לולאת הזמן מאת שי משה לב

שי ישב בקצה מיטתו ובכה. רגליו היו מקובצות אל פניו, ראשו שקוע בין ברכיו וידיו מכסות על ראשו. הוא לא רצה לבכות. רוב הזמן הוא לא בכה, כך שלא היתה לו התלבטות בקשר לזה אבל הפעם הוא ממש ממש ממש לא רצה לבכות. לא כי היה לו משהו נגד בכי. אמא תמיד אמרה שבכי זה משחרר ותמר תמיד אמרה לו שכשיגדל יבין את היופי שבבכי אז לא היתה לו בעיה עם הבכי עצמו. אבל הוא שנא את הסיבה שבגללה הוא בכה. התקרה רעדה וקול רעם נשמע. הלחימה עמדה להגיע לביתו. הוא הסתכל מהחלון, נותן מבט נוסף אל העיר שבה גדל. העיר היתה מוצפת בהם. מרחפים להם באוויר וצועדים על האדמה. גלימותיהם השחורות המכסות את גופם מתנופפות ברוח, חושפות לחילופין את שיריונם האפל. מחולל כשפים זימן פיצוץ במרחק כמה רחובות ממנו, שהעיף גל הדף על פניו ופרע את שערו. אמא פרצה דרך הדלת פניה מכוסות זיעה והיא מחזיקה ביד מזוודה בודדת ארוזה בחופזה. "נו שי בוא כבר אנחנו חייבים לזוז!" היא תפסה את אמתו בידה וגררה אותו איתה. שי התבונן כסהרורי בביתו כשחלף על פניו. המטבח, הסלון, פינת האוכל. זה לא הרגיש כמו הפעם האחרונה. הוא הרגיש כאילו מחר הוא ותמר יריבו על שולחן האוכל שוב והיא תזרוק עליו את תוכן הצלחת שלה ואמא תפריד ביניהם. לא כאילו העיר נחרבת והם נמלטים להשד יודע איפה. בשלב מסוים הם רצו ברחובות העיר. הוא לא שם לב מתי הגיעו לשם. תמר רצה לידם והוא לא שם לב גם מתי הצטרפה אליהם. הם חלפו על פני חורבות בניינים וגופות אנשים. את חלקם הכיר: הנה דניס מדוכן הדגים, או מה שנשאר ממנו אחרי שחלקי בנין נפלו עליו. והנה דניאלה, חברתו מהשכונה והילדה הכי חצופה ברחוב, עם כמות רצינית מדם גופה מחוץ לו. עוד גופות ועוד מכרים חלפו על פניו אבל כלום לא התעורר בו. זה היה חלום זה חייב היה להיות חלום. הוא לא יכול לדמיין לעצמו מצב שהוא לא קם בבוקר מהצעקות של דניאלה ו… או גם אמא שלה או לפחות הראש שלה חלפו מול עיניו. בשלב מסויים הם הגיעו לכרכרה שלקחה אותם מהעיר.

פרוורי המדינה נעו בקצב מהפנט מול עיניו, מרדימים אותו בעוד שטלטולי הכרכרה מחזיקים אותו ער. אבל בסופו של דבר העייפות גברה על הכל ושי נרדם.

שי התעורר לקולות נפץ עזים. הוא זינק לישיבה על קצה מיטתו מהבהלה. הבית סביבו רעד. הוא התבונן על חדרו. הוא זינק אל חלון חדרו וחזה בהרס הכפר בו חי. חיילים טובחים בתושבי הכפר, מחוללי כשפים מפוצצים בתים שלמים. הוא רץ למיטה, קיפל את רגליו לחזהו וקבר את ראשו ביניהם, מתאמץ לא לבכות. הוא לא רצה לבכות. רוב הזמן הוא לא בכה כך שלא היתה לו התלבטות בקשר לזה אבל הפעם הוא ממש ממש ממש לא רצה לבכות. לא כי היה לו משהו נגד בכי. אמא תמיד אמרה שבכי זה משחרר ותמר תמיד אמרה לו שכשיגדל יבין את היופי שבבכי אז לא היה לו בעיה אם הבכי עצמו. אבל הוא שנא את הסיבה בגללה הוא בכה.

רגע. הוא כבר היה פה. הוא כבר רץ לחלון והכפר כבר הותקף.

מחולל כשפים כמה רחובות ממנו זימן פיצוץ שהעיף גל הדף על פניו ופרע את שערו. אמא פרצה דרך הדלת פניה מכוסות זיעה והיא מחזיקה ביד מזוודה בודדת ארוזה בחופזה ופיזור. "נו שי בוא כבר אנחנו חייבים לזוז!" היא תפסה את אמתו בידה וגררה אותו איתה. שי נגרר אחריה, מנסה לאסוף את רסיסי המחשבות שלו לקו מחשבה הגיוני בעוד העולם המתפוצץ מפזר אותם לרסיסים שוב ושוב.

תמר רצה לידם, הוא לא שם לב מתי היא הצטרפה אליהם. הם חלפו על פני חורבות בניינים וגופות אנשים. את חלקם הכיר: הנה דניס מדוכן הדגים, או מה שנשאר ממנו אחרי שחלקי בנין נפלו עליו. והנה דניאלה, חברתו מהשכונה והילדה הכי חצופה ברחוב, עם כמות רצינית מדם גופה מחוץ לו. עוד גופות ועוד מכרים חלפו על פניו ומוחו לפתע עיכל מה משמעות העיניין. הם מתים. לעזאזאל כולם מתו! הוא עצר במקום, תפס את ראשו והתחיל לצרוח. אמא ניסתה לגרור אותו אבל הוא סירב לזוז. ואז בהבזק אור ופיצוץ חזק לחש של אחד ממחוללי הכשפים עטף את שלושתם.