השעות האבודות

היא לוליינית. חשבתי כשהבטתי בה בעומדי מאחורי אחד החלונות במחלקה הסגורה. היא לוליינית המהלכת על חבל דק. מה הסיכויים להלך על חבל דק כל החיים בלי ליפול? תהיתי. הכרתי מטופלים רבים שעשו זאת. למעשה, לא רק מטופלים. קירבתי את פניי לחלון. עקבתי אחריה, מלווה אותה במבטי כשטיילה בשבילי חצר המוסד. שמעתי על נעמי עוד לפני שד"ר לוין הציג אותה בפניי. "האישה השותקת", כך כינו אותה במחלקה. בת שלושים ושתיים. דקה ושברירית. עורה בהיר. שקוף. חושף את זרימת הדם בגופה. שערה שטני ארוך וגולש מסתיר את פניה. מסתיר סודותיה. ראיתי גם ציורים שציירה שנתלו בחדר היצירה, ציורים ילדותיים שנראו כאילו ציירה אותם ילדה בת שמונה או תשע לכל היותר. היא המשיכה להלך באיטיות. אצבעותיה הדקות והעדינות רפרפו על העלים נוגעות לא נוגעות, כאילו ניגנה מנגינה אילמת שצליליה נשמעו בעולם אחר. פעם ניגנה בפסנתר, כך קראתי בדוחות שהיו בתיק שנתן לי ד"ר לוין. לרגע נעצרה ליד סורגי הגדר הצפופים, והביטה אל נקודה רחוקה. לא ברורה. מקום אחר. אחר כך המשיכה בדרכה, מלטפת את הסורגים. אולי היא בכל זאת מנסה לחבור לעולם הזה. חשבתי אז.

היה זה ד"ר לוין שהפנה אותה לטיפולי. הוא אמר שיש לו תחושת בטן חזקה שפריצת דרך תוכל להתרחש רק במחיצת דמות אישה אימהית. "רצוי אישה," חייך. "רצוי אישה רכה." כך אמר, וצמצם את עיניו מאחורי משקפיו. "את תביני אותה," אמר בקול שקט יותר. כיווצתי את שפתיי בכאב ובכעס, והנהנתי באיפוק. הוא המשיך והרחיב על מצב האילמות הסלקטיבית שהייתה שרויה בו זמן רב. "אני צופה שינוי בקרוב," אמר. "יש מספר סממנים המעידים על שינוי קרב. כולי תקווה שיהיה זה שינוי לטובה ולא רגרסיה." הוא הגיש לי את תיק המסמכים שלה, ואני אספתי אותו בשתי ידיי, והצמדתי אותו ללבי.

תחילה היינו יושבות זו מול זו בשתיקה. כך היה מספר חודשים, וכדרכו של השקט לחדור מבעד לשכבות המחוספסות והנוקשות ביותר, חשתי כבר אז איך אני הולכת ונקשרת בה גם בלי התיווך של המילים. כאילו כל שעה של שקט טוותה סביבנו חוטים בלתי נראים נוספים שקשרו בינינו קשרים שאינם ניתנים להתרה. היא לא אמרה דבר ולא חצי דבר. ובכל זאת, הייתה מביטה בי מפעם בפעם בעיניים גדולות ועצובות, ואני הייתי מהנהנת ומטה אוזן לדיאלוג שלא נשמע, אבל נכח שם כמו ישות שלישית. דיאלוג שנולד מתוך המבט, המבט שבמהלכו נלכדה דמותי ברשתית העין שלה, ודמותה בשלי.
פריצת הדרך אירעה בבוקר גשום וערפילי אחד. ישבנו זו מול זו באחד מהחדרים. שתקנו זמן מה. כהרגלי, זרקתי משפטים לאוויר מדי פעם. גלגלי הצלה. אמרתי לה שאני יודעת שקשה לה. שאני מבינה אותה, אבל שהייתי רוצה שתשתף אותי במשהו. בכל דבר. אפילו שתספר לי משהו על הציורים שציירה ועדיין היו תלויים בחדר היצירה. אני לא יודעת למה עשיתי את זה דווקא ברגע ההוא, אולי היה זה החוט של הסוודר שלה שמשכה עוד ועוד. היא הולכת ופורמת את עצמה חשבתי. רוצה להיעלם. רציתי לעצור את זה. "מתחשק לי להרים אותך על הידיים, ולנענע אותך כמו תינוקת," לחשתי. "אני יודעת כמה עבר עלייך." היא הפנתה את מבטה לכיוון החלון. לבי התכווץ כשחשבתי על שלוש השנים שבהן התעלל בה אביה החורג, איש מפלצת שביצע בה מעשי סדום, בעוד אמה הולכת וטובעת בים של אלכוהול. היא הייתה רק בת שמונה.
