוקח ימים שלמים, כי הן לא כל-כך מבינות—"
האיש הסב את מבטו המהורהר אל התקרה. "הבנתי," אמר.
"תגיד, כמה זמן היית קפוא?"
הוא החזיר את מבטו אליה וחייך שוב. "אני בטוח שהייתי יכול להיות סבא של סבא שלך," השיב, "אבל אז לא הייתי זוכה לראות אותך, ילדה יפה כמוך."
לנה הסמיקה. מסתבר שלא כל הגברים איומים כמו שסיפרו לה. "אני לא ילדה," התריסה. "זאת אומרת, לפי הזמן הרגיל כן, אבל הייתי כל-כך הרבה באגף המאגיקה שצברתי עוד שנה לפחות."
"נכון, הזמן זורם אחרת אצלם, לא?" הוא הזדקף פתאום לישיבה, ערני לחלוטין. "זה רחוק מכאן?"
"ממש לא. מעבר לעיקול שם."
"את חושבת שתוכלי לקחת אותי לשם, בלי שאף אחד יידע?"
לנה התכוונה להשיב, אלא שבאותו רגע התעורר אחד מהישנים במיטה סמוכה ונאנק מכאב. היא הביטה במורד המסדרון, מבוהלת, כאילו ציפתה שהקפטן תגיע מייד ותתפוס אותה. "אני חייבת ללכת," אמרה.
"תחזרי אליי כשתוכלי," ביקש. "ואל תספרי לאף אחד על הסוד הקטן שלנו."

לנה התגנבה לעבר חדרה, מצליחה אך בקושי לחמוק מעיני הרופאה והעוזרת שלה, שמיהרו אל הפצוע הגונח. לתדהמתה הבחינה ששתיהן נשאו אקדחי הלם. היא אף לא ידעה שישנם כלי נשק ב"הוינהנם". הרבה שאלות התרוצצו במוחה, אך החשוב מכל היה להגיע לחדרה בלי להיתפס. עוד עשרים צעדים, לא יותר…

"לנה, גוֹט אִין הִימֶל!" גם וילהלמה הייתה חמושה באקדח, והיא פתחה בריצה כאילו ביקשה להציל את לנה ממשאית דוהרת. היא הרימה אותה בזרועותיה, פשוטו כמשמעו, ונשאה אותה לתוך החדר.
"משוגעת!" קראה שוב, כאשר נסגרה הדלת אחריהן. "מה את עושה בחוץ? אף אחד לא הזהיר אותך?"
לנה החליטה לנסות את מזלה. "לא, מה קרה?"
"יש גברים בחללית! את צריכה לשמור על התמימות שלך!"
שוב התמימות הזאת, התרגזה לנה. מילת הקסם. כדי לשמור על התמימות שלה, שיחות מרתקות בעליל נקטעו באיבן בכל פעם שהתקרבה. בגלל התמימות שלה, התייחסו אליה כמו לתינוקת. היא כבר החלה לחשוד שהתמימות הזאת לא באמת כל-כך חשובה לאריון, כמו שהיא חשובה בשביל שאר הבנות ככלי להשאיר אותה מחוץ לעניינים. כשהחלה באימוניה, כשנבחרה על ידי יצורי הפלא לפני ארבע שנים, קיבלה בלי פקפוק את האזהרות של המדריכות, אך מאז למדה שהדברים אינם תמיד כפי שמספרים לך.
"למה את עם אקדח?"
"כי זה לא מצב רגיל, ואנחנו-"
"אז גם אני יכולה לקבל אקדח?"
"את תדעי להשתמש בו?"
"אז אני אשאר כלואה כאן עד שנחזור הביתה?!" קראה לנה, המצוקה שבקולה מורגשת מכפי שרצתה.
וי התיישבה על המיטה. "כולנו משלמות מחיר על הבחירות שאנחנו עושות בחיים," אמרה.
"באמת? איזה מחיר את משלמת?"
"להיות תקועה פה איתך," ניסתה וי להתלוצץ. הבעת פניה של לנה מחקה את חיוכה מייד, והיא נאנחה. "תראי אותי," אמרה. "אני כמעט בת חמישים. הייתי יכולה להיות אמא לבנות גדולות ממך. אבל בחרתי להיות נווטת, ובגלל זה אין לי משפחה משלי, וכנראה גם לא תהיה. אני לא יודעת אם זה אומר לך משהו בגילך, אבל יום אחד תביני שזה מחיר כבד."
"אני כבר לא מאמינה בזה," השיבה לנה. "לא יכול להיות שעכשיו אני לא מבינה כלום, ובעוד כמה שנים אדע הכול מעצמי. אני חושבת שפשוט אין לכם תשובות אמיתיות."
וי קמה והתקדמה אל הדלת. "תחשבי מה שאת רוצה," אמרה, "ובינתיים תצייתי לפקודות, כמו כולנו. הגברים האלה מסוכנים. אל תתקרבי אליהם ואל תתני להם לראות אותך."
"מה, הם פושעים?"
"כן."
"מה הם עשו?" שאלה לנה בסקרנות אמיתית, אך וי כבר יצאה. ניחא, אם היא לא תגלה לה, יש מישהו אחר שישמח לעשות זאת.

