רוב עובדי משרד הבטחון שתשאלו, גם הוותיקים, יגידו לכם שלפרויקט יחזקאל, פרויקט הדגל של המשרד, קראו כך בהשראת "חזון העצמות היבשות" מספר יחזקאל בתנ"ך. הם טועים, וזאת לא אשמתם כמובן. זה הסבר הגיוני. אפילו מתבקש. אבל הוא פשוט לא נכון. הפרויקט נקרא על שמו ולזכרו של פרופסור יחזקאל דגני – או חזי, כפי שהקפיד תמיד לתקן קולגות, סטודנטים ותורמים – מהפקולטה לביולוגיה של האוניברסיטה העברית, שהמחקרים שלו בתחום המניפולציה הגנטית הם הבסיס לעבודה שנעשתה, ועדיין נעשית, במסגרת הפרויקט. דגני היה מה שאוהבים לכנות "יהודי עם לב חם". מענטש. זאת הסיבה שכשראה למה הפך מפעל חייו, הוא לקח את האקדח מהמילואים וירה לעצמו כדור בראש. או שלא. אף אחד לא יודע בוודאות. הוא לא השאיר אחריו מכתב, סרטון או הקלטה. רק אישה, היחידה שהסכים שתקרא לו בשמו המלא, שלושה ילדים ואלפי חובבי תיאוריות קונספירציה חשדנים שמתעקשים עד היום, בפוסטים ארוכים ומבולבלים בקבוצות סגורות ברשתות החברתיות, שהוא חוסל. לרוב על ידי השב"כ. לפעמים על ידי המוסד, האמריקאים, הרוסים, חייזרים, נוסעים בזמן. יש אפילו כאלו שבטוחים, ואין סיכוי שתצליחו לשכנע אותם אחרת, שראש הממשלה – בכל זאת, מפקד יחידת קומנדו צה"לית לפני שפרש מהצבא ופנה לקריירה במגזר הציבורי – לא רצה להשאיר שום מקום לטעויות, ולחץ על ההדק בעצמו.
במידה מסוימת, זה לא כל כך רחוק מהמציאות. לא החיסול. בוודאי שלא. לא היה שום חיסול. ככל הנראה. דגני באמת התאבד. הפרויקט. זה היה הרעיון שלו, של ראש הממשלה.
דגני והוא הכירו לקראת הבחירות, כשעדיין היה שר זוטר אבל פופולרי והשתעשע עם הרעיון של להקים מפלגה חדשה ולגייס לשורותיה כמה טאלנטים מחוץ למערכת הפוליטית. בסוף המפלגה לא הוקמה, ראש הממשלה לעתיד ניצח בפריימריז של המפלגה שלו, ודגני, שממילא סירב להצעה בנימוס, נשאר באקדמיה, מחלק את זמנו בין אולם ההרצאות, ספריית החוג והמעבדה.
למרות זאת, ראש הממשלה לא נטר לו טינה, והקפיד לשמור איתו על קשר. פה שיחת טלפון. שם מייל קצר ותמציתי. לפעמים פגישת נימוסין אצלו בלשכה. ברכה ומתנה מדי שנה ביום ההולדת, בדרך כלל ספר שהרל"ש שלו בחר.
כבר אז זיהה ראש הממשלה, תמיד צעד אחד לפני כולם, אתה מה שאנתרופולוגים, היסטוריונים ופובליציסטים יכתבו עליו אינספור מחקרים ומאמרי דעה מייגעים שנים אחר כך: החברה הישראלית לא מסוגלת עוד, וחמור מזה – לא מוכנה יותר, להקריב את חייהם הצעירים של בניה ובנותיה למען השמירה על האינטרסים הבטחוניים של המדינה. ישראל, כך הוא האמין, כבר מעבר לסף השבירה, נכנעה ללא קרב, הוכרעה, הפסידה בלי לדעת זאת במערכה שיכולה לפרוץ בכל רגע – בעוד שנה מהיום, בחודש הבא, מחר.
לילות שלמים היו עוברים עליו כמעט ללא שינה. מתהפך במיטה, נאנח, רוטן, מתכסה בשמיכה, זורק אותה מעליו ואז מתכסה בה שוב, מעיר את אישתו, אומר לה שלא משנה, מוסיף כרית, טופח עליה פעם-פעמיים, הופך אותה, נפטר ממנה; לילות של שוטטות במעון הרשמי, של גרירת רגליים לשירותים, לרוקן את השלפוחית למרות שאין ממה, לחטוף משהו מתוק מהמקרר במטבח ולעזאזל הסוכר הגבוה בדם, לקפוץ לבוטקה של המאבטחים, כאילו לשאול לשלומם.
