הכיור של הבנות הגדולות היה גבוה מדי ולא נוח. כשלִידיָה גרה בְּבַיִת (הקודם קודם) והייתה עוד יותר קטנה, אימא ואבא נתנו לה שרפרף צבעוני ויפה משלה. כמה כיף היה לטפס ולראות בנוח את הפנים בראי ולצחצח לבד, לפני הסיפור שלפני השינה. במוסד, המון דברים היו אחרת ורק כשמתחה את זרועה למעלה עד שהכתף כאבה ואז התרוממה על קצות האצבעות, הצליחה לפתוח או לסגור את המים.
לידיה סובבה וסגרה את הברז שחרק. היא הקשיבה למים שעוד הִזְדַרְמוּ בכיור הארוך המשותף, עד שנפלו לחור בקצה ושוב השתרר השקט של הלילה מסביב. יום אחד כשישבה בחדר אוכל במוסד אימא דיברה איתה בלב. אימא התגעגעה וניסתה לשכנע את ילדתה שלא תשאיר בצלחת. ואבא נזכר איך כשילדתם הייתה ממש קטנה, היא גירדה פעם סיד מהקיר ואכלה. כשגדלה, אבל לפני שעברו לגור במדבר, צבעו שלושתם ביחד את הקיר ואת הסדק. ובאמת, לו הייתה אוכלת יותר ולוקחת דוגמא מהילדות האחרות, הייתה משמינה קצת. אולי גם גּוֹבַהַת ופחות עצובה, אבל מאז שהגיעה למוסד הכל נעשה להפך. במקום שזופה וצחקנית נעשתה סגורה וקודרת והצטמקה ורזתה ונעשתה כמעט שקופה.
לידיה מתחה את צווארה ושלחה מבט עייף ומשתוקק למעלה, לראי עם מדבקה צהובה כמו שהיה במדבר. הראי שיקף בתאורה הדלה את קצה מצחה ואת שערותיה האפרוחיות הפרועות, שכבר מזמן לא סירקה. היא התרכזה במילים השחורות כמו נמלים עד שראשה כאב בצדדים ליד האוזניים. בכל לילה ניסתה לקרוא ולא זכרה איך. ואז הגיע החול.
מאז שהייתה אזעקת צבע אדום בבית האחרון אחרון, כל המילים הכתובות מסודרות התפוצצו לה ולא חזרו. המדבקה שמעל הכיור הייתה קטנה, ארבע מילים בסך הכל, אבל אפילו אחת מהן לא הסתדרה. לבח לל עכ יטהפ, כתבה המדבקה עד שהכאב עבר למצח וכל האותיות זזו בעיגולים. כשנעמדו המילים החדשות בשקט, עצמה הילדה את העיניים בכוח לרגע והתרכזה. עכשיו המדבקה כתבה: בלח לעל ע היטפ, אבל ללידיה הסתובב הראש והייתה לה בחילה והיא כמעט נפלה.
במקום לקרוא עוד הפעם היא החזיקה בכיור בכוח, כמו משענת, וגירד לה בגרון ובפה והיא השתעלה ונחנקה וכמעט מתה. מזל שהצליחה למתוח את היד מספיק מהר לברז. את כל החול שהרגישה מתחת ללשון ובגרון ובלחיים ובין השיניים היא ירקה לתוך המים. כשנגמר, שוב סובבה את הברז ושמעה את המים עוצרים. אבל גם כשהחול נגמר, טעם חמוץ ומריר עוד נשאר. מזל שהפעם זכרה להביא משחה. מהר מהר צחצחה את שיניה, נזהרת לא להביט יותר במה שכתבה המדבקה. אחר כך הידקה את אגרופה הצנום סביב מברשת השיניים הרטובה וכיבתה את האור. בשקט החשוך נדמה כאילו אחזה פגיון קטן, נוטף וחד. היא הסתובבה בענן של ריח נעים בטעם מנטה והלכה.
ביציאה מהמקלחות המשותפות של הבנות הבוגרות השתופפה והביטה לצדדים. כששוכנעה שהיא לבדה ואין אף אחת במסדרון, יצאה. היא חלפה על פני דלתות מגורים סגורות וטיח סדוק, מתגנבת באפלולית, מותירה אחריה טיפות מים-מנטה על הרצפה החשופה. הפלסטיק הרטוב של מברשת השיניים ביד ומשחת המנטה בכיס הרגישו לה נעים. בזכותם הרגישה נקייה.
רגליה היחפות ספגו את הקרירות של הרצפה החשופה והיא נרעדה בתוך הפיג'מה הדקה. בשעה הזאת הייתה אמורה להיות במיטה כמו כולן, לא להסתובב בקומה של הגדולות. העונשים של חווה, אם הבית, הפחידו אותה כמו כולן, אך למרות זאת הייתה חייבת לפעמים להסתלק מהר מהכיתה או מחדר האוכל או מהמגורים. תמיד הייתה חייבת לשטוף ולצחצח, כשניסתה לקרוא מילים.
לפני המדרגות היורדות עצרה ונעצה אצבע בפיה, בגלל שהרגישה טיפה מרירות. האצבע שלה שמחה כי לא נגעה בחול, אז זה לא נורא והיא לא חייבת לחזור ולשטוף. במקום לחזור למקלחות ליקקה קצת משחה מהשפופרת, ברצינות תהומית. זה הצחיק את הסדק, שהביט בה באור הקלוש. תשתחררי, ילדה! הוא גיחך אליה והיא קפצה כמחושמלת. בעייני איילה גדולות הסתכלה סביב ולא ראתה דבר.
גם המשך המסע אל החדר עבר בשלום. באותו לילה, חווה לא התעוררה ואף אחת מהסגל לא סיירה. רק זמזום חשמלי קלוש ליווה את צעדיה וכמה צרצרים בחוץ ששרו לירח. אף בת גדולה לא הלכה להשתין והבנות הקטנות ישנו בשקט בחדרים. עוד כמה דילוגים מהירים בזריזות חתולית והנה הדלת. רחש לא צפוי חיכה לה בפנים.
