-את מאמינה שהיום בחורה ניגשה אלי והחמיאה לי על איך שהתאמתי את החולצה למכנסיים?
-אולי ניסתה להתחיל אתך…
-הייתה לי כוס קפה ביד, אי אפשר היה לפספס את הטבעת. לך יצא שהחמיאו על הבגדים?
-אף פעם, אבל…
-בדיוק! וחכי יש המשך. אז אחרי כל זה, היא בחנה אותי מלמעלה למטה, הסתובבה ואז הפנתה את הראש ואמרה תוך שהיא מצביעה על הכוס שלי: ״אספרסו ונילה כפול, מה? סחתין!״ והלכה.
-נו ו?…
-לא היה כתוב על הכוס שלי כלום, איך היא ידעה את זה, הא? היא עקבה אחריי? לא ראיתי אותה בחיי.
למחרת כשהתעוררתי, מלכה כבר יצאה מהבית. זה היה יום שלישי ולכיתה שהיא מלמדת יש שעת אפס. פקחתי את העיניים והכול נראה כמו… לא יודע כמו מה. המיטה הייתה אותה מיטה, החדר היה אותו חדר אבל הכול היה נראה כמו… כמו גן עדן. לא היו לי מילים לתאר את הגונים השונים שראיתי אבל זה כבר לא היה שחור או לבן או אפור. מבט מהיר לחלון כמעט העיף אותי אחורה. אנשים לבשו כל מני גוונים בלי שום היגיון. הדחף הראשוני שלי היה לצאת החוצה. פתחתי את הדלת, העיתון היה עדיין שחור/לבן, הגעתי למעלית, כבר לחצתי על הלחצן ואז שמעתי רעש מימיני ונזכרתי שאני עדיין בתחתונים. זאת הייתה השכנה. למזלי הספקתי לחזור לדירה לפני שהיא סיימה לפתוח את הדלת.
אמרתי לעצמי שאבדוק את כל זה אחר כך ושאם יפטרו אותי מהעבודה, יהיו לי דאגות אחרות על הראש… כמו איפה לגור ומה לאכול וזה במקרה הטוב. התלבשתי, אכלתי ארוחת בוקר כאילו הכול היה רגיל. בבית הקפה ליד המשרד קניתי לי את האספרסו הרגיל שלי. שמתי לב שהמלצר הקבוע הגיש לי כוס עם אותו הדפס כמו לכולם אבל בגוונים אחרים. לפתע הבנתי, ככה הבחורה משלשום ידעה. גם לה הראייה השתבשה! הבטתי לכל הכיוונים וחיפשתי אותה. היא לא הייתה שם. כשסיימתי לעבוד, התחלתי להסתובב בעיר. הסיכוי היה קלוש. הסתובבתי בחוץ, נכנסתי למסעדות ולא מצאתי אותה בשום מקום. אבל אז ראיתי מעין דלת קטנה עם בדיוק אותם גוונים כמו כוס הקפה שלי. דפקתי עליה. חשבתי שיהיה לי אומץ להמתין לראות מי יפתח אותה, אבל מיד ברחתי משם. כנראה שזיהו אותי בורח משם כי מישהי צעקה לכיווני: ׳הֵי, רצית משהו?׳. הרגשתי לא נעים, הסתובבתי וחזרתי אליה. היא הייתה לבושה בגוזייה ומכנסים קצרים, היה משהו נאה בדרך שהגוזייה התכתבה עם הגוון של המכנסים. באופן אינסטינקטיבי אך בו בזמן יוצא דופן החמאתי לה על הבגדים. היא רק הסתכלה לי ישר בעיניים, חייכה ואמרה לי בָּרוך הבא ואז עברה עם המבט שלה למטה עד הנעליים שלי וסימנה לי להיכנס.
שירלי, קראו לה שירלי, לבחורה משלשום. פגשתי אותה אחרי שירדתי במדרגות חשוכות למרתף. בפנים הכול היה מואר וכל הקירות היו מלאים בתמונות אבל שמישהו יצר אותן בעצמו. היא הסבירה לי שמה שאני רואה אלו צבעים ואלו על הקיר נקראים ציורים. היא הראתה לי דף עם שמות של כל צבע וצבע. רציתי לקחת אותו איתי. אבל זה לא היה אפשרי. הכול היה סודי. מאוד סודי. היא הייתה שמחה לספר לי יותר, אבל כרגע הכי חשוב היה לה שאספר לה מה אני מרגיש.
- תראי זה מפתיע. מאוד מפתיע. ולמען האמת, בבוקר כמעט נפלתי מרוב שזה היה מפתיע.
- זה נורמאלי. אבל תמשיך. מה אחר כך? הרגשת התלהבות? התרוממות? אולי אכזבה? תחושת אבדון?
