קטגוריות
פרס עינת 2010

כוכבים

שכבתי על גבי, צפתי. מעל המיטה נתלו מנורות על חוטים דקים, כחולים ואדומים ככלי דם. זרם בהם חשמל. הקשבתי, זה נשמע כמו זרימת מים. המנורות היו כוכבים שקופים אשר הפיצו אור חלש. הבטתי בנוגה, היא ישנה, היא חלמה.

הכוכבים שלה היו ערים, ונזכרתי. נזכרתי במובייל שהיה תלוי מעל למיטתי כשהייתי ילד פיטר פן קטן. גם עליו היו תלויים כוכבים. הם היו עשויים ממראות, והסתובבו סביבי. אולי הם רדפו זה אחר זה ואני הייתי העומד, חשבתי כך, לפעמים. כשהבטתי בהם ראיתי את עצמי בתוך הכוכבים, והייתי בוחר אחד מהם, רק אחד, הוא עולם ומלואו.
לא הצלחתי להרדם. יום אחד האדמה רעדה והחוט נקרע. המובייל נפל והמראות נשברו. אספתי את השברים החדים כסכינים. אף אחד לא יידע שלפני כן הם היו כוכבים נוגים. אף אחד כבר לא יודע, ואני, אני אשכח. עצמתי את עיניי, כמעט לחלוטין, והקשבתי למים הזורמים בנהר. דמיינתי שכתמי האור הם גחליליות והוילון המרחף עשוי מעלים, והם נעים לפי קצב פעימות האוויר. אך היה לי קשה, קשה כל-כך להתעלם מהחוטים הכחולים והאדומים. הכחולים היו כמו חבורות עמומות על כנפי הגחליליות, והאדומים כמו שריפה העומדת להתפרץ ולשרוף את היער ולשרוף אותי ולשרוף.
אני מנסה להיזכר עכשיו ברגע הזה, ברגע אחד, רק אחד לפני שנרדמתי, ובו היא ישנה ואני הבטתי בה. למחרת היא עזבה. תהיתי האם כך נראה האושר רגע אחד לפני שמאבדים אותו.

*

לנוגה היה שער ארוך ויבש אשר לכד חיפושיות, עיניים ירוקות אשר לכדו את הגוון המדויק של העשבים ביניהם הן התרוצצו וחיוך אשר לכד אותי, במקום הזה. כמו כלוב, בתוך השיניים שלה. על הלשון שלה, כשנישקתי אותה, אני זוכר, היה טעם של דבש, לא, של צוף. של פרפר שנמשך לאש, של חופש. היו לה גם עגילי מראה כחולים, זה משהו שאני נתתי לה. כשהיא עזבה בחצות, ממהרת, אחד מהכוכבים נפל. תליתי את הכוכב הבודד על שרשרת ואותה תליתי על צווארי. היא נמלטה בכרכרה כסופה שבתוכה אהוב חדש וחומר נפץ. לא האמנתי שהיא תשתמש בו, בחומר הנפץ, אז הייתי רגוע. היא הייתה רגועה שיהיה לה את חומר הנפץ הזה. הסוסים פרשו כנפיים, וגם היא. לא הלכתי לחפש אחריה, זאת לא אגדה כזאת. זאת לא אגדה.
לא אספר לכם עליה יותר. את הדברים שאני עדיין זוכר, אני שומר לעצמי. גם אם אספר, לא תאמינו. וגם אם תאמינו, זה יכאב. אתם עלולים להתאהב בה. אתם יכולים לשנוא אותי, זה כואב פחות.
אני שומר עליכם, אני מלאך. הייתי. אתם מאמינים במלאכים?

*

אני מחכה ליד האגם הגדול. הוא כחול ובמרכזו שוכן צל שחור, כמו כתם נפט. אני מביט בהשתקפות דמותי הכחולה במימיו, ולרגע נדמה לי שהיא מביטה בי. רקסי בועטת בעץ והאיש אשר טיפס עליו אוחז בענפיו כבקרנות מזבח. הו, האירוניה. אני שונא אותך, אירוניה. לא אני ולא רקסי נכרות את העץ כדי להפיל אותו, הוא יודע. היא חושפת שיניים ומתחילה לנבוח.
"גררר…" רקסי נוהמת.
האיש מהדק את אחיזתו עד שאצבעות ידו האחת מלבינות סביב עדשה ומראה שחורה כפחם שהוא אוחז ואצבעות ידו השנייה מלבינות סביב הענפים כזחלים המתפתלים בין העלים. כעת גם פניו מלבינות, מחווירות, בעוד רקסי מנסה לטפס על העץ, שורטת ונוהמת. "כלבה פסיכפוטית," הוא מסנן.
"אני מחכה. מה שעולה חייב לרדת." היא אומרת, רוקעת ברגלה על האדמה. "אני מחכה, וכשאתה תרד, אני אוריד אותך לתוך הגרון שלי עם כוס משקה וקוביות קרח. אתה תצטער על כך ששרפת את היערות, את החיים בתוכם, את החיות." היא פותחת את פיה וחושפת חיוך חושף שיניים. " מממ… אתה נראה טעים."