אוווףףף! היא קירבה את האוזן לדלת. נטע השנואה עוד הייתה ערה וגערה במישהי. אם נטע תחליט להלשין שלא הייתי במיטה, חשבה, חווה תשלח אותי לבצע משימה. רק זה חסר לה, לשטוף את חדר האוכל או לגרוף עלים בגינה ממול המגלשה והנדנדות, באמצע הלילה. לידיה בלעה רוק והביעה משאלה, תפסה בידית ונכנסה.
בפנים האור הגדול דלק. נטע המגודלת ישבה על כיסא שמישהי גנבה בשבילה מחדר האוכל. מעליה ניצבה ריקי, הילדה המתולתלת החדשה שאולי נחמדה, אי אפשר עוד לדעת. ריקי העבירה מברשת בסבך השיער של המנהיגה וחדלה לרגע, מבטה נשלח אל לידיה הנכנסת, שמצמצה באור הצהוב.
"היי חדשה," גערה נטע, "אמרתי לך להפסיק? נו, תברישי!"
"אולי נלך לישון? נכון, לידיה?" פיהקה ריקי. "שורפות לי העיניים".
"נלך לישון שאני יגיד! ותפסיקי לחייך אליה," ציוותה, "היא טומטומית-טיפשה-גנבת! אף אחת לא חברה שְלה!"
לידיה התכווצה וכתפיה שקעו. היא לא שמחה שהיא כבר לא הכי חדשה. פעם היו לה כמה חברות, אבל לא כאן, לא במוסד. בגלל נטע, כולן אויבות שלה, גם מי שהייתה בהתחלה נחמדה. בשקט, מבט לרצפה, היא מיהרה למיטת הקומתיים בקצה החדר וטיפסה למעלה הכי בשקט שאפשר.
נטע חייכה עם חצי פה למעלה, לתוך מראת יד שמישהי נתנה לה מתנה. אם הייתי גבוהה כמוה, חשבה לידיה, הייתי שוברת לה את הראי לתוך העין הרעה שלה. אולי אני יעשה לה את זה פעם בלילה, שהיא תישן חזק ואני יהיה אמיצה. באותו רגע שריקי חזרה להבריש בתנועות ארוכות ורכות טמנה לידיה את מברשת השיניים מתחת לכרית ונאנחה בשקט לעצמה.
אחת התאומות בצד השני של החדר נשמה בכבדות ומלמלה בשנתה. התאומה השנייה התהפכה וקפיצי מתכת חרקו. כל הבנות ישנו או העמידו פנים. אף אחת לא התנגדה לנטע, אפילו שלַיְלָה. הילדה השתלטנית התגאתה בשערה הארוך השופע. כשבא לה להבריש, תמיד דרשה שמישהי תבריש עבורה. רחש הסירוק המרגיז נמשך.
לידיה התכסתה בשמיכה ומבטה נמשך לסדקים שבקיר. היא הייתה עייפה, אבל לא רצתה להירדם עדיין, כדי לא לתת לנטע סיבה. כשמלכת החדר המרשעת תצווה עליה לכבות את האור, היה התכוננה להיות מוכנה לגשת לכפתור של האור צ'יק צ'ק. לא היה לה קשה לחזור למיטה בחושך, מהחושך היא כבר לא פחדה. כדי להעביר את הזמן, לכדה במבטה את הסדק הארוך ביותר. אצבעה עקבה אחריו כלפי מטה, עד שהמיטה הפריעה. לילה טוב, אמר הסדק מבלי ששמעה. חלומות נעימים, ילדה.
הדשא בגינה נצנץ עדיין מטל הלילה. הברוש הזקן בחצר כופף את ראשו ברוח הבוקר הקלה, כאומר בוקר טוב לערוגות המטופחות, למתקני השעשועים ולמגרש ולספסל. בוקר טוב אפילו לחתול המשוטט החדש, שקודם לכן שרט בציפורניו את הגזע ליד המקום שמישהי חרטה פעם יוּבָל, ואז זינק ורחרח ונכנס וחיפש משהו בפח. לרגלי הברוש התפרשו כמה בנות. שתיים מהן גררו ילדה קטנה אחת. כשהמהומה התגברה, קפץ החתול מהפח עם שללו בפיו, והסתלק לפינה נסתרת מאחורי המחסן.
"קדימה חדשה! עכשיו תורך, תבעטי בגנבת המסריחה!" פקדה נטע שמעכה בְּבִרְכָּהּ את גבה של לידיה השרויה על האדמה וגרב מגולגלת תקועה בפיה. דמעות כאב הסתמנו בזוויות עיניה של הילדה הקטנה מכולן, שהואשמה בגניבה. גופה הצנום הגמיש הזיע והתפתל לשווא.
"אבל…" התבלבלה ריקי, "אני לא…"
נטע נחרה בלגלוג, "מפחדת מהגנבת? לא חשבתי שאת כזאת חמאה…"
"חמאה! חמאה!" ילדה שהוסתרה מאחורי גבה הרחב של המפקדת רקעה ברגליה ומחאה כף אל כף.
"שקט סתמי, מטומטמת!" ירתה נטע, "שלא ישמעו!" ואחרי רגע של דממה שרקה שריקה ציפורית מסולסלת. שתי בנות שידעו לשרוק והתחבאו – אחת מתחת למגלשה ואחת בין השיחים – שרקו בתגובה את הסימן לפי התור. אף מדריכה לא התקרבה, גם לא מישהי מהבנות היותר גדולות. אפשר להמשיך.
"נו כבר, חדשה!" ורד הסגנית של נטע כעסה ונמאס לה לשתוק. ראשה הציץ לרגע ממחבואה בין הספסל לברוש ואחרי שנטע הנהנה לעברה, היא אמרה, "אוףףף, תבעטי כבר! אם נאחר שוב הפעם לאוכל חווה תכעס!"
"קדימה," עודדה נטע את ריקי בקול שהתחפש לרך ומפציר, "את לא חברה שלנו?"
ריקי העבירה יד נבוכה ברעמת תלתליה וליבה נחמץ. זו הייתה השרשרת שלה, שנעלמה. אבל הילדה הקטנה המובסת שחולצתה רפויה כשק, לא נראתה גנבת כמו שנטע אומרת. תחת השרוולים הקצרים בצבצו זרועות דקות, שרוטות ומאובקות ולא הייתה לה שרשרת בּמִסָבִיב של היד ולא שום תכשיטים בכלל.
