כשהיינו ילדים, נהגנו להעביר את לילות הקיץ החמים על חוף הים שמעבר לשדות הבר. הורינו היו מודעים לכך ומרוצים למדי, שכן העדרותנו איפשרה להם לקיים את טקסי הערב העצלים שלהם בבתיהם באין מפרע. כל אחד מאיתנו ידע ללא צל של ספק שזוהי התקופה הטובה ביותר בחיינו. פעוטים לא עושים ולו צעד ללא ליווי. מתבגרים עושים את כל צעדיהם בגששות אפלה דרך עולם עוין ובלתי מתפשר. והורים… אצלם הכל כבר פתור, והם משרתים את סדרי העולם בדרכיהם הנסתרות עד יום מותם. כל תקופת חיים שאינה ילדות כרוכה במגבלות אינספור, וכל הנאה המופקת במהלכה אינה אלא תוצר לוואי.
על ילדים לעומת זאת הייתה מוטלת חובה אחת ויחידה: לחקור את העולם סביבם. ילדים הם המדענים האמיתיים, המגלים דבר מה אחד ודבר מה שני וממציאים מהם דבר מה חדש. פעוט אשר רכש את הכלים לחקור לבדו היה עוזב את מדרשת ההורים ומצטרף אלינו, פחדיו הבוסריים מוטבעים בסביבה תומכת ומתחלפים בסקרנות שוצפת. מאידך, מי מאיתנו שחקר דיו כדי לגלות את תפקידו בעולם היה עוזב אותנו והופך למתבגר מיוסר, שאלות ה"מה" רחבות העיניים שלו מפנות מקום לשאלות "איך" מתסכלות. כל אימת שנודע לנו שעוד אחד מאיתנו מצא את אחרונת התשובות שלו, הידיעה הרגישה כמו אובדן של יד או רגל. רוב הזמן היינו נפרדים כך מהילד הטוב ביותר שלנו.
לילות הקיץ התוו סוג מסויים מאוד של מחקר. תחת גלימה רכה של אבק כוכבים, החושך והדממה הקשו עלינו לחקור את העולם החיצון, אך מזג האוויר הנעים דירבן אותנו להשאיר את בני משפחתנו בביתם בכל מקרה. תנאים אלו הובילו אותנו באופן טבעי להתבוננות עצמית, אותה נהגנו לבצע פזורים לאורך קו המים או על הסלעים המחורצים תחת אור הכוכבים. חלקנו היו נשאבים לתוך מערבולות שיח פילוסופיות על אתיקה ומשמעות הקיום, בעוד שאחרים יצאו לסיורים יחפים על החול הרטוב או לבהיות שקטות באדוות העדינות שהתגלגלו על פני המים. לעיתים קולות ויכוח או שירה היתמרו אל מעבר לתלי החול של השדות. לעיתים היינו כולנו חרישים כפרפרים, מאותתים תקשורת הכרחית דרך הבעות פנים וסימני ידיים מהוסים.
אין זה פלא שלילות אלו חקוקים בזכרוני יותר מכל מאורע ילדות אחר. ומבינם, זכור לי במיוחד לילה אחד יוצא דופן, אשר הותיר את חותמו עלינו לעד.
2
אותה שנה החלה ללא תקריות יוצאות דופן. פרחי האביב נפתחו בזה אחר זה בשבועות הצפויים להם, ועמם גם גלמי החרקים המאבקים אותם. האדמה נספגה בשלג מופשר, אשר נקווה עם מי הגשמים העדינים לכדי נחלים שקטים. הם חרצו דלתאות רדודות בין הבתים והמרכולות לפי גחמות פני השטח, מאלצים אותנו לקפץ כדי לשמור על גרבינו יבשות. שדות הבר הפכו בוציים למדי, וניווט יבש אל החוף דרש שילוב של תכנון וזריזות רגליים. רובנו בחרנו אפוא לטייל בחורשות ובגבעות, וגם לא מעט בעיירה עצמה, חוגגים את תחייתה תוך כדי סיוע לבעלי בתי העסק.
ואולם, היו מי מאיתנו שהעזו לשאת את רגליהם למחוזות רחוקים יותר. לא רק אל החוף הטובעני, אלא גם אל היער העבות שמעבר לחורשות ואל מצוקי הסלע התוחמים את הגבעות. הם היו יוצאים אל הפרא השכם בבוקר וחוזרים עם האור האחרון, ולעיתים אף מעבירים לילות מחוץ לעיירה, לתעוקתם הרבה של הוריהם. הם היו חוזרים עם סיפורים על אתגרי שטח קיצוניים, על אוצרות אבודים לצד הדרך, על חלקות טבע קסומות… ולעיתים הם לא היו חוזרים בזמן, ומחלצי העיירה היו יוצאים בעקבותם ומחזירים אותם חבושים ומקובעים בעגלות מנשא.
לכל שנה היו ההרפתקנים שלה, תחלופתם נקבעת לפי שטף ההתבגרות שלנו. אותה שנה היו לנו ארבעה ילדים חסרי חת שכאלו. המבוגר מבינם היה הוֹלֶן, בחור גבה קומה ובנוי לתלפיות. הוא היה מתבודד יותר ויותר עם כל שנה שחלפה, ונראה כאילו בכל רגע כבלי ההתבגרות יעקרו אותו מאיתנו לארץ רחוקה ולא נראה אותו יותר לעולם. צעירה ממנו בשנה היתה אֶנְדְרִי, ההרפתקנית הראשית שלנו. שיערה השחור קוצץ כך שלא יגיע לכתפיה או פניה, ועורה היה לנצח עטור חתכים וחבלות עקב חיבתה לטיפוס. אליה התלוו רוב הזמן וֵן וגוֹנַאר, תאומים צעירים אשר נראה כי מעולם לא למדו לשבת על אחוריהם. ון הייתה חצופה וביקורתית מעבר לשנותיה, וגונאר נהג לאזן אותה בעזרת הומור וקלילות שלא ניתן לא לאהוב. הסיפורים שטוו שלושתם נטו לרתק את כל ילדי העיירה במעגלי ההקשבה.
