אני יושב במסתור רחב ידיים. אורות חיוורים מסנוורים אותי מכל הכיוונים.
אינני לבד. אנשים רבים יושבים סביבי. הם עייפים ומתוחים.
רובם כאן זקנים ומבטם מובס. אצל הצעירים ניתן לראות זיק של תקווה מציץ מתוך עיניים אדומות. הפנים של כולם חלקות למשעי והרגליים של הנשים חלקות גם הן. השיער שלהם נקי. לרובם אין ריח כלל, ולחלקם יש ריח זר, ממקומות רחוקים.
"הטלסקופ נכנס למסלול הקפה בעוד עשר דקות", מהדהד קול סביבי. לא הבנתי מילה.
לידי מדברים שני גברים מבוגרים. האחד גבוה יותר מכל איש שראיתי בחיי. חברו נמוך.
"אתה מבין שזה הסיכוי האחרון שלנו?" שואל הגבוה,
"אל תהיה כל כך פסימי" עונה הנמוך,
"אנחנו בני האדם.." מגחך לעצמו הגבוה במרירות. "רק לא מזמן גילינו שיש חיים על כוכבים רחוקים, וכבר הפסקנו להתעניין בהם. אנחנו רק רוצים להשתמש בטלסקופ כדי להקשיב למידע שהם מעבירים ביניהם. לקבל מהם רעיונות להישרדות, בצעד נואש אחרון, לפני הכיליון שלנו."
אני לא מבין את רוב המילים שלהם, אבל בדרך פלא הרעיון ברור לי. הם רוצים להקשיב לאנשים שנמצאים על כוכבי השמים. לקבל מהם רעיונות שיעזרו להם לשרוד.
זה הגיוני, אני חושב. אם מבט בכוכבים עוזר לנו למצוא את דרכנו בחשכת הלילה, אולי גם הקשבה להם תעזור.
אני מסיט את מבטי אל על, מחפש את כוכבי הלילה, ולא מוצאם. גג המסתור אטום. כיצד נאזין לאנשים שעל הכוכבים, אם אפילו לראות את הכוכבים לא ניתן.
"עדיין אפשר להנות מחקר החיים בכוכבים רחוקים. מה שקורה היום, במקום הזה, הוא פסגת המדע האנושי," ענה הנמוך ולהט צבע את קולו,
"תראה לאן הביא אותנו המדע הזה שלך," אמר הגבוה. "כרתנו את הכדור עליו אנחנו יושבים."
"דווקא נוח לי, הטמפרטורה פה מושלמת, ובטני מלאה. וגם שלך קצת התמלאה לאחרונה," צוחק הנמוך וטופח בחיבה על בטנו של חברו שהייתה בגובה כתפיו.
"כאן, במסתור הממוזג שלנו, קריר ונעים", הגבוה מרחיק את היד הקטנה של חברו מבטנו. "אבל בחוץ עכשיו ארבעים ושמונה מעלות במקרה הטוב, או סופת ברקים במקרה הרע. גם עצים לא נותרו או קרקע פוריה. פעם היה כאן יער ורוב השנה היה נעים לשהות בחוץ."
אני מבין את רוב המילים, וגם הרעיון נהיר לי. הם הרסו את סביבת המחייה שלהם ולא יודעים איך לתקן. מאגר הפתרונות שלהם יבש. הם מחפשים רעיונות שהגו האנשים שעל הכוכבים הרחוקים. אבל כיצד יאזינו להם?
"הטלסקופ נכנס למסלול הקפה בעוד חמש דקות" הדהד שוב הקול המוזר מילים שלא הבנתי.
שני הגברים השתתקו. המבט שלי בוחן את המסתור הגדול. האנשים כאן אינם עושים דבר. ממבע פניהם אני למד שהכל כבר נחתם. נותר רק להמתין ולקוות. חלקם שוחקים את הציפורניים שלהם עם השיניים כמו בעלי חיים. אני מביט על השיניים של הגבר הגבוה לידי. הן לבנות ושלמות ואינן מתאימות לגיל פניו. המראה הזה מחליא אותי. אף אדם במסתור הזה לא מתגרד או מדמם. אף אישה לא כורעת ללדת. אף איש לא גוסס. חלק מהאנשים ממלמלים זה לזה. שפות שונות מתערבבות באוויר לעיסה חסרת פשר.