פתאום נשמעה שריקה חדה כפולה. יונים מפוחדות המריאו במשק כנפיים מהגג של המחסן הנעול שליד. ריקי נבהלה ונרתעה ואיבדה את שיווק משקלה ובעטה באוויר ונפלה. מישהי צחקה ועוד שריקה נשמעה. מכל עבר פרצו ילדות בריצה עד שרק לידיה לבדה נותרה. היא שכבה שם דוממת, מפוחדת על הדשא איפה שאסור. ופתאום חווה נעמדה והטילה צל מעליה ושלפה לקטנה את הגרב מהפה ועזרה לה לקום. לידיה קצת חייכה ושמחה אבל יותר בכתה. משום שלרגע חשבה שזו אימא, לפני שהבינה.
בלילה, כשהתגנבה צולעת במסדרונות הליליים הבודדים, הפיג'מה של לידיה הכבידה כמו משקולת. כאילו מילא מישהו את כיסיה בחול חם מהמדבר, שנחפר ונחפר. למרות הקרירות והחולצה הדקה, היא רעדה והזיעה. אפילו במרתף כשחיפשה את המכוש ושמעה את האזעקה והבום ואימא ואבא בחוץ חופרים מחילות בחצר שלהם, לא רעדה ככה. אז היא עוד לא הבינה מה קרה. היא לא ידעה כמה זה נורא.
את הצעדים האחרונים למקלחות של הגדולות היא רצה, משתעלת, נחנקת. בחלום היא קראה ואז התעוררה. היא עשתה את הידיים כמו כוס ושטפה את הפה וירקה. עוד ועוד מים. עוד ועוד חול. באור החשמל החיוור הקמצני מים פושרים זרמו וזרמו.
אבא שלה נתן לה ספר בחלום. אי המטמון. מטמון זה אוצר, אימא אמרה. בחלום האותיות לא זזו לה, בחלום היא קראה. "אוצר…" היא לחשה והמילה זרמה עם החול והמים לכיור, "אוצר…"
פעם, לא כל כך מזמן, אוצר היה המילה המשפחתית הסודית שלהם, שקיבלו במתנה. מילה נוצצת, מבריקה, כמו זהב. המילה עברה בין שלושתם, כמו מחלה. בגללה הם מצאו בית שמישהו השאיר במדבר, עם מכושים ואתים ומצפן ומשאלות ומפות.
אחרי שיצא כל החול, הצחצוח עשה לה נעים בפה ואחר כך קצת כואב. לידיה סיימה לצחצח וירקה מנטה ומשחה ודם מהחניכיים ומים ורצתה ללכת, אבל הוא דיבר אליה מלמעלה, בְּרַכּוּת.
היי, ל-י-ד-י-ה…
היא נרתעה טיפ טיפה, אבל הקול עטף אותה וחייך אליה וחיבק אותה נעים ואחר כך קצת לוחץ.
"ראי?" התפלאה, "אתה קסם?"
אה-אה-אה, הוא אמר. לא ראי. רוצה לנחש שוב?
היא שתקה. היא לא האמינה.
זה אני! הוא צחק אליה. הסדק!
"ה-סדק? ב… באמת?!" עיניה גדלו והבריקו, כמו פנסים.
כן-כן-כן! עכשיו אני נח לי קצת, פה, מתחת למדבקה.
"מתחת?"
כן!
"זה באמת אתה? באמת באמת?" עיניה כמעט יצאו מהחורים.
כן – כן!
"עזבת את הבית במדבר?"
לא עזבתי, הוא נשמע מרוצה, התרחבתי. העיקר – אני פה! הגעתי!
"גם פה במוסד אני… יכולה?"
יכולה, טרללה? הוא צחקק בסיפוק. את מתכוונת………. משאלה?
"אני…" היא היהנה וליבה החסיר פעימה, "אני יכולה?"
מממ… בגבולות ההיגיון.
"בגבו… מה?"
פשוט תביעי ונראה.
"אנ'רוצה את אימא שלי ואבא שלי…" אמרה מהר וחיבקה את עצמה בכתפיים, "אני רוצה אותם איתי." אני יעשה בשבילך הכל, חשבה, הכל-הכל-הכל-הכל-הכל!"
אה-אה, מצטער, אי אפשר. אוי… אל תיראי כל כך מדוכדכת. בטח יש משהו אחר. א-נייי רוצה ה-מוווון דברים. את לא?
"מה… מה שאתה רוצה?"
מה שאני רוצה, לא חשוב עכשיו, הוא קצת התרגז. בפעם אחרת. עכשיו, הוא שוב נשמע מתוק – מה את רוצה, מותק? מה את רוצה, לִידִי?
"שנטע תמות!" היא ירקה מיד, "אני שונאת אותה!"
אוי בחייך… את לא צריכה ממני משאלה שאת יכולה לעשות בעצמך. תבקשי משהו שאת לא יכולה לבד.
לידיה העבירה משקל מרגל לרגל, במבוכה. "סדק?"
מה, יקירתי?
"נכון שאתה יודע מה אני רוצה עכשיו?"
נכון.
"אז למה אתה צריך שאני יגיד לך?"
את ילדה כל כך נבונה! גיחך הסדק בסיפוק. אז עכשיו הסתכלי, תפסיקי להסב את מבטך, זה מטופש. כן, עוד קצת יותר למעלה. זהו. עכשיו אני אתרחב בשבילך קצת, מחוץ למדבקה, שיהיה לך ברור. רואה? עכשיו תתרכזי ואני אזכיר לך איך קוראים. מרגישה? היא הרגישה.
לחב
לע
לכ
יפהט
"זה לא עובד!" אמרה ברטט, כמעט בדמעות, מול הראי שקצת נסדק, "אבל הבטחת!"
נסי שוב! דרש בנוקשות.
"שוב?"
כן! תקראי! עכשיו את ארבעת המילים יחד, את כל המשפט!