הרמתי את שתי ידיי באוויר, ועשיתי עצמי מחזיקה בתינוקת אמיתית, מנענעת אותה אנה ואנה. התאפקתי לא לבכות. היא כנראה חשה בעוצמות או בכנותי. או שאולי חשה במשהו אחר. לפתע קמה ותפסה את ידי. היא משכה אותי אל מחוץ לחדר, לכיוון חדר היצירה. הלכתי איתה. נתתי לה להוביל אותי. כשהבטתי ברצפה ראיתי את כפות הרגליים היחפות שלנו וחשתי בשינוי הגוף. לשבריר זמן בלתי מוגדר היינו שתי ילדות שדילגו במסדרון. הגוף שלי חוזר לשנים ההן רק במצבים נדירים של רגרסיה. בדרך כלל כשאני לבדי או כשדניאל ואני שוכבים. גם אז לא תמיד. לפעמים אני מצליחה להישאר כאן. אך מעולם לא חל שינוי בנוכחות אדם אחר. ועתה קרה הדבר בנוכחותה. היא מיוחדת. חשתי בזאת. נכנסנו לחדר היצירה. גופותינו חזרו להווה. היא נעלה את הדלת, הביטה בי, ואני אישרתי בהנהון. היא התקרבה אליי. העיניים שלה החליפו צבעים מירוק לכחול לסגלגל, וחזרה לצבעם הטבעי. "גם אני רואה אותך," לחשה. "התערבבו לנו הזמנים הרגע, נכון? כמו בסרטים האלו המאיצים תהליכים, שבהם הפרחים נולדים ומתים במצמוץ עיניים, רק הפוך. זה קורה לי הרבה," לחשה. לבי הלם.
ניסיתי לחייך, נותנת למילים שנאמרו בקולה הרך, ששמעתי זה עתה לראשונה, להכות בי בעדינות. מעכלת את העובדה שהיא מדברת. מעכלת את העובדה שאני לא לבדי בעולם הזה. שיש עוד. היא המשיכה. "אדבר עכשיו," אמרה בקול רועד. "אני מסכימה לדבר רק כי אני יודעת שאת תאמיני למה שתראי במראה." היא הצביעה על המראה שהייתה תלויה על הקיר מאחוריה. "אני יודעת שאת תראי אותי כשאעבור לשם," לחשה. הבטתי בדריכות בה ובמראה לחלופין.
"לאן תעברי?" שאלתי והרגשתי שהלב שלי עדיין דופק בחוזקה. "לשם," היא הצביעה על המראה הצמודה לקיר. "כשאעבור לשם להשלים את השעות האבודות. גם לך יש שעות אבודות. אני יודעת שגם לך יש," חייכה בעצבות. "כן," עניתי. פניי הרצינו. חשתי שאני מבלבלת לרגע קט, אך מיד חוזרת לשחק את תפקיד המטפלת. “לכולנו יש."התמתחתי בכיסאי. "לא," אמרה בנחישות והישירה את מבטה. "את יודעת למה אני מתכוונת כשאני אומרת שעות אבודות." הבטתי לתוך עיניה שחזרו לצבען הירוק-אפרפר. שני אגמים ענקיים ובתוכם שזורים שבילי בריחה חומים.
למחרת חזרנו לחדר היצירה. ניסיתי להמשיך בתפקיד המטפלת על אף שהיה ברור לי שהתרחשה תפנית. "אולי תבחרי משהו ממדף הצעצועים שם." הצעתי. כפי שנהגתי לעשות גם עם המטופלים האחרים. "משהו שמתחשק לך. משהו שיעזור לנו להמשיך לדבר." היא התרוממה מהכיסא ופסעה לכיוון מדף החפצים. בלי היסוס לקחה את הבבושקה מהמדף, ופתחה אותה כשהיא מוציאה מתוכה את כל סדרת הבובות.