אישה חולפת מולי ונעה לצד המסתור. היא יפה מאוד. צבע שפתיה אדום בוהק. לא ראיתי צבע כזה מימי. מבטי נמשך אליה. היא מקרבת את פיה למלבן שבצד המסתור וזרם של מים בוקע ממנו. צבע אדום נשטף משפתיה ונעלם בתוך המלבן. היא חוזרת למרכז המסתור. אני מתקרב למקור הנביעה, מניח את פי לידו, בתקווה גדולה, והמים יוצאים גם הפעם. טעמם מעביר צמרמורת בלשוני. בטני מתהפכת ואני כמעט מקיא על המלבן החלק.
מבטי חוזר לשני הגברים הזקנים. הנמוך מנסה לדבר, אך הגבוה קוטע אותו,
"זה התחיל עם האדם הראשון שהרים אבן וסיתת ממנה כלי. אני לא יודע אם הייתה זו קערה קטנה, או אולי ראש של חץ. זה כבר לא משנה. מאותו רגע צעדנו במדרון החלקלק של הטכנולוגיה. האבן הפכה למתכת שהפכה למכונית ולפצצת אטום. ברגע שהאבן הראשונה סותתה, כשהכלי הראשון נוצר, השעון לכיליון שלנו התחיל לתקתק."
המשמעות של המילים האלו נסתרת מפני, אבל הן מעוררות אימה בגופי ונחרטות בזיכרוני.
"אבל עכשיו הטכנולוגיה תציל אותנו. כפי שתמיד היא הצילה." ענה הנמוך, בדיבור מהיר, כמו אחוז טירוף.
הבנתי לנפשו. חברו מתאמץ לגרור אותו אל תהומות העצב, אבל הוא מוכרח לשמור על גחלת התקווה. בדמיוני הם נאבקים, איש ברעהו, בידיים חשופות.
"הטכנולוגיה הזו שאנו שולחים לחלל תקלוט שדרי תקשורת של ציביליזציות רחוקות. אנחנו נעבד את המידע הזה, ונקבל מהם את התשובה. איך הם שרדו. איך הם לא הרסו את הכוכב שלהם עם התקדמות הטכנולוגיה."
הגבוה הרים את קולו, וכמעט שצעק. אנשים אחרים הפנו אליהם את מבטם,
"אתה מתכוון אם הם שרדו! אם הם שרדו! אני מזכיר לך שנשמע רק הדים מהעבר הרחוק. אולי הם נכחדו כבר מזמן ורק הקולות שלהם ממשיכים לעוף בחלל? נכון, נשמע אותם חולקים מידע, נלמד על הטכנולוגיה שלהם, אבל אם הם התקדמו כמו שאנחנו התקדמנו הם בוודאי כילו את הסביבה שהזינה אותם. כשהכלי הראשון נוצר, מאבן או מה שזה לא יהיה על הכוכב שלהם, הם כבר הפסידו. בדיוק כמונו."
הנמוך לא עונה, ואת השקט הרגעי שוב מחליף הקול המשונה,
"הטלסקופ נכנס למסלול. מכוון חיישנים לחלל העמוק."
אני מרגיש אנרגיה גדולה נפרסת במסתור. הנשים זוקפות את גבן, והגברים ממלאים את חזם באוויר. חלק מהאנשים רועדים וחלקם מזיעים. שתי נשים מתקרבות זו לזו. נראה שהן עומדות להתחבק, אך רק ידיהן וצד פניהן נוגעים.
אני חש כי זהו רגע מכריע. יש בי דחף לבקש את עזרתם של הכוחות העליונים, אבל אין כאן עצים או כוכבים שניתן להתפלל אליהם. אי השקט גובר בי.
כולם מתקבצים סביב אישה גבוהה. היא יושבת לצד משטח עץ גדול, עליו מונח עצם מלבני שבוקע ממנו אור. מבטה של האישה נחוש, וסנטרה נמשך כלפי מעלה. כולם מחכים למוצא פיה. היא בוודאי הכוהנת שלהם. אולי היא מתקשרת עם האלים דרך האור הבוקע מהעצם המלבני. מוזר שאין על בגדיה או על שערה סימנים מיוחדים.
הם בוהים באורות בריכוז. מצחם מכווץ, אך אין בהם יראת קודש. מה הם רואים שם? גם אני מביט, אך אינני מבין דבר.
משהו כאן לא בסדר. הרוח לא נושבת ואין קולות של חיות מסביב. אפילו פכפוך הנהר הקטן לא נשמע. אני שומע רק קולות צורמניים חוזרים במרווחים קצרים. אינני מזהה את מקור הקולות. אולי זה צרצר המוציא את ימיו האחרונים בפרפורי גסיסה.
"זה נראה טוב" אומרת האישה הכוהנת. "כל החיישנים תקינים. הטלסקופ מתחיל בסריקת גלקסיית אנדרומדה".
רחש של הקלה עובר בקהל. "יש" צועק מישהו מאחור ומאגרף את שתי ידיו.
"רגע, יש כאן משהו מוזר," אמר איש משונה שיושב ליד הכוהנת הגדולה.
כרסו העצומה של האיש הזה נמחצת על משטח העץ. זה בוודאי מסב לו סבל.
"לפני שהחיישנים כוונו לחלל העמוק," הוא אומר בקול שקט, "הם סרקו את חציו הצפוני של כדור הארץ. לא נמצאו שם סימנים לציוויליזציה טכנולוגית. זה לא יכול להיות. משהו במערכת לא עובד."
אדם שעומד רחוק מהם אומר בבוז, "החיישנים מכוילים לזהות אותות ממרחק של אלפי שנות אור. הם לא יזהו כלום מקרוב כל כך." קולו של הדובר, שהיה בטוח בהתחלה, נסדק בסופו של המשפט, וערער את ביטחונם של השומעים. איש לא אומר דבר, וגם אני סוכר את פי. לא הבנתי את המשמעות של המילים שנשארו תלויות בחלל. למרות זאת רציתי לומר את הברור מכל,
"מה שרואים זה מה שיש. מה שלא רואים, איננו!"
דומה שהם שמעו אותי. המבטים כולם פונים אליי ומביעים פליאה. לפני שעיניהם יפגשו בעיני, הם מתחילים להתפוגג ביחד עם המלבנים ולוחות העץ העצומים. גם גג המסתור נעלם וניתן לראות סוף סוף את כוכבי הלילה.
"בוטו, אתה בסדר?" נשמע קול בסמוך לאוזני, ואני חש את זקנו הגס של גוג, ואת הבל פיו המצחין.
"מה זה," אני שואל רגע לפני שזרם מים קרים שוטף את פני.
"לקחת יותר מדי מהחומר." אומר גוג בכעס. קוצים דוקרים את גבי.
אני נאנח בכאב ומתיישב על האדמה הלחה. אני נושם את אוויר היער הצלול לעומק גופי ומתמלא בכוח חדש. שאריות החיזיון מתפוגגות מראשי. רוח קרה מייבשת את הזיעה שהצטברה על גבי וראייתי מתבהרת. בראשי הולם הכאב שמרגישים תמיד אחרי שימוש בחומר.
גוג צודק, לקחתי יותר חומר מהכמות הרגילה. במקום להראות לי את העתיד הקרוב, את המציאות של מחר, החומר הראה לי עתיד רחוק מאוד. כל כך הרבה ירחים קדימה, שגם אם אתחיל לספור אותם מעכשיו, לא אסיים לפני מותי.
"אני רציני, בוטו," המשיך גוג בקול חמור, לקחת יותר מדי מהחומר. אנחנו משתמשים בו בלי סוף וכבר קשה למצוא אותו. בקצב הזה בתוך שלושה ירחים הוא יעלם לתמיד."
"גוג, אחרי שראיתי את מה שראיתי, אני אומר לך שלקחתי את הכמות הנכונה. הייתי חייב לראות רחוק מאוד קדימה. ראיתי כל כך רחוק עד שהגעתי אל סוף העולם."
גוג לא מבין את דברי, וגם אני לא בטוח בהם. לבסוף הוא שואל,
"נו ספר כבר! מה החומר הראה לך מהעתיד? מצאת לאן עדר הממותות ילך בימים הבאים?"
אינני יודע כיצד לתאר את הדברים שראיתי תחת השפעת החומר. החיזיון הזה היה מוזר מידי ועוד לא יכול להתנסח בראשי למילים.