- אני אדם רציונאלי. מאוד רציונאלי. בעיקר הרגשתי עצבנות ותסכול מחוסר ההבנה שלי.
שירלי הנהנה.
- למה כל זה קורה? איך? ולמה דווקא עכשיו? ולמה דווקא לי?
מסתבר שבית הקפה, זה רק השלב הראשון. כרגע יש חילוקי דעות במחתרת. יש התלבטות איך העם ירגיש כשהוא יראה מחדש צבעים. ׳יראה מחדש׳, כי בשלב מסוים בהיסטוריה, עד כמה שזה קשה להאמין, הכול ראו צבעים. אמנם נמצאה נוסחת הנגד למה שהממשלה העולמית מאכילה אותנו דורות על גבי דורות, אבל הפתרון לא כל־כך פשוט. למשל מה העם יעשה? ואיך הממשלה תגיב? בית הקפה מספק תזרים מצומצם של אנשים מדי חודש. וכל אחד מהם מספק לפעמים גם כמה תובנות חדשות. שירלי לא רצתה להיכנס למספרים אבל תא המחתרת הזה נראה לי לא יותר גדול מחמישים אנשים כשבפלנטה שלנו יש חמש מאות מיליון. כרגע יש גם חשש הולך וגדל שאחד מאותם מגויסים חדשים, כמו שאני קורא להם, יפנה לשלטונות לפני שהמחתרת תגיע אליו או הוא אליה. בכל פעם שאני אומר לשירלי ׳מגויסים׳, היא מתעקשת איתי על המינוח ׳מתעוררים׳.
עברו כמעט שעתיים מאז שיצאתי מהעבודה ונזכרתי שכדאי שאחזור הביתה לפני שמלכה תדאג. שירלי אמרה לי שמן הסתם אני חופשי ללכת לאן שאני רוצה, אבל מן הנהוג והנכון שלפחות את השקיעה הראשונה שלי לא אראה לבד. זה אולי נשמע לי עניין של מה בכך, אבל זה לגמרי הכרחי שלא אראה אותה לבד. נותרה רק עוד כחצי שעה. היא הציעה שמירי, הצעירה שקיבלה אותי תיקח אותי עם כמה ציירים לנקודה מחוץ לעיר. הכול נשמע לי מאוד הגיוני. אבל אמרתי שאני מבטיח להשתדל לא להביט עליה בדרך. והכול יהיה בסדר ושאחזור מחר. חשבתי ששירלי תיראה מודאגת, אולי תחשוב שאני מגויס או יותר נכון מתעורר בעייתי מדי, אבל היא רק חייכה ואמרה לי להתראות מחר.
מיהרתי הביתה כל־כך ששכחתי את הכובע שלי בכניסה והשמש הכתה בי. ציוץ הציפורים תרמו להרגשה הכללית של אווירת אימה, כאילו הזמן בעצמו הקניט אותי דרכן. השתדלתי להביט מטה ונכנסתי. טרקתי את הדלת מאחורי ונעלתי אותה כאחוז דיבוק. למלכה כל זה היה נראה חריג למדי. חשבתי לספר לה, אבל למה שהיא תאמין לי? הפניתי את כל השאלות בחזרה אליה ורק שיקרתי שהיה נראה לי שמישהו עוקב אחרי. ושמחר חוגגים למישהו מהצוות שלי קידום, אז אגיע מאוחר.
למחרת אחרי העבודה מיהרתי למרתף. מירי ורפי הצייר ליוו אותי לגבעה מחוץ לעיר עם סל פיקניק קטן. התיישבתי במזרחית וחיכיתי שהשמש תשקע. לא הבנתי על מה כל המהומה. בסך הכול כדור צהוב שיורד ונעלם באופק. אמרתי להם את זה. הם התיישבו לידי. מירי רק נתנה לי שתי טפיחות על הירך יודעות דבר והתרכזה קדימה. זאת תהיה השקיעה השמונים וחמש שהיא רואה, גם בחורף בשמיים אפורים, היא לא ויתרה. היא חייבת את זה לעצמה, לכל הפחות לנסות. השמיים הפכו כתומים, היו קצת עננים, היה לי מזל, השמש עברה דרכם והאירה צורות שלא ידעתי על קיומם. עוד ועוד צבעים, מתקרבים יותר ויותר לאדום, כהה במקומות מסוימים ודהוי במקומות אחרים. הלב שלי פעם כמו בחתונה שלי. זה היה, זה היה… מה שזה לא היה מלכה חייבת לראות את זה!