"מי המסכנה ביותר לדעתך?" שאלה. משכתי בכתפיי. "מי לדעתך?" זרקתי לה את הכדור חזרה. היא סידרה אותן על פי גודלן על השולחן. "הגדולה צריכה לשאת את כולן. לא קל. אבל את הקטנה חייבים לשחרר. כי היא נחנקת. הכי נחנקת. גם לך יש אחת כזו בפנים," אמרה ובחנה אותי במבטה. זזתי באי נוחות בכיסאי. "לכולנו יש," חזרתי ואמרתי. הפניתי מבטי לציורים שלה שעדיין היו תלויים על הקיר בין ציורי המטופלים האחרים. היו שם ילדה מהלכת בחורשה בין פתיתי שלג. בית קטן מבודד בין עצים. בית ולידו אגם. הבית מזווית אחרת. חלון קטן ודמות מטושטשת מאחורי החלון.

שבתי להביט בבושקות. היא עדיין אחזה בקטנה ביותר. "לא!" הרימה את קולה לפתע. "גם לך יש כזאת. עם שעות אבודות. גם לך לקחו דקות ארוכות." כיווצתי את שפתיי וניסיתי לכלוא את המילים בתוכי, מפני שחשתי שאם ייצאו מפי, הן עלולות לצאת שלא בשליטתי המלאה. "גם את תוכלי לעבור לשם," הביטה שוב במראה. "כשתהיי מוכנה." השתתקתי. היא התיישבה מולי ושילבה ידיים. בתנועה מוכיחה. "היית מביטה בסדק בקיר. לא למדת חשבון. לא כל השיעור. תמיד הבטת באותו סדק ודמיינת שהוא שביל בעיר אחרת. שדות. פרדסים. עצי תפוז. פעם הוא גם הכה אותך אחרי. השביע אותך לשמור את הסוד, אז ממש יכולת להריח את ריח הים ואת ריח התפוזים בעולם האלטרנטיבי שבראת. גם לך יש כוח של מחשבות," לחשה. היא רואה הכול. הכתה בי הידיעה. "כשעוברים לשם, שברירי הזמן שבו קורה לגוף מה שקורה לו כאן, כשהוא משתנה וחוזר לזמן ההוא, הופכים לזמן האמיתי. זמן מתמשך. תחיי את השנים האלו מחדש, ותמשיכי לחיים אחרים. מה שקרה כאן יהפוך לחלום. העולם הזה יהפוך לחלום. המחשבות, כשהן בעלות עוצמות מסוימות יוצרות מקום," לחשה והצביעה על המראה. היא הביטה בי במבט חודר והמשיכה, "יצרתי את העולם ההוא כבר אז, בגיל שמונה, אלא שעתה נותר לי לפלס דרכי לשם. את הרי יודעת את זה. גם את יצרת לך עולם, וכשתהיי מוכנה גם את תעזבי. כך אני מקווה. בשבילך."
קירבתי את הכיסא שלי לשלה. "ספרי לי עוד," לחשתי.
"כל השעות והדקות האבודות הן לא אובדות. לא באמת. אפשר להילחם על הזמן בכוח המחשבה. גם אז, כשזה היה קורה עצמתי עיניים. לקחתי אותה למקום אחר. העברתי התסריט למקום אחר. ארץ קרה. חורפית. פתיתי שלג נופלים. מסתחררים. הוא עשה את מה שעשה. בעולם הזה." היא עצרה לרגע והרכינה את ראשה, ואחר המשיכה. "אבל אני, עקבתי אחרי פתית שלג אחד במבטי, וניסיתי לא לאבד אותו. אף פעם לא הצלחתי. תמיד הוא התערבב עם השאר. הלך לאיבוד. כי לא באמת הייתי שם כדי ללכוד אותו." היא הביטה שוב מבעד לחלון, כאילו המציאה מחדש את תמונת פתיתי השלג וניסתה לעקוב אחר אחד. בחוץ שרר ערפל כבד. חשתי מסוחררת. לאחר מספר דקות היא המשיכה. "זה נכון, כל אלפי המאמרים והתאוריות שקראת על דרכי המילוט של המוח. אז היה זה רק תסריט בדמיוני. המוח צילם את הסרט, אבל עכשיו הגיע הזמן לחיות אותו. מגיע לי הזמן הזה!" צעקה לפתע בתקיפות והחלה לרעוד. "גם לך מגיע," אמרה בקול שלכד את הבכי ואת הכאב באזיקים דמיוניים. תפסתי בעדינות את שתי ידיה הדקות.