***
ראש הממשלה קיבל את העדכון על חילופי הירי בגבול הצפון כשישב ברכב השרד שלו, מנסה לגנוב כמה דקות של תנומה אחרי יום ארוך של פגישות וסיורים באזור הגדה המערבית. חוליית המחבלים נוטרלה, אבל שני לוחמים, קצין בדרגת מ"פ והקשר שלו, נהרגו. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד מתים" הוא מלמל לעצמו בעוד הרכב פונה פניית פרסה בחריקת בלמים. הוא התעכב על המילה "עוד". עוד מתים. אבל מי שכבר מת, הוא חשב, ואז היסס פתאום, אולי מבין את החשיבות ההיסטורית של הרגע הזה, מה זה משנה אם ימות פעם נוספת. אם מי שמת ימות שוב, זה לא שהוא ימות יותר. מת זה מת.
באחת השיחות האחרונות שלהם סיפר דגני לראש הממשלה שגנז את המחקר שלו.
"מה, נתקלת במבוי סתום?" ראש הממשלה שאל.
"לא", דגני ענה, "בפריצת דרך". הוא נשמע תשוש. מבולבל. מפוחד.
הנוסחאות הסתדרו. אלוהים אדירים. הן הסתדרו.
אז עוד התייחס ראש הממשלה למה ששמע מדגני בביטול. הוא בטח מגזים, או משקר כדי להרשים אותו. הוא שוב שתה יותר מידי. הוא סתם טעה בחישוב. הרי זה לא יכול להיות.
אבל מה אם זה כן?
את התוכנית גיבש כל הדרך ל"בור".
אנחנו צריכים את אלו שנשכבו על רימון. את אלו שחזרו לפנות פצועים מטנק בוער ונשרפו בעצמם. את מי שהעדיפו למות בשבי, רק לא למסור סודות מדינה. מיטב בנינו. החומר ממנו עשויים גיבורים.
בתי העלמין שלנו מלאים בו. לנו נותר רק לזקק אותו, ואז לייצר ממנו עוד.
החרדים יתעלמו מחילול הקודש אם יציע להם תוספת של מאות מיליוני שקלים לתקציב הישיבות ויגדיל את סמכויות בתי הדין הרבניים. בתמיכתם של המתנחלים קל לזכות, רק להבטיח להמשיך את הבנייה מעבר לקו הירוק. במפלגה שלו אף אחד לא יפצה פה. הפחדנים האלו. החנפנים. הרכיכות. הם לא יעזו. המשטרה תקבל ממנו יד חופשית לטפל במוחים ובמפגינים. האנשים שלו בתקשורת ידאגו לדעת הקהל.
למשפחות השכולות, הן המכשול העיקרי, הוא יכפיל את התגמולים וההטבות. יחלק דירות, ג'ובים בחברת החשמל ובנמלים, מלגות לימודים.
כשזיהה מרחוק את מגדלי עזריאלי כבר החלה להתנסח בראשו טיוטה של נאום.
עברו כמעט שתי קדנציות ארוכות עד שזכה סופסוף לשאת אותו על במת הכנסת:
"אני גאה ונרגש להכריז על הקמת הפרויקט הלאומי לשפעול חללי מערכות ישראל".
***
הוגדרו כללים נוקשים: אך ורק המובחרים שבנופלים ישופעלו. השפעול שלא לצרכים בטחוניים אסור.
גדודי המשופעלים, כך הוחלט, יגודלו בהליך מואץ בחממות ייעודיות בערבה ובנגב, שינוהלו ויתוחזקו על ידי מדענים חברי הסתדרות העובדים בעלי סיווג סודי ביותר, בשיתוף פעולה עם צה"ל ומשרד הביטחון. בתום שבוע, כשהמשופעלים יגיעו לגיל גיוס, יוטמע במוח שלהם שבב סיליקון תוצרת הארץ, ועליו מאות טרהבייט של נרטיב לאומי דיגיטלי שיגובש, ינוסח ויאופיין על ידי ועדה של גנרלים בדימוס, רבנים, שופטי בג"צ, בכירים באקדמיה ואנשי תרבות. לאחר מכן, יפוזרו המשוכפלים לשיבוץ ביחידות הצבא בהתאם לצרכים המבצעיים.
