הכדור פספס את ראשו של ערן במילימטר.
"לעזאזל" הוא נזף בעצמו, "מי לימד אותך לירות?".
ערן המבוהל קפץ מהמיטה, הביט בתדהמה בעצמו המבוגר מתפעל מעצור באקדח, התעשת וקפץ דרך החלון.
ערן מהעתיד קילל בקול, הוא עבר על כלל מספר 1 במסע בזמן- לעולם אל תשאיר את עצמך בחיים. עכשיו יש לו מרדף גגות אחרי עצמו והוא שונא לרוץ. למה כל החברים שלו יכולים להרוג את עצמם בלי שום בעיה ורק הוא מסתבך? מה הבעיה לירות בעצמו הצעיר מתוך שינה? הרי זו לא הפעם הראשונה שהוא עושה את זה.
"חכה!" הוא צעק תוך כדי ריצה, מתנשף בכבדות, "זה לטובתך!".
נראה שערן הצעיר לא השתכנע כי הוא רק הגביר את קצב ריצתו. ערן לא זכר שהוא היה בכושר בגיל הזה אבל תמיד נחמד לגלות על עצמך דברים חדשים. הוא ירה שוב, הפעם בדיוק לפי הספר, והצליח לפגוע ברגלו של ערן המבוהל. הוא הצעיר זעק בכאב ותפס את רגלו, התגלגל על גג הרעפים ונחבט בדוד שמש. ערן המבוגר עבר לריצה קלה עד שהגיע אל עצמו הצורח.
"אלוהים אדירים!" הוא פולט ומכוון את הקנה לראש, "לא זכרתי שאני כזה בכיין".
קול נקישה השתיק את הצרחות.
כשהשקט משתרר, ערן מוציא מכיסו את מכשיר הטרנספורמציה הכסוף, מכוון את הקרן לכיוון גופתו ולוחץ על הכפתור. הגופה זוהרת באור כתום לכמה רגעים ואז נעלמת. ערן מרגיש איך גופו חוזר שנים אחורה, הכרס נסוגה והגב מזדקף. בסיום התהליך הוא מכניס את המכשיר הכסוף והאקדח אל הכיס וחוזר לכיוון ביתו בריצה. "אני באמת בכושר" הוא מציין לעצמו בשביעות רצון. הוא נכנס פנימה מהחלון ממנו יצא לפני כמה רגעים, מתעטף במצעים אליהם התגעגע כל השנים ושוקע בשינה עמוקה.
כשערן מתעורר השמש נמצאת גבוה באמצע השמים. הוא מוציא את הבלנדר ממקומו מתחת לכיור ומכין לעצמו שייק פירות מרענן. נופיה של העיר נפרשים לפניו מהחלון והוא נושם את ריחו של החורף המתקרב. הפלאפון מצלצל, שמו של זוהר על המסך, הוא עונה ושם אותו על רמקול.
"ראיתי אותך מהחלון רץ אחרי עצמך אתמול", נשמע קולו של זוהר, משועשע.
"פאדיחה", עונה ערן, "לא הצליח לי הפעם".
"מה הבעיה להרוג בן אדם ישן?", הקשה זוהר, "זו לא הפעם הראשונה שאתה עושה את זה".
"זו בדיוק הבעיה, אני מתחיל להשתעמם ולחפש דרכים מקוריות, הפעם ניסיתי עם יד אחת בעיניים עצומות".
זוהר צוחק וערן מערבב את שייק הפירות בשביעות רצון. לרגע הוא משתהה, מחשבה חולפת בראשו והוא אומר אותה בקול, "חשבת פעם על מה מרגיש עצמך הצעיר? לשמוע אותו צורח היה קצת מטריד".
זוהר הרצין, ערן הבין משתיקתו שהוא לא אוהב את השאלה. לאחר דקה קלה הוא משיב: "אני חושב על זה כל פעם, אבל אין סיכוי שאני אתן לאידיוט הזה לנהל לי את החיים עם רק עשרים ושבע שנות ניסיון. אל תשכח למה אנחנו עושים את זה, אתה כרגע…".
"הגירסה הכי טובה של עצמך", משלים אותו ערן, "כן, כן, אני יודע".
"טוב, נתראה בקורס פיזיקה קוונטית", אומר זוהר, השעשוע חזר לקולו, "ומי יודע… אולי בגלגול הזה יצליח לך עם נעה".
נעה… עצם אזכור שמה מעלה בו זכרונות מהפעמים הקודמות בהם ניסה להיות איתה. בפעם האחרונה הוא כמעט הצליח, אמר את הדברים הנכונים ושמר על הגישה המתאימה בהתבסס על שנות ההיכרות שצבר והכישלונות שחווה. אבל גם הניסיון האחרון נדון לכישלון, אחרי חמש שנות נישואין היא עזבה עם הילד שלהם בטענה שהוא מרוכז כל כולו במחקר שלו. היא לא הבינה שהיה לו זמן קצוב בכל פעם לבנות את מכונת הזמן שתאפשר לו להיות הגירסה הטובה ביותר. בשבילה, כמובן. הפעם הוא יעשה את זה נכון, הפעם הוא ישמור על איזון בין העבודה למשפחה ויעניק לה את החיים עליהם חלמה.
