קטגוריות
מסלול רגיל 2016

בראשית הייתה התבוסה מאת אורי ליפשיץ

חיבוקי הביט מעבר לפינה. אור ירח חיוור הדגיש את אסופת הצללים שכיסו את המסדרון האפלולי כמו שמיכת צמר מפוספסת. הכף שלו הייתה לחה מזיעה והוא ניגב אותה בהיסח דעת על המצח השעיר שלו. הזיעה מצמידה את התלתלים החומים לעורו הרקום. הוא יצטרך לחצות את המסדרון והזמן לא היה לטובתו. קטר וגי'ג'ו מחכים לו בחדר הכניסה והוא חייב לספר להם את מה שהוא גילה, אחרת הם לא ידעו, הם לא יוכלו לדמיין לעצמם את גודל הסכנה. חיבוקי העיף מבט נוסף מאחוריו ואז לאורך המסדרון, התנועה היחידה שהוא ראה הייתה של הצל שלו, דמות של דובי כנגד הקיר האפור. הוא נשם נשימה עמוקה, כיווץ את השרירים ברגליו והחל להתקדם. צמוד לקיר. אף הכפתור שלו מנסה להריח כל תנודה באוויר הקריר של השחר המתקרב. עקצוץ חשמלי קל באוויר נגע בו, זה רק חשמל סטטי, הוא חשב, רק חשמל סטטי. חלק אחורי בראשו ידע שזה לא המצב. זה היה רק הרמז הראשון לכך שהדברים עומדים להסתבך. חיבוקי הגביר את קצב ההתקדמות שלו. האוויר נהיה יבש. ריח של אוזון וסוללות ישנות חלחל דרך החורים בכפתור במרכז פרצופו. כפות ידיו החלו להרגיש רטובות שוב. רגליו הקטנות החלו לרוץ כאילו מעצמן, קולות כפות רגליו המטופפות על הרצפה מתעצמות. דוב קטן ומרופט, אץ לאורכו של המסדרון הקטנטן. אוזניו התמלאו התנשפויות קטנטנות. משהו קפץ מתוך האפלה לעברו. חיבוקי זעק והניף את ידו, מעיף את החפץ הקטן שבתוך כפו מבעד לחריץ בדלת המרוחקת. הוא הספיק לראות את הקפסולה נופלת לעבר החשיכה בזמן שהוא חש טלפיים ננעצות בגופו, צליל של בד נקרע מילא את אוזניו וצווחה שקטה של שפתיים מלאות צמר גפן מילאה את המסדרון. הצללית של חיבוקי נעצרה לרגע לפני שהיא התפצלה לשני חלקים. הראש הקטן התגלגל על הרצפה הרחק מהגוף הצמרירי. השפתיים הרכות עוד ניסו למלמל, לצעוק, להזהיר, להצטער. אבל זה היה מאוחר מידי. הדוב נפל על הרצפה.

"הוא לא יחזור" קטר אמר וניער את ארובת העשן שלו כנגד דלי של חלקי הלגו, "כל מה שמצאתי בנקודת המפגש היה זה" הוא הושיט לג'יג'ו את הקפסולה השחורה. אצבעות הפלסטיק הקטנות של ג'יג'ו נסגרו סביב לקפסולה בחוזקה, פרקי האצבעות לבנות מהמאמץ. מסביב למותניה חגורה החזיקה צמד אקדחים והרובה שלה היה נכון בידה השמאלית. היא הייתה מוכנה לכל אויב שיבוא לקראתם אבל הדממה עצבנה אותה. "אנחנו צריכים לחפש אותו" קטר אמר. ג'יג'ו המשיכה להביט בדלת הפתוחה למחצה בקצה החדר שהובילה למסדרון לשאר חלקי הבית. היא שלפה את הסיגר הכבוי מבין שפתיה, אספה רוק וירקה את העיסה הירוקה על שולחן העץ. "לא, אנחנו צריכים לחזור ולדווח" היא אמרה. קטר מלמל משהו בינות לתנועה של גלגלי השיניים שלו. גם מבלי לשמוע מה הוא אמר היא ידעה מה הוא חושב, גם היא רצתה להישאר אבל היא ידעה שזו תהיה טעות.