חיילי הסדיר והקבע ישוחררו. מערך המילואים יפורק. יחידות המנהלה, המודיעין והמחשוב יופרטו.
מערכי שיעור חדשים יוכנסו לתוכניות הלימוד בבתי הספר הצבאיים לפיקוד ומטה.
זה יהיה צה"ל חדש, בלי סירובי פקודה, פטורים, פגישות עם קב"ן ושעות ת"ש. צבא של לוחמים שלא מהססים להקריב את חייהם למען המדינה כי החיים שלהם לא שווים כלום.
לא, אנחנו לא מעוותים את חוקי הטבע. רק מעקמים אותם קצת. כי בטבע אולי יש חוקים, אבל במלחמה
אין – וממש עכשיו, מאות טילים איראנים חכמים עם ראשי נפץ גרעינים מכוונים לירושלים, תל אביב ובתי הזיקוק בחיפה, מנהרות הטרור של החמאס מסתעפות עד עשרה קילומטרים לתוך יישובי עוטף עזה וחיזבאללה הצטייד בעוד עשרות אלפי רקטות שמגיעות עד דרומה מבאר שבע.
היו מי ששאלו: הרי לא חסרים לנו קצינים מבריקים, טייסים נועזים, כולם עדיין בחיים – למה שלא נשפעל אותם?
הסיבה הרשמית, לפי ההודעה שמסר ראש מחלקת הדוברות וההסברה של הפרויקט, הייתה שהטכנולוגיה עוד לא בשלה מספיק בשביל לשפעל אורגניזמים חיים, ושכל הבדיקות שבוצעו עד כה מעידות בסבירות גבוהה מאוד שזה בלתי אפשרי. אבל האמת היא שראש הממשלה סיכל כל ניסיון או יוזמה להמשיך את המחקר של פרופסור דגני. הוא חשש ששפעול אנשים חיים ייתן להם מעמד מיוחד, כמעט מיתי, ואת הכוח לזכות בתמיכה גורפת של הציבור, לא משנה מה יגידו או יעשו. סמלים מתים לא כותבים מאמרי דעה בעיתון, נואמים בעצרת בכיכר או מחליטים לרוץ לפוליטיקה. בסמלים מתים קל יותר לשלוט.
אז החלפנו את מגש הכסף בצלחת פטרי. הפסקנו לחיות על החרב והתחלנו לחיות על המבחנה.
השמש עלתה ושקעה, והזכה שבתפילות לא החזירה אף אחד. אנחנו החזרנו, ואחרי שהחזרנו – שלחנו אותם להרוג ולמות בשבילנו שוב.
זאת הייתה תקופה של הישגים טקטיים ואסטרטגיים בכל הגזרות והחזיתות.
פיגועים סוכלו. שיירות נשק הופצצו. מדענים איראנים וקציני משמרות המהפכה חוסלו.
ארגוני הטרור – על שלל התאים הרדומים והפלגים הקיצוניים שלהם – ספגו מכות אנושות.
שיקמנו את ההרתעה, אבל לראש הממשלה זה עדיין לא הספיק.
הוא לא רצה את האויבים שלנו מפוחדים. על פחד אפשר להתגבר. הוא רצה אותם מובסים ומושפלים, מיואשים, מתחננים לרחמים.
אלו היו השנים הכי בטוחות בתולדות המדינה, וראש הממשלה עדיין התקשה להירדם בלילות.
***
"יש לנו דיווח על חטיפת חייל" אמר הקול בצד השני של השיחה המוצפנת, "סיירת תמיר".
ראש הממשלה הניח את שפופרת הטלפון האדום, נעל את דלת המשרד, שחרר את העניבה ושקע לתוך הכיסא.
סיירת תמיר. כמעט מאה לוחמים שכולם שפעולים של סרן תמיר ברקאי זכרונו לברכה, שנפל לפני 35 שנים במבצע מסווג בפאתי דמשק. תמיר מהיחידה. תמיר שחלק איתו אוהל סיירים בטירונות, שישן מעליו במיטת קומתיים באימון המתקדם. תמיר שעזר לו לשנן צירי ניווט בבה"ד 1. תמיר שכמעט שבר לו את האף בטעות בקורס קרב מגע. ראש הממשלה איבד הרבה חברים בשירות. תמיר היה היחיד שמת לו בידיים.