*

רוקסן, אז עוד קראו לה רוקסן, הייתה מלאכית של כלבים. כן, גם לכלבים יש מלאכים. היום היא כבר לא. פיטרו אותה.
ישנם מלאכים אשר מתערבים, נסחפים בלהבות הרגשות שלהם, אז הם מפסיקים להיות מלאכים. למלאכים אסור להתערב, אז הם הופכים להיות בני-אדם. בני-אדם יכולים להתערב, והם גם יכולים שלא.
חשבתם שזה להיפך, לא? שאנשים הופכים למלאכים? ובכן, לא.
רוקסן הייתה אחראית על שאיבת נשמות של כלבים גוססים. היה לה מכשיר כזה שדומה לשואב אבק, והנשמות של הכלבים היו נובחות ביגון וייסורים בזמן שהיא הייתה שואבת אותן. היא הייתה מלאכית טובה, חרוצה ומסורה, כמו דבורה. היא ליטפה את הכלבים, את פרוותם המרוטה. גופות הכלבים היו מוטלות ברפיון מלבד טיפות נוזל שזלגו מעיניהם, הן דמו לדמעות אך הן לא נצצו ולא היו מלוחות. לא היה להן טעם, היא בדקה. והמשימות שנתנו לה, הן רק הפכו לקשות יותר ויותר ויותר, ויותר מדי.
יום אחד היא ריחפה מעל לכביש מהיר כדי לאסוף את נשמה של כלב דרוס. הבעלים שלו כנראה רצה להיפטר ממנו וזרק אותו בצד הדרך. היא ראתה הכל משם, מלמעלה. הכלב רץ אחרי המכונית, נובח, בוכה, והמכונית המשיכה לנסוע. ואז מכונית שנסעה בכיוון הנגדי התנגשה בכלב והוא מת. הבעלים שלו עצר, ככה, באמצע הכביש, ויצא. הוא לא ניסה לעזור, הוא היה משותק. הוא רק עמד, ידיו על ראשו, ובהה, ללא הבעה. רוקסן ירדה מהשמיים והתכופפה. האיש המשיך לעמוד ולהסתכל. רוקסן התעצבנה, למה הוא מסתכל? למה הוא לא עושה כלום? היא קמה ובבת-אחת התחילה לנבוח עליו. רוקסן קצת נבהלה מהנביחות שלה, וגם האיש, שכמעט ולקה בהתקף לב. הוא מצמץ פעמיים, בטוח שהשתגע. סופית, כלומר. הוא מיהר למכוניתו והסתלק.
והיה יום אחר בו היא נסעה, נסיעה קצרה וקופצנית לפארק שבשכונה, ורוחות של כלבים מתים רדפו אחרי מכוניתה. היא נשלחה לשאוב נשמות של כלבים אשר מתו בידי נערים ונערות שהתעללו בהם. הם שברו עליהם מקלות וזרקו עליהם בקבוקים ריקים. הם הדליקו מצית ושרפו את קצות זנבותיהם. רוקסן נבחה ונבחה עליהם, אז היא כבר התרגלה לנביחותיה. גם הם לא נבהלו. הם היו שיכורים והם צחקו. רוקסן התעצבנה יותר ויותר ויותר, ויותר מדי. הכלבים היו מוטלים בערמה והיא שאבה את נשמות כולם יחדיו. היא מיהרה למכוניתה והסתלקה. אך לפני שהסתלקה, היא נשכה אחד מהם. הזרת שלו דיממה.
גם אתה היית נושך אותם, היא אמרה לי, אם היית במקומי.
אז פיטרו אותה.
לרוקסן, כלומר לרקסי, יש שיער שחור רך חלק קצר וחד. יש לה עיניים רעות. היא לא נחמדה. אל תטעו לחשוב שהיא נחמדה. היא אוהבת לרדוף אחרי חתולים, לאכול מזון לכלבים ולנשוך אנשים, בשביל הכיף. הכנפיים שלה נשרו, ובזמן האחרון, כך שמתי לב, התחיל לצמוח לה זנב.