חבלעלכלטיפה
חבלעלכלטיפה
חבלעלכלטיפה
ועכשיו תפרידי!
"חבל על כל טיפה!" היא זרחה וקפצה, כמעט עד התקרה, "הצלחתי!"
ילדה טובה! הוא ליטף את ראשה מבפנים החוצה. ועכשיו מגיע לך פרס, רוצה?
ליבה פרץ בדילוגים וכאילו צמחו לה כנפיים עכשיו, כי היא ידעה. הוא יעשה שתשמע אותם שוב, כמו ביום שהגיעה למוסד.
היי מתוקה, כמה התגעגענו אלייך! התרגש אבא. והבאנו לך מתנה, צהלה אימא. רוצה? או… אימא היססה, אולי עדיף שמחר, את לא עייפה?
אני לא עייפה, שיקרה לידיה בליבה ושפשפה את עיניה. היא רצתה את המתנה שלה. היא רצתה אותה נורא.
את המתנה הם שמרו בשבילה קרוב. אפילו לא הייתה צריכה לצאת החוצה מהמקלחות. רק לגשת אל תא השירותים האחרון, עם הפתק על הדלת. מקולקל, היא קראה בקלות. לא בשימוש!
מקולקל לא בשימוש מקולקל לא בשימוש מקולקל לא בשימוש מקולקל לא בשי…
לידי שלנו שוב קוראת! היא שמעה כמה הם מאושרים. איזה כיף!
אחר כך הדפה את הדלת בהתרגשות והקשיבה לאימא, טוב טוב. בפנים טיפסה על מושב האסלה המורד והרימה בזהירות את מכסה הניאגרה שהייתה ריקה ממים. ושם, בתוך שקית שקופה, זה היה! לידיה קרעה מהר את העטיפה ומצאה ספר עם תמונות יפות ודפים מבריקים. כיפה אדומה והזאב. למרות שהכירה את הסיפור היא חיבקה את הספר היקר ואימצה אותו לליבה. "תודה אימא! תודה אבא! אני יקריא לכם, תראו!"
בסוף לידיה סגרה את הספר, מרוצה. מחר היא תקרא שוב, החליטה. וגם מָחֳרָתַיִם ומחר של מחרתים. איך שהצייד האמיץ הציל את סבתא וחתך לזאב את הבטן! ככה מגיע למות, לכל מי שרע! היא שמחה. יותר הזאב לא יוכל להציק לאף אחד, אף פעם.
ברגע שיצאה מהתא, אבא הזכיר לה לחזור. איזה מזל שאבא הזכיר להחביא את הספר, כי יש גנבים במוסד. גם נטע היא גנבת. המכסה של הניאגרה החליק ונתקע וצבט לה באצבע אבל בסוף הצליחה. אסור שמישהי תגנוב ממנה. אסור. זה הספר שלה!
יפה מאוד מתוקה, הסדק אמר בליבו. עכשיו תרדי בזהירות מהאסלה. מיד נעשה שתהיי אמיצה.
ריח מוזר עלה באפה. ריח של סוודר לח שיצא מכביסה. ביוב מבעבע עם ריח של בֵּיצָה סרוחה. היא רחרחה נגעלת ועיוותה את פניה. לא, לא סוודר רטוב או ביצה מקולקלת. זו הייתה פרווה מדובללת, סבוכה ונוטפת, לחה.
"אימל'ה," לידיה רעדה. "זה רק חלום, נכון?" אבל אימא הלכה.
משהו נהם בחוץ, גם אבא כבר לא היה. משהו זקר חוטמו, סניף-סניף-סניף ורחרח. ציפורניים שרטו את הרצפה ליד הכיורים, הלוך וקרוב. הצרצרים מעבר לחלון הפתוח השתתקו, ינשוף צרח. עלים יבשים רחשו ברוח והאור כבה. לידיה כיסתה את האוזניים, עצמה את העיניים והביעה משאלה. זה לא פעל, היא לא התעוררה.
הציפורניים השורטות עצרו ליד התא הראשון. עץ נסדק ואז טח! דלת נשברה, אסלה נבקעה. משהו נהם בתסכול ותלש את מנורת התקרה שהתנפצה ונשברה. לידיה גיששה וסגרה את הבריח הקטן בדלת. ילדה חכמה. לא שזה יעזור נגד הזאב. הבריח קטן, הזאב גדול. הילדה חייבת לחשוב.
רגע! אני אתחבא! מאחורי האסלה היה צר מדי, אז היא זינקה על מושב האסלה. אולי אם הזאב לא יראה רגליים יחפות מבחוץ, מלמטה, הוא ילך. אני לא יצרח, החליטה וכיסתה את פיה ביד, אני יישאר בשקט, שלא יגלה אותי. חווה תגיע בבוקר עם הבנות המנקות ותביא שוטר שיחתוך את הפרווה של הבטן, עם סכין.
עוד זמן עבר. עוד תא נשבר ואחר כך כיור. ריח הפרווה הסמיכה הרטובה התקרב ונעשה מבחיל יותר, בלתי נסבל. אסור לי להקיא! חשבה, הזאב ישמע! ואז היא הבינה. יש עוד המון זמן עד הבוקר. השוטר לא יספיק להגיע לפני שהזאב ישבור את התא שלה. היא אבודה, אלא אם…
היא פתחה את הבריח, עצמה את עיניה, תפסה את המברשת שיניים כמו סכין של צייד וביקשה משאלה. ואז, בלי להסתכל ובלי להסס בעטה בדלת בכל כוחה. ומיד זינקה החוצה ופתחה במנוסה. רגליה הסתבכו במשהו, היא כמעט נפלה אך יצבה את עצמה, נופפה במברשת והמשיכה. היא רצה בשתי ידיים שלוחות לפנים, בחושך, עוד ועוד, בלי סוף.
אני חולמת.
אולי לא, אמר הסדק.
הזאב יתפוס אותי!
לא אם תפקחי את העיניים.
לא.
אז הוא יתפוס אותך. אין כאן צייד שיציל אותך. את לבד.