כחצי שעה אחר כך, דיברתי על כך עם שירלי, אבל היא אמרה שלמורה מתעוררת יהיה קשה מדי להמשיך ללמד ילדים ישנים. זה לא כמו בעבודה משרדית, כמו שלי. יש למורים אחריות ואם הם ידעו את האמת יהיה להם מסובך להסתיר את זה מהילדים. קשה מדי להתמודד עם שקר יום־יומי והתפטרות או חופשת מחלה תמשוך יותר מדי תשומת לב, תגרור סנקציות ואולי גם ביקור בחדר חקירות. על הדרך היא גילתה לי שבעבר היו לא רק צבעים אלא גם ימי חופשה ושהרבה דברים קשורים זה בזה ושכרגע כדאי לי לסמוך עליה כשהיא אומרת לי שלא כדאי. שוכנעתי שעכשיו זה לא הזמן, אבל הוספתי שאני רוצה להיות יותר מעורב. ואם יש ישיבת פעולה, הצהרתי שאני רוצה להיות חלק ממנה כי זה עוול גדול מדי ואסור שהוא ימשך. מה גם שהיו לי המון שאלות… שירלי ענתה לי על חלקן והוסיפה שבישיבה יש רק מקום לרעיונות ולא לשאלות בסיסיות כאלו. ובכלל עדיף שאקשיב יותר בשלב הזה. עוד היא אמרה שהישיבה ביום שישי הקרוב, שזה בסך הכול במרחק שקיעה אחת ושעלי לגלות יותר סבלנות.
הפגישה כללה אנשים מִתאים שונים ונפתחה עם בְּרִיף מדעי. אחד בשם יואל – שמאוחר יותר למדתי שהוא אבי הפרויקט ׳נדיה׳ אשר משתמש בקפה כדי לעורר אנשים – דיבר על ממצאים חדשים מהמחקר שלו. הוא סיפר על פוטנטיות נמוכה בקפה וגבוהה מדי באלכוהול. ושכרגע בטוחים בדרגת ביטחון גבוהה שהאפקט עם קפה הוא הדרגתי ולוקח בין שתיים לשלוש מנות עד שהראיה מסתגלת לחלוטין. כמו כן, ההבדל בין אייס קפה לאספרסו הוא מינורי ולא מובהק סטטיסטית. בהמשך אחד בשם מיקי דיווח שהמשטרה העולמית הצליחה לחשוף את אחד התאים החדשים אבל לא היו בו מסמכים מסגירים. הם הואשמו בפעילות פנאי לא מפוקחת ונשלחו לאחד ממרכזי הכליאה, ׳בתי הארחה׳ בלשון הממשלה. חמישה ברחו ונורו. אחד מהם הצליח להשאיר פתק עם מסר באחת מהנקודות שלנו. מיקי סיכם באומרו שהוא איננו סבור שיש כאן סיבה לדאגה. המסר אגב התמקד רק ברצון שלו שנזדרז לפעול.
בשלב הרעיונות הועלו שלוש הצעות ולפני שהן הועלו להצבעה, ביקשתי לדבר.
- שמי גדי. לא ישנתי כל הלילה, כי הייתי עסוק כל כולי ברעיון הזה. אני מאמין בו מאוד. אבל לפני כן אם יורשה לי שאלה קצרה ליואל: אתה יכול לומר לי בקצרה מה קורה למי שמקבל את טיפול הנגד עם אלכוהול?
- מספיקה מנה אחת, אבל ההשפעה קצרת טווח.
- קצר כמו כמה ימים?
- כמה שעות. שעתיים לכל הפחות, חצי יממה לכל היותר.
- מעולה. עוד כמה שבועות, כפי שאתם יודעים, ב־21 ביוני, יתקיים בעיר הבירה פסטיבל תרבות מפוקח. אני הולך לשם כל שנה עם אשתי. אני מציע שאנשים משלנו יצליחו להירשם לחלון הזמן שלפני השקיעה. אפשר לבחור ברפרטואר הרגיל שמהלל את הממשלה, משהו סטנדרטי, אבל העיקר הוא שאותם זמרים ינצלו את היותם על הבמה ויקרעו את הרקע שמאחוריהם.
- ואיך בדיוק אתה רוצה שהם יקרעו? שום סכין לא תעבור בידוק, אמר מיקי.
- בסדר, הרעיון שלי לא מושלם, מודה, אבל תחשבו על זה… חמישים אלף בו זמנית שותים את הנסיוב…
- תרפיה גנטית, תיקן אותי יואל.
- את התרפיה הגנטית, ואז הם יצליחו לראות צבעים בדיוק לזמן השקיעה והם יחוו ביחד מעין קתרזיס. שזה ביוונית התעלות או מירוק. קראתי אתמול שזה מה שהיו חווים בעבר במשהו שנקרא תיאטרון. גם אם האפקט יחלוף, זאת תהיה בשבילם חוויה בלתי נשכחת שתערער את כל האמונה שלהם בממשלה העולמית. ודבר אחרון, יהיו שם אמצעי תקשורת מפוקחים, עיתונות וטלוויזיה. כל ׳הדרמה׳ הזאת, אם שוב יורשה לי להשתמש ביוונית, תשודר בשידור ישיר.