"תגיד, אתה פושע?"
הבחור עם השיער השחור חייך אליה. "רק אם זה פשע לאהוב ילדות יפות כמוך," אמר.
לנה הסמיקה שוב, מבולבלת. האם התכוון לומר שהוא אוהב אותה? אף אחד לא אמר לה דבר כזה חוץ מאריון, והוא לא היה בן-אדם.
"את מבינה," המשיך, "שמו אותי בספינה עם פושעים אמיתיים, ושלחו את כולנו לכוכב רחוק. אבל לא עשיתי רע לאף אחד. הם קוראים לי פושע רק בגלל שאני חושב אחרת מהם, והם לא מסוגלים לקבל את זה. את בטח יודעת על מה אני מדבר."
לנה הנהנה.
הוא הסתכל סביב והקשיב בריכוז, מוודא שאין איש בסביבה.
"לא סיפרת לאף אחד עליי, נכון?" שאל והתרומם באיטיות לישיבה. "אז בואי, תראי לי את אגף המאגיקה."

בפרוזדור האפל הרגישה כיצד הוא נצמד אליה מעט, כאילו פחד להישאר לבדו.
"אל תדאג," אמרה, "מייד נגיע."
"אני סומך עלייך," השיב.
דלת האלון פקחה את עיניה. "מי זה הבא בשערי—"
"אני," אמרה לנה, "ואני מביאה אורח."
"מוטב שלא," הזהירה הדלת.
"עכשיו גם את אומרת לי מה לעשות?" קראה לנה. "זוזי כבר, היפתחי!"
הדלת נעה בחוסר-רצון מופגן, מאפשרת לשניים להיכנס. הגבר הביט סביבו בהתפעלות, ואז הניח את ידיו על כתפיה של לנה.
"תודה לך, יפהפייה שלי."
"בבקשה," מלמלה לנה, מבולבלת. הוא התקרב אליה עוד יותר וחיבק אותה.
"את יודעת, בהקפאה… אתה לא באמת קפוא לגמרי, הכול פשוט קורה לאט יותר… והמוח עדיין עובד, חולם, את מבינה… וחלמתי שם כל-כך הרבה, בלי שום אפשרות לממש…"
לנה הרגישה לא בנוח. החיבוק היה חזק וקרוב מדי לטעמה, אך היא לא רצתה להיות גסת-רוח כלפי אדם שהרגיש כך כלפיה.
"אולי תרצה לראות את הפיות?" שאלה.
"את הפיה שלי," השיב, ידיו מלטפות את גבה.
לנה התפתלה באחיזתו. "רוצה לראות את אריון? אני אקרא לו—"
"אל תקראי לו. אני אוהב שאת מתפתלת ככה."
לנה קפאה. היא לא ידעה מה מתרחש, אך עמוק בלבה הבינה שעשתה טעות מרה. היא ניסתה לקרוא לאריון, אך קולה לא נשמע לה. הידיים המגששות הפכו חסרות-סבלנות, חמדניות, והתקדמו אל רוכסן מכנסיה. לנה הידקה את ירכיה בכוח, רועד ומתפללת שהעינוי ייפסק בדרך פלאית כלשהי, אם כי ידעה היטב שזה לא יקרה. רק כשהושלכה על האדמה הלחה מצאה שוב את קולה.
"אריון!"
הגבר סכר את פיה בכף ידו ולחץ על בטנה בברכו, מקלל. הוא הביט סביבו, מנסה לקבוע מהיכן הגיע קול הדהרה המתגבר. לנה לא הצליחה לסובב את ראשה להביט, אך ניסיונה לימד אותה שעל פי הצליל, אריון קרוב מאד. עוד רגע יופיע בין העצים והסיוט ייגמר. רק עוד רגע…

