גאיה רצה במסדרון ארוך וצר. צעדיה הדהדו ונשימתה הכבדה הרעימה באוזניה. היצורים מאחוריה התקדמו במהירות. בקצה המסדרון הייתה דלת. היא ניסתה לפתוח את הדלת, אבל היא הייתה נעולה. היא בעטה בדלת, שנפתחה בתנופה לחדר שעמד בו ריח טחוב. היא נכנסה לחדר, ואחרי שני צעדים דרכה על מלכודת דובים שמנעה ממנה את התזוזה. היא התחילה לשלח כדורי אש ביצורים בעלי פני הכלב, והם צווחו בכעס וסגרו עליה. היא תהתה אם קסם השיגור יעבוד למרות המלכודת ואז… גאיה התעוררה בבהלה במיכל הציפה שלה.
השעון הראה את השעה 6:30. שעה מוקדמת מכדי להתחיל לעבוד. גם הילדים ודאי עוד ישנים במיכלים שלהם ומשמרת הלילה ערוכה בכל מקרה לקבל את הראשונים שיתעוררו, אבל היא הלכה בכל זאת לקומפלקס הגנים 7א ודיווחה למפקח הלילה על התקרית טורדת המנוחה.
המפקח הפנה אותה ליועצת. היועצת התייעצה בספרות הרפואית. פניה קדרו ובסופו של דבר פסקה, "זה היה חלום".
גאיה נבהלה עוד יותר. מבלי משים היא מיששה את ראשה. משחר ילדותה לימדו אותה שההתעוררות משנת חלום אסורה ומסוכנת. "אבל אפשר להתעורר רק אחרי השלמת מחזור שינה שלם!" היא אמרה ליועצת, "אחרת המעגל נשאר פתוח, וזה פוגע בגוף ובמוח", ציטטה את המורים.
"זה נכון בדרך כלל," ענתה היועצת, "אבל לפעמים, למרות שהטכנולוגיה של מיכלי הציפה בטוחה ויעילה, במקרים נדירים משהו משתבש והגוף מתעורר ללא השלמת המחזור. במקרה כזה, המוח עלול לזכור אפיזודות משלב שנת החלום גם כאשר הוא מתעורר," היועצת סגרה את הספר, והוסיפה בקול שניסה להיות מרגיע, "כל עוד זה חד פעמי, אין סכנה."
גאיה הלכה לשחרר את משמרת הלילה. היא אהבה לקבל את פני הילדים המתעוררים. הקטנים יותר נטו להרעיש ולהשתובב, אבל בני שכבת הבוגרים כבר היו שקטים ומיושבים. היא נזפה במי שהרעישו, אבל בירכה את כולם, גם את השובבים וגם את המיושבים, בחיוך ובליטוף קל על הראש. היא קיוותה בשבילם שלעולם לא יתעוררו בתוך חלום ולעולם לא יחוו את הבהלה שהיא חוותה הלילה.
אבל עם כל רצונה, גאיה התקשתה לשכוח את היצורים ואת המרדף. פעם שמעה את סבתה מספרת להוריה על "תעתועי הדימיון" שחוותה בילדותה, כשהטכנולוגיה של מיכלי הציפה עוד לא הייתה משוכללת מספיק כדי למנוע התעוררות אקראית באמצע מחזור. לפעמים סבתה הייתה מתחילה לספר זיכרונות מ"הימים ההם", אבל הוריה תמיד מיהרו להסות אותה. היא תהתה אם מה שחוותה היה "תעתוע", ואם גם סבתה חוותה מרדף כזה, והצטערה שכבר אין לה את מי לשאול.
גאיה ניסתה להתמקד בילדים ובטיפול השגרתי בהם. הצעירים יותר רצו לשמוע סיפורים, שכמובן לא עניינו את הגדולים. כל הספרים בגן נבחרו בקפידה על ידי משרד החינוך והבקרה כדי לשקף את חיי היומיום של הילדים. היו שם כל הקלאסיקות: "ארוחת הבוקר המזינה של רון", "מיכל הציפה החמים של רינת", "מדי בית הספר החדשים של שיר".