מבין שלושה הרעיונות האחרים. שניים נדחו על הסף ואחד היה קיצוני מדי אבל עורר דיון. פריצה למאגרי המים עלולה להדליק אצל הממשלה נורות אזהרה גדולים מדי. גם אם הרווח יכול היה להיות מדהים. יש למים pH מושלם בשביל התרפיה הגנטית לפי יואל והסיכון היחיד הוא לתופעות לוואי חולפות ממנת יתר. עם זאת, מספיקה טעות אחת והנוסחא של טיפול הנגד ואנשי מפתח במחתרת שיודעים יותר מדי, כי רק הם יכולים לבצע מבצע כזה, יפלו ליד השלטון. הכול עלול להיגמר. מה גם שהסיכוי שהמבצע יצליח פשוט זעום מדי.
בהצבעה הרעיון שלי נבחר לעבור בדיקת היתכנות אצל הצוות המבצע. הסתבר ששירלי הייתה אחראית לצוות הזה. ניסיתי לדלות ממנה מידע, אבל היא אמרה לי להמתין בסבלנות. בינתיים קניתי למלכה ולי כרטיסים במיקום קרוב יחסית לבמה. הצגתי את הכרטיס בעבודה והצלחתי לקבל אישור חריג לצאת בשעה שלוש במקום בחמש. בימים האחרונים שירלי לא הגיעה למרתף. הכול התנהל במעטה סודיות. מאוד־מאוד סודי. בערב לפני כבר לא התאפקתי והלכתי לגבעה. מירי הייתה שם עם אחד מהמתעוררים החדשים. תפסתי אותה לשיחה של אחד על אחד אחר־כך והיא אמרה לי שהיא התכוונה בדיוק לדבר אתי על זה כי שירלי העבירה מסר ברור: היא מתעקשת שאף אחד אבל אף אחד מהתא שלנו לא יגיע מחר בשום אופן לפסטיבל ושהתוצאות עלולות להיות הרסניות ביותר לא רק לתא שלנו אלא לכל המחתרת אם מישהו מאתנו ייתפס.
ניסיתי לומר למלכה שקרה משהו ושהערב אנחנו נשארים בבית. עוד הרבה קודם לכן סיפרתי לה שאני הולך למפגשים פוליטיים. עם כל הערבים שאני מגיע מאוחר, לא נותרו לי הרבה ברירות. אבל היא נותרה בשלה: ״שכל העולם ימות, אנחנו הולכים למופע. פעם אחת בשנה, מה אני כבר מבקשת ממך?״ ואז היא התקרבה אלי, פרמה כמה כפתורים בחולצה שלי, הורידה את העניבה ונישקה אותי בצוואר. התכופפתי והתנשקנו. ״יופי, אני הולכת להתכונן, תלבש משהו קצר יהיה חם״. לא הספקתי למחות וכפי שהכרתי אותה גם לא היה ממש טעם בכך.
המופע התחיל. מלכה שלחה אותי להביא לה משהו אלכוהולי לשתות. וכשחזרתי שירלי ועוד שלושה זמרי רקע שרו את אחד מהשירים הקלאסיים שכל תושב יודע בעל פה ׳יחד ננצח׳ בעיבוד רוקיסטי משהו. המבטים שלנו נפגשו והרגשתי שהיא סטתה קצת מהקצב אך תיקנה במהירות. בסיום השיר הקהל צעק בהתלהבות. הזמרים השתחוו ואז התכופפו לקחת בקבוקי שתייה שהונחו שם בשביל האמנים, הסתובבו והלכו לכיוון היציאה. ואז לפני שהמנחה הזמין את הלהקה הבאה, הם שפכו את הבקבוקים על המסך. כנראה היה בבקבוקים האלו משהו מיוחד שיואל הכין כיוון שהתגובה הכימית של הבקבוקים הכחולים יחד עם הסגולים אכלו את המסך תוך שניות ספורות.
מאבטחים רצו לבמה. ושירלי והחבורה חזרו על צעדיהם, חיבקו את המיקרופונים ונשכבו על הבמה. השמש התחילה לשקוע. השידור הטלוויזיוני הופסק. שוטרים חמושים זרמו משני הכיוונים. אבל כל זה לא עניין את הקהל. הוא היה מרותק מהצבעים שהוא ראה. מלכה אמרה לי שזה הדבר הכי יפה שהיא ראתה בