מחווה לעמוס קינן
הדרך לתל אביב רצופה כוונות טובות
מאז שֶׁהָלַכְתָּ, הכול מטלטל בין טראומה לפוסט טראומה. לא בטוחה איפה אנחנו עכשיו. רכבת חוצה את הלילה לשניים, טסה אל תוך השְחור. האנשים מחוץ לה נראים גדולים מהרגיל, עומדים לרמוס אותי, הרצפה עליה הם עומדים מתעבה ומתארכת מעליי. מסביב לא נשאר דבר. אין שום סיפור מאחוריהם. אנשים חסרי רקע מתקבצים עם עיניהם הרעות קרוב לחלון, מנסים לתפוס את הרכבת. אחד מהם, במעיל שחור, פותח בכוח את הדלת הכבדה. היתר עולים אחריו, הקומה השנייה בולעת אותם. אני נשארת לבדי בתחתית.
אני מחכה שנגיע כבר לתחנה האחרונה בתל אביב, שם אבד לי המשורר, זאב. זאב, היית חברי הטוב ביותר, שזה בעצם תואר שמקבל אדם כשאינו עושה בו עוד שימוש. לפחות את זה הספקת ללמד אותי לפני שהלכת. אבל למה דווקא עכשיו הלכת. למה היית חייב. ואתה עונה, בין קרקוש קרון אחד לשני, כשהדרך לא מפסיקה להתעקל, גם כשאני ממש רוצה: אף פעם אין זמן טוב למות. אני מנסה, גם עכשיו, לחקות אותך. אין זמן טוב מההווה. אני מקשיבה לשיחה ברכבת בין אמא לילד שלה. היא ראתה אותו משחק בצעצוע של סופר-גיבור, ובהבעת מיאוס שאלה אותו: "הצעצוע הזה עושה משהו? או שהוא סתם?" הילד, שהמשיך למתוח את ידיו ורגליו של הגיבור באצבעותיו הקטנות, השיב: "הוא עושה, פשוט עוד לא גיליתי מה." היא צחקה והשיבה, "לא. הוא בטח סתם, בדיוק כמוך." בדיוק כמוני. מחזיקה את השעון הפנימי שלך, ובכל זאת ממש סתם. טראומה, פוסט טראומה. ההבדלים נהיו דקים מדי.
אחת הנוסעות לידי קוראת את העיתון המדיני. חוץ מאת העיתון הזה, אנשים כבר לא קוראים. לא כי יש איזה אח גדול ומפחיד שצופה בכל. סתם. כי לא רוצים. לא רוצים לקרוא, רוצים להשתגע. ובכלל, על מה כבר יש לקרוא בעיתון. המדינה שקעה כמו אטלנטיס. נשארו רק בעלי הייחוס הגבוה או אלה שמעולם לא היה להם לא ייחוס ולא התייחסות. אלה שהיו להם פרוטקציות, או אחרים כמוני, שפשוט לאף אחד לא היה אכפת מהם, ויכלו להמשיך לזרום בנהר הפרטי שלהם. אין איש שירגיש בחסרונם, במותם כמו בחייהם. הם נהנים מהספק וממשיכים לנשום. אין דבר מכאיב יותר מהסבל המכונס, הממושך הזה.
אני מנסה להביט החוצה, אבל אין החוצה. רק השתקפות של הפלואורסצנטיים על השמשה וגחליליות קטנות. לתפוס גחלילית יהיה כמו לתפוס זיכרון שנגדע באיבו, מהבהב את הבהובו האחרון. אבל הזכוכית חוצצת. פה ושם חורבות, פה ושם רמז לצמחייה. הירוק הזה דק כל כך, אני לא בטוחה שאני לא חולמת.
זהו. סוף. הרכבת ריקה לגמרי.
אני יורדת הישר לתוך בית קברות. ריח נורא.
קר, למות.
נוקשת שיניים, חורקת שיניים, חושבת עליך – זאב, המשורר, או על האהוב לשעבר, באר. או מה ההבדל ביניכם בעצם. בעקבותיך, זאב, באות אליי כל שאר המחשבות, כמו דגים מתים ששוחים במים צלולים מדעת. אני מנסה לשכנע את עצמי שאתה ככל משורר, טבוּע בעורם של רבים מאיתנו, חי או מת, וזה צריך להיות מספיק. אתה היחיד שנותן צורה אמתית לדברים, הופך אותם לפירור האבק שהיו לפניך, לא בן אדם אבל הרבה יותר אנושי. לפחות ביחס אל היתר שנשארו בחיים. חבל שאיש לא הקשיב לך כשעוד היית כאן, חי. סיגלו לך מוניטין של נביא זעם, אבל אתה רק חשבת שצוחקים עליך. כשמו כן מנהגו, הם אמרו, צועק "זאב זאב", ואף זאב לא בא. אבל הם היו רציניים.
ועכשיו גם כשאני קוראת לך, אתה לא בא. כמה זה חבל: מצאו דרך לפורר מתים אבל לא לדובב אותם. אנחנו, שעוד גוררים את החיים, לא חשובים מספיק כדי שיִלְמְדוּ לדבר איתנו.
או לפחות, זה המצב כרגע, עד שאיזה בעל סמכות ינשים את מדעי הרוח. עד שמישהו ימצא דרך לחבר אותך בחזרה לפאזל שהיית בחייך, אותך ואת דומיך, ואת הפאזל –למכונות.
תאלץ לסלוח לי, משורר יקר, המילים שקפאו על לשוני כבר שנים לא מוצאות את פורקנן דרך העט. כשאני חושבת איך התחלתי לכתוב אז, איך כולם התחילו, בעצם, אני מבינה שלפחות בעבר זכיתי שיהיה לי איזשהו מכנה משותף איתך ועם שכמותך. כולם, וגם אני, התחילו לכתוב רק מאהבה בלתי מוסברת למגע העט בנייר, מתוך שעמום צרוף, בידור עצמי זול. עוד דרך להעביר את השעות, נוקבות ונוקבות חללים-חללים. בכל בריאה דבק ריח המוות. נשימות ריקות. אין לי מילים.