ברגע האחרון הביטה והתנשפה וקפאה. היד עם המברשת קדימה כמעט פגעה בקיר, איפה שמתקלף במסדרון. לא יער אפל, לא ערפל. רק המסדרון השקט בקומה של הגדולות. צרצרים לעגו לה מבחוץ. נשיכת אקונומיקה צרבה באפה. היא רצתה לבכות והיא רצתה לצחוק. היא רצתה לשאוג והיא רצתה לישון. הכי הרבה היא רצתה לישון.
בתוך המקלחות כפות רגליים גדולות רצו ושרטו. משהו גדול החליק והתנגש במראה שנשברה ברעש. יללה מיוסרת קרעה את האוויר. רוצו רגליים, רוצו! למרות העייפות הן הקשיבו לה וירדו למטה במדרגות ואחר כך החוצה, רחוק משם.
כשהתעוררה, מצאה את עצמה מכווצת ורועדת מתחת לספסל בגינה. השחר היה קר ולח. היא הצטמררה בפיג'מה הדקה ואבן גדולה דקרה בגבה. מתחת לאבן חיכה לה צעיף מצמר עבה או פרווה, גדול כמו שמיכה. ובצד היה ספר, עם עטיפה מחוספסת מנומרת, בריאת הנחש. היא התעטפה בצעיף וקראה:
"בתוך העשב הגבוה נכרכו זה בזה שני נחשים מעוקמים. תחת הירח המלא נראה גופם השחור דביק כמו עוגה שלא נאפתה מספיק. מגעם ההדדי עורר בשניים אי נוחות, אפילו גועל. אינסטינקט חזק הצמיד אותם יחד. משהו רצה צאצא.
זוג הנחשים, הזכר והנקבה, נשף זה אל זה. גופם הרירי פלט צחנה של פחד ואימה. בימים שבהם רבים מבעלי החיים לבשו צורה מאוד מוזרה, שני הנחשים היו המוזרים והדחויים מכולם.
שניהם תיעבו את רגליהם הקטנות, המנוונות וחסרות התועלת. הם שנאו את שיניהם הדקות, החלולות והשבירות כזכוכית. הם סבלו מדלקות מראש ועד לקצה זנב. הם ניזונו מעשב יבש שלא מילא את הבטן, וקוצים. הם סבלו ביום מגירודים ובלילה – מסיוטים.
לא עברו ימים רבים ומתוך ביצה בקעה נחשית קטנה, יחידה. מסוכן היה עבורה בחוץ, אבל סדק קטן באדמת הטרשים הציל אותה. הוא הסביר לה איך לחפור דרכו מחילה בפיה, גרגר אחר גרגר אחר גר…"
ריקי העבירה סמרטוט רטוב על פני הרצפה בחדר. תלתליה גלשו על המצח המזיע והפריעו לעיניים, היא הסיטה את שיערה והמשיכה. לא היה לה איכפת שכל השאר משחקות בחצר והיא עם הספונג'ה. בחדר בקושי שמעו את הבנות המשתובבות וצוחקות בחוץ וריקי קצת דאגה ללידיה החולה במיטה וקצת נהנתה מהפסים של הבוץ על הרצפה. הבוץ החום צהוב ריתק אותה.
עכשיו החולמנות של הילדה עצבנה את חווה, שלפני כן נראתה משועשעת. "מספיק!" אם הבית התקרבה לילדה וחטפה את המגב. ריקי הביטה מבולבלת באישה שרק לפני רגע עמדה בפתח, ידיה על מותניה. החדר עוד היה מלא בוץ, לא יכול להיות שזה מספיק.
"לכי תחליפי למים נקיים, את לא רואה שכל הדלי בוץ?"
"בוץ?"
"בוץ, בוץ! אין לך עיניים? כבר שעה את יותר מלכלכת ממנקה!"
ריקי נשאה עיניים למעלה. חווה נאנחה, "תסגרי את הפה, שלא תבלעי בטעות זבוב. עכשיו תלכי ותביאי את נטע!"
"את נטע?"
חווה ניערה את ראשה בתסכול. "מה, את תוכי? טוסי לחצר ותביאי את נטע. תגידי לה שאמרתי שתורה לנקות!"
בחצר, נטע לא האמינה למשמע אוזניה. "אני עכשיו בנדנדה עם ורד, את לא רואה?! שלידיה תנקה! היא טובה בזה!"
"לידיה חולה וחווה אמרה לי להביא אותך. אני יעזור לך, אני ילך להביא דלי מים."
נטע העבירה את הסחבה הרטובה על פני החדר בפנים זועפות. פעם פעמיים, עם המון מים, וחשבה שזהו.
"עכשיו שמה, בפינה!" הצביעה חווה. "אבל קודם תסחטי טוב טוב את הסמרטוט. את לא חוזרת לשחק, עד שכל החדר מבריק!"
כשחווה סוף סוף הלכה, נטע רתחה מחום ומזעם. לא, היא לא תרד ככה לחצר, בלי ללמד את הטומטומית לקח. היא זרקה את המגב, התקרבה למיטת הקומתיים, טיפסה, הצמידה את פיה לאוזנה של לידיה הישנה וצעקה, "קומי טומטומית-מגעילה!"
לידיה בקושי זזה. נטע ניערה אותה בחוזקה, "עלק את חולה!"
"אאאההה…" לידיה גנחה.
"תפסיקי לעשות ת'צמך!" נטע התכופפה, הרימה את המגב וזרקה את הסמרטוט בגועל, בצד.
"אני מזהירה אוֹתֵךְ…" היא הניפה את המגב, "אחת… שתיים… וש…" טראח!
"מַזֶה?!" הילדה המגודלת קפצה אחורה. "מגעילה! כולך חול! כל המיטה חול! אני אגיד אוֹתֵךְ לחווה, למה שבגללך הכל!"
כשנטע הסתלקה, לידיה נכנסה טוב טוב לשמיכה, כמו במערה, הוציא את הספר מתחת לכר, וקראה:
"הנחשית הקטנה פקחה את עיניה. רעבה וצמאה ועיוורת, היא לא ראתה דבר. במחילה הצרה החושך עטף אותה מכל עבר ופתאום הופיעה נקודת אור אחת, רחוקה. זה החוץ, הסביר לה הסדק מסביבה.