"כדי שלא תיפלי?" שמעתי את קולי בוקע מגרוני. "כן. כדי שלא אפול," לחשה. המשכתי לאחוז בידיה. "את צודקת, את יודעת. אני לוליינית. זה מה שחשבת אז כשהבטת בי מבעד לחלון. נכון? אבל לוליינית יכולה ליפול לאחד משני צדדים נכון? צד אחד הוא המוות. הצד האחר הוא העולם של השעות האבודות שיצרתי בכוח המחשבה. שם אחבור לאחת. מגיעות לי שלוש שנים." גיל שמונה עד אחת עשרה. מגיעות לה. היא הרפתה מידי ונופפה בבושקה הקטנטנה. "אחר כך אשאר שם כי יש לי שם המשך. אבל איזה המשך יש לי כאן?" שאלה וחייכה בעצבות.
"הביטי במראה!" הורתה לי. "אל תפחדי להביט בה. כשתראי את מה שיש בכוח המחשבה שלנו לעשות, תדעי שגם את תהיי חייבת לעזוב. מתישהו."
הבטתי לתוך המראה. תחילה ראיתי את השתקפותנו. קלטתי את התנוחה המבוהלת שבה ישבתי. אחר כך במרכז המראה לכדו עיניי פיסת עולם קטנה שתפסה שטח קטנטן מהראי. גמעתי בעיניי את מראה פתיתי השלג שנפלו ברכות על קרקע קפואה. "את גם יכולה לראות את השביל המוביל לביתה. ביתי," תיקנה את עצמה. "העתקנו את הציורים מהמראה. שתינו." הבטתי בפליאה בפיסת העולם שהשתקפה מבעד למראה. לבי הלם. ובכל זאת, משום מה לא הופתעתי. נזכרתי שכאשר שאלתי את ד"ר לוין על הציורים, הוא אמר שנעמי מעולם לא גרה בארץ קרה. "אולי לקחה את האימז' מסרט או מתמונה שראתה," אמר וחייך. "או אולי מכדור השלג שנתתי לה במתנה. היא אוהבת להביט לתוכו." הוסיף.
"העתקת את הציורים מהמראה?" שאלתי ושמעתי את הרעד בקולי כאילו חיקה קולי את קולה.
"לא מכדור השלג הקטן שנתן לך ד"ר לוין?" היא חייכה, אך המבט העגום נותר בעיניה. "ד"ר לוין נתן לי במתנה את כדור השלג, אחרי שציירתי את הציורים. הוא חושב שאני רוצה ליפול לצד האחר. איש טוב." שתקנו עוד מספר דקות. הבטנו במראה, בפתיתי השלג שנפלו חרישית על הקרקע הלבנה. הקשבנו לקולות הרוח הקרה ולקולות הענפים שנשברו מעוצמתה. מטושטש ומרוחק נראה שביל קטן בין העצים.
“רק במראה הזאת רואים או גם באחרות?" שאלתי בקול מהוסס. היא נשענה לפנים, וקירבה את פניה לפניי. "רק בזו היא חייכה. כי רק כאן גם את רואה אותי. כדי לעבור, צריך מבט מתאים של מתבונן. גם את תצטרכי למצוא מישהו כשתחליטי לעבור." עד כמה חשוב המבט אמרתי ללא קול.

בערב ההוא כששכבתי עם דניאל, שוב התקפלתי בזמן. שכבתי מתחתיו בת ארבע עשרה. משקל גופו מעיק. חונק. קובר. הפניתי מבטי לכיוון הקיר. בקיר הזה לא היו סדקים. בבית של מר אלונסו המורה הפרטי למתמטיקה היו. בסלון. מול הספה. מחברת החשבון על הרצפה. שורות שורות של משבצות. הלוואי שיכולתי לכלוא את עצמי באחת המשבצות, הייתי חושבת. לא לתת לו להוציא אותי משם. לו הייתי משוואה, יכולתי לבקש מינוס בתוכה. שבסופו של דבר תשתווה לאפס. תימחק. תיעלם. תמיד הייתי מביטה באותו סדק. שביל בעיר או בארץ אחרת. פרדסים ועצי תפוז ביום שמש. אולי מפני שפעם טיילתי בפרדס ההוא עם אורי, וחשתי תחושת ביטחון. חשתי שהוא שומר עליי. אהבתי אותו. אולי לכן יצרתי את המקום הזה בכוח המחשבות. כבר אז חשדתי שהמקום קיים לא רק בין כותלי מוחי. חשתי בזאת. "תני לי להדליק את האור," לחש דניאל. "לא," לחשתי. "לא," חזרתי ואמרתי. גופי כמו קפא.
"מה קורה?" שמעתי את קולו של דניאל הרחק מעליי. "את איתי? להפסיק?" ניסיתי להישיר אליו את מבטי אבל לא ראיתי דבר בחשכה. "לא. זה בסדר," שמעתי חלק אחר שלי מדבר. "זה בסדר." הגוף שלי שוב חזר לגודלו במהירות בזק. המהירות שבה זה קורה לא מאפשרת לדניאל להבין את מה שמתרחש. נשפתי בהקלה. אחר כך יצאנו לשבת במרפסת. לגמנו יין אדום. הכוכבים נצנצו מעלינו, מספרים על עולמות אחרים. "את מרוחקת נורא," אמר דניאל והניח את כוסית היין שלו על שולחן הקפה. "אולי את לוקחת את העבודה ברצינות רבה מדי? שוב נקשרת בפציינט שעבר… נו… את מה שאת?" הוא מזג לו כוסית נוספת. "די," לחשתי, ושוב הצטערתי על הערב ההוא שבו סיפרתי לו על מה שעברתי. "אולי הגיע הזמן לחופשה משותפת?" שאל. משכתי בכתפיי. לא רציתי לעזוב את נעמי. לא עכשיו. לא עכשיו כשהתברר שכל הסימנים שמעולם לא מצאתי להם תשובות, הם חלקיקי רמזים המעידים על קיומם של עולמות אחרים. לא עכשיו כשאומתו חשדותיי שיש עוד כמוני כאן. עיניי שוטטו מעלה לשמים. שוב הבטתי בכוכבים המנצנצים. "אולי," לחשתי אבל חשבתי עליה. על ברית ללא מילים. לראשונה זה שנים לא הרגשתי לבד.

"חשבת עליי אתמול כשהיית במרפסת." אמרה כשנפגשנו. "כן." חייכתי. נכנסנו לחדר היצירה והיא שוב נעלה את הדלת. היא שוטטה בחדר, הביטה בצעצועים, בצבעים ובחפצים שהיו מונחים על המדפים. לבסוף נעצרה מול כדור השלג הקטן, התכופפה, ואספה אותו בשתי ידיה. הבטתי בציורים החורפיים שלה.
שתקתי. היא התיישבה מולי וניערה אותו. הבטתי בפתיתי השלג מרחפים בתוכו. "היא. אני. רוצה כבר להיות שם," אמרה. "יש לי שם הורים נהדרים. אבא שמלמד דרמה ומביים הצגות. לפעמים הוא לוקח. אמ… הוא ייקח אותי לחזרות. אמא שלי עובדת באוניברסיטה. יש שם ספרייה נהדרת. אני יושבת. אני אשב שם שעות, ואקרא את כל הספרים שלא הספקתי לקרוא בפעם הראשונה. וגם יש לי אח. בריאן. אנחנו אוהבים להחליק על הקרח. גם הוא משחק איתי במשחק חפש את פתית השלג. אבל אנחנו תמיד מצליחים לעקוב אחרי פתיתים של שלג. לא מאבדים אותם. הנה הוא ליד האגם הקפוא. הוא מחפש אותי," אמרה בגבה למראה. "תסתכלי ותראי." היא שוב ניערה את כדור השלג, והביטה בפתיתים המרחפים בתוכו. הבטתי לתוך המראה. ראיתי את השתקפותי. עיניי החליפו את צבעם מחום לאדמדם לסגלגל. תמונת העולם שלה, כפי שנשתקפה מבעד למראה, הייתה גדולה יותר הפעם. היא תפסה פחות או יותר את נפח בטני. דמותי שבמראה ניטשטשה. מרחוק נראתה דמות נער משוטטת בין עצים עירומים מעלים. שלג לבן כיסה את הקרקע. שמעתי את קול צעדיו כשכפות רגליו פגשו בשלג העמוק. הוא צעק משהו. "הוא קורא בשמי." אמרה בעצבות. לפתע הזדקפה בכיסאה.