לפעמים התחשק לגאיה לספר להם את סיפור המרדף, במקום לקרוא מתוך אחד הספרים האלה. היא אפילו טוותה בראשה המשכים אפשריים למרדף, אבל היא חששה ש"תעתועי הדימיון" האלה יפגעו בנפשם הרכה, וככל שחשבה על זה יותר, היא חששה יותר שהיא עצמה תאבד את אחיזתה במציאות והפסיקה. לזמן מה.
חודש חלף וגאיה הלכה לישון במיכל הציפה שלה כמדי לילה, אבל מתחת לחולצת הפיג'מה שלה הידקה מזלג. ליבה הלם בפראות. היא קיוותה, אבל גם חששה מאוד, שהמזלג ידקור אותה באמצע חלום וסוף-סוף היא תדע איך המרדף נמשך.
גאיה התעוררה בטלטלה. זיכרון כלשהו של חלום הציף את חושיה, אבל היא לא הצליחה להיאחז בו. היא הייתה כמעט בטוחה שזה לא היה המשך החלום הקודם, אבל דבר לא נשאר בזיכרונה מלבד תחושה כללית מעורפלת. היא לא הצליחה להבין למה היא לא זוכרת. ייתכן שהיא משתגעת בגלל החלומות? הרי כולם הזהירו אותה. ההורים, המורים, הממשלה. כולם. היא הבטיחה לעצמה שלא תעשה את זה יותר לעולם. היא תחזור לישון במיכל. תקום בבוקר כאחד האדם ולא תחשוב על חלומות יותר לעולם. אולי… אולי רק עוד פעם אחת, רק כדי להבין למה החלום השני היה כל כך שונה מהראשון. האם ייתכן יותר מחלום אחד? הלילה הזה כבר ממילא אבוד, אז לפחות היא יכולה לבדוק רק את הדבר הזה.
היא נרדמה עם המזלג ואיכשהו הצליחה לישון עד הבוקר מבלי להתעורר לתוך חלום. ב-8:27 היא קמה בתחושת הקלה והלכה להחליף את משמרת הלילה בגן. שוב הבטיחה לעצמה שלא עוד.
חלק מעובדי הבוקר כבר הגיעו לגן, אם כי רובם כנראה עוד ישנו בבתיהם. גאיה בירכה את חבריה למשמרת והתחילה לסדר שולחנות לארוחת הבוקר. "יקיצה חופשית, ארוחת בוקר משותפת, התעמלות בוקר, ארוחת עשר, שעה שקטה, שיעורים, ארוחת צהריים משותפת, שעת מנוחה, ארוחת מנחה, החלפת משמרת, שיעורים, התעמלות ערב, שעה שקטה, ארוחת ערב ושנת לילה." סדר היום היה ברור, קבוע ומיטיב עם גופם ונפשם של הילדים. נפשה של גאיה, לעומתם, סערה. לסירוגין עברו בראשה חלום המסדרון-והחדר והתחושה הזרה והלא-מובנת מאמש.
בלילה שוב ניסתה את שיטת המזלג. "פעם אחרונה ודי," הבטיחה לעצמה. "רק כדי להבין."
היא התעוררה מחלום מוחשי מאוד הפעם. היא זכרה בבירור שהלכה בשדה פרחים בשלל צבעים מסחרר, לחים מטל. גם ניחוח הפרחים היה חזק וממשי מאוד, והזכיר וניל וקינמון. איכשהו בתוך החלום היא הייתה מודעת לכך שהיא חולמת ופתאום נראה לה מוזר שאפשר להריח בחלום. חיות פרוותיות בגדלים שונים עברו לידה והתחככו ברגליה. היא ליטפה אחת מהן – גדולה, רכה ונעימה, וכך הבינה שגם חוש המישוש עובד בחלום, אבל אז החיה החמודה צימחה ניבים אימתניים ונשכה אותה בכוח. ארבע דקירות בקעו את עורה ודם פרץ ממנו בקילוחים גדולים. היא צרחה. זאת הייתה הנקודה שבה התעוררה. הצרחה כמעט הפכה לצחוק, כשהבינה שאלה דקירות קלות משיניו של המזלג ושהן לא באמת מדממות.