*

רקסי בועטת שוב בעץ והפעם האיש נופל. היא רודפת אחריו לתוך האגם. הוא רץ לתוכו ונבלע בתוך הכתם השחור שבמרכז. שיכבת האדמה הסמוכה לאגם מתחילה לנוע, עשבים שחורים בוקעים ממנה. העין נסגרת ונפתחת. אה, אז זה לא אגם, אני חושב. אני צריך להפסיק להאמין לדמיון שלי, הוא אוהב לשקר לי.
"הב," רקסי צוחקת.
אני כועס. "רקסי, מה עשית? היו לנו את כל הראיות להרשיע אותו. הכלים בהם הוא השתמש עוד היו בידיו. אני אפטר אותך! אסור לך לעשות את זה, אסור לך לעשות דברים כאלה. אני צריך לפטר אותך…"
"סליחה," היא אומרת מבלי להצטער.

*

אתם מאמינים במלאכים?
אני מלאך לשעבר שעובד בארגון. לא אגלה לכם את שם הארגון כי אז הוא ישמע לכם יותר אמיתי, ואולי תלכו לחפש אותו. בסיפור הזה, כפי שאתם כבר מבינים, לא מחפשים. לא אני, לא אתם. וגם לא מוצאים, מן הסתם. גם לא אגלה לכם את שמי.
אני עובד במחלקה לחקר מראות ומניעת שימוש בכוחותיהן. החוקר שאייש את התפקיד לפניי מנע את השימוש בכוחותיהן בעיקר על-ידי הסתרת המידע אודות קיומם. אני לא עובד כך, אינני מסתיר מידע, אך גם לא אגלה אם לא ישאלו אותי.
רקסי היא העוזרת שלי. עובדים רבים במחלקה זו בארגון הם מלאכים לשעבר. אתם מאמינים במלאכים? ובכן, חלק מהמלאכים כבר לא מאמינים בבני-אדם. כמו רקסי. כמו המלאכים שקשרו את עצמם לעצים ולפני שבאו אנשים עם דחפורים הם פשוט הניעו את כנפיים ועפו מעלה-מעלה, עם כל הדובים והיער. כשבאו האנשים עם הדחפורים הם היו מופתעים ממה שמצאו, כלום. אותם מלאכים נטעו את היער חזרה על ענן, זה שדומה לארנב, בטח ראיתם אותו פעם.
ישנם שלושה כוחות נסתרים אשר גיליתי במראות. אתם סקרנים? אני צריך שתשאלו אותי כדי שאגלה. קדימה, תשאלו, לפני שיהיה מאוחר מדי.

הדבר הראשון שגילתי, עוד לפני שהתחלתי לעבוד כאן, הוא שישנן מראות נדירות המהוות ראי לעולמות אחרים. גיליתי זאת כבר כשהייתי ילד קטן והבטתי בכוכבים שהיו תלויים מעל למיטתי. הייתי בטוח שאחד מהם, הכוכב שלי, קסום. תהיתי מדוע המראה זורקת אור, והבנתי שודאי ישנו אור הפוגע בה גם בצד השני, פוגע באור שכאן, ונזרק חזרה. הייתי צריך לכבות את האור בחדרי, אז יכלתי לראות. הבטתי טוב-טוב בתוך הכוכב. התרכזתי. גם בצד השני היה חושך, וגם כוכבים. הם היו עגולים וקטנים ומסתובבים והם זהרו באור חזק מאוד מסנוור, כחול. התרכזתי. היה שקט מוחלט, דממה. ראיתי שעל כל כוכב יושב איש אחד. התרכזתי. והאנשים יושבים על הכוכבים שלהם ומביטים בטלסקופ על האנשים בכוכבים האחרים. אחד הכוכבים חלף על פניי, קרוב, אבל לא יותר מדי. גם אני הבטתי באנשים, מהופנט. הכוכבים הסתחררו.
הייתה רק פעם נוספת אחת בה נתקלתי במראה כזו. מעברה השני ראיתי רק תורים ארוכים, אינסופיים, של אנשים. לא הצלחתי לראות לאן הם מובילים, והם התקדמו לאט מאוד. אני לא יודע למה, אבל פתאום הדמיון שלי ברח והשתולל והתחלתי לפחד מאוד. הפסקתי מיד להסתכל, רועד ומזיע.