היא מנתה כשמונים ילדים באותה שנה. על אף שהעברנו את עיקר ימינו בין בני גילנו, רובנו הכרנו זה את זה על רקע קבוצתי ולא מעבר לכך. אני בעצמי נהגתי לחלוק זמן אישי רק עם חופן ילדים מצוצמם ביותר, ואף אחד מהם לא היה הרפתקן או מנהיג. למעשה, לאורך שנות ילדותי היה רק ילד אחד איתו חלקתי את זמני האישי באופן עקבי: וִיגְרֶן, בנם של השכנים שלי. העברנו את שנות חיינו הראשונות ביחד כמעט ללא הפסקה, כתף אל כתף בהכשרתינו כבני אדם עצמאיים. לויגרן הייתה היכנשהו בעולם אחות גדולה שהוא מעולם לא פגש, ואני חושבת שלקחתי את מקומה בראשו באופן בלתי נמנע. אני בעצמי הייתי בת יחידה, אך מעולם לא הרגשתי כך.
ארבעת ההרפתקנים נעדרו כהרגלם לפרקי זמן ממושכים במשך מרבית אותו אביב. אולם כאשר הימים התמתחו בהדרגה לאורכם המקסימלי הבחנו כי הולן ואנדרי נעדרים לפרקי זמן חריגים אפילו עבורם, ובאופן שנראה כמעט כפייתי. היותו של הולן בלתי נגיש לתגובה לא הפתיעה אותנו, אבל חמקמקותה של אנדרי ממענה הייתה לא אופיינית לה כלל, והיא זו שליבתה את אש הסקרנות שלנו יותר מכל. נוסף על כך, ון הפכה יום אחד לאילמת בכל הנוגע להרפתקאותיה, ובמקביל הלצותיו של גונאר הפכו לסוריאליסטיות ובלתי ניתנות לפירוש.
עד שגשמי האביב נדמו כליל והחוף הפך נגיש ונעים לשהייה, כל ילדי העיירה היו מעורים בפרשת ההיעדרויות… כלומר ברכילות שהתהוותה סביבה. אחת השמועות הייתה שהזוג מצא בפרא אוצר שאין ברצונו לחלוק עם שאר הילדים. שמועה מאוחרת יותר גרסה כי בני הזוג גילו את תשובת ה"עם מי" שלהם ביחד, וזו דבקה יותר מכל שמועה אחרת. ואולם, ראיות המצביעות לכיוון כזה אחר לא התגלו, ומנהיגינו החלו להפציר בנו שנעזוב את הזוג לנפשו ונחזור להתמקד בחיינו שלנו.
3
ויגרן סירב לשמוע להמלצות שכאלו.
אף שגדלנו במקביל, ויגרן היה מהיר ממני בקצב גילוי התשובות שלו. בעוד שאני עדיין דשדשתי בין מחקר להתבוננות בכל כיוון אפשרי, חבר ילדותי כבר הספיק לרקום קשר עמוק עם תחום הכרטוגרפיה. לפני שמלאו לו עשר שנים, הוא היה מסוגל לשרטט את מפת העמק הגובל בפרא מזיכרון, כולל קווי גובה ותוואי שטח. הוא ידע לאן זורמים הנחלים ובאיזה קצב, יכל לאפיין כל מרחק לפי זמני ההליכה והריצה שלו, והיה מצביע על הצפון בדיוק מופתי גם לאחר עשרה סיבובי ציר בעיניים עצומות. מיומנויותיו התפרשו גם לתחומי האסטרונומיה והבוטניקה, והוא הפך בהדרגה למגדיר צמחים וקבוצות כוכבים מרשים ביותר. הוריו אמרו על כך שהוא "מהלך על ענפי עץ הדעת", והשאירו לנו את החופש לפרש זאת כרצוננו.
תחת חסדיה של המנהיגה סוּמִי, ויגרן קיבל היתר מיוחד להקים עמדת תצפית סודית בגבעות המשקיפות על העמק, ובשלב כלשהו אני הפכתי לשותפה השלישית לסוד זה. כאשר הוא לא נכח עימנו על החוף בלילות, היו לכך שני הסברים אפשריים: או שהיה חולה, או שהלך להשקיף על כוכבים מחוץ להישג "זיהום האור" של מדורותינו. פעמים אחדות הצטרפתי אליו להשקפות אלו, אך נתקלתי בקושי רב לעקוב אחר שיטת הזיהוי שלו למערכות הכוכבים. היא הייתה רצופה בתנאים מסועפים והיקשים למושגים מעולמות תוכן שהתהוו בתוך ראשו לאורך חייו, ועל אף מבריקותו היה ויגרן מורה… גרוע. אם הוא לימד אותי דבר אחד בתשוקתו הגוברת לתצפיות, היה זה כיצד להעביר זמן עם עצמי.
"בואי איתי לתצפית מחר בבוקר," הוא אמר לי ערב אחד, בעודנו יושבים על ראש הצוק המשקיף על חלקת הים הרדודה שלנו. עשרות ילדים היו משובצים לאורך קו החוף משמאלנו, מתהלכים או מתרוצצים או משחקים תופסת עם הגלים השטוחים. ללא סיפורי הרפתקנות מהאביב ולפני שהספיקו המנהיגים להקים את סדנאותיהם השאפתניות, המעגלים החברתיים של תחילת הקיץ היו מאולתרים ומבורדקים. הילדים החדשים היו עדיין בתהליך חיברות, וגם ותיקים רבים שוטטו בניסיון מאוחר לעבד רגשית את תמורות השנה החדשה.
"כמה מוקדם?" שאלתי בעצלתיים. "תכננתי להישאר כאן עד מאוחר הלילה."
"אני רוצה להיות שם בזריחה."
"אה, אז הכי מוקדם שיש, אני מבינה. בשביל מה?"
"תצפית בוקר," הוא ענה בסתימות.
נאנקתי בתסכול. "ויג…"
הוא הסתכל עליי במבט אטום, אבל אני כבר הכרתי אותו מספיק כדי לדעת שיש עולם ומלואו של תוכן מאחורי עיניו. לויגרן היה קושי עם הבעות פנים, הן בשימוש בהן והן בפירושן. הוא היה מפותח רגשית ומודע לעצמו היטב, אך עניין ההבעות פשוט לא התיישב אצלו, חרף ניסיונות תרגול רבים. אני לא מצאתי בכך מכשול; ידעתי באילו מילים הוא משתמש בשביל לתקשר את מחשבותיו ורגשותיו, ודברתי את שפתו בקלות של שפת אם. אולם לילדים אחרים היו קשיים גדולים יותר בתקשורת עם ויגרן, קשיים שהובילו לתסכול ומשם להימנעות. התוצאה הסופית הייתה שאני הייתי חברתו היחידה.
"הולן היה בביתו מאז הצהריים," הוא אמר לבסוף. "הוא מתכונן למסע ארוך. אני מאמין שהוא ייצא מחר עם אור ראשון, ואני רוצה לתצפת עליו."
הופתעתי לרגע קל מתוך חוסר מוכנות, אך במהרה זכרוני אישר לי שהצהרה זו הייתה אופיינית לגמרי לויגרן, והתאפסתי על השיחה. "הוא עד כדי כך מעניין?"
"הוא מעולם לא היה עד כדי כך שקוע בהרפתקאות שלו. ההשערה שלי היא שהוא מצא משהו בעל חשיבות גדולה, במקום אליו הוא חוזר שוב ושוב. אולי הוא לא יודע איך להתמודד עם הדבר."
"אתה רוצה לעזור לו?"
"לא, אני רוצה לדעת איפה זה."
"טוב, אז תתצפת ותגיד לי."
"אדווח, כן. אבל אני צריך ממך הבטחה לפני כן."
ויג היה דרמטי כהרגלו. "מה, סודיות?"
"לא, הסודיות מובנת מאליה. אני צריך שתבטיחי לי שתתמכי במה שאחליט לעשות עם תוצאות התצפית."
בהיתי בעיניו המזוגגות לכמה רגעים. הוא אחז בקלפיו קרוב לחזה באופן שנראה לי מיותר, אבל לא רציתי להלחיץ אותו בשאלות נוספות. "כמובן, ויג. אני תמיד תומכת בך."
"מעולה. אז נדבר על זה מחר אם וכאשר אדע יותר."
המהמתי בחיוב, בולעת את סקרנותי לבינתיים.
4
אבי היה איש צאן, אימי הייתה מהנדסת בנייה. יחד הם בנו את החווה שלהם בפאתי העיירה, מתחם רחב ומתמתח אשר כלל את כרי המרעה, אורוות הלינה, צריפי השירות, בקתת המחייה שלנו וחזית המרכול. הייתה זו שעת צהריים יוקדת, זמן מנוחה בין עבודות החוץ של הבוקר לעבודות הבית של הערב. אבי נמנם בערסל שמאחורי הבקתה, ואמי הסתגרה בחדר העבודה הקריר שלה. אני נחתי בצל עץ הערבה העתיק שבקצה המרעה, שרועה על העשב המשופע עם מדריך חרקים בידיי. עיניי נחו על איורה של חיפושית המלקחיים, ענקית מזערית אשר מצאה חמישה שימושים שונים לאבני חצץ. זרועותיה הקדמיות היו עבות יותר מהשאר, תומכות בקודקודה האימתני הזקוף אל על.
"אֵיישְלִין!" קרא חברי הטוב ביותר בשמי. הנחתי את הספרון על בטני ונשאתי את עיניי אליו. הזריחה הייתה לפני שמונה שעות. אפילו תחת כובע הקש הרחב שלו, עור פניו של ויגרן היה בגוון האדמדם של כוויית שמש. הוא נעצר לרגליי והסתכל לתוך עיניי במבט נוקב.
חייכתי אליו בנועם. "צהריים טובים. אז מה מצאת?"
"אני יודע מהו המסלול של הולן. הוא לא יחזור לעיירה הלילה, היעד שלו רחוק מדי."
"מצוין. מה עכשיו?"
"עכשיו אני מבקש ממך לבוא איתי אחריו."
מילים התרוצצו בראשי, אך לא הגיעו לשפתיי. החלטתי לתת לו להסביר לבד.
"סליחה, הייתי צריך להתחיל בנאום הבא: אני חושב שהקיץ עלינו להיות הרפתקנים, לפחות לצורך התעלומה הזו. עלינו לצאת בעקבות הולן אל הנקיק הצפון-מערבי, למצוא את היעד שלו ולבחון אותו בעצמנו."
חופן של צחוק התגלגל החוצה מפי. "הרפתקנים חד-פעמיים?"
"אולי, ואולי לא. נדע זאת אחרי שנצא להרפתקה."
נשפתי בשעשוע, אבל עיניו של ויגרן לא נטשו את שלי. התרוממתי אפוא לכדי ישיבה, מניחה את הספרון על העשב וחובקת את ברכיי. "ויג, העברתי את יום החופש האחרון שלי בישיבה תחת השקמה הבודדה, סופרת את הנמלים שמהלכות עליי ומחלקת להן פרסים. אני לא הרפתקנית. למה שלא תלך לבד?"
"אני לא יכול ללכת לבד, כי לפעמים כשהולכים לבד לא חוזרים." כמעט צחקקתי שוב, אך מבטו של ויגרן הקפיא את כל שריריי. פניו היו רציניים כפני תהום, ולשברירו של רגע אישוניו רעדו כלהבת נר בזמן סערה. ראיתי בהן את פחדיו של ילד דקיק מאימתני הטבע, אך מעליהם צפו געגועי הרפאים שלו למתבגרת שמעולם לא פגש. ליבי נצבט בתגובה, ונזכרתי כמה ההבטחה שלי מיום האתמול הייתה חשובה לו.