גופה הרעיד בפחד. היא פחדה להישאר. היא פחדה לצאת. כְּשֶׁרָעֲבָה, היא אכלה קצת חול וזה הכל. לולא עודד אותה, הייתה נשארת בפנים בחושך, מוגנת מהעולם, עד שנחנקת מהחול.
אט אט היא עשתה את דרכה למעלה, רגליה המנוונות מפריעות יותר מאשר עוזרות. בקצה המחילה, עדיין באפלה, ראתה את השמש מעל – עיגול גדול וצהוב וזוהר. השמש בחוץ שטפה באורה עולם שלם של דברים איומים ונוראים שיכולים לקרות…"
בלילה, בתא המקולקל של האסלה בלי המים, לידיה המשיכה עוד:
"אתה אלוהים? שאלה הנחשית בלילה, אחרי שחזרה. ביטנה המלאה הנפוחה הכריחה אותה להרחיב את המחילה, כשזחלה פנימה עמוק. בזכות טעם הציד, הראשון שלה, עכשיו טעמו של החול בלשונה נעשה מתוק.
אני? הצטחק הקול. אלוהים? שיהיה אלוהים, למה לא?
תשובותיו השאירו את הנחשית מבולבלת בימים הבאים, כשעוד נותרו לה שאלות על לשונה. אבל מי חוץ מאלוהים יכול היה להמטיר עליה מתנות, כמו אוצרות של זהב. עוד ועוד מתנות, רק כדי שתלמד להיות היא עצמה וכדי שתצוד ותאכל ויהיה לה כוח להעמיק הלאה את המחילה.
הוא נתן לה שיניים חדות יותר. הוא נתן לה חושים חדים יותר. הוא נתן לה עור נוצץ יותר ועיניים חודרות יותר. וכשביקשה, נעתר וסילק את רגליה המנוונות. וכל מה שהייתה צריכה לעשות בתמורה…"
"לידיה, קומי!" זו היתה ריקי.
"כבר בוקר?" שאלה לידי בנמנום.
"כולן כבר באוכל. נטע אמרה לי להגיד לך לגמור לנקות."
"למה את לא באוכל, את שבעה?"
"אחר כך. קודם אני יעזור לך. ננקה ביחד ואז נלך לאכול. טוב?"
"עוד חמש דקות אני יקום. הייתי באמצע חלום."
"טוב, אני יביא מים חדשים בדלי. כשננקה, תספרי לי על החלום?"
"השנים חלפו. כוחה של הנחשית תש ושיניה יבשו. זקנה ושבעת ימים, מרובת מעללים ועוללים שנפוצו לארבע רוחות, היא עצמה את עיניה בקצה המחילה.
ויאמר אלוהים: יהי עור!
והנה, עורה התקלף מעליה. ויהי לילה ויהי בוקר והיא שוב צעירה. ושוב היא צדה בשבילה ואז חופרת בשבילו וּגְדֵלָה.
צדה וחופרת. צדה וחופרת. עוד ועוד. עמוק ולמטה, מעבר לסלעים של שחם וגרניט. קרוב למקום שמוביל אל קולו של אלוהים."
"אל תבלעי כל כך מהר לידי," נבהלה ריקי, כשחברתה נגסה המון מהלחם עם המון מהריבה. "את תיחנקי!"
לידי חייכה והנהנה אבל מרחה עוד לחם עם ריבה. היא אף פעם לא הייתה כל כך רעבה. היא הבינה שהיא חייבת כוח. נמאס לה להיות הכי קטנה והכי חלשה. חוץ מזה, לה ולסדק היו תוכניות ובגלל שהיא תורנית ניקוי עם נטע היום, היא חייבת לזכור מה לעשות, אבל בדיוק.
אחרי שעת הארוחה חווה הביטה מרוצה בנטע ובלידיה, שתי התורניות של ניקוי צהרים. הן עבדו ממש יפה ביחד, כמה שהן התבגרו בזמן האחרון! היא השגיחה ולא היו לה שום הערות כששתי הבנות דחפו ביחד, כמו ילדות טובות, את העגלה העמוסה של הכלים המלוכלכים.
בפינת הניקוי במטבח טבלו השתיים את הכלים במים חמים ואז סידרו יפה במדיח. באמצע הכלים הטלפון של אם הבית רטט וניגן. היא ענתה וקול של גבר אמר לה משהו והיא הקשיבה ואמרה "בסדר הבנתי, עכשיו-עכשיו", וניתקה.
"תקשיבו בנות," פנתה אליהן, "אני חייבת ללכת עכשיו. אני יכולה לסמוך עליכן שתסיימו לבד?" נטע הנהנה כמו מלאכית קטנה. לידי אמרה כן ושמחה, כי התוכנית התקדמה.
חווה פנתה ללכת ופתאום נזכרה, הסתובבה אליהן ואמרה, "אחרי שתשימו את הכלים, אל תפעילו בשום אופן. ולמה, נטע?"
"כי חשמל זה מסוכן!"
"למי מותר, לידיה?"
"רק לחווה ולמדריכות ולבנות הכי הכי גבוהות."
"מספיק קרוב," אמרה חווה וחייכה והלכה, עם הנעליים שלה שעשו רעש על הרצפה.
במקום להמשיך עם הכלים פנתה נטע למקרר החלבי. "את – תמשיכי! טומטומית! אני עוד רעבה!"
נטע פתחה את הדלת הקרה הכבדה. האור בפנים נדלק והילדה נכנסה ויצאה עם זוג מעדני חלב שוקולד, שניהם בשבילה. "תביאי לי כפית, טומוטומית!" הורתה והתיישבה עם הגב למקרר הגדול. "אחר כך תמשיכי!" היא ליקקה שפתיים כחתול וקילפה את שתי העטיפות הדקות.
ליבה של לידי פעם חזק כמו תוף, אבל נטע לא שמעה. לידי הצליחה ולא גמגמה אפילו קצת כשחזרה עם הכפית הנקייה ואמרה (כמו בסוד): "רוצה לראות קסם?" ובלי לחכות לתשובה הכפית נתלשה מהיד וריחפה. וכשנטע הסתכלה למעלה נדהמת, השנייה שלחה יד זריזה לכיס והוציאה שקיק בד שעשתה מגרב קרועה. אבקה דקיקה דקיקה עשתה את דרכה לתוך השוקולד הקרמי הרך, ונמסה. הופ – הכפית נפלה ישר פנימה. וערבבה.