המולת הפרסות נקטעה בפתאומיות, וחד-הקרן פלט נעירה משונה ונוראה, כמוה לא שמעה מעולם. האיש נרתע והתרומם לעמידה, מביט בריכוז לעבר היער. לנה מיהרה להסתכל גם כן. אריון עמד על רגליו האחוריות כעשרים מטרים מהם, בוטש באוויר בכוח ומטלטל את ראשו מצד לצד. ענפים נשברו ונשרו מהעצים הסמוכים, ופסולת של עלים ורגבי אדמה עפה לכל עבר. הצמרות עצמן, כך נדמה היה, נטו ונסוגו מפני זעמו. אלא שהוא לא התקדם כמלוא הנימה. הבעת פניו הסקרנית של האיש השתנתה לאיטה לחיוך רחב.
"תגיד שלום לבתולה שלך," אמר.
לנה ניסתה לקום, אך האיש החזיר את תשומת לבו אליה. "לאן את חושבת שאת הולכת?" קרא, דוחף אותה בגסות לקרקע.
אריון השתולל, מטיח את עצמו עד זוב דם, כמטורף, בעצים הקרובים. האדמה עצמה רעדה למגע פרסותיו, אך להתקרב לא יכול היה. לנה הסתכלה עליו באימה וברחמים, ממקדת בכל כוחה את תשומת ליבה בו ובסבלו כדי שלא תצטרך להתמודד עם מה שהתרחש מעליה, בצמוד לה, בתוכה – וכשלא יכלה עוד לשאת את הכאב, שקעה בעילפון.

כשהתעוררה, גילתה שהיער היה שקט שלא כהרגלו. כחול השמיים התחלף בשקיעה ארגמנית כהה, ושום רוח לא הניעה את העלים. אריון לא נראה בסביבה, וגם לא האיש, הפושע, שהביאה בטיפשותה לכאן – למקום בו יוכל לחמוק מרודפיו זמן רב ככל שיידרש. לנה ניסתה לקום ומייד זעקה בכאב: צריבה נוראה שלחה לשונות-אש בין רגליה. היא התרוממה לישיבה באיטיות, מתייפחת, ושוב קמה בזהירות על רגליים רועדות.
"אריון?"
מעומק היער ענתה לה, כהד, קריאתה הצורמנית של ציפור-אש. לנה התקדמה באיטיות אל המקום בו ניצב יצור הפלא לפני כן. בין העצים שררה עלטה כמעט מוחלטת, אך כשעיניה התרגלו לחשכה הבחינה בשובל של כתמים, זוהרים קלושות באור כחול ועמום, על גזעי העצים. דמו של אריון. היא הלכה בעקבות הדם הכחול עד ששמעה התנשמות כבדה, מאומצת ואיטית, מרחק לא רב לפניה.
"אריון!"
חד-הקרן שכב על הקרקע, עיניו עצומות. קרן הכסף התעמעמה, וכתמי דם גדולים, שחורים למראה באפלה הסובבת, טשטשו את מתאר גופו הצחור, שהיה פעם רב חן ומלא חיים, וכעת היה סרוח כפגר מת. בית החזה שלו התרומם מדי פעם כבעווית, במרווחי זמן לא סדירים, ונשימתו חרקה עד שהכאיבה לאוזניה של לנה ממש, ולא רק ללבה. היא כיסתה את אוזניה בידיה והתקרבה אליו עוד יותר.
"מה עשיתי לך?" פרצה בבכי והפילה את עצמה עליו, זרועותיה נפרשות לחבקו.

בנהמת ייסורים פראית, מאמץ את שארית כוחותיו, קם אריון וניער את לנה מעליו בגסות, ואז שלח את רגלו האחורית כסוס פרא ובעט בבטנה. לנה נפלה, והכאב החד גרם לה להקיא. היא שמעה את אריון מתרחק לאטו, תוך שהוא משמיע מעין אנחה ארוכה ומזוויעה, וכעבור רגע עצר. גופו חסר החיים התמוטט וקרס, והוא עבר מן העולם.

רק אז הבינה לנה את מה שאירע. היא איבדה את בתוליה, אריון מת בגללה – ואם לא תמהר לצאת מכאן, תמות גם היא. ללא כוח הקסם של חד-הקרן, מובלעת זו של העולם האחר לא תוכל להתקיים לאורך זמן. בין העלים, הבחינה, כבר קיבלו השמיים צבע סגול עמוק, לא טבעי, ונדמה היה שהם מתקרבים לאיטם אל האדמה, נופלים אל האופק כמו חופת בד ענקית שנשמטה. לנה נסוגה לאחור בצעדים כושלים, כל גופה כואב, לכיוון פתח היציאה. היכן היה האיש שתקף אותה? האם הוא מתחבא בעומק היער? האם הבחין, כמוה, במתחולל והוא בורח גם כן בחזרה אל פנים החללית? לנה עצרה על גבול העצים, צופה אל הפתח ומפחדת להתקדם הלאה. היא לא תהיה מסוגלת להתמודד עם נוכחותו, אפילו כאשר חייה מוטלים על כף המאזניים. אם יניח יד עליה שוב, תאבד את שפיות דעתה. כך בוודאי חש אריון, הבינה בהפתעה. אולי גם היא לא הייתה מסוגלת לבוא לעזרתו, אילו היה המצב הפוך.