"אני רוצה שתדאגי שיפסיקו לתת לי את הכדורים," לחשה בתחינה. ניתקתי את מבטי מהמראה. קריאותיו של הנער פסקו וקול צעדיו נתעמעם. דומה היה שהוא הולך ומתרחק. "הכדורים עוצרים לי את כוח המחשבה. הוא אובד אי שם בין נוירונים לסינפסות." נשמתי נשימה עמוקה אחת. "אני לא יכולה לעשות דבר כזה," אמרתי. "את יודעת שאני לא יכולה. זה בניגוד להוראות." היא הצטנפה בכיסאה. "את חייבת," היא אמרה. "את חייבת לעזור לי." דמעות נקוו בעיניה. " נכון שאם לא היית יודעת את האמת, היית מצפה שהפסקת הכדורים תגרום לי להידרדר לצד האחר. אבל את יודעת את האמת. את יודעת! אנחנו לא כמותם! הכדורים עוצרים הכול. מקפיאים גם את הרגשות. היערות שם בתוך הראש קופאים. קר כל כך עד שאי אפשר להרגיש כלום. רק הפחד מזדחל לו שם מתחת לפני האדמה, הפחד שלא אצליח לעבור לשם ואז, או אז אפול לכיוון הלא נכון." הבטתי במראה. דמותי נשתקפה לי משם עכשיו ברורה כבכל מראה אחרת. חשתי שאני כועסת עליה לפתע. מדוע הייתי צריכה להפוך למטפלת שלה? מדוע הייתי צריכה להיגרר לתסבוכת הזו. לרגע חזרתי שוב לתפקיד המטפלת. "את מאיימת עליי?" שאלתי בקול מאופק. היא שתקה כמה דקות.
אחר שבה וניערה את כדור השלג. "בשלב הזה את לא יכולה לחזור לחיים הרגילים שחשבת שהצלחת לנהל," אמרה בלי להסיר מבטה מהכדור. "מצאנו זו את זו. וגם את, כדאי שתמצאי לך מישהו שיתבונן בך כפי שאני מצאתי אותך. זאת אם תבחרי לנצל גם את זמן השעות האבודות שלך." ישבנו שם עוד דקות ארוכות. לא הבחנתי בחשכה שעטפה הכול סביב אט אט. גשם החל לטפטף, ונקישות הרוח נשמעו על החלונות הגדולים. לא חשתי צמא. לא חשתי רעב. חשתי כלואה לפתע. כלואה בין שני עולמות. "תעזרי לי," לחשה לפתע וקולה היה קולה של ילדה. "כשאפסיק לקחת את הכדורים, כוח המחשבה יהיה חזק יותר, ואוכל לעבור מן העולם הזה לאחר." היא קירבה את הכיסא שלה לשלי, ותפסה בשתי ידיי. "את זוכרת את אורי?" חייכה חיוך עצוב. "בגלל המורה למתמטיקה עזבת את אורי. אז, ביום גשום כמו זה, על הספסל המתקלף בקצה הרחוב אמרת לו שאת לא אוהבת אותו. שיקרת לו. אחר כך ישבת על הספסל עוד דקות ארוכות. התרטבת. חלית. שכבת במיטה, והיה לך חום גבוה. ידעת שזו הייתה נקודת שבר בחייך. הנקודה שבה נזרע הזרע שבבוא העת ייתן לך את הכוח האחר. אחרי כמה שנים נפרדו דרכיכם ולא ראית אותו עוד. את חושבת עליו לעתים קרובות. כשאת יושבת במרפסת לבדך בחשכה, כשאת נוהגת בדרכך הביתה אחרי ימי עבודה ארוכים, גם כשדניאל שוכב איתך, את חושבת על אורי לפעמים." היא אחזה בידי בחוזקה. "די!" צעקתי. "צאי לי מהמוח." היא נרתעה. עזבה את ידי, אבל המשיכה. "בנית לכם שם בית בין שבילי הפרדס. הוא מחכה לך שם. לא רק המחשבה, גם האהבה יוצרת עולמות," אמרה בקול חנוק מדמעות. בחוץ התגבר הגשם. השתוללה סופה. החדר החשיך, ורק עיניה זהרו באור תכלכל סגלגל. "זו לא אשמתי שאני רואה," אמרה. היא החלה לבכות. "בעוד ארבע שנים תהיה לך תאונת דרכים." המשיכה. "הכביש העקלקל המוביל לביתך, במעבר של פסי הרכבת. בעוד ארבע שנים בדיוק מהיום. את יכולה לבחור. לאיזה צד תיפלי? אני מקווה כל כך שגם את תעברי. אם ננסה יחד עכשיו, נוכל לראות מבעד למראה איך את ואורי המשכתם. את רוצה?" הנהנתי וחייכתי בכאב.