שבוע שלם שכבה נטע במרפאה. בטנה כאבה והיא הקיאה כמעט כל מה שאכלה. "זה וירוס, אין מה לעשות!" הסבירה הרופאה לחווה. ובכל זאת בדקה האישה בחלוק הלבן דופק וחום, הסתכלה בגרון ואמרה: "רק מנוחה, הרבה נוזלים, הרבה מים ומרק צח והנה אקמול, להורדת החום".
אחרי שהוטב לילדה והרופאה אישרה, שלחה חווה את ורד ללוות את נטע בחזרה לחדר. "בואי נטע, בואי מהר!" האיצה ורד בחברתה הטובה, שהלכה לצידה לאט, מרוב חולשה. "כדאי לך! מהר! יש שעת סיפור בחדר! את חייבת גם!"
"שעת סיפור?" התפלאה נטע, "מה, כמו שהיינו בגן?"
"לא של גן!" צחקה ורד בעליזות, "של לידי! היא קוראת לנו, כמו אימא לפני השינה!"
"מי זותי לידי?"
"אה, את לא יודת!" ורד שמחה להסביר, "אני מתכוונת לידיה. ריקי מקודם קראה לה לידי, ועכשיו כולן!"
"אני לא!" התכעסה נטע. "כי היא טומטומית מסריחה ואני שונאת אותה!" היא רשפה, "וגם את!"
ורד נבהלה ושתקה. בחדר, הטומטומית ישבה על הרצפה עם ספר ביד והקריאה בקול. מולה ישבו התאומות וריקי. כמה בנות ישבו על המיטות וחייכו וכמה שכבו ונמנמו והקשיבו.
"עמי ותמי המשיכו ללכת, רעבים ומפוחדים. פתאום הם ראו אור מרחוק, בין העצים. תראה! אמרה תמי, ניצלנו! זה בית ממתקים! עמי שפשף את עיניו בתימהון. הקירות היו עשויים מעוגיות. התריסים היו עשויים ממרציפן. הגג היו עשוי משוקול…"
"שקט! שקט! שקט!" נטע צעקה והפריעה ופתחה את הדלת שוֶרֶד סגרה וטרקה אותה חזק שהמנורה התלויה רעדה. "מה אתם ילדות בגן? עכשיו כיבוי אורות – לישון! או שאני יגיד לחווה!"
"טוב," אמרה לידי בנחת, סגרה את הספר וקמה. "אני יקרא למטה בגינה על הספסל איפה שיש אור. היא פתחה את הדלת והביטה לאחור, "מי רוצה גם?"
"אני!" אמרה ריקי בשמחה ונעמדה.
"אני ואני!" קראו התאומות וחייכו זו אל זו וקפצו ליד ריקי.
"ואני!" אמרה ורד בהחלטיות, והפנתה עורף לנטע ההמומה.
"יופי תלכו עם הטומטומית-גנבת!" לעגה נטע, "וכולכן מסריחות!" סיכמה וטרקה אחריהן את הדלת.
במסדרון אמרה התאומה, "אנחנו יודעות שאת לא גנבת, לידי", והתאומה הזהה, לְיָדָה הנהנה. ובלילה בלילה, הסדק אמר, כיף שיש לך חבורה, לידי, נכון? "כן!" לידי הנהנה ושמחה, למרות שהחבורה של נטע הייתה קצת יותר גדולה.
אז מה אומרים?
"תודה סדק, תודה על ה-כל."
את יודעת? הוא לחש, גם לי יש משאלה. אבל עכשיו את עייפה. עכשיו תשני. חלומות פז, ילדה.
לילה אחד התעוררה נטע בגלל רעש. בהתחלה היא חשבה שבוקר וחווה באה להעיר, אבל חווה לא הייתה. זו הייתה הטומטומית שירדה מהמיטה שלה ובלי לשים נעליים יצאה מהחדר וסגרה בשקט את הדלת. גם לנטע היה פיפי, אז היא קמה ויצאה מהחדר, עם גרביים, אבל בלי לסגור מאחוריה את הדלת.
מה?! הטומטומית בכלל לא הלכה לפיפי. במקום זה היא הלכה למדרגות, שטיפסו לקומה של הגדולות. מה היא עושה? חשבה, מה זה יכול להיות?! כשנטע שמה לב שלפעמים נשאר מהעוגת שבת, היא מתגנבת למטבח בלילה, לזלול. פעם היא לקחה איתה את ורד, אבל יותר לא. ורד כבר לא בחבורה שלה, היא מסריחה. אולי הטומטומית הולכת לקחת עוגות מהגדולות? לא! הבינה נטע פתאום. אין עוגות למעלה! הטומטומית גנבת ואני יראה לה! אני יגלה ואני יגיד הכל לחווה, כשתבוא להעיר!
אבל במקום לגנוב דברים, ראתה נטע שהטומטומית הטיפשה נכנסת לחדר מקלחות-שירותים של הגדולות. שם, היא נכנסה לתא הכי אחרון, בדיוק כשנטע הציצה פנימה. ואחר כך לא היה בכלל רעש של פיפי אבל היה רעש של פלסטיק שזז. מופתעת ומסוקרנת נטע התקרבה בשקט והצמידה את אוזנה לדלת (ליד הפתק מקולקל! לא בשימוש). אפילו מקרוב לא היה רעש של פיפי אבל הרעש של הפלסטיק שקודם זז – נגמר.
למחרת בלילה, נטע עשתה את עצמה ישנה. אבל הפעם, כשלידי קמה, היא דווקא שמה נעליים. אחר כך היא לחשה, ריקי ריקי. ואז ריקי קמה ואחריה ורד ואז שתי התאומות. הן יצאו מהמיטות והתלבשו ונטע שמחה שהם יגלו עוד מעט שאין להם יותר ספר של כיפה אדומה, בתוך הקופסא של הידית הבולטת של השירותים.