"אין בעיה, אבוא איתך." מבטו נשאר מפוסל, ואני חיפשתי נואשות דבר מה נוסף לומר כדי להרגיע אותו. "ואם הולן הולך וחוזר כל הזמן, הרי שאין במסע סכנה של ממש."
"הולן אינו אותו ילד שהיה לפני החורף. אני מזהה זאת בתנועות שלו ממרחק."
הופתעתי לגלות שויגרן דאג להולן ככלות הכל. הייתי משוכנעת שהם מעולם לא דיברו, וויגרן לא היה ידוע בדאגתו לילדים אחרים. ארשת הרצינות שלו סוף כל סוף הדביקה אותי, וקימטתי את מצחי.
"אל תדאג, ויג. אנחנו נרד לשורש העניין."
רק כעת נראה שסערתו הפנימית שוכחת לה. "מעולה. הכיני לך צידה למחר בבוקר, וציוד לשינה בשטח. אם נצא עם שחר, נגיע לנקיק באמצע היום. כך נלך בצל בשעות החמות."
"תוכנית טובה." חשבתי עוד קצת. "אתה תספר להורים שלך?"
"כעת שאנו הולכים יחד – כן, אספר."
רגשותיי החלו להתייצב באזור שבין ציפיה לרוגע. ההרפתקה הראשונה שלי מחוץ לעמק, מחר בבוקר. יש ברשותי שק צמר… מה אקח כאוכל?
"רוצה לספר לי בדיוק מהו המסלול, עד כמה שראית?" ויגרן חייך בהתלהבות ומיהר להתיישב לצדי.
5
אני זוכרת רק במעומעם את הדרך: שביל עפר, אדמת טרשים, נתיבו של נחל אכזב בין קירות הנקיק. היא לא הייתה בוגדנית או מסועפת כמו שדמיינתי אותה, רק ארוכה מאוד. לקראת שקיעה יצאנו מצידו השני של ההר, ובחרנו לעלות לנקודת תצפית אשר תפרוש בפנינו את העמק החדש. כשהגענו לראש הגבעה השמש כבר הייתה נמוכה מאיתנו, נושקת לאופק הים משמאלנו. עמק צפוני זה היה בעיקרו סלעים ושיחי מדבר, והיה מובן מדוע הוא אינו מיושב. ויגרן שלף משקפת מאמתחתו המסורבלת, ותר בכל כיוון אחר מוקד עניין כלשהו שיתכן שמשך אליו את ההרפתקן המתבודד.
"הנה, שם!" קרא לפתע, מיישר זרוע עייפה צפונה. על הקו שנמתח מזרועו והלאה לא היה דבר פרט לצמחייה שטוחה, תלי סלעים וחוף ים רגיל למראה. הוא הגיש לי את המשקפת וניסיתי בעצמי.
"מה אני אמורה לראות?"
"המים בחוף שם. הם זורחים."
צמצמתי את עיני מאחורי העדשה. "זו השתקפות של השקיעה, לא?"
"לא, השקיעה משתקפת שם," אמר והחווה מערבה. הסתכלתי לשם ונוכחתי לטיפשותי. חזרתי להתמקד בחוף הצפוני, מנסה להבין מהו מקור האור על פני המים. כקורא מחשבות, ויגרן הוסיף: "וגם, האור בוקע מתוך המים, לא משתקף על פניהם."
הורדתי את המשקפת ובהיתי בו כמוכת אור כוכבים.
"בואי נלך. נכוון לצאת מהסלעים לפני החושך."
6
כשהגענו לחוף, החושך כבר עטף אותנו כליל. כיפת השמיים הייתה משובצת אלפי נורות שמימיות, ביניהן כמה יותר אדומות משאי פעם ראיתי, ואף כמה בעלות הילה כחולה. נטשנו את נעלינו ואמתחותינו ליד השיח האחרון והתקדמנו. החול היה רך וטהור ללא שברי סלעים או קונכיות, מלטף את כפות רגלינו המשופשפות בעדינות אימהית. המים מולנו הבליחו בטלאים זהובים, בוהקם חלש מזה שראינו בזמן השקיעה אך עדיין ניכר.
ויגרן התקדם מהר ונעצר בקו החול הרטוב. חשבתי שהוא עומד להסתובב אליי ולומר משהו, אך לפני שהספקתי להתקרב הוא פשט מעליו את חולצתו ושמט אותה על החול היבש. האטתי, בוהה בשכמותיו הצנומות בעיניים פעורות. הוא התיר את חגורתו, נותר עומד לרגע במכנסי-חלציו, ואז צעד אל תוך המים.
"ויג, חכה רגע," אמרתי על גבי הדממה ששררה סביבנו. "ככה מיד להיכנס?"
"המים רדודים," הוא אמר בהיסח הדעת, ובחלוף רגע כבר עמד בתוכם עמוק עד מותניו. הוא נעצר, מתבונן תחתיו כמחפש אוצר. הבלחי האור הופיעו ונעלמו סביבו אך לא הותירו עליו כל סימן. רגע לאחר מכן הוא הסתובב והסתכל עליי, ואז הרים את עיניו לשמי הלילה הנוצצים.
"יתכן שזהו אור כוכבים המוחזר מהקרקעית!" הוא קרא, קולו מרומם באופן מנותק מהאי-מציאות בתוכה עמד. "אני רואה את זנבה של מראת אוראניה סביבי." צחוק פעוטים התפרץ מפיו, ואני התחלתי לחשוש באופן מובהק.
"ויג, אני דואגת! צא משם בבקשה ותספר לי את כל מה שאתה רואה."
"אין סיבה לדאגה, המים רדודים." הוא הפנה שוב את גבו אליי, והחל לצעוד פנימה שוב.
"ויגרן!"