לא הייתה לו סיבה להרגיש אשם או אחראי. הוא לא זה ששלח אותם עם מודיעין שגוי. גם לא זה שעיכב את החילוץ המוסק או מסמס את מסקנות התחקיר המטכ"לי. אבל כשבא לאשר את רשימת החללים המיועדים לשפעול שהכינו הפקידים במשרד הביטחון, כשהפרויקט רק יצא לדרך, השם של תמיר היה הראשון שחיפש.
מצלמות האבטחה במפקדת הסיירת תיעדו שני גברים לא מזוהים שהתחזו לעובדים במחלקת התברואה. אחד הסיח את דעתו של משופעל מק"ט 739תב, האחר חבט בו בראש עם חפץ קהה ושניהם הכניסו אותו, מחוסר הכרה, לתא המטען של רכב מנהלה שבדיעבד התברר שלוחיות הרישוי שלו זויפו.
מעוצמת המכה, השבב במוחו של משופעל מק"ט 739תב הפסיק לדווח מיקום מעודכן. לכן רק כשלא התייצב כרגיל לעליית המשמר כמה שעות מאוחר יותר, הבינו התורנים במרכז הבקרה היחידתי לניטור משופעלים שהוא לא בבסיס. הוכרז נוהל חירום. בכירים הוקפצו מבתיהם. הצנזורה הצבאית מיהרה להטיל צו איסור פרסום גורף על כל פרטי האירוע. מערך האזנות הסתר תוגבר. סייענים ומשת"פים נשלפו מהמיטות לתשאולים דחופים. כטב"מים מצוידים בגלאים תרמיים ובחיישנים היפרספקטרליים חצו את המרחב האווירי של ישראל לאורכו ולרוחבו וסרקו את פני השטח.
לפנות בוקר משופעל מק"ט 739תב אותר, להפתעת כולם, בלב שכונת מגורים במרכז הארץ.
תושבי האזור פונו מבתיהם. כבישים נחסמו. הקליטה הסלולרית שובשה.
ראש הממשלה ישב בחמ"ל הקדמי ועקב אחר ההתרחשות בזירה דרך מצלמת הגוף של מפקד הכוח.
לוחמי צוות ההתערבות, עשרה שפעולים של תמיר, הוצנחו לגג והשתלשלו בחבלים לקומה השלישית. עם הישמע הפקודה ברשת הקשר הם ניפצו את החלונות, זרקו רימוני הלם ועשן ופרצו ביריות פנימה.
משופעל מק"ט 739תב חולץ בהצלחה וללא פגע. החוטפים נוטרלו מיד. הם זוהו כרבקה, אלעד ודניאל ברקאי, אמו הקשישה של תמיר ושני אחיו הצעירים, ומאיה הרשקוביץ', ארוסתו של תמיר לפני שנפל.
האם, אחד האחים והארוסה נהרגו מאש כוח החילוץ. האח השני נפצע פציעות קלות ולאחר שהוענק לו טיפול רפואי ראשוני בזירה הוא נלקח לחקירה במתקן סודי של השב"כ.
"הראנו לו את אלבום הבר מצווה שלו" הוא סיפר לחוקרים, "את ספר המחזור של הגימנסיה. הקראנו לו מהיומן שכתב בצבא, את מכתבי האהבה ששלח למאיה. מה לא ניסינו כדי להחזיר אותו. שעות דיברנו אליו. שעות! אמא בישלה לו את האוכל שהוא הכי אוהב. הוא לא נגע בו. סיפרנו לו עליו, עלינו. שום דבר. כלום. כלום הוא לא זוכר".
ראש הממשלה התעקש לפגוש את משופעל מק"ט 739תב לפני שהוא חוזר לבסיס.
משופעל מק"ט 739תב נעמד בלשכת ראש הממשלה בדום מתוח והצדיע, חולצת הב' שלו עדיין מוכתמת בדם מהמכה שקיבל בראש. הוא נראה כמו דיוקן של תמיר ברקאי שמחשב צייר לפי תיאור מילולי.
ראש הממשלה לחץ את ידו. היא הייתה קרה וחלקה.
משופעל מק"ט 739תב התאמץ מאוד לחייך. זה היה חיוך של מישהו שאף פעם לא הסתכל על עצמו במראה.
באותו לילה ראש הממשלה ישן מצוין.
קטגוריות