ג'יג'ו הביטה מעלה לכתובת מעל לכניסה למערה התת קרקעית שם שכן הבונקר. הכיתוב היה דהוי ומתקלף עוד כשהיא הגיעה לבונקר לראשונה, היא קראה את המילים עכשיו באותו תחושת ייאוש שהיא חשה כשהיא קראה אותם לראשונה "בראשית הייתה התבוסה". לפעמים, כשחזרה ממשימה מוצלחת הייתה לה מספיק אנרגיה להסתכל על הכתובת עם קריאת תיגר במבטה. היום לא היה אחד מהימים הללו. קטר נשף נשיפה מלאת פיח של חוסר סבלנות מאחוריה, והיא נאנחה והמשיכה פנימה. לקח להם יום שלם של מסע להגיע בחזרה לבונקר ושניהם היו מותשים. מספר הצעצועים בבונקר ירד עם השנים, אבל הבונקר עצמו הצליח לשמר איזושהי תחושה של חיים. ג'יג'ו נפנפה לשלום לקרברוס ושפרד, שישבו בבוטק'ה הקטן של הש"ג ושפרד נפנף לה להיכנס. החצץ האפור מתחת לרגליה השמיע רשרוש צורם, רשרוש שהיא תמיד קישרה עם הבונקר, עם הבית. "אני צריכה ללכת לדווח" ג'יג'ו אמרה לקטר, "תארגן לנו משהו לאכול?" הקול שלה עלה לקראת סוף המשפט בנימה של שאלה. היא עדיין לא הייתה בטוחה איך קטר הרגיש, הוא כמעט ולא אמר מילה מאז הבוקר. הוא רטן לאות חיוב והתחיל להתגלגל לכיוון המגורים. היא חיכתה בכבדות עד שהוא התרחק לפני שהיא נשמה את אנחת הרווחה. הם עברו הרבה ביחד אבל היא חששה שהיום היה יותר ממה שהוא יכול לשרוד. חיבוקי והוא היו חברים.
היא החלה לצעוד לעבר קופסת הקרטון הגדולה בפינה הצפונית של המתחם. ליד הקופסה ישבו קבוצת צעצועים צעירים והאזינו לצ'יף מספר להם את הסיפור היחיד שעוד טרחו לספר בתוך הבונקר, את סיפורה של המלחמה הגדולה. "בראשית הייתה התבוסה, כשיצירי החשמל עלו והדיחו את האהובים… " קולו של הצ'יף הדהד בקרב הקבוצה הקטנה שישבה במעגל סביב למדורה. ג'יג'ו הביטה בפרצופים שאור הלהבות האיר למחצה. איזה עתיד יכול כבר להיות להם? בשר תותחים לעוד קרבות מאסף? קורבנות בצד הדרך לשום מקום כמו חיבוקי? אחד מהחדשים היה דובי קטן. ג'יג'ו האיצה את צעדיה. היא לא יכלה לחשוב על העבר, היא חייבת להתמקד בעתיד במקרה הטוב ובהווה במקרה הרע. העבר תמיד היה ותמיד יהיה חסר משמעות. היא דפקה על דלת קופסת הקרטון ופתחה אותה מבלי לחכות לתשובה.
דיוק ופריים הפנו את ראשם מהשולחן כדי להביט בה. דיוק החזיר מיד את מבטו למפה המונחת על השולחן, לא מקנה חשיבות לכניסתה לחדר. פריים חייך לעברה מכיסא הגלגלים שלו, "טוב שחזרת ג'יג'ו, התחלנו לדאוג" פריים אמר. דיוק לא הגיב, מנקודת המבט שלה כל מה שהיא יכלה לראות היה את בלורית הפלסטיק הבלונדינית של דיוק. "תודה" היא הגיבה לפריים. "את, קטר וחיבוקי מצאתם משהו שמיש בבית מספר 13?". היא נשמה נשימה עמוקה "לא מצאנו שום דבר שמיש. חיבוקי לא חזר". פריים הרכין את ראשו "אני מצטער לשמוע". "אמרתי לך שלא היינו צריכים לשלוח אותם" קולו של דיוק היה קר "למה לשלוח חיקויים לעשות עבודה של צעצוע מקורי? אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שטויות כאלו". פריים הושיט יד ואחז בזרועו של דיוק, הייתה פלדה בקולו כשהוא דיבר "זה לא הזמן, דיוק". החייל העיף מבט זועף לעברה של ג'יג'ו ואז הפנה את מבטו לעבר פריים, הוא נאנח ויצא מהחדר. צליל הדלת שנטרקה מאחוריו הדהדה בחדר הקטן. פריים הסתכל לעברה של ג'יג'ו. "את בסדר?", "כן, אני לא יודעת כמה קשה קטר ייקח את זה. הוא וחיבוקי עברו הרבה ביחד". פריים הנהן. הוא איבד מספיק חברים לנשק בשנות חייו בשביל לדעת ששום דבר שהוא יגיד לא ישפיע על איך שג'יג'ו מרגישה עכשיו. כשחייל שלך נופל זו האחריות שלך, לא משנה אשמתו של מי זה. היא הוציאה את הקפסולה מכיס הדגמ"ח שלה והניחה אותה על השולחן. "זה מה שמצאנו בנקודת המפגש. חיבוקי השאיר את זה בשבילנו". קופסת הפח הקטנה נראתה ירוקה באור הצהוב של החדר. "אני אטפל בזה" פריים ענה והרים את הקופה הקטנה, "את לכי לנוח". היא יצאה מבלי לומר מילה נוספת.