אני מבחין לידי בקערת האבן המסותת שגוג ואני יצרנו במאמץ רב. לא היה דבר כזה אצלנו בשבט, וגם לא אצל השבטים השכנים. בתוכה היו שאריות של החומר ועלים יבשים. מראה הקערה מעורר בי אי שקט. גוג רואה לאן מבטי פונה,
"איזה יפה האבן הזאת ששינינו," הוא אומר בלהט, "אפשר לעשות עוד הרבה דברים כאלה. אם נתאמץ מספיק נוכל להפוך אבנים לראשי חניתות. ככה נהרוג את הממותות בקלות, בלי שהענפים המחודדים ישברו כל הזמן. אפשר לעשות עוד…"
"תעצור בבקשה גוג. תן לי להתאושש לרגע," אני אומר ומרים את קערת האבן המסותת. השפעת החומר כמעט פגה, והכאב בשיניים שלי חזר. אני נעמד, מנער את הפשפשים שנדבקו לגבי, והולך לנהר הקטן עם הקערה בידי החזקה.
"אתה גאון בוטו! אפשר למלא אותה במים ולשתות בישיבה על העשב! זה הרבה יותר קל!" גוג מתלהב.
אני לא עונה, אלא מתבונן בקערת האבן בריכוז. בתחתיתה אפשר לראות את הפסים הגסים שנותרו מהשיוף שלה עם אבן הצור. מראה הקערה מהפנט אותי. אני רוצה עוד מאה קערות כאלה, ואלף ראשי חנית מאבן. לפתע חודר לראשי חזיון מפחיד: היער סביבי נעלם, האוויר מתלהט והאדמה נסחפת לתוך הנהר הקטן. צמרמורת מכסה את עורי, ורגלי נחלשות תחת משקל גופי.
למרות מאמצי, אינני מבין כיצד האבן הזו ששינינו, הקערה הקטנה הזו, תגרום להיעלמות היער, האדמה והנהר. זו בסך הכל אבן בצורה שונה. אבל המילים של האיש הגבוה מהחיזיון היו ברורות: "זה התחיל עם האדם הראשון שהרים אבן וסיתת ממנה כלי…מדרון חלקלק..".
החזיונות שהחומר נותן לנו תמיד נכונים. אני יודע שמה שראיתי יקרה.
"מה אתה עושה," צועק גוג. הוא נשמע רחוק כל כך, למרות שהוא עומד ממש לידי. "אל תעשה את זה בוטו, עבדנו על האבן הזאת כל כך קשה. אפשר להשתמש בה גם לכתוש זרעים…" אוזניי נאטמות למול צעקותיו של גוג. ידו מושטת לאחוז בידי, אך לפני שיספיק לעצור בעדי אני משליך את הקערה לעומק הנהר הקטן.
"למה?!" צועק גוג בזעם ואוחז את ראשו בין ידיו.
הוא מביט בנהר עד שאדוות המים מפגיעת האבן שוכחות, ואז מפנה אליי את מבטו. יש שנאה בעיניים שלו. אני מסתובב לכיוונו, מכופף את ברכיי ומתכונן לקרב. גוג מתקרב אליי בצעד מהיר, ראשו נשען קדימה. ידיו נשלחות לעברי.
פתאום נשמע רעש מהשיחים במעלה הנהר. חבורת ילדים קרבה אלינו בריצה. גוג עוצר במקומו אך השנאה עדיין בוקעת מעיניו. בראש חבורת הילדים רץ בני הבכור. שלושה מילדי השבט נשרכים אחריו. אני מבחין שכל ילד אוחז בידו אבן.
"תראה אבא," אומר בני הבכור, "שינינו את האבנים כמוכם! יש לי כבר המון כאלה!"
אני רואה קערת אבן חפונה בידו של בני. הדם אוזל מפניי וברכיי נרעדות. אני קורס על הגדה הרכה. אבנים קטנות ננעצות בברכי. שפתיי נושאות תפילה לאל הנהר. אני מרים את עיניי אל כוכבי הלילה.
לאחר דקות ארוכות אני משפיל את מבטי.
הנהר עדיין כאן.
המים עודם שוקקים חיים.
אני מקרב אליהם את שפתיי ולוגם בתאווה.