גאיה טמנה את המזלג עמוק במגירת הסכו"ם. היא כבר ידעה את כל מה שאפשר לדעת על חלומות. היא חזרה לישון. כשהתעוררה, השעה הייתה כבר 9:34. זמן ללכת לעבודה, היא בטח תהיה האחרונה שתגיע. היא דמיינה את הילדים פוערים עיניים גדולות. לרוב גאיה הייתה בין הראשונים שהגיעו. בדרך חשבה על פרחים צבעוניים ועל חיות פרוותיות. מעניין מה הילדים היו חושבים אם היו חולמים על פרחים וחיות. היא ניערה את עצמה בכוח ונזפה בעצמה בראשה, כפי שהוריה נהגו לנזוף בסבתה. אפיזודת החלומות מאחוריה, וכל העתיד לפניה. היא שקעה לתוך שגרת היום.
שלושה ימים גאיה הצליחה להחזיק מעמד. ביום הרביעי חלמה על קירות שסוגרים עליה, אבל משום מה היא לא פחדה. ביום החמישי התעוררה משני חלומות בזה אחר זה. הם היו שונים מאוד, האחד צבעוני, סוער, מסוכן והשני רגוע ונעים והשרה עליה תחושה בטוחה.
בימים הבאים גאיה המשיכה לישון עם המזלג ולהתעורר מתוך חלומות. כעת "תעתועי דימיון" שטפו אותה כל הזמן. היא טוותה בראשה סיפורים מסעירים, נעימים, רגועים, מעניינים, צבעוניים, מרגשים, מבלבלים. מדי פעם חזרה בדימיונה לחלום ההוא, הראשון, והמציאה לו סופים שונים. היא הבינה שהיא לא צריכה לחלום אותו שוב כדי לדעת איך הוא נגמר. לפעמים הצליחה להשתגר ולהמטיר על אנשי הכלב אבקת חלומות קסומה, שהרדימה אותם ואיפשרה לה לברוח. לפעמים אנשי הכלב תפסו אותה. לפעמים יצורים אחרים. לפעמים הצטרפו אליה חברים למסע ועזרו לה להתקדם הלאה. במקרים שבהם גאיה דמיינה חברים למסע, היא הייתה נשברת קצת. יותר מהכל חסרו לה אנשים לחלוק איתם חוויות. היא הרגישה שהיא לבד בעולם כולו. השיחות עם חבריה לעבודה נראו לה פתאום משעממות עד אימה, והשגרה המיטיבה של הילדים העיקה עליה יותר ויותר. גאיה שקלה לפנות שוב ליועצת, אבל היא הריצה בראשה תסריטים שונים של השיחה האפשרית איתה, וכולם נגמרו בכך שגאיה מבטיחה לה שלא תקום יותר מתוך חלום לעולם. היא ידעה שבהבטחה הזאת כבר לא תוכל לעמוד.
היא המשיכה להתנהג כרגיל. השיחות בעבודה שיעממו אותה, השיחות עם הוריה שיעממו אותה. אפילו הילדים בגן כבר לא עניינו אותה כמו פעם. את שעמום השגרה הפיגה במחשבות שונות. חלק מהמחשבות עסקו במה שהיא מעוללת לעצמה ולמוחה ועל הנזקים העתידיים שייגרמו לה, אבל רובן עסקו בנופים זרים, ביצורים שונים, במקומות שונים ובזמנים שונים. כל מחשבה הייתה שונה מרעותה, וכל מחשבה הובילה למחשבות אחרות. לפעמים המחשבות הובילו למקומות לא טובים, לעתיד בודד ועגום, ואז הייתה מתנערת, מפסיקה עם ההתעוררות היזומה ליום, יומיים – פעם אחת זה נמשך שבוע וחצי – אבל אף פעם לא ליותר מזה.
היא התרגלה להגיע לעבודה מוקדם – לא מוקדם מדי, כדי שאף אחד לא יחשוד שמשהו במחזור השינה שלה השתבש, אבל מספיק מוקדם כדי להיות בין הראשונים שמשחררים את משמרת הלילה. לפעמים הייתה בטוחה שהם יודעים. שכל מי שמביט בה רואה עליה שהיא שונה, פזיזה, חסרת אחריות, פושעת. שאין לה מספיק אחריות כדי לטפל בילדים. היא למדה להשפיל מבט, לעבור על פניהם באדישות, לברך ברכה קצרה ולהמשיך הלאה. אחרי שעברו, הייתה גוללת בראשה שיחות מרתקות איתם – עליהם, על חייהם ועל חלומותיהם. כך התכוונה לעשות גם כשטוהר ממשמרת הבוקר בירך אותה בחיוך סתום, אבל במקום להסתפק ב"שלום" ובניד הראש הרגילים שלה הוא סימן לה לבוא איתו הצידה.
"חיכיתי שנהיה רק שנינו לבד," אמר טוהר. ליבה של גאיה החיש את פעימותיו ופניה חוורו. מה הוא רוצה? מה הוא יודע? למי הוא יגלה?
היא שמרה על ארשת אדישה. בחודשים האחרונים נעשתה מאוד טובה בזה. "עוד מעט הילדים יתעוררו, בוא נתחיל להתארגן," אמרה לו.
טוהר אמר, "העיניים שלך אדומות."
גאיה הייתה מוכנה עם תשובה, "אלרגיות."
טוהר השתהה רגע, הביט בה שוב, נשם עמוק ואמר במהירות ובשקט, "כמה מאיתנו נפגשים מחרתיים בשמונה בערב ברחוב 17 מספר 52 דירה 623. אשמח אם תבואי." טוהר הלך לסדר כיסאות ולא דיבר איתה יותר עד סוף המשמרת.
היומיים הבאים עברו על גאיה בדאגה מורטת עצבים. בלילה השני היא חלמה שהיא משוטטת ברחוב 17 מספר 52, עולה ועולה ולא מצליחה למצוא את הדירה הנכונה. הבניין בחלום היה צבוע בצבעים מוזרים ובמקום חלונות היו לו פיות ועיניים פעורים. בחדר המדרגות ובמסדרונות נשבה רוח והיא נאבקה להתקדם הלאה. אחרי עלייה אינסופית, היא הגיעה לגג הבניין ונפלה ממנו. היא התעוררה מתוך תחושה אמיתית של נפילה ולא הצליחה להירדם יותר.
באותו יום היא עבדה מוכנית, מבלי לחשוב. ראשה היה במקום אחר וליבה הלם. טוהר לא אמר דבר, אבל פעם אחת חייך אליה כשעברה לידו. אם הוא מתכוון להסגיר אותה, הוא כבר היה עושה את זה וזהו, לא? הוא לא היה מחייך ולא אומר שישמח לראות אותה, נכון? ומצד שני – חוץ מאיזכור אגבי של עיניים אדומות, הוא לא אמר דבר שהעיד על כך שהוא מבין או מזדהה על מה שעובר על גאיה. מה הוא אמר בדיוק? "כמה מאיתנו?" יכול להיות שהיא לא לבד? שיש הרבה חולמים בעולם? אבל גם יכול להיות שהוא קרא את הסיטואציה לא נכון, שהוא מתכוון למשהו אחר לגמרי. יכול להיות שהיא תגיע לדירה, תסגיר את סודה בפני החברים של טוהר, שמי יודע לאיזה צורך הם מתכנסים שם, ותאבד את כל מה שיש לה.
גאיה הגיעה להחלטה. היא לא תלך. זה לא שווה את הסיכון. היא לא צריכה עוד חולמים, היא יכולה לדמיין לעצמה כמה חולמים שהיא רוצה. היא לא צריכה חברים, אין לה צורך אמיתי לדבר עם אף אחד, לחלוק סודות, לשתף חלומות, כשאפשר לעשות את זה בראש. היא חזרה הביתה בתום המשמרת והתרכזה בהכנת ארוחת הערב.
ברבע לשמונה גאיה יצאה מהבית, צעדה לרחוב 17 מספר 52 ועלתה לדירה 623.