לא הייתה כל תועלת בקריאותיי. הילד היה טבול עד לצווארו כעת, וראשו היה זקוף מעלה אל הכוכבים. הקול בראשי אשר עצר אותי מלכת עד כה נדם לפתע, ובמהרה הסרתי את בגדיי החיצוניים וצעדתי לתוך המים. תחילה במהירות, אך כאשר כתמי הזוהר החלו להספיג את הבד סביב ירכיי הפחד שב אליי ונטע את עקביי בחול בשנית. חששתי שהפעם הוא ישתק אותי כליל, אך הוא חס על מיתרי קולי.
"ויגרן, זה מספיק עמוק. אתה לא שחיין טוב, אם תאבד עמידה אתה תבלע מים."
"הכוכבים… אורם שוקע לקרקעית…"
"הוציאי אותו משם!" הדהדה צעקה מאחוריי. חגתי על צירי וראיתי צללית חטובה עומדת על החוף. "אל תתני לו להיכנס עמוק יותר!"
"הולן…" מלמלתי בהפתעה. לרגע קל שכחתי למה אני עומדת במים. הרי לא היה לי כוח לשחות…
"כבר חוזר!" קרא קול מאחוריי, וכשסובבתי את ראשי רק אדוות שטוחות קיבלו את פניי.
"חי הבריאה…" אמר הולן, וראשי כבר נעשה סחרחר. "איישלין! ויגרן הולך לטבוע! את חייבת לשחות אחריו!"
המילים ננעצו בי כענף חד, וכל פרטי המידע שהתעופפו סביבי חזרו לתוך ראשי. ויגרן הולך לטבוע.
"בוא אתה לכאן!" קראתי אל הולן ברעד. "אתה חזק יותר ושחיין טוב ממני בהרבה!"
"אני לא זוכר איך לשחות…" קולו נסדק במילה האחרונה. באור במהבהב שהוטל על פניו זיהיתי את כל קשת רגשות הכאב.
בו ברגע הבנתי את כל מה שקרה וקורה לנו.
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק. קולה של אימי התגבש בראשי.
הדברים הכי קשים בחיים הם גם הכי חשובים
פקחתי את עיניי ושילחתי את עצמי כחץ על פני המים. גופי התנחשל כצלופח, וידיי הורמו מעל ראשי וצנחו לפלח את המים מלפניי. את הכוח לשחייה שכזו זימנתי ממקום שלא ידעתי על קיומו. פקחתי את עיניי מתחת למים, מחפשת עצם כלשהו בחשכה… אך לא הייתה זו חשכה כי אם מופע אורות מסנוור. בתחילה נפלתי לפיתוי להוציא את ראשי מהמים, אולם תושיה חדה פילחה את מוחי ואמרה לי לצלול ולחפש את הכתם המוקף באור. איתרתי אותו, בעומק אמה אחת בלבד מתחת לפני המים אך מתפתל בחנק. שילחתי את עצמי לעברו בכל כוחי, נוגחת בכתפו מבלי משים לב. לפתתי את אחת מזרועותיו המשתלחות בפראות, וקיבעתי את עורפי בבית שחיו. דחפתי את שנינו למעלה, ובליווי שאיפות האוויר הנואשות שלנו נוכחתי לדעת שכוחי אזל.
"תפסי את החבל!"
פיסת חבל הכתה בפני המים בסמוך לנו, ואני דיוושתי אותנו אליה בבעיטות רפות. לפתנו אותה שנינו בשארית כוחנו, ומיד החלנו להימשות הרחק מאזור הטביעה. נשאתי את עיניי אל הולן, אשר עמד במים עד גובה טבורו ומשך אותנו בכוח של פר עבודה. כעבור שניות ספורות רגליי נגררו על פני חול קרקעית, ותוך דקה היינו שלושתנו ישובים על החול הרטוב שבקצה אדוות המים העדינות.
"האורות שבמים…" התנשף ויגרן, ראשו שמוט ארצה ומרפקיו נעולים כלפי חוץ. "הם כמו… האורות שבשמיים…"
7
"מתי שכחת איך לשחות?"
הייתי עדיין מותשת לחלוטין, אבל חשתי צורך לשבור את השתיקה איכשהו. ויגרן דרש עוד דקות רבות של התאוששות גופנית ורגשית, והולן נראה כאילו לא ידע מאין להתחיל.
"בפעם הראשונה ששחיתי כאן. לפני שבועיים", הוא הוסיף, כשראה את מבטי לאור תשובתו החלקית.
"וזה קרה כי חשבת על שחייה תוך כדי, כן?"
"כן, ככה זה עובד."
"ויג, על מה אתה חשבת כשנכנסת למים העמוקים?"
"על… על האורות, ועל ה…"
"כוכבים?"
"כן, הכוכבים. אני זוכר שהם קיימים."
"אתה זוכר אילו כוכבים ראית במים?"
דממה קלה. "לא."
"אילו כוכבים יש מעלינו עכשיו?"
ויגרן נשא את מבטו השמיימה. "אין לי מושג."
"ואיך קוראים לנו?"
"איישלין, הולן. נכון?" הוא הוסיף לאחר שניה של היסוס. הנהנתי בחיוב.
"אני קורא לזה חוף השכחה", אמר הולן. "אחרי הפעם הראשונה, אחרי ש… ששכחתי איך לשחות, לא נכנסתי שוב. אבל באתי לכאן הרבה, רק להתבונן במים. להתבונן ולחשוב."
מעולם לא שמעתי את הולן מדבר על עצמו כל כך הרבה. "על מה אתה חושב כשאתה כאן?"
הולן פלט נשיפת צחוק מתוסכלת. "על הכל. על העתיד, על העבר. על מי שאני הולך להיות, והאם אני רוצה את זה."
"ומה המסקנה שלך?"
הולן נשך את שפתו התחתונה, והחליף מבט עם שנינו. "שאם אני לא רוצה את העתיד שאני צופה לעצמי, אני יכול לשנות אותו. כאן. אני יכול לשכוח חלקים ממי שאני, ולהחליף אותם בדברים אחרים, דברים שאני יותר רוצה להיות."