היא הסתובבה לכיוון המראה. ראינו את השתקפותנו באור הסגלגל. הכעס שחשתי הפך לכאב, ומתוך הכאב צמח לו הכוח. ראיתי את שתינו משתקפות במראה ואוחזות ידיים, כמו תאומות שחברו לישות אחת לרגעים בודדים. "הסדק בקיר," היא לחשה. "מול הספה של המורה למתמטיקה." נשימתי הפכה עמוקה. "הסדק בקיר הוא שביל שמוביל לאזור שטוף שמש," המשכתי. "פרדסים מצדו הימני של הכביש, הים מצדו האחר. בעוד שתי פניות נגיע לבית שלנו. הבית שלי ושל אורי." בין שתי הידיים שלנו שהשתקפו במראה, הסתרך כביש ארוך ובקצהו בית. מכונית נעצרה בקדמת הבית. גבר שנראה בשנות השלושים המאוחרות יצא מהרכב. ההליכה המוכרת כל כך. אורי. לבי התכווץ בחמלה. הפנינו מבטינו זו לזו. האורות הסגולים שבקעו מעינינו התערבלו. ויצרו גוון בהיר יותר.

בדרכי הביתה נעצרתי ליד פסי הרכבת. הבכי הידפק על החזה. ראשי היה סחרחר. ייבבתי. נאנקתי. זעקתי. נזכרתי בתקופות קשות בצעירותי כשהייתי סטודנטית, וחיפשתי במאות ספרים מקצועיים הסברים להתרחשויות המוזרות. מחלות נפשיות. תמיד כדי לחזור ולדעת בבטחה שאין תשובות על פי חוקי העולם הזה. ועכשיו, פגשתי אותה, והיא רק מאשרת זאת. אז מדוע אני נלחמת בה? היא יודעת מה צריך לעשות. צריך להפסיק את התרופות. דניאל לא היה בבית כשנכנסתי. הערב שלו עם חברים. נזכרתי בהקלה. נכנסתי לחדר העבודה והתחלתי לדפדף בספרים, אך בלבי ידעתי שאין בכך כל טעם. בכל זאת, ניסיתי להילחם, מעין מלחמה קטנה, אחרונה. אולי ברגע האחרון לפני שאפסיק את מתן התרופות שלכאורה שמרו עליה עד עכשיו, אמצא תשובות תואמות לעולם הזה. ילדים ללא אמהות חוברים כמו בפיטר פן. גם ילדים שהתעללו בהם חוברים. בוראים עולמות. כנראה נרדמתי על שולחן חדר העבודה, כשלפתע שמעתי את קולו של דניאל מעליי. "אולי מספיק כבר עם כל חומרי ההתאבדות. שתיים לפנות בוקר. אלוהים. את חייבת להרפות קצת מהעבודה." הרמתי את ראשי בבהלה. "כן," הנהנתי וחייכתי חיוך מעושה. עצמתי את עיניי. הבית בין הפרדסים. חשבתי.

למחרת הוריתי לאווה האחות להקטין את המינון של התרופות, וכך עשיתי בהדרגה בשבועות שבאו אחר כך. עתה הלכה נעמי ונתכנסה בתוך עצמה. היא חזרה למצב של אילמות סלקטיבית, אך בכל פעם שהתבוננו במראה יחדיו, התרחבה פיסת העולם שיצרה, וכיסתה חלקים נוספים של המראה. ראינו את במת התאטרון שבה ביים אביה שעוד לא הכירה. ראינו את הספרייה. ראינו ילדים גולשים במזחלות במורד הררי שלג, ושמענו את הקולות שלהם ואת צהלות השמחה שלהם. הכרנו את הארץ הזו שלא היה לה שם. חשתי שעם השינויים הללו גם אני הולכת ומתכנסת בתוך עצמי . דניאל ואני התרחקנו עוד יותר בתקופה זו, ועתה היינו בהליכי פרידה. "איך את מתקדמת?" שאל אותי ד"ר לוין כשחלף על ידי במסדרון. "הבנתי שהיא חזרה למצב האילמות, ושהנטיות האובדניות התגברו? אולי כדאי שתבואי להתייעץ. בואי למשרדי." הוא טפח על שכמי בחביבות והמשיך במורד המסדרון.