את הדבר השני גיליתי כשהתחלתי לעבוד כאן, לאחר שפיטרו אותי מלהיות מלאך, לאחר שאני ומספר מלאכים אחרים מהקבוצה נתפסנו לאחר שרצחנו רוצח וגם… אני לא רוצה להיכנס לזה. זו הייתה טעות. בכל-אופן, נשלחתי לסייע לאדם שטען שיום אחד חברתו נכנסה למראה. בדיוק כך.
הוא סיפר לי מה קרה. הם רבו. היא רצתה שהוא יסייע לה במשהו, במשהו מסוכן, והוא לא הסכים. היו צעקות. הוא אמר לה שהיא טועה ושהוא לא רוצה להתערב, הם כבר עשו די והותר. וגם, שהוא חושב שכבר עלו עליהם, וגם, שזו לא הדרך הנכונה. הצעקות התגברו. ומאוחר יותר, כשהיה שקט, כשהיה חשוך, הוא ראה אותה עוזבת. היא לקחה מזוודות ונעמדה מול המראה, ובבת-אחת צעדה קדימה ונכנסה לתוכה. הוא אמר לי שהוא בטוח במה שהוא ראה. זה מה שקרה, הוא חזר ואמר בשקט, אולי לעצמו. הוא חיפש אותה במציאות, ולא מצא.
הוא הביט בכוכב התלוי על השרשרת שלי, וביקשתי ממנו שימשיך בסיפורו. הוא אמר לי שלפעמים הוא רואה אותה הולכת בתוך מראות. ובזמן האחרון, זה החריף. הוא רואה את השתקפותה גם בחפצים אחרים, כמו חלונות או רצפה נקייה או בעיניים של הבנאדם שעומד מולו. לפעמים, כשיורד גשם, זה הכי גרוע. ההשתקפות שלה חוזרת מהשלוליות ומכל טיפות הגשם והוא יכול לראות אותה ממש שם, הולכת ברחוב שלהם. הוא לא יכול להמשיך ככה.
הוא ביקש ממני לפתור את זה.
הוא אמר לי שהוא אוהב אותה אבל אני יכול להעלים אותה אם אני רוצה, לא אכפת לו, העיקר שהוא לא יראה אותה יותר.
הוא אמר לי שהוא לא רוצה לראות אותה יותר, שהוא רוצה לשכוח אותה ולא יכול. קינאתי בו. חשבתי מה אפשר לעשות. הוא חיכה. הוא הביט בעיניי והתכווץ.

את הדבר השלישי והאחרון הייתה זו רקסי שגילתה כשהתחילה לעבוד לצדי. הצגתי בפניה חדר בארגון אשר היה עמוס במגוון מראות, בכל הצורות והגדלים. זה היה המחסן. חלקן היו בארגזים אשר בהמשך ירוקנו בקרקעית האוקיינוס. היא התבוננה במראות שהקיפו אותה ולפתע זקפה אוזן. היא צעקה עליי אם אני שומע רעש, קולות. איזה רעש? שאלתי וגם עניתי. היא התעצבנה ונבחה. היא קרבה את אוזנה לאחת המראות ואמרה שהיא שומעת דיבורים, אנשים מדברים. לא בדיוק, זה נשמע יותר כמו… היא ניסתה להתרכז. כמו…
כמו?
כמו מחשבות, היא ענתה.
אמרתי לה שאני לא שומע כלום.
אולי הצליל של המחשבות הוא כל-כך חלש שאתה יכול לשמוע אותו רק כשהוא בתוך הגולגולת שלך, היא ענתה. לכן אתה יכול לשמוע רק את מחשבותיך שלך, היא המשיכה. ואני כלב, אני יכולה לשמוע יותר טוב ממך.
את לא כלב, התעצבנתי.
מה שתגיד, היא אמרה. יכול להיות שמראות אוגרות מחשבות, לכן הן מחזירות קרני אור. חפצים אחרים בולעים קרני אור ומחזירים מחשבות. המחשבות מצויות בריכוז גבוה בתוך המראות האלה, וכשאני מתקרבת, אני יכולה לשמוע אותן. לא אגלה לך מה אני מגלה כאן, אם כי אנשים חושבים בעיקר על שלושה דברים. אתה לא תאמין, יש כאן גם דברים מעניינים – סודות, מזימות.
לא האמנתי.
תקרב את ראשך למראה, היא אמרה, כדי שמחשבה תקלט כשהגלים שלה חזקים מספיק. עשיתי כדבריה, ושאלתי אותה על מה חשבתי. היא צחקה בשעמום ואמרה, חשבת – לא לחשוב לא לחשוב לא לחשוב.