אחרי שריקי שמה נעליים, היא שאלה בהתרגשות בלחש, "לידי, נשמע אותו היום?" ולידי צחקקה ואמרה בשקט שלילה. ואז גם ריקי צחקה ואמרה נכון. אחר כך לידיה אמרה – שאף אחת לא תשכח לקחת כפות.
יש להם סודות! התעצבנה נטע שהיא לא מבינה. דרך חריצים קטנים קטנים, כאילו שהיא ישנה בעיניים, היא ראתה את הבנות יוצאות מהדלת בטור. כל אחת החזיקה משהו ביד והן צעדו על קצות האצבעות. הן גנבות! שמחה נטע, כולן גנבות! אני יגלה לחווה הכל!
בשקט בשקט, התגנבה נטע מאחורי החבורה של לידי. הן הלכו כולן במסדרון, אבל לא עלו במדרגות לשירותים של הגדולות. הן ירדו למטה ונכנסו למטבח, אבל לא עצרו במקרר החלבי ולא חיפשו עוגות. במקום זה, לידי הובילה אותן לדלת החוצה, שנטע חשבה שתמיד נעולה.
בחוץ הייתה רוח ונטע קצת רעדה. היא אף פעם לא הייתה במאחורה של המוסד בלילה. רק מנורה אחת קטנה הייתה במאחורה והרוב היה חשוך. עננים כיסו חלק מהירח אבל לא היה גשם. היא ראתה את הבנות הולכות על הכביש של המשאית שהביאה אספקה כל יום שלישי, ופנו שמאלה ואז השיחים הסתירו אותן.
נטע היססה קצת ואז מישהי צחקקה מרחוק ואחרת לחשה. נטע הסתכלה אחורה ואז קדימה, נשאה רגליים ומיהרה. אחרי הסיבוב גם היא פנתה שמאלה וראתה שהחבורה של לידי הולכת בשקט, קודם ישר ואז באלכסון, דרך מגרש המשחקים. נטע שמחה כי גם איפה שהנדנדות וגם איפה שהספסל היה אור בלילה ולא חשוך כמו במאחורה. ואז אחת התאומות כמעט ראתה אותה, אבל נטע הספיקה להשתטח מאחורי המגלשה וניצלה.
במקום לעצור בנדנדות הן המשיכו לעבר המחסן. נטע הציצה מעל המגלשה ואימצה את העיניים. ללידי הייתה כף מרק ביד, בדיוק כמו לכל אחת מבנות החבורה. אבל זה לא אומר, חשבה, אולי היא מחביאה עוד ספר תינוקי במחסן בתוך שקית, כמו שהחביאה בשירותים.
החבורה לא נכנסה למחסן. מתורגלות, נדחקו הבנות אחת אחת, ברווח שבין המחסן לשיחים המטופחים. מה הם הולכות לעשות? תהתה נטע, לאכול מרק בלילה ולהקשיב לסיפורים-קשקושים-לתינוקים? כדי לגלות את הסוד, גם נטע נדחקה ליד השיחים כמו לידי וכמו כולן וכשהציצה, חשבה שהבינה.
כל הבנות כרעו באפלה על האדמה, איפה שהיה עיגול רחב בלי שיחים מעל. בקצת אור של הירח הן חפרו באדמה במרץ, עם הכפות שלהן. הם גנבות! ידעתי! פה הם מחביאות את מה שהם לוקחות! אבל כשהיא רצתה ללכת, משהו לא צפוי קרה. לרוע מזלה, משב רוח חמה עלה. והרוח נשאה גרגירים דקים, רחוק מהמדבר. פתאום נטע התעטשה. ואז נטע השתעלה. ולקינוח נטע הקיאה ולבסוף נפלה כמו ישנה.
"את בטוחה, לידי?" שאלה ריקי בבהלה. התאומות עמדו חיוורות ולא אמרו מילה.
"הוא רוצה שנשים אותה במחסן," ענתה לידי בביטחון, "הוא אומר שהמנעול פתוח ורוצה שקודם נחפור עוד."
"נחפור רק עוד קצת, עד הברך…" שאלה-הציעה ורד, "טוב?"
"הוא אומר שעד הברך זה בסדר אבל שנזדרז, כי עוד מעט אור".
זמן מה חפרו בנות החבורה בשתיקה. הבור הלך והעמיק. ערמת החול שליד הלכה וגבהה. פתאום, נשמעו חבטות של ברזל בברזל מכיוון המחסן. נטע, שגילתה שהיא נעולה מצאה כמה כלי עבודה והחלה לחבוט מכל הבא ליד בחמת זעם, בדלת הסגורה. בין חבטה לחבטה היא צרחה וגידפה.
ורד וריקי הביטו זו בזו בבהלה.
"מה נעשה?" אחת התאומות יללה.
"היא תגלה עלינו!" צייצה השנייה.
"אני יודעת מה לעשות!" הכריזה לידי, ניערה את החול מהידיים ומהברכיים והלכה, "אבל תמשיכו לחפור," קראה בין השיחים שרשרשו, כשנדחקה.
אחרי שעה קלה חזרה לידי בפנים מאירות ועם ידיים מסתתרות מאחורי הגב. "נחשו, מה מצאתי במחסן?"
"תרופה לנטע?" ניחשה ורד, "שתפסיק כבר להקיא לנו בחדר?"
לידי הנידה בראשה לשלילה וחיוכה התרחב. "יותר טוב!"
"ספר סיפורים חדש?" שמחו התאומות.
"אה-אה-אה. עכשיו ריקי, רוצה לנחש גם?"
פתאום ריקי נבהלה ממש, ורעדה כאילו ראתה נחש. "נטע… היא כבר לא צוע…"
"הפ…תעה!" התפרצה לידי, הראתה את הידיים וחשפה את הסוד. ארבעת הבנות הביטו בתדהמה במכוש שהמנהיגה שלהן מצאה.
"ו… נטע?" לחשה ריקי, ותלתליה רעדו לה בלי שליטה.
לידי משכה בכתפיה וענתה: "עשיתי לה שתשתוק וזהו, ריקי. עשיתי לה שתשתוק."