ג'יג'ו וקטר ישבו ואכלו מבלי להחליף מילה. היא רצתה לומר לו כל כך הרבה דברים אבל כולם נראו כל כך חסרי חשיבות. כשקבוצת הצעירים עברה מולם שניהם הביטו בהולכים מבלי להניד עפעף. כמה דקות לאחר מכן הם כבר היו במגורים. המזרן מתחת לגופה של ג'יג'ו הרגיש דק וזוויתי למרות שהוא היה הדבר הרך ביותר שהיא ישנה עליו מזה ימים. היא חלמה על עקצוצי חשמל וריח של אוזון, על צרחות של חברים ועל מוות. כששעון מעורר העיר אותה ואמר לה להתייצב בחדר הפיקוד לקח לה כמה דקות להבין איפה היא.
"אתם יוצאים שוב". הראש של ג'יג'ו פנה לפריים בחדות, "שוב? כבר?". "כן, חזרה למספר 13". "זה טירוף" ג'יג'ו ענתה מיד "זה היה טירוף אתמול וזה עוד יותר טירוף היום. אם דיוק רוצה לשלוח אותי למות הוא יכול לעשות את זה בלי להרוג את קטר. קטר הוא לא…" זרם המילים שלה התייבש באחת, היא אפילו לא הייתה בטוחה מה בעצם המילה הבאה שהיא רצתה לומר. קטר הוא לא חיקוי כמוה? קטר לא הורכב בקוריאה? קטר לא היה טעות בהרכבה של שני עיצובים? לא. קטר לא היה אף אחד מהדברים האלו והיא הייתה כולם. הטעות הזו הצילה את החיים שלה הרבה פעמים, אם לא היו מרכיבים אותה מדמות של גיבורת פעולה היא לא הייתה שורדת חצי מהחרא שהיא עברה. אבל זה לא שינה כלום בעיני צעצועים כמו דיוק.
יד קרה נגעה ביד שלה. בזמן שהיא הייתה אבודה במחשבות פריים התגלגל לעברה והחזיק את ידה בידו המתכתית. "ג'יג'ו, תקשיבי לי", משהו הבהב בעיניים של הרובוט הזקן. "יש משהו בקומה השנייה של הבניין. בחדר הדרום מזרחי. אנחנו לא יודעים הרבה אבל אנחנו חושבים שזה חשוב וזה לא יכול לחכות". ג'יג'ו הסתכלה בעיניו של הרובוט. ברור שזה לא יכול לחכות, היא חשבה לעצמה. עוד כמה חודשים ולא יישאר אף אחד מאתנו.
כשהיא מצאה את קטר הוא כבר היה אחרי ניקיון, היא הייתה מטונפת כמו קפיץ חלוד. הוא גם היה מוכן לצאת. מישהו כבר עדכן אותו. היא הנהנה לעברו, הוא הנהן לעברה והם יצאו לדרך. השמש ליוותה אותם בזמן שהם טיפסו מעל הריסות, עקפו מכשולים והתקדמו באיטיות. הדרך כולה הייתה זרועה גופות, חלקי צעצועים זרוקים בכל עבר. למרות שהדרך מהבונקר ליעד הייתה במעלה הגבעה בחום של השמש, פחד קר קינן בתחתית עמוד השדרה של ג'יג'ו. זה היה רעיון רע לחזור לבניין הארור הזה. לקראת הערב עננים כבדים הסתירו את השמש אבל האוויר עדיין היה חם ומחניק. שניהם חרקו שיניים והתקדמו, היא צעד אחר צעד והוא גלגל אחר גלגל. הם הגיעו לבניין 13 שעתיים אחרי השקיעה, צללים ארוכים נמתחו לצד בריכות של אור ירח כסוף. כל חלון נראה כמו רכס שמסתיר מארב. כל תנועה של האוויר כהכנה למתקפה.