*

"בגלל שסיימנו מוקדם -" רקסי מתחילה לאמר.
"ואני עדיין כועס בג-" אני קוטע אותה.
"ביקשתי סליחה," היא קוטעת אותי. "בגלל שסיימנו מוקדם," היא ממשיכה, "אני רוצה להראות לך משהו. גיליתי דבר רביעי."
"מה?" אני שואל כדי שהיא תמשיך.
"מצאתי מראה אשר גר בה יצור שיכול לראות מתוכה מה קורה בכל מקום בעולם. הוא יכול לאתר כל יצור חי. היא נמצאת בביתו של גנב אחד, הוא גנב אותה ממלאך. הוא מתכנן למכור אותה בשוק השחור. אפשר לבדוק את העניין. זה מעניין אותך?"
כן. אולי אני אוכל לדעת איפה היא נמצאת. לא כדי שאחפש אותה, רק כדי לדעת שהיא עדיין שם, איפשהו. כן, אני רוצה מאוד, כמו שריפה בעצמות ועשן בורידים. אני מרגיש עקצוץ על גבי העור, כאילו מגרדים עליו גפרורים. "זה מעניין אותך?" אני מחליט לענות כך.
"זה לא כלב," היא מושכת בכתפיה, "אבל זה מעניין, יחסית."

*

אני ורקסי דופקים על דלתו של הגנב. הוא פותח את הדלת ונשען על המשקוף, מעשן.
"אנחנו מהיחידה לחקר מראות של הארגון," אני מציג בפניו את התג המוזהב. "אנחנו רוצים להעיף מבט במראה שגנ…אמממ, רכשת לאחרונה."
"אתם מלאכים, לא?" הוא שואל, חוסם את הכניסה. "אתם חושבים שאתם כל-כך טובים, לא?"
"לא," רקסי עונה על שאלותיו. על הראשונה, לפחות.
"מלאכים שאומרים שהם לא חושבים שהם כל-כך טובים הם שקרנים." הגנב קובע, נושף עלינו עשן. "איפה אתם כשאין כסף כדי לפרנס משפחה, כדי לשים אוכל על השולחן? הא? איפה הייתם בזמן ה-"
היא נובחת וקוטעת אותו. "תן לנו להכנס אם חייך חשובים לך."
"חייו של אף אחד לא חשובים במיוחד." הוא עונה ויורק. הוא זז הצידה ונותן לנו לעבור. רקסי בכל זאת דוחפת אותו, "בן-אדם טיפוסי," היא מסננת לעברו.
המראה נמצאת בסלון. עשן ממלא ומציף את חלל החדר. אני משתעל. רקסי יושבת זקופה, משגיחה על הגנב. הוא מגלגל את עיניו וממשיך לעשן.
אני מתכופף כדי להביט במראה. הכוכב הכחול התלוי על השרשרת שלי נשמט, נופל, ומתגלגל אל מתחת לאחת הספות. אני אקח אותו אחר-כך. בתוך המראה יושב זחל זעיר וירקרק. "אני רוצה לדעת היכן נמצאת המלאכית נוגה," אני פונה אליו.
"המלאכית נוגה…" נראה שהוא מתאמץ כדי להתרכז. "שגיאה."
"מה?" הריח של העשן חודר לנחיריי, לריאות.
"שגיאה." הוא חוזר לאט. "מלאכית נוגה – לא קיים."
"מה?" אני לא מצליח לחשוב על שום תגובה אחרת.
"אולי דמיינת אותה?" הוא מציע בידידותיות.
אני מתחיל לרעוד ולהזיע. למה הוא מתכוון, אולי דמיינתי אותה? למה הוא מתכוון? זה לא יכול להיות. לא. אני לא מאמין לו. אני מחליט שלא להאמין לו. אבל… אבל הוא יודע לאתר כל יצור חי.
אני משתעל שוב ומביט בחלון. היה בחוץ פיצוץ. שריפה, והיא מתקרבת. אני רואה, היא מתקרבת. גם רקסי והגנב רואים. אני פורש את כנפיי וממהר לתפוס את רקסי והגנב. "לא!" הגנב מוחה ומשתחרר מאחיזתי, "תציל את אשתי ואת הילד! הם בחדר שבקצה המסדרון!"
אני עף לשם, הכל קורה כל-כך מהר. אני אוחז בהם, נאחז בהם. הם נאחזים בי. אני מתקרב לדלת, מסובב את הידית.
אתם מאמינים במלאכים?