"מה אתה רוצה לשכוח, הול?"
הוא שתק, והבנתי שהפרזתי בשאלותיי. ויגרן ראה בהפוגה כהזדמנות לשאול אותי שאלת תם. "על מה את חשבת? כשנגעת באורות, כשצללת…"
"על להציל אותך, דביל."
"אז איך זה שלא שכחת את זה?"
הסתכלתי על הולן. "הולן הזכיר לי, כל הזמן."
"שיערתי שזה יהיה הכרחי," הוא אישש את דבריי.
"אז אפשר לשלוט בשכחה," אמר ויגרן, יותר לעצמו מאשר לנו. אני והולן החלפנו מבט מודאג.
"ויגרן, המים האלו הם קסם פרא. השליטה בהם היא אשליה."
"מצחיק שאתה אומר את זה," התפרץ קול חדש לשיחתנו, "תוך כדי שאתה משתלט על המקום לעצמך."
שלושתנו הרמנו את ראשינו יחד כאחוזי תזזית, וצפינו באנדרי, ון וגונאר מפלסים תלמים בחול בדרכם אלינו. אנדרי עמדה ביניהם והתקרבה אלינו קצת יותר, כך שבעצירתם היא הייתה מוקפת בחמישתנו.
"אנדרי!" קראתי בהקלה, ואז הפנמתי את התוקפנות שחשתי בקולה. "גם את היית במים?"
"חוששני שלא," היא אמרה בעוקצנות בלתי מרוסנת, "הולן לא הרשה לי."
"אבל היא כן הייתה כאן," הוסיף גונאר באגביות, "שזה יותר משאפשר לומר עליי ועל ון."
אנדרי נעצה בו מבט רושף. "גונאר…"
"מה? חשבתי שזהו, אין סודות יותר, לפחות בינינו."
"פפף. אולי אין סודות, אבל עדיין יש כאן מפקד, כך מסתבר."
"אנדרי…" אמר הולן ונעמד, מיתמר כראש וחצי מעליה. "מי השכחה מסוכנים. ויגרן כמעט טבע בהם הלילה."
"אפשר לטבוע בים בכל מקום אם אתה לא אחראי," היא השיבה בנחרצות איתנה, "כמו שאפשר ליפול מכל עץ או להיעקץ על ידי כל עקרב. זה לא אומר שיש לך את הזכות למנוע את הגישה אליהם, ובטח שלא את הידיעה על קיומם. מי שם אותך שומר הים?"
"אפשר להתקין חבל כך שלא יטבעו," סינן ויגרן.
"נכון, אפשר! ומשגיחים לצורכי הצלה. החוף הזה יכול וצריך להיות שייך לכל מי שמוכן לעשות את המסע אליו."
הסתכלנו כולנו על הולן. חרף רוח הסערה שלה, אנדרי נשמעה כבעלת העמדה ההגיונית יותר. הילד התמיר השפיל את מבטו, ולרגע הם נראו לי שניהם באותו הגובה.
"אני לא משוכנע שזוהי החלטה שכל ילד מסוגל לבצע עבור עצמו," הוא אמר לבסוף, קולו חסר נפח.
אנדרי חייכה בניצחון. "או, הנה זה הגיע: ילדים לא מסוגלים לבחור בשביל עצמם. מה אתה מציע, שנביא לכאן הורה? אולי מחלץ מנוסה או אפילו מחוקק, מישהו שיקבע בשבילנו מה מותר ומה אסור לחקור, או אולי למי מותר ולמי אסור לחקור. ככה נחלק את עצמנו: ילדים שיודעים לדאוג לעצמם וילדים שלא."
"אנדרי, תרדי ממנו," אמרה ון. היא קיבלה מבט רושף פי שניים מזה שקיבל אחיה, אך לא נראה שהדבר הפריע לה. "העמדה של הולן מקורה בדאגה, לא בהתנשאות. גם הוא רוצה בטובת כל הילדים, בדיוק כמוך."
אנדרי הייתה רחוקה מלהפסיד בדיון. "אז כמו שאמרנו, בדאגה אפשר לטפל עם אמצעי זהירות. אני חושבת שהולן משליך כאן מניסיונו האישי על אחרים, כלומר חושב שבגלל שהוא עשה לעצמו נזק הרי שכולנו בסכנה."
"באמת תרדי ממנו," פלטתי, לא בדיוק בטוחה מדוע. אנדרי ואני היינו חברות בעבר, לא הכי קרובות אבל גם לא באופן שולי.
"הי, הי!" הזדעק גונאר והרים את כפות ידיו כלפינו, "נראה לי שכולנו קצת מותשים וקצת קוצניים עכשיו. חלקנו בדיוק סיימנו ללכת במשך חצי יום, וחלקנו לא הבאנו בגדים להחלפה וצריכים לישון בלכלוך של עצמנו. וזה לא שאפשר פשוט לרחוץ במים ולשכוח מזה – אמ, אוך, ניסוח רע…"
ויגרן וון צחקו קלות, ונראה שגם אני ואנדרי הצלחנו לגייס חיוך. נשאתי את עיניי אל הולן, מנסה להבין האם השיח נגמר. פניו היו כצופן סתרים.
"בואו נדליק מדורה," אמר לבסוף.
8
שארית הלילה הייתה חסרת אירועים. נראה כי לכל אחד מאיתנו היו דברים רבים לחשוב עליהם. הולן התבודד כהרגלו, יושב איתנו סביב האש רק בשעת האוכל, ומתקרב לאנדרי פעם אחת כדי לחלק ביניהם משמרות שמירה ללילה הקרב. אנדרי הלכה והתבוננה בפני מי השכחה מקרוב, מנופפת לנו לעזוב אותה בשקט כי היא "רק מסתכלת". ויגרן בהה נכחו ופשפש באמתחתו לסירוגין, מאשר לנו שהוא בסדר בקול עייף. ון ריחפה בסביבתו של מי שנראה לה שהכי זקוק לעזרה, שותקת ומתבוננת. אני בעצמי הייתי תשושה כל כך שבקושי יכולתי לדבר. מבין כולנו, גונאר היה היחיד שלא קיבל את דממתנו בשתיקה.