השמיים המשיכו ליפול במהירות גדלה והולכת, קו האופק מצטמצם ומתקרב. לנה הרגישה כנמלה בתוך בלון מתרוקן, ועדיין לא הצליחה לגייס את הכוחות לברוח. האדמה החלה לנוע מתחת לרגליה, מתרוממת, מתקערת לקראת מפגשה עם השמיים ועם האין, והאיש טרם הופיע. אם בכוונתו להישאר בחיים, חשבה, עליו למהר מאד – ובאותו רגע הבינה שהדבר נכון שבעתיים לגביה. שורשי העצים לצדה כבר חרקו, נעקרים בזה אחר זה מן האדמה הרועדת, ועדיין פחדה לצאת ממסתור העלים. לפתע הבחינה, במרחק-מה, בארבע הפיות שהצטרפו למשלחת, יושבות על ענף גבוה ומצביעות על השמיים, כנפיהן רוטטות בהתרגשות. הן לא הבינו מה עתיד לקרות.
"ברחו, עוד יש לכן זמן," לחשה לנה, לא מעזה להרים את קולה.
הפיות הבחינו בה והניפו את ידיהן בעליצות. לנה הצביעה שוב ושוב על הדלת, מנסה לשוות לתנועותיה דחיפות. אפילו רמז עבה זה היה מעבר להישג שכלן. נדרשו אימונים מפרכים רק כדי לגרום להן לקרוא לבני האדם כשאריון דרש זאת. כל אינטראקציה מורכבת יותר עם עולם האדם הייתה על גבול תפיסתן, אם לא מעבר לו לחלוטין. לנה רקעה ברגלה מרוב תסכול. לא די בכך שאריון מת בגללה, גם הפיות התמימות צריכות לשלם את המחיר? המחשבה הייתה בלתי נסבלת.

היא יצאה ממחסה העצים, ספק הולכת ספק גולשת על הקרקע המתרוממת, כאילו נסחפה בידי גל ענק. הפיות נשארו במקומן. אם לא יבואו בעקבותיה, יאבדו.
"קדימה, בואו!" קראה. "אחריי!"
באותו רגע נגעו השמיים בצמרות העצים הגבוהים יותר ושלחו ענן של ניצוצות שהתפזר לכל עבר. הפיות זינקו ממקומן בבהלה ועפו – לכיוון פנים היער, שלא היה קיים עוד.
"לא! לכאן!" צעקה לנה, ללא הועיל. הארבע נעלמו מן העין, קורבנות של תמימותן. כמוה. לנה פנתה אל הדלת ורצה מהר ככל שיכלה, שאריותיו המצטמקות של היער הקסום סוגרות עליה. הדלת הייתה פתוחה. היא זינקה בעדה, נפלה על רצפת המתכת הקרה והסתובבה לאחור.

אגף המאגיקה חזר לגודלו הטבעי, הפיסיקלי: כוך קטן ורבוע במרכזו של קיר, ובו חפץ אחד ויחיד שהובא מעולם הפיות בידי אדם, חוליה לקשר בה את שני העולמות. במסדרון דלקו אורות החירום. מבחוץ נשמעו קולות אזעקה, קריאות רמות וריצה. לא היה בכך טעם, כמובן. לא היה עוד דבר שמי מהם יכול היה לעשות, רק להמתין לספינת החילוץ. לנה קמה, חשה ביתר-שאת את כל מכאוביה, ונטלה את השושן האדום שלה. היא איבדה את תמימותה ביותר ממובן אחד. כל חייה הזהירו אותה שבעולמן של הפיות קיימים חוקים נוקשים, שהעובר עליהם צפוי לעונשים נוראיים – ודווקא לאחר שהפרה היא את חוקי עולמה-שלה, אפילו אריון, שהיה כל-יכול בעולמו, לא מסוגל היה למנוע את האסון. המציאות הכריעה גם אותו, יליד העולם בו נוצרו האגדות עצמן. הפעם לא יהיה סוף טוב. כאשר אפסה כל תקווה, הגיבורים לא קמו ועשו את הבלתי-אפשרי, האיש הרע לא נוצח, וחיי האושר והעושר אינם מובטחים. לנה השפילה את מבטה. זרועותיה, במקומות בהם נגעה בחד-הקרן הגוסס, היו רטובות, מכוסות בדם שנקרש.

אדום.