"מאוחר מדי," לחשתי בלי שישמע.

ערב אחד, בסוף חודש ינואר, דקות ספורות לפני שהלכתי הביתה, הבטתי מבעד לחלונות הגדולים. נעמי מלווה באחות אווה חצתה את בניין המגורים, והלכה לכיוון הבניין הראשי. היא הרימה את ראשה והביטה בי. הקרניים הסגולות חדות וברורות הגיעו מלמטה עד אליי, ונראו כמו מנהרות ארוכות שכל מחשבותינו עברו דרכן. "היום." שמעתי את קולה בתוך ראשי.
"אני יודעת שבדיוק היית בדרכך הביתה. אני מצטערת. מקרה חירום. היא זקוקה לך." אמרה אווה מתנשפת מהמאמץ שבהליכה המהירה ומהקור, כשנכנסו לתוך הבניין.
"זה בסדר גמור אווה," הנהנתי. "מצאתי אותה במצב איום," לחשה. "אני חושבת שהיא תזדקק להשגחה צמודה עתה." תפסתי את ידה של נעמי בידי. "היא איתי עכשיו אווה. אל דאגה. אעשה את כל הסידורים הנחוצים ללילה. תודה וערב טוב." אווה הנהנה ונעלמה במורד המסדרון. פסענו לחדר היצירה. צעדיה היו איטיים וחלשים כמו של רץ מרתון בסיבוב האחרון. היא רזתה בשבועות האחרונים, היה לה מראה שברירי עוד יותר. נעלתי את הדלת והתיישבנו מול המראה. "עכשיו." שמעתי את קולה בתוך ראשי. היא הביטה בי במבט ממושך. גופותינו התקפלו. היא הייתה בת שמונה ואני בת ארבע עשרה. חייכנו זו לזו. הבטתי בשתי עיניה, אגמים ענקיים ובתוכם שזורים שבילי בריחה חומים. ראיתי את דמותי שלי מתרחקת בשביל. "הנה גם את תבואי בעקבותיי. תמשיכי את התסריט. אל תשכחי. למחשבות יש כוח לברוא עולמות אלטרנטיביים." שמעתי את קולה הילדותי. שפתיה לא נעו. "תודה," היא לחשה לפתע. התחבקנו בחוזקה והיא נמסה בין זרועותיי. בגדיה נפלו על הרצפה הקרה. הבטתי במראה וראיתי את הילדה מתרחקת בשביל, עטופה במעיל צמר חורפי. פתיתי שלג מסתחררים במערבולת ונופלים סביבה, והיא עוקבת אחר אחד במבטה. "לא תלכי לאיבוד עוד, ילדה," לחשתי. המשכתי לשבת שם עוד דקות ארוכות. הבטתי בבית הקטן מבודד בין עצים. הבית ולידו אגם. הבית מזווית אחרת. חלון קטן ודמות מטושטשת שנעה מאחורי החלון. הקשבתי גם לנגינת הפסנתר שבקעה מהעולם האחר. חשתי הקלה גדולה. הגוף חזר להווה. ירדתי מחדר היצירה לכניסת הבניין, ויצאתי החוצה. לא חשתי בקור. אצבעותיי רפרפו על העלים. המשכתי לצעוד למרות הקור. ליטפתי את סורגי הגדר הצפופים. חשתי לפתע במבטו של ד"ר לוין שעמד מאחורי אחד החלונות הגדולים בקומה גבוהה וליווה אותי במבטו. ד"ר לוין. חשבתי. נעצרתי והבטתי אל נקודה רחוקה. מעבר לגדר. נקודה לא ברורה. מקום אחר.
ראיתי אותו, ילד קטן, קשור בחבלים למיטה. חבול ושרוט. עוצם את עיניו. בורא לו עולם אחר. הרמתי את ראשי כדי להביט בו, והאור הסגלגל שבקע מעיניי ומעיניו יצר מנהרת מחשבות בהירה מהקרקע עד לקומת הבניין הגבוהה שבה עמד.
"כן. גם את לוליינית," שמעתי את מחשבותיו. "מהלכת על חבל דק. ואני יודע לאן את רוצה ליפול." המשכתי בדרכי, מלטפת את סורגי הגדר הצפופים.