ג'יג'ו התקדמה עם הנשק שלה צמוד לכתפה בהיכון, קטר התקדם עם המקלע הכבד מאחוריה, מוודא ששום דבר לא מתגנב מאחוריהם. שניהם עושים יותר רעש משהיו רוצים בדממה של הלילה. הם אף פעם לא היו טובים בשקט, חיבוקי היה הסייר הקדמי שלהם. הם נכנסו לבניין דרך החור בקיר. מעליהם, על גבי השולחן היה מונח דלי הלגו שמאחוריו הם חיכו לחיבוקי רק לפני יום. המסדרון הוביל דרומה מתחת לשורת חלונות מנותצים שלא יכלו לעצור את אור הירח מלפלוש לבניין. גרם מדרגות הוביל מזרחה לעבר הקומה השנייה. הם עלו במדרגות באיטיות. קטר נעמד מתחת למדרגה ומחפה בזמן שג'יג'ו עולה ומושיטה יד בכדי לעזור לו לעלות. מדרגה אחר מדרגה. רחש כנפיים גרם לשניהם לקפוא במקום בנשימה עצורה אבל הרחש התרחק בהדרגה והם המשיכו את הטיפוס מעלה. בקומה השנייה שניהם ראו את הדלת הבודדה שהובילה לחדר הפינתי. ג'יג'ו הובילה וקטר מאחוריה. לאחר כמה גלגולים קטר נעצר, ג'יג'ו נעצרה בתגובה ונסוגה לעברו. "מה קרה?" היא לחשה. "אחד מהם מתגנב מאחורינו" קטר ענה, היה משהו פשוט ומוחלט בקולו "אני אסתובב ואסתער עליו, את תרוצי קדימה, תראי מה יש בחדר ותמשיכי ליציאה מהחלון". "זין", ג'יג'ו לחשה "נסתער עליו שנינו" היה ייאוש בקולה. היא ידעה שזו טעות אבל היא לא רצתה לאבד עוד חבר. קטר הביט בעיניה "לא. זה מסדרון חלק בלי מסתור, אני הרבה יותר מהיר ממך. לי יש סיכוי, לך לא". הוא צדק. היא ידעה שהוא צודק. כמו שהוא ידע שהיא צדקה כשהיא אחרה שהם לא יחכו לחיבוקי. "אני אחכה לך 30 שניות על אדן החלון, תהיה שם או שאני ארה בך" היא אמרה לבסוף, "וזו פקודה". זו הייתה הפעם הראשונה שהיא פקדה עליו משהו, קטר כמעט חייך. "כן המפקדת". בשריקה חדה ועננת פיח קטר הסתובב ונסע במהירות לאחור, המקלע על גבו יורק קליעים בקצב מהיר שזמזמו דרך האוויר ישירות מעלה. צווחה מחרידה נשמעה מהצללים שליד התקרה. ותנועה חדה. ריח של אוזון וחשמל מילא את נחיריה של ג'יג'ו. היא נשמה נשימה עמוקה, הסתובבה ורצה לתוך החדר.
אור הריח שטף את החדר כולו. השטיח האדום נמעך תחת רגליה בזמן שהיא רצה קדימה עד שהיא נעצרה חסרת מילים. עיניה מטפסות מעלה עד שהבחינה בכל מה שמולה. מעליה עמד יצור ענקי, גדול יותר מכל דבר חי שהיא ראתה אי פעם. הוא היה גבוה ממנה בלפחות מטר וחצי. כף רגלו כמעט מעכה אותה כשהוא צעד. היא הרימה את הנשק שלה אבל ההלם מנע ממנה לכוון את הכלי. קול מהדהד נשמע מכיוונו של היצור וג'יג'ו כיסתה את אוזניה בידיה. מאחוריה, קטר התפרץ לתוך החדר, מוות מרחף מאחוריו על כנפיים חשמליות. הענק הניף את ידו ואחז באחת הכנפיים החשמליות והשליך אותן ואת בעליהן לעבר הקיר כאילו היו מטרד חסר חשיבות. מטר של ניצוצות נחת מטה על גבי קטר וג'יג'ו. הם הביטו מעלה בחוסר אמונה כשהם הבחינו שבידיו הענקיות של היצור הוא החזיק את חיבוקי, חוט אדום שנתפר ביד לא מיומנת חיבר את ראשו של הדובי לגופו. חיוך התפרש על שפתיו הרכות של הדוב "רואה! אמרתי לך שהחברים שלי יבואו לעזור לך!". ג'יג'ו הביטה מעלה בפליאה. יכול להיות? יכול להיות שעוד יש ילדים בעולם הזה? יכול להיות שיש מישהו שיוכל לקחת אותם למקום שבו הם לא צריכים להילחם כל יום כדי לשרוד? מקום שבוא הם יוכלו שוב לשחק? יכול להיות שיש מישהו שיוכל לתקן אותם? היא הביטה מעלה לחוט האדום שסביב צווארו של חיבוקי והעזה, לראשונה מאז שנוצרה, לקוות.