"איזה סיבוך, הא?" הוא שאל אותי אחרי הארוחה, לאחר שהתארגנתי לשינה מוקדמת. "שני ההרפתקנים המנוסים שלנו מנגחים ראשים סביב מקור קסם פראי, מנהלים ויכוח פילוסופי שעלול לקרוע את הקהילה שלנו לשתיים."
חרף עייפותי, רציתי לתקשר עם גונאר. מחשבותיי חגו סביב הויכוח המדובר, ממאנות לנחות בצד כזה או אחר, מחפשות עוד מסקנות שלא ידעתי כיצד להסיק. "אכן. אבל אתה לא נשמע מוטרד במיוחד מכל ה… קרע הזה."
גונאר חייך והתרווח על החול לידי. "נכון מאוד. אני מוצא את כל העניין מרתק. זו ההרפתקה הטובה ביותר שהייתי בה. קסם פרא, פוליטיקה ומוסר, מתח רגשי… ואיזו דילמה החוף עצמו מציע ברובד האישי."
"למה הכוונה?"
"הרי כל אחד מאיתנו שואל את עצמו כרגע האם יש משהו שהוא רוצה לשכוח. תחשבי על זה: זה לא חייב להיות ידע או כישורים שימושיים. זה יכול להיות גם זכרונות כואבים, או תכונות אופי שאנחנו לא אוהבים בעצמנו, או אפילו רק דרך לפנות מקום בעצמנו למשהו טוב יותר."
"מממ… גונאר, אני עייפה ומאבדת אותך."
"תחשבי על זה: ילד שסיים ללמוד ויש לו את כל התשובות, מפסיק להיות ילד. אז אם ילד לא רוצה להפסיק להיות ילד, הוא יכול לשכוח חלק מהתשובות שלו, ולהרחיק את ההתבגרות עוד ועוד. אפשר להיות ככה ילד לנצח."
עצמתי רק עין אחת כמעין הרמת גבה. "מי רוצה להיות ילד לנצח?"
"לא יודע. לא אני. אני גם לא באמת רוצה לשכוח שום דבר. הזכרונות שלי בנו אותי, הם מי שאני, ואני אוהב את מי שאני. אבל מי שמבוגר יותר, יש לו יותר דברים לא לאהוב בעצמו. תחשבי על זה."
"כן, כבר אמרת את זה שלוש פעמים…"
"כאב לא מתבייש לחזור על עצמו, אז למה שאני אתבייש?"
חייכתי ועצמתי עיניים. "אני שוכחת לפעמים עד כמה חכם אתה מעבר לשנותיך." אני לא זוכרת האם הייתה לדבריי תגובה.
9
פקחתי את עיניי מוקדם בבוקר, לרקע האור התכול והחיוור שמגיע לפני הזריחה. גופי התלונן שלא ישנתי די, אבל עפעפיי בישרו לי שלא אחזור לישון. התהפכתי ספונה בתוך שק הצמר שלי, סורקת את הסביבה מבלי להתאמץ. שני הזקיפים שלנו ישנו, ואני תמכתי בכך. תחושת בטן אמרה לי שאף נפש חיה לא תפקוד אותנו בחלקת אדמה נידחת זו, וחשתי שלשניהם מגיעה שינה הגונה. התאומים ישנו במקביל לי, ון בתנוחה מכובדת וגונאר בהיפך המוחלט לכך. שק השינה של ויגרן היה ריק.
הזדחלתי אל מחוץ למעטה הצמרירי והתיישבתי, תרה אחרי ויג בעיניי הנפוחות. הוא עמד על חוף הים, בגדיו שוב לא עליו אך שק נשיאה קטן נח על גבו. סביב מותניו היה כרוך בריפיון החבל של הולן.
מצמצתי מספר פעמים, מוודאת שעיניי לא משטות בי. הדם קפא בעורקיי, ואותה לפיתת פחד מיום האתמול חזרה לשתק את גפיי.
"ויגרן!"
צעקתי לא השיגה את מבוקשה, אלא להיפך: הילד החל לצעוד בזהירות אל תוך המים.
"לא…" מלמלתי במונולוג הזוי, "לא לא, לא שוב…" כעס גאה בי, דחף את הפחד הצידה והשתלט על פעולותיי. נעמדתי על רגליי, וצעדתי יחפה בבגדי השינה שלי אל החוף. "ויגרן! מה נדמה לך שאתה עושה?!"
הפעם זה עבד, וויגרן עצר והסתובב אליי. הוא היה המפוחד מבינינו כעת, ובעודי מתקרבת הוא עצם את עיניו כדי להתנסח. צעדתי אל תוך המים ועמדתי לרכון ולתפוס בזרועו, כאשר לפתע הוא עצר אותי במילותיו.
"איישלין, עצרי. לפני יומיים הבטחת לי שתתמכי בי במה שאחליט לעשות עם תוצאות התצפית. מה שאני עושה עכשיו, זו ההחלטה שלי שאני צריך תמיכה לגביה." עיניו היו פקוחות, אך נעוצות במים לרגליי.
הייתי מבולבלת, מחשבותיי עדיין מסתדרות במקומותן בראשי. "אתה רוצה שאתן לך לטבוע?"
"לא. אני רוצה שתתני לי לשכוח."
"לשכוח את מה?" שילחתי לעברו והתחלתי לחשוב על תשובות, אבל הוא ענה במהרה.
"את אחותי."
"מה? אבל… אתה בכלל לא זוכר את אחותך…"
"איישלין! ויגרן!" שמעתי את הולן קורא מאחוריי. "מה קורה שם?" בתודעתי ההיקפית חשתי שהאחרים מתעוררים גם הם, ושכולם מתבוננים בנו.
ויגרן התעלם ממנו. במקום להמשיך להסביר, הוא קיפל את זרועותיו והסיר את השק מגבו. הוא קפא לרגע, ואז הושיט אותו אליי. רכנתי קדימה ולקחתי אותו. לועו הפתוחה חשפה את תוכנו.
חופן מכתבים.
שלפתי את כולם החוצה יחד, והתחלתי לקרוא את המכתב העליון בקול.
"ויגי. אני כותבת לך ממרחק רב, על גבי… רכבת משא…" לא ידעתי מהי רכבת. החלקתי את המכתב לסוף הערימה וקראתי את הכותרת הבאה. "ויגי. הגעתי אתמול לאתר החפירות…"
השתקתי את עצמי. היו אלו מכתבים אישיים מאחותו, תקשורת חד כיוונית שמעולם לא ידעתי עליה. בכל השנים שהכרתי את ויגרן, אחותו הייתה רק אוסף של איורים וסיפורי הורים. אבל מסתבר שהיא תמיד כתבה לו, ושהוא בחר לא לספר לי על כך.
המשכתי להחליק מכתבים לסוף ולקרוא, מתוודעת לחייה של מתבגרת שמעולם לא פגשתי. "ויג…" אמרתי לבסוף בקול סדוק, "המכתבים האלו… הם מקסימים." היישרתי את מבטי אליו, מבולבלת. "למה שתרצה לשכוח אותם?"
"קראי את האחרון."
בידיים רועדות, משתדלת שלא להפיל את הערימה כולה למים, שלפתי את המכתב האחרון אל מול עיניי.
"ויגי. יש לי חדשות טובות וחדשות רעות. מחר אני וטְרִיסְטֶן מפליגים מזרחה למגדלי השנהב של בַּאנַאפּוּר…"
קראתי את שארית המכתב בליבי, דמעות זולגות על לחיי. "ויג…"
ויגרן השווה את מבטי, פניו שסועות כאב. "היא לא תכתוב יותר, והיא לא תחזור יותר. אין שום תועלת בלזכור אותה, רק כאב. אני רוצה לשכוח אותה, ושהמים ישמידו את המכתבים."
הזמן עצר מלכת, פרט לאדוות השקטות המלטפות את קרסולינו. עמדנו נטועים, משותקים על ידי כובד העצב.
ואז, אט אט, החזרתי את המכתבים אל השק, השחלתי את זרועותיי בעד הרצועות ולבשתי אותו על גבי. הזדקפתי ושלחתי רגל קדימה, ועוד רגל. כשהגעתי אל ויגרן, פרשתי את זרועותיי בכבדות ולפתתי אותו בחוזקה. ידי הדריכה את ראשו אל כתפי, בעוד שאני קוברת את פניי בכתפו.
"ויג," לחשתי לו, "אתה גדלת עם אחותך לצידך כל הזמן. היא עיצבה אותך. המפות, הכוכבים, התצפיות, יצר ההרפתקנות והזיקה לים – אפילו שאתה שחיין נוראי… הכל ממנה, מהרצון להתחבר אליה. אני, האהבה שלך אליי, גדלה על מצע האהבה שלך אליה. אם תמחק אותה מזכרונך, אני חוששת שמא תמחק חלק גדול מדי ממה שעושה אותך מי שאתה. אני חוששת שתאבד את עצמך… ושאני אאבד אותך."
דמעותיו נספגו בבד חולצתי. "אבל זה כל כך כואב!" הוא נשף לתוך עורפי. "וכל כך קשה לחיות עם הכאב הזה."
"אני יודעת… אני יודעת. אבל הדברים הכי קשים בחיים הם גם הכי חשובים."
היינו שקטים לעוד כמה רגעים.
"אני שונא את זה כשאת צודקת ואני טועה."
"כן… זה קורה לפעמים. קדימה, בוא נצא מהמים."
10
"הוא יהיה בסדר?" הולן שאל אותי קצת אחרי הזריחה. ישבנו הרחק מכולם כמנהגו של ההרפתקן המתבודד, אבל לפחות ישבנו שנינו יחד. ויגרן היה ליד המדורה, מעורב בשיחה קולחת עם שלושת ההרפתקנים האחרים. כל אחד מהם אחז מכתב בידו, וויג ענה על שאלותיהם בסבלנות, מכביר בהסברים טכניים.
"אני חושבת שכן. ומה איתך?"
הולן הרים גבה. "למה הכוונה?"
"כל מה שאמרת אתמול, על מי שאתה צופה להיות ומי שאתה רוצה להיות. חוף השכחה עדיין כאן, עם חבל ומצילים מקצועיים. זוהי הזדמנות פז."
"מקצועיים…"
"לפחות אחת מאיתנו הצילה לפחות ילד אחד מטביעה." קרצתי, וחיוך רחב נמתח על פניו מבלי שיוכל לעצרו.
"את יודעת משהו… אולי זו התשובה שלך, להיות מחלצת. לא בהכרח מהסוג האתגרי… למרות שאת שחיינית די מרשימה. נראה לי אבל שהמומחיות שלך יכולה להיות לחלץ אנשים באופן אחר…" הוא נעשה מודע לכך שהוא מברבר, ונתן לקולו לדעוך.
גיחכתי בגלוי. "אולי. אם כך, מה דעתך לענות על השאלה שלי?"
"לגבי העתיד שלי? כן, אשמח לשנות אותו. אבל אני לא חושב שאני צריך את חוף השכחה בשביל זה. אני מאמין שאני יכול לשמור את כל הזכרונות שלי ועדיין ללכת בכיוון שונה מזה שסללתי לעצמי."
"זה מרשים! ועל מה אתה מבסס את האמונה הזו?"
"אני יושב ומדבר איתך עכשיו, לא?"
לחיי התלקחו פתאום. "אממ… כן, אתה אכן… כן."
הולן חייך אליי, והרים את ראשו אל האופק.