בקורס הוא מדהים את המרצה והסטודנטים כשהוא פותר את הבעיה העשירית של הילברט בעזרת הידע שרכש לאורך השנים. כל העיניים מופנות אליו, גם עיניה של נעה. הוא פוגש אותה בהפסקה ואומר את המילים שעבדו בפעם הקודמת. הם קובעים להיפגש למחרת אחרי הצהריים, בבית הקפה בו יציע לה נישואין בעוד שנה.
בהמשך היום הוא נפגש עם זוהר ואביב והם משרטטים יחד את המבנה של מכונת הזמן. אביב מציע שיפורים משמעותיים דוגמת טרנספורמציה אוטומטית ופלזמה כתחליף לאנרגיה גרעינית. ערן מקנא בו קצת על היצירתיות, אבל הוא מבין מהיכן היא מגיעה. את כל החיים הקודמים אביב ניצל בפיתוח תאוריות פיזיקליות שיזכו אותו בפרס נובל. כשקיבל את הפרס הוא זרק אותו מול עיניהם המשתאות של מיליוני אנשים וצעק: ". "See you next round
אין מילים, הוא פשוט אהב את השואו.
"הפעם אני אחיה את החיים בקטע רוחני" הוא מודיע, "קצת נמאס לי ממדע… אחרי שנבנה את המכונה אני הולך למנזר שאולין ומתנסה קצת בקונג פו".
ערן וזוהר מביטים אחד בשני, כובשים צחוק.
"העיקר שלא תשכח את עצמך בחו"ל ותחזור בזמן לחזרה בזמן" מגחך זוהר.
אביב צוחק, "כבר שמתי לי תזכורת בפלאפון, עשרים ושש שנה מהיום".
שלושתם יודעים שעוד עשרים ושש שנים לא יהיו להם פלאפונים והתזכורת תופיע בתאורת לדים על העור. הם מרשים לעצמם לחייך.
הפגישה עם נעה עוברת כמתוכנן וערן חש את הפרפרים בבטנו. לא ייאמן כמה שנים הוא מכיר אותה ועדיין מתרגש להיות בחברתה בכל פעם מחדש. שוב הוא מדמיין את החיים שלהם יחד, את שנות הנישואין הטובות ואת צחוקו של ילדם. הפעם הוא יצפה בו גדל, הפעם הוא יקדיש להם זמן.
שנה עוברת והוא מציע לה נישואין באותו המקום, מחבק אותה לאור ירח. שלוש שנים לאחר מכן הם חובקים את בנם הראשון. כשהיא מציעה לקרוא לילד על שם אביו המנוח של ערן הוא מעמיד פני מופתע, על אף שהציעה את זה גם בפעם שעברה. אבל הפעם הוא הבטיח לעצמו להצליח לעשות את זה נכון. הפעם הוא לא מפספס את הלידה, וגם לא את המסיבה בגן. הוא נוכח בכל הרגעים החשובים של החיים- בהצלחות, בכישלונות, בשמחות ובעצב. הוא אוחז בידה של נעה כשהיא יולדת את ביתם ומלטף את ראשה כשהיא לא מתקבלת אחרי ראיון עבודה. הוא מוחא לה כפיים כשהיא עומדת ומרצה ומתגלגל איתה מצחוק בהצגת תיאטרון. הוא חובק אותה קרוב כשילדיהם מפתיעים אותם ביום הנישואין העשרים וחמש, חתונת הזהב. משפחה, חברים וקולגות באים אליהם ומברכים אותם בעוד שנים רבות של נחת ושמחה. ערן מביט בעיני אהובתו, מאושר.
פתאום, תאורת הלדים מצפצפת על עורו, תזכורת מהעבר.
"מה יש?" שואלת אותו נעה, חתיכת עוגה על צלחת קטנה בידיה.
"זה שום דבר" הוא עונה לה, מכבה את התזכורת ונושק לראשה, "יום נישואין שמח".
"הוא היה אמור להיות פה כבר", פולט זוהר בכעס, מתעסק בעצבנות עם אקדחו "לעזאזל איתו".
אביב יושב בישיבה מזרחית במרכז החדר, ראשו מגולח ורוחו איתנה. שנים במנזר לימדו אותו שכעס לא גורם לדברים לקרות. "הוא יגיע", הוא אומר בניסיון להרגיע את זוהר, "הוא חייב להגיע".
אך הזמן חולף, וערן לא מופיע. דמדומי חמה כבר מפציעים בשמים, שחר של יום חדש עולה, יום אותו לא ראו כבר מאות שנים.
"אני הולך להביא את האידיוט הזה לכאן" מודיע זוהר וטוען את אקדחו, "גם אם אצטרך לגרור אותו מהאוזניים".
אביב לא מגיב. הוא יודע שתגובתו לא תשנה מאומה, אז הוא מעדיף לשתוק.
זוהר מאתר את הבית של ערן דרך הג'י פי אס שבעורו ומרחף לשם באופנוע האלקטרו-מגנטי שלו. הוא מזהה את ערן דרך החלון, יושב בסלון ופותח קופסאות מתנה עם אשתו. הוא דופק על החלון בזעם.
"מה זה היה?" שואלת נעה וקופצת בבהלה.
ערן מסתכל דרך החלון ומזהה את חברו משכבר הימים, "אני אטפל בזה", הוא מרגיע אותה, "תישארי כאן בבקשה".
הוא פוסע אל היציאה. זוהר מחנה את האופנוע וצועד לכיוונו. הם נפגשים על מפתן הדלת.
"אתה לא חושב ששכחת משהו?" מסנן זוהר מבין שיניו ומצביע לכיוון זרועו של ערן.
ערן אוחז בזרועו, מסתיר את המסך המושתל תחת העור "לא שכחתי", הוא מסביר, "החלטתי שלא לבוא".
"ומה בשם אלוהים גרם לך להחליט דבר כל כך מטומטם?".
ערן מסתכל אחורנית בעצב, לכיוון הבית מלא הזיכרונות. "אתה תמיד אמרת שאנחנו צריכים לעשות את זה כדי להפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמנו", הוא לוחש ומחווה בידו פנימה, "אני חושב שהצלחתי, אני במקום הטוב ביותר שאני יכול להיות בו. בזכות נעה".
זוהר צוחק. צחוק מזויף, מריר. "אתה לא באמת חושב שאדם אחד יכול להפוך אותך לגרסה הטובה ביותר, נכון? זה פתטי! אתה נשמע כמו נער מאוהב! חשבתי שהחכמת עם השנים אבל פשוט נהיית יותר טיפש! אתה האדם היחיד שיכול לשפר את עצמך ולא אף אחד אחר!".
"אולי אתה צודק", עונה ערן ומכניס יד לכיס, "אבל אני מעדיף לחיות את החיים שלי פה עם אהבת חיי במקום בו אני חש שלם".
"אתה יודע שאני לא יכול לתת לזה לקרות, נכון?", אומר זוהר ושולף את אקדחו, "אנחנו צריכים לעשות את זה יחד. אם לא תבוא איתנו, נאלץ להיפטר ממך ולהתחיל מהתחלה יחד עם ערן הצעיר".
"אני יודע", אמר ערן ושולף את ידו מהכיס, מכוון את האקדח ביד אחת ויורה בעיניים עצומות. חור נפער בליבו של זוהר והוא מביט מטה בבהלה מלווה בתדהמה. הוא נופל על ברכיו ושומט את האקדח מידו. ערן כורע לידו, אוחז בחברו הותיק ומשכיב אותו על הרצפה. "אני מצטער", הוא לוחש לו, "אני לא יכול לתת לך להפריד ביני לבין נעה".
זוהר מעווה את פניו בניסיון לומר משהו, אך נחנק מהדם של עצמו. הוא תולה מבט מאשים בחברו עד שנגמרים לו החיים. עיניו מתגלגלות ופיו נשאר פעור וחסר צורה. זוהר נעמד, מתרחק מגופת חברו ושולף את מכשיר הטרנספורמציה מכיסו. ההתאמות הקלות שביצע במכשיר עובדות כך שהגופה נעלמת כאילו לא הייתה מבלי שהדבר ישפיע על ערן. הוא שומע את צעדיה של אשתו מתקרבים ומחליק את המכשיר הכסוף ואת האקדח חזרה אל כיסו.
"מה קרה?" שואלת נעה, "שמעתי רעש של ירייה".
הוא מביט בה, מאוהב. השנים לא שינו את תווי פניה והשיער הכסוף רק הוסיף ליופייה. "בטח סתם איזה ירי תועה של כנופיה" הוא מציע והיא מתרצה.
הוא נוטל את ידה ומוביל אותה אל תוך הבית, הם מתיישבים על הספה. היא מספרת לו על עוגת הגזר שהכינה, הוא מספר לה שחבר שלו, זוהר, נפטר.
"הגענו לגיל שחברים שלנו מתים", היא מציינת, "יוצא לך לחשוב על המוות לפעמים?".
"פעמים רבות", הוא עונה ומסיט קווצת שיער כסופה מפניה, "אבל אני לא מפחד מפניו כשאני איתך".