"את לא יכולה להתייסר בכתיבה," ניסית לומר לי, אבל כבר ב"את לא יכולה להתייסר" פרצתי בצחוק. אולי בפה שלך נשאר עוד טעם מר מכאן, לפני טעם האדמה. אתה זוכר אותי?
*
רוב הזמן אני מצליחה שלא לחשוב עליך עוד. אבל בימים סוערים כמו זה, המגפיים שלי נשלפות בקושי מהבוץ, וכשאני דורכת אני שומעת אותן לוחצות את האדמה – ז-אב, ז-אב.
הצבע ירד מכל הדברים. מי שעוד מחפש משהו צהוב להביט בו, לא יודע לאן להביט.
אני עוצרת לרגע: צמח שנדמה, לפחות ממרחק-מה, לקוּרְטָם, משתרך על הדרך. אין לי מושג איך הגיע לכאן, אבל כשאני מתקרבת אל זנב-הקוצים שלו, מתברר שצדקתי. קשה לטעות – דם הקורטם אדום כשלנו. אלא שממנו אפשר להפיק שמן, ואילו מאיתנו, במקסימום – בכי.
כפי הנראה.
אני רוצה לנצל את העצירה, לשלוף את המחברת הקטנה ולכתוב. המחברת אליה אספתי את שיריך – נותרו בה עוד שורות בשבילי, והיא בגודל כף יד, סך הכל, לא מעוררת חשד. אבל כשעולות לפניי השורות, הן נותרות ריקות – אין לי אומץ. בלית ברירה אני כותבת בראש.
כשעוד היית כאן, בגוף ולא רק ברוח, לא מצאתי לכתיבה צידוק הגיוני, אז הפסקתי. אבל עכשיו סוף העולם עומד להגיע, ואני עומדת להימחק. כדי לאפשר לעצמי להימחק בשלווה, ללא כל רגשות זיקה באשר הם – למקום שאיננו, או לזמן שחולף בלי רחמים – עליי לשלוף מתוכי את כל מה שקרה, כמו שפן מכובע, כמו אקדח, כמו משהו ספק מנחם ספק סופני.
זאב, אני חייבת לכתוב לך, אתה שהשקפת מלמעלה לכל אורך הדרך. משורר יקר, אתה מעולם לא חדלת לשורר, ואילו אני גמלתי לך בשתיקה. הכתיבה היא ניסיון לתקן את שעוללתי. פעם, לפני שהפחד הכריע, כתבתי מאחורי דפי השירים שאספתי באדיקות: סוף העולם כבר הגיע. עכשיו – עכשיו הזמן הוא מזכרת.
שמרתי על עצמי שלא אדבר הרבה, משום שאחרים עלולים לחשוב שדבריי מסגירים את סודי, את העובדה שאני קוראת, ולא רק את העיתון ההוא. למעשה, מעולם לא הרהבתי עוז לדבר לעיתים קרובות. אולי משום כך התחלתי לכתוב.
תקעתי את העיניים במודעה קרועה של "גישור בין בני זוג." משהו בנוסח "אל תיפרדו כל כך מהר, ולו רק בשביל הילדים."
זה ממש הצחיק אותי. יש בדיחות שאף פעם לא מתות. אבל חנקתי את הצחוק, שלא ישימו לב אליי עוד, שאהיה כמו כל אחת אחרת, בחורה רגילה עם וואקום רגיל בין האוזניים.
המשכתי ללכת.
רגלי פגעה בחתיכת רדיו-מכונית עם חור, כנראה עבר בו קליע. דמיינתי שורה מחוררת מתוך שיר, על הבית והתה והספרים היְשַנים.
הספרים היְשֵנים.
אני לא אבֵלָה כי השירה מתה. השירה לא מתה. אפשר למצוא אותה בכתבי עת מחתרתיים, מי שיחפש עוד ימצא. השירה תתקיים לעד. המשוררים הם אלה שחסרים לי.
לא רק אתה. אבל אין לך אחרים לקנא בהם, אתה היית הקרוב אליי, האהוב והשורף ביותר.
אני, בכל אופן, כבר מזמן הפסקתי לכתוב. אולי זה בכל זאת קשור אליך. אולי הפסקתי כי כבר מאה שנה לא הייתה לי אהבה. אין כמו אהבה לשבש עליי דעתי, למצוא סיבה נפשית לקיום, אפילו שאני יודעת שאין. אולי הפסקתי כי השראה אינה דבר שימושי. היה לי פעם חלום, להיות סופרת. חבל שעברו מאז מתחת לגשר כל כך הרבה הסחות דעת, פחדים קטנים וגדולים, שׁרְדַנוּת שכפתה את עצמה: לא להתעסק בכתיבה, אלא בדברים שעליי להספיק לפני שאמות. אלו דברים, אני כבר לא זוכרת. אני תוהה האם ההחמצה בכלל קיימת. אם את כותבת בכישרון רב, אך אף אחד לא יודע מכך – את בכלל נחשבת סופרת? את ודאי משולה לעוד אחת שחושבת שיש לה משהו לומר, בלתי מודעת לעובדה שהכול כבר נכתב. אולי הכול כבר נכתב, אך כמעט דבר אינו נקרא. הצרה עם חלומות היא, שהם אינם גדלים עם המציאות ומשתנים איתה. אם פעם חלמתי לכתוב – עד היום אני לא מצליחה להמית את החלום. עוד כשהיית חי, רק שאפתי תקווה גנובה משירי המשורר המזדקן שהיית.
מה יהיה עליי במותך?
לא לחשוב, לא לחשוב. מתישהו האדמה ששתתה אותך שבה ומתייבשת ואני צריכה להכיר בזה: אין עוד זאב בעולם כלל. את המחשבות עליך אני מסיטה לעבר באר, ההתגלגלות-הנוכחית שלך. לא באמת, כמובן. ברור שמי שהתפורר לא יכול לשוב ולהירקם לבשר. אבל בשבילי כן, באר הוא הגרסה הלקויה-אך-נוכחת, אסופת שאריותיך. אחרי שהלכת, אין לי כלוב לאחסן בו את כל הרגשות האלה. זו לא אני שבוחרת ועושה. אלה הרגשות הרעים שבתוכי. אז נתתי לעצמי למצוא את באר ואת באר למצוא אותי, כמו כל מי שמחפשת איזושהי צורה של אהבה. החיים זה פשרות.
אני אוהבת את הפנים שלו. לסת שסועה, פנים רחבות ושיער עד לכתפיים. שמחתי על המחשבה שאני מסתובבת עם המונגולואיד האחרון, שאני זוכה להביט בפנים נדירות, שפנים נדירות מביטות בפניי. הרחוב מוצף נשים יפות וגברים חסונים, אבל אף לא אחד מהם אמיתי. מכל הדברים היפים נותרו רק העטיפות, ומה כבר אפשר לעשות עם עטיפה שאיננה עוטפת עוד דבר? אני מנסה לחשוב שגם אני רגילה, שגם לי לא אכפת שהעיר הזאת תפורר בקרוב, שהאוויר מצהיב וחוזר ומאפיר לסירוגין.
המלחמה הגדולה שנקראה עבר התחילה. אתה היית מבין החללים הראשונים. אני, מהמתים המהלכים. רק לכאורה חיה. אבל מילא כל זה – הבעיה היא שמאז, איבדתי תחושת זמן. בטח גם אתה. המשכתי להשתרך ביובש על פני הכלום, מאבדת סטורציה עם כל צעד. ואז גם התחלתי לקנא בעצמי-שהתגבשה-בחלומות. למשל: עצמי שבחלומות הייתה אוכלת כאוות נפשה, בלי חשש מעיניים רעות, במיוחד לא מזוג עיניים מסוים. עצמי שבחלומות יכולה הייתה אפילו לבכות, היה לה עוד טעם בזה. הייתי קמה עם דמעות בעיניים ואבקת סוכר על השפתיים, וכתמי שוקולד בזוויות הפה, ובמצמוץ של הרגע הבא הייתי שוב במיטה, יבשה ונקייה, רק מכורסמת מבפנים מעט יותר.
אני כבר יודעת שעד יומי האחרון אפסע ברחובות מרוטשים. הביוב שפוך כאחד הנחלים שפעם קראתי עליהם, שפעם כתבו עליהם שירים. קשה להאמין שהיו כאן פעם נחלים. לא כל שכן זוחלים, חיילים, למודי קרבות שצלקות מדברות בשמם. מי היה מאמין בזמנו, מי נותר להאמין בימינו. דילגתי ועברתי לצד השני של בית הקברות. מישהו תלה על חלק מהמצבות פוסטרים שמודיעים על הופעות שכבר היו של זמרים שכבר היו. כל מה שעלייך לעשות הוא לבדוק האם יש לך מספיק זמן וכסף. שמעתי את עצמי צוחקת בקול רם צחוק לא שלי. כל זה מאד מבלבל: יש כאן די והותר סימני חיים אבל הם כמו חלום שנחלם. כמו שיר שהושר. כמו איתות מחיר אור מרחוק, זמננו נגמר.
עצמתי עיניים וניסיתי לחשוב על בּאֵר, אותו אהוב-לשעבר שהזמן בלע והשאיר מאחור. שאפתי אפר הישר לריאות, דוק של קור על פניי. היכרנו בזמן אחר, רחוק כל כך, כשקיץ היה קיץ, ולא מצבור סערות של חול וחום. כשמזג האוויר היה יציב מספיק כדי להפריח שממה ופרחים. כשהיינו מביטים למעלה והשמיים היו שם להביט בנו.
עכשיו יש רק קוצים ושדות קוצים, פה ושם גדרות תיל מעוקלות.
בכל אופן, הייתה מלחמה – אז זאת אומרת שהיו גם מנצחים. אבל שכחתי מי הם. בכל אופן, לא אנחנו. אבל הייתה בי פעם אהבה ולרגע שהייתה בי, לא הייתי בזבוז של אוויר, שקיעת עקבות הלוך-ושוב החוצה ואל תוך חיי. גל הנוסטלגיה הזה מזכיר לי:
פעם, לפני התאפסות הספירה, שאלתי את באר מה הוא עושה עם הזמן.
"מבזבז אותו."
-"אתה לא עושה שום דבר תכליתי?"
"תכליתי?" הוא עיווה את פניו, תוהה מאיזו תקופה שלפתי בכלל את המילה. הוא שאל חצי מופתע חצי אדיש, "את מנסה לגרום לי להרגיש רע עם עצמי? מה את מנסה לעשות?"
ברגעים כאלה, כשהפסיביות מאיימת לחנוק, אני משננת לי את אחד משיריו של המשורר. הוא כבר לא מניח לי להכיר אותו, לא מזיז שום איבר בתוכי, אבל זה לא חשוב. כל עוד שיריו פזורים ברחובות, על הספסלים, על המדרכות, על בתי הקברות עם האדמה הדקה מדי, היכן שהחיים כמעט דורכים על הגוויות, כל עוד מילים נחלצות מן הדפים לעזרתי, אני מוסיפה ללכת, לנשום אוויר מכוסה נגיפים.
כשהגעתי לפגוש את באר שוב, תקפו אותי הזיכרונות על איך שהיינו פעם כולנו. עמדו לי דמעות בעיניים. כבר אז הרגשתי כמה זה יוצא דופן, משום שהדברים הגדולים באמת שקורים בחיים – אף פעם אין לפניהם סימני אזהרה. הם פשוט קורים וזהו, בלי להתחשב בך, כאילו את לא קיימת. כבר בבוקר אותו היום, כשהתעוררתי, העיניים שרפו לי, סירבו להיפתח, לא משנה כמה זמן עבר מאז שהיום נפקח. לא הבנתי למה. היה גם אז הדכדוך התמידי, אבל הדכדוך הזה מטבעו לא שורף כל הזמן. הוא זקוק למשהו שיקרה כדי שיוצת ויבעיר בי בכי.
כשנפגשנו, הוא שטח לפניי גישה לפיה מגע זה דבר מכשף. הוא סיפר שקרא ספר מדהים שבדיוק מסביר את זה, איך כשמישהו נוגע בך – אתה לא יכול להגיד לו לא. אתה מיד מרגיש קשור אליו, אפילו אם אתה לא אוהב אותו, אפילו אם אתם בכלל לא מכירים.
היה בזה משהו. אבל לא אמרתי שום דבר, זולת "בטח, בטח" מתנשא.
"כישוף אהבה", הוא אמר לי. זה הרס אותי. נשכתי את ידי בעצבנות. "השתנית," אמרתי.
-"כן, השמנתי. מזל שאני לא בחורה, אני לא חייב להיות רזה." הוא הושיט לי את ידו, מאצבעותיו נטף דם. אני רואה אותם, חבריי הישנים מתחת לאדמה, וזאב בראשם, קמים. כולם מתים, מהלכים על מה שנשאר מבשרם, מחובר בקושי לעצמותיהם הדקות, השבירות כל כך. כמעט מרחמת עליהם, אבל בעיקר נגעלת. אני כמוהם, רק שהגוף שלי עוד מצליח לשטות בסובבים. איזו תכונה נוראית יש לי, לראות את המת בטרם נולד. מה הטעם בכל זה, מה הטעם בכלל. הבטתי שוב, והיד המושטת הייתה נקייה מדם.
אני שונאת כששיחות החולין משתלטות על השיחה כולה, ובינינו זה קרה כמעט תמיד. אני מבינה יפה שהיחסים האנושיים לא היו שורדים ללא החולין, אבל בינינו, דווקא זו הייתה הסיבה לסוף היחסים. אפילו על השאלה "מה נשמע" אף אחד מאתנו כבר לא ענה ברצינות. אם הייתי עונה מכאנית "בסדר, בסדר, בסדר" ולו רק שיעזוב אותי לנפשי, להתבוסס בחוסר המנוחה שלי, לא היה מרגיש בחוסר הכנות בתשובתי. ועכשיו, כשחידשנו את הקשר למפגשים הנוחים, גם אם מצחינים, בבית הקברות – הרבה יותר קל לדבר גלויות. ידעתי שאם יכעס עליי וישאל "לאן נעלמת לי," אמנם תהיה לי תשובה מוכנה מראש, אבל זה לא יהפוך אותה לפחות אמתית: זה לא שנעלמתי. זה שאף פעם לא הייתי.
מובן שהייתה מלחמה, הוא היה אז מסביר לעצמו אותי. זו ארץ חמדת מלחמות. היינו מגיעים לדרגת אמנות בשיחות החצי מחוקות וחצי מדומיינות שלנו. ממדים הולכים ומתגבשים של רגש, ובכל זאת הצלחנו להיתקע בכמעט. שום דבר לא מרגיש אמיתי. שום דבר מאז שזאב כבר לא כאן.
מה הגבול בין לפני ואחרי השקיעה? איפה נמתח הקו? גבולות. זה הדבר הראשון שחסר לבית הקברות.
וזהו, ודי. הגיע הזמן לחזור מזרועות המת לזרועות החי.
בעד החלון, בזמן הנסיעה, הירוק מתמעט בהדרגה. שיחים עלובים, עצים מסכנים, דשא צהוב, יותר דומה לערמת בדלי סיגריות, שמנסה להידמות לעצמו בעונה אחרת, בזמן אחר. השקט הרע שלאחר הביקור, כמו תמיד. מכניסה את הידיים לכיסים, שלא ילכלכו לי את שדה הראייה. שולפת אותן החוצה רק כשהעיר משתלטת על מעט הצמחייה שנשארה לְגַדֵר על העיר הקודמת. הרחקתי הלאה בתוך הקרון המזדעזע בדרך. חשבתי איך פעם, לא מאד מזמן, כשהמשורר האהוב עליי הלך ונמק במקומו, כשהמוות היה קרוב אבל טרם הגיע, כבר הרגשתי: בקרוב ימות. וחשבתי, כשזה יקרה, הגוף ייכנע לדחף להשליך את עצמו מן הגג. אבל הנבואה רק חצי התגשמה, ובינתיים אני נהנית מהתחושה של הסיבובים, כשהרגליים מנותקות מהרצפה.
כשהירוק נמחק, אני מבינה שהגעתי לתל אביב.
דרך הים
ובשובי, גווייה עטופה תכריכים ציפתה לי: בּאֵר שתול בבגדיו המרופטים. אנחנו נתקלים אחת בשנייה הרבה. חוץ מלשוטט ולהיתקל אחד בשנייה, אנחנו לא עושים הרבה.
"דרך הים" נקראת כך, אבל בעצם זה רחוב, ואין בו ים. "אולי יש מתחת לפסולת ולבלטות," הוא ניסה להיות אופטימי. האופטימיות הפתאומית המבשרת את הייאוש המוחלט.
הוא אפילו נראה קצת עצוב, וזה הפתיע אותי. בדרך כלל הוא מצליח להישאר רגוע ויהי מה.
ניסיתי להגיד משהו נחמד, שישמח אותו, מוכרחים להיות שמח. בייחוד עכשיו, כשאני סופרת סיבות להישאר פה כמו שסופרים כבשים.
לא מצאתי מילים. הוא בטח היה רוצה לשמוע ציטוט של מישהו מוכר, אבל לא מצאתי מישהו לחזור על דבריו באוזנו. לא זכרתי. שקענו אל תוך הרחובות מרוצפי הפרסומות. פרסומות מתקלפות, אחת על גבי האחרת. בין הכרזות מבצבצים השחקנים המתים, שחקני העבר הרחוק.
במקום ציטוט, חידה: אם אני חיה בתל אביב ומעמידה פנים שאני לא מפה, שאני לא מכירה אף אחד, ואף מקום – אני באמת חיה בתל אביב?
"אין לי מושג," הוא הודה, חיוך התפשט על פניו לאטו.
פעם העיר חותכת את מחשבותיי, ופעם היא הדם המפעם אותן. אולי עליי לעזוב את תל אביב ולו רק כי בה גדלתי.
אני רואה את המקומות בהם הלכתי כל חיי, את מחוזות ילדותי שאיננה רחוקה כמו שהייתי רוצה שתהיה, וההבנה מעצמה נמוגה. דברים צהובים נכנסו לשדה ראייתי, כמו אובך הנצמד לעיניי. מנסה להעלים את התחושות, את הסחות הדעת. לא להביט מטה אל ידיי האכולות, להיטבע בענף המתנופף ברוח לעברי. ענף עץ מתחכך בשמשת עיני. איך ענף דק כל כך יכול להחזיק כאב כה גדול?
אני עומדת להיות חולה מחר, אני יודעת. המחנק שלפני המחלה. ברכיים רועדות, יובש בפנים, סומק תמידי בלחיים, סחרחורת קלה. מחלה. מה עוד זה כבר יכול להיות.
כל הדברים היפים שרציתי התרחקו ככל שרציתי יותר. אני רק רוצה לנוח, היה הזמזום החוזר טורד את אוזניי. הפניתי ראשי לרגע מבאר, התביישתי, לא רציתי שיראה את הערגה למה שהיה נערמת ומערימה עליי, לא רציתי שיצחק.
לו הייתי במקומו מביטה בי, הייתי צוחקת. במקום זה, נאלמתי.
באר תמיד מוצא מה להגיד. הוא דיבר ודיבר ואני רק חשבתי, הרצונות שלי הן הגחמות שלי, הופכות לדורשות-התמחות כמו הדרך להכנת קפה.
קפה. כמה זמן כבר לא שתיתי, כשומרת את המשקה הזה לבן-לוויה אחד בלבד, מיוחד – לזאב. הדרך היחידה לקבל אהבה היא דרך הגוף, היה אומר. אני יודעת, אני מרגישה. האהבה היא שתביא אותי לכדי קרבה לשלמות?
ספק. אני קרובה לשלמות רק בערפל השפה, בילדותיות המעומעמת: למה נפלו פניי, איפה פניי עכשיו להרגיש דרכם. האם איבדתי את עצמי לדעת? אבל אם איבדתי את עצמי, אני אמורה לדעת היכן אני. הרי איבדתי את עצמי – לדעת.
הזיכרונות בונים את הדרך אליי.
*
ישבנו פעם בבית קפה. זאב כיבה את הסיגריה לתוך כוס הקפה שזה עתה סיים.
הוא שלף מכיסו סיגריה נוספת, והציע לי אותה. סירבתי, "אני אוהבת את הריאות שלי לא מפויחות." הוא צחק, "אז המקום הזה לא בשבילך." עד כמה שאני רוצה לגור בישוב, אני יודעת שלעולם לא אוכל לצאת מתל אביב, חתמתי בטרם נפתח הנושא, אבל הוא התעקש:
"את רוצה לעבור לגור בישוב? יופי. נשמע לי נהדר. רק תזכרי שבעוד כמה שנים, יפוצצו אותו. לא מלחמה רצינית. פצצות רגילות."
-"כן, אבל זה לא שיקול שאפשר להתחשב בו. הרי את כל המדינה יפוצצו בסוף."
הוא שתק. אין מה להתווכח עם עובדות, חצי מדינה כבר הלכה.
"התקופה שלנו עכשיו,", אמר, "היא לא בשבילך. מבחינתך, את יכולה להרגיש חופשיה לגמור עם כל העסק. התגלגלנו לתוך תקופה שמעודדת הפרעת קשב וריכוז מצד אחד ואדישות מצד שני. כולם ראו כבר הכול. אין עוד מה לומר. הטכנולוגיה רצחה את כולנו בכך שהאריכה לנו את החיים. המציאו את המכונות, ופתאום לאנשים נהיה זמן פנוי. כל מי שמוצא לו יותר מדי זמן לבד – מתחיל לנפח לעצמו את הראש בשטויות הרסניות. מי בכלל צריך לחיות כל כך הרבה? למי זה טוב? פעם אנשים יכלו לחיות קצת, לעבוד קשה ולמות משפעת כמו זבובים. כמו בני אדם נורמאליים. כמו שצריך. אני לא אתפלא אם יגלו שכל הזקנים בעיר הזאת נעלמו כי רצו לנצל את מספרם המועט, להתחזות ולהצטרף ללמינגים במסעם האחרון." כשסיים זאב את נאום החניכה שלו, הניח את הכוס על השולחן, והמבט בעיניו התערפל.
נשכתי את ידי והוספתי להיזכר. לפני שהכול התמוטט, זאב ואני החלטנו לברוח אל מקום ההתכנסות. מאיפה שהוא הגיע, מכנים מקומות כאלה – גבוהים, משקיפים על העיר מלמעלה, עומדים על האופק עצמו – בשם "סוף העולם." זה מקום ירוק שמשקיף על העיר, כמו עמידה על צוק, רגע לפני הקפיצה. בכל פעם שהחיים הפכו כבדים ועייפים מנשוא, ברחנו לסוף העולם.
הרי לך פרח
ענן עשן הסיגריה של זאב קושר בינינו, ומתוך הערפל בראשי בקושי הבנתי איפה אני. העשן אותו עשן, ורק הפה ממנו ננשף הופך עבה כשפתיו של באר. מובן שידעתי שזאב מזמן לא איתי. עוד יכולתי להתמצא אז בנבכי זיכרוני. רק הגעגוע הפתוח כפצע מוסיף לבלבל אותי.
"הגעתי למסקנה שנמאס לי להיות אפאתי," אמר באר.
"אפאתיות זו תכונה נהדרת. היא עוזרת לך לחיות."
-"אני צריך לעזוב. העיר הזאת הורגת אותי." אבל לא התרגשתי, כי את זה הוא תמיד אומר.
יצאנו לטיול מתחנת רכבת ההגנה. "זה מדהים. רק תחשבי על זה. כל האזור הזה לא השתנה אף פעם. לפני שהכול קרס, המקום הזה נתן רמז עבה לגבי העתיד. אולי בגלל אנשים כמונו האנושות צנחה?"
מיהרתי לגונן, "אבל אנחנו לא מזיקים לאף אחד. סתם מסתובבים. לא, לא יכול להיות."
המשכנו להסתובב.
עברנו ליד כתובת גרפיטי, בערך באזור שינקין. אני לא יכולה לדעת בדיוק איפה, כי רק שלט הרחוב נשאר, צמוד למדרכה השרופה. היה כתוב על חתיכת הקיר: "מי זו דפני?" הלכתי כמה צעדים וראיתי, "איפה מורן ודפני?" הלכתי עוד כמה צעדים וראיתי, עדיין על אותו קיר, "מי זו מורן?"
הוספתי לנשוך את ידי. זהו, הבורות מנצחת, הבורות כבר ניצחה. לא ייכתבו עוד שורות שישחררו אותנו מהמוות. ברגעים אלה ממש ממשיך המשורר לקמול בקברו. אין עוד מה לעשות.
איפה אתה, משורר ישן, שיצקת לתחושות משמעות. אפילו לַפַּחַד. אני חייבת לעשות משהו. לו רק מצאתי לי מה. שוב נשכתי את ידי. זה מנהג שהתחלתי מבלי לשים לב, כששקעתי במחשבות בילדותי. אחרים מסתפקים בכסיסת ציפורניים, אני חיפשתי משהו שימשוך יותר תשומת לב, כנראה. חבל שלא היו לבבות בסביבה שיכולתי למשוך. כך התפוגגה המטרה הראשונית, ונשארתי עם ההרגל המגונה. אני לא כמו זאב, לא מאמינה שהילדה שהייתי סיימה לדבר אליי. חרדה לקיומה, היא מוסיפה לאכול בי.
באר מספר לי על הילד הקטן שבתוכו:
"כשהייתי קטן והרגשתי רע, אמא שלי אמרה לי לצאת החוצה, לנשום אוויר בשדה. להמיר את האפרוריות של העיר בקצת אופוריה טבעית. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי פרח. אני מתכוון, פרח אמיתי, ולא כזה שמעשנים. אמיתי, שיש לו ריח אחר מבושם. הייתה לי בזכותה נוסחה מאוד פשוטה: 'רע לך? הרי לך פרח'. נתנו לחפצים, לחומרים מלאכותיים את הטעם, הריח, המראה של הטבע, עד טיפת הבושם והצבע האחרונה, אבל נשארנו אחרי הכול עם החיקוי. כשהייתי קטן הייתי מעופף. "אסטרונאוט", ככה כינו אותי. הייתי מסתכל לשמיים. עכשיו, אני יכול רק לשער שהשמיים עוד שם, בקצה הבניינים הגבוהים, מאחורי הפיח והעפר. התבגרתי. אני לא רוצה להגיע לירח, אני רק רוצה לראות את השמיים. הם חייבים להיות שם. מה, פשוט החליטו שהם לא שימושיים, שלא צריך אותם יותר? אז הם נמחקו כאילו אף פעם לא היו?"
שתקתי. זה ברור לי עכשיו, כולם שבויים בענן. סמיך, ערפל של שווא. עומד בתוכנו. הוואקום מתחיל בתוכנו. מצווה עליי: אל תעשי דבר! המתיני! המתיני למוות!
"מה את חושבת?"
-"הכול נראה אותו דבר. אני לא מצליחה להתמצא. כאילו אני הולכת ומתעוורת, האורות קטנים וחלשים יותר, והדרך חשוכה יותר וארוכה יותר."
"מה את חושבת על מה שאמרתי?"
הדפתי אותו בשאלה: "מה טוב יותר, להיות רגוע או להיות שמח? ומה אם השמחה טומנת את הפתאומי, כמו גם את הסוף שלה עוד מרגע עליית החיוך?"
"תמיד את נשמעת כאילו את מצטטת מישהו."
-"אף פעם. אין לי את מי. רק את המחשבות שלי."
הוא השתתק. נותר לי רק להרהר ביני וביני. עוד עומדת ההתלבטות העתיקה, האם לצפות בשוויון נפש ממרחק בטוח בחיים, או להיות בתוכם.
באר הביט בי במבט משונה והשפיל עיניו, כמסכם: "הייתי צריך לעזוב כבר מזמן."
הוא צדק כמובן. רציתי לומר שאף פעם לא מאוחר מדי לעזוב, אבל לא האמנתי בזה. בסוף הסיבוב הגענו למקום שזאב בא וחזר אליו: אל סוף העולם. אבל הגענו מאוחר מדי. כבר לא נשארו פרחים בשבילנו, גם לא פס ירוק דק לרפואה. בטח לא שדה לנשום לתוכנו. הבטתי בבאר ורציתי לראות אותך, זאב. כשאתה ואני היינו פה, הכל היה אחרת, הוקפנו קוצים ושוחות, אבל גם פרחים עוד היו פה. אתה זוכר? רק אם גם אתה זוכר, זה קרה באמת. אבל אני מביטה בבאר ורואה רק את באר, את הלסת המפוררת, את העשן – כולו שלו. הייתי מתפשרת עכשיו על איזה כישוף אהבה. מישהו להרגיש קשורה אליו, לעשות כאילו אני אוהבת אותו, אפילו אם אנחנו בכלל לא מכירים.
איזה אסון. זאב, לא תאמין כמה דברים השתנו מאז שאתה ואני היינו פה. איך היה לאן להביט ולאן לעזוב. ובעיקר, אז לא רצינו למות. אני רק לא מצליחה להיזכר למה.
*
לא לחשוב. העיקר לא לחשוב. מי שחושב, אבוד באמת, אבוד יותר ממי שמפחד. העיקר להמשיך ללכת, להרוג את הזמן עד להתגלות. או עד לאבדון. מה שיבוא קודם.
עברנו ליד כתובת גרפיטי, בערך באזור שינקין. אני לא יכולה לדעת בדיוק איפה, כי רק שלט הרחוב נשאר, צמוד למדרכה השרופה. היה כתוב על חתיכת הקיר: "מי זו דפני?" הלכתי כמה צעדים וראיתי, "איפה מורן ודפני?" הלכתי עוד כמה צעדים וראיתי, עדיין על אותו קיר, "מי זו מורן?"
הוספתי לנשוך את ידי. זהו, הבורות מנצחת, הבורות כבר ניצחה. לא ייכתבו עוד שורות שישחררו אותנו מהמוות. ברגעים אלה ממש ממשיך המשורר לקמול בקברו. אין עוד מה לעשות.
איפה אתה, משורר ישן? תשמיע קול? רק עוד פעם אחת בשבילי, רק לרגע, להראות לי לאן עוד נותר ללכת – שלא הלכתי? איך לבנות מדמיונות את הדרך אליך?
אתה שיצקת לתחושות משמעות. אפילו לַפַּחַד. כמה זה חבל: מצאו דרך לפורר מתים אבל לא לדובב אותם. אנחנו, שעוד גוררים את החיים, לא חשובים מספיק כדי שיִלְמְדוּ לדבר איתנו.
אני מנסה להתנחם בתחליף הזול שלך, נותנת לו להוביל אותי, גוררת רגליים. לפעמים באר ואני מעמידים פנים שאנחנו זוג. הוא פונה אליי בקול מתקתק ושואל, "את אוהבת אותי? עד כמה את אוהבת אותי? תוכיחי לי שאת אוהבת אותי," ואני מנשקת אותו. אנחנו לא עושים הרבה מעבר לנשיקות, כי כידוע, המתח המיני עולה על המין. למה להשקיע כל כך הרבה מאמץ והתקשקשויות בשביל משהו כל כך קצר.
"אני טרף קל. לשוד, לאונס, לרצח. זה בגדר נס שדבר מכל אלה עוד לא קרה לי", אמרתי. הייתי רוצה להיות לטרף זאבי שוב, אבל את זה כבר לא אמרתי. לא יפה להזכיר את המקור כשאת מחזיקה ידיים עם התחליף. המשכתי, "הלוואי והיה לי מראה מפחיד לפחות, כמו שלך. אף אחד לא היה מתקרב אליי. מצד שני, המראה שלך יותר מדי מסתדר עם האנטיפתיות שלך. זה בטח קשה. אתה צריך לצאת מעצמך כדי להתחבר, להתנגד לטבע שלך."
-"כן, אבל מי לא, בעצם?"
עיר ללא ילדים
כמעט הגענו למחוז חפצינו, שאף אחד חוץ מאיתנו לא חפץ בו. האנשים בעיר הזאת הולכים לאט וכפוף. אני רואה צעירים וזקנים, וגבם אחד. לא ייאמן מה העולם המודרני עולל לשלד האנושי. הדבר היחיד שאני לא רואה, הוא ילדים. אמנם גם אין הרבה זקנים, כי כמה מאתנו באמת רוצים להשלים את כל הסיבוב? מזמן כבר נוכחנו שהעולם שייך לצעירים, וסיסמאות הבטחה ריקות מוטב לקיים.
אני נמצאת בתוך העיר הזאת, כמו מודבקת ביד נעלמת, לא יודעת מה קרה. האם אי פעם הייתי ילדה? אולי יש ערים אחרות, בהן הילדים עוד לבושים ברישול, בחולצות מוכתמות ומכנסיים קצרים דהויים, פשוטים. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי ילד. ילד של ממש. יש עוד ילדים בעולם?
פעם שאל אותי זאב, בצחוק, אם היחסים בינינו מתאימים לי כמו שהם. הוא התחנף אליי ועשה כל מה שביקשתי, ואני סיפקתי אותו מינית, לפחות את המעט ההכרחי לו. הדדיות נקייה שכזו.
"את חושבת שתרצי פעם ילדים?" הוא שאל אז.
ידעתי שלא, אבל לא יכולתי להסביר. אני מסתכלת על העולם היום ואני לא מאמינה שארצה להביא יצור כל כך חסר אונים למקום המסוכן הזה. אני לא מבינה איך אחרים יכולים, או יותר נכון, יכלו פעם.
אבל הבנתי לָמָּה הוא שאל. אולי כשיזדקק לי פעם ילד, אהיה לרגע אישה. ואברך את ילדי ברוך שעשני אישה. אהיה לו צינור לעולם. אך ברגע שישאף לתוכו את נסתרות העולם הזה, יפסיק להיות שלי, ואחדל להיות. לא צינור, לא אישה. סתם גוף. וכבר בזמן ההיריון יכרסם בי הרעב, ההפלה האפשרית, המפלה.
הרי אם היה לי ילד, אפילו את אבא שלו לא אוכל לעזוב בקלות, קל וחומר את הילד או את העולם. אהיה עוד אחת מאלה שהולכים לסדנאות לגישור בין הורים כדי לעצור את הפרידה המתבקשת. אהפוך לאחת מהאנשים שתמיד צחקתי עליהם, שכבולים לאנשים אחרים, שלא נישאים ברוח. אני בקושי שורדת גם כך, ואם יהיה לי ילד, לא אוכל פשוט לעזוב אותו. לא אהיה מסוגלת. והרי הכלל הראשון שעל כל בן אדם לדעת הוא לזהות מתי להיכנע, לעזוב. עליי לזכור כיצד להיעלם כאילו מעולם לא הייתי. להיעלם, כי מעולם לא הייתי. ילד הוא לא דבר שאוכל להשאיר מאחוריי בשוויון נפש. הוא מישהו שיעיד שהייתי. הוא עקבה מסוכנת.
בתוך הנוף הצהוב
התעוררתי. טעם של מתכת בפה, דם מטפטף בזווית השפתיים, כאב חד כמו ברקים ברקות. סילקתי את הדם באבחת יד אחת, כמו ילד שמוחה דמעה לפני שמישהו רואה.
מישהו הגלה אותי. מישהו הגלה את המקום בו הלכתי ושכח אותי פה.
הכול מתנדף לגרגרי חול, העיר כולה נרמסת. אם הייתי מהאמנים האחרונים, לפחות היה לי תירוץ לטירוף. אבל אני לא יודעת דבר על האמנות, והכל צהוב. לחשוב שעד לא מזמן הבטתי בדברים במבט שמתחנן לזכור כמה שיותר, שיודע שכל זה לא כאן כדי להישאר. ועכשיו, במקום אליו הגעתי, שכולו אמת עירומה, אין מקלט למחשבות. אולי אני צריכה למלא את הרעש הלבן באוויר. איפה אוכל להשיג מספיק אוויר?
המקלט הישן נשרף מהר מדי והמחשבות הפכו כל כך פרטיות, עד שאני לא מצליחה למשות אותן עוד ממעמקיהן. איפה הוא המשורר ששלף את תחושותיי? אותן תחושות שפעם נדבקו למילים בטבעיות.
למה בעצם באר ואני לא הפכנו את עצמנו אף פעם לחברים. למה לא הכרזנו ברחובות. ממילא איש לא היה שם כדי לשמוע. או שהיו הזוגות המתווכחים, אבל זוגות שכאלה שומעים רק את עצמם.
אבל ידענו, הרי, שאנחנו נִשְׁמַע. הייתי צריכה לקשור אותו אליי. לא נמשכתי אליו מינית. לא אהבתי את שפת הגוף המכונסת מדי שלו, את הפחד הדק הזה שתמיד עלה בי כשהייתי איתו, ובמיוחד כשלא הייתי איתו וחסר לי.
הוא גם תמיד הזכיר לי איכשהו את אבא שלי. כל זמן שדיברתי, אמנם שמעתי את הקול שלי, אבל מבחוץ, כמו מאוזנו, כמו גם מאוזנו של אבי, קול דק, חושש, פוחד מההד של עצמו. לא אהבתי לדבר לידו, והייתי מתוסכלת על שאני רוצה, אבל לא מדברת. אבל לא יכולתי לוותר עליו ודי. הייתי חייבת להתנחם בו, רק כדי לא להישאב לחור השחור שהותיר זאב, שהיה ונעלם מזמן.
קשה להאמין. לבי המסכן יכול היה להרגיש פעם כל כך הרבה. כמה אהבתי, החום שלי שרף אותי. אהבתי מדי. נכבה לי האור הנפשי. השעמום המזגג חלחל עמוק.
איפה אתה, משורר גואל. כשקראתי את השירים שלך, ידעתי מה הרגשת. הרגשות שלך עברו אליי דרך הדפים, והייתה הבטחה שלא הכול מוחלט וסופי, שתוכל להציל אותי.
פרשתי מן התודעה. אני רואה בעיניי הפנימיות: משוטטת בין הדיונות, לא יודעת עוד באיזה זמן-חלל אני, לא יודעת לאן אני הולכת. נולדתי למשפחה, לעיר, לתקופה, לעולם הלא נכונים. גבעת חול ענקית התגלתה לפניי. בלעתי רוק, גרוני יָבַש, ליקקתי את שפתיי. הייתי צמאה. התהלכתי בתוך הצהוב-כתום החזק, כשגומה מלאה ביונֵי-רחוב מתות הופיעה. נשכתי את ידי עד זוב דם. מי ילטף או יחזיק ידיים מדממות אלה. התקרבתי עוד, וראיתי את המעיים שלהן שפוכים החוצה, ערבוביה של צבעים, נדחסים בפראות אלה לתוך אלה.
ראיתי מים במרחק-מה. שמחתי, פתאום יש לי לאן ללכת. הגעתי ונשכבתי על הגב, נותנת למים לשאת אותי. לא חשבתי איך יהיה לי קר כשאצא, לאן אגיע. הרוחות חתכו דרכי. הרגשתי כבדה והתחלתי לשקוע מהר מן השמש. חשבתי, אולי זאת בכלל הזיה ואני עוד בתוך החולות, מחפשת מטרה להיאחז בה. ואולי בכלל אני עוד שוקעת בתוך הרחובות, או בשתיקתי בשיחה חד צדדית עם באר, או בשיחה מצחינה אל סלע שהיה פעם חבר. מה יהיה על באר. אפילו לא הספקתי לשקר לו שנשוב להתראות.
גם אם זו הזיה, לא אכפת לי. רוצה רק לצלול בה ודי.
כשהגעתי לקרקעית, הפכתי אחת עם הטבע. לזאב ולי קול אחד.
מחר אקום וכל כולי שיר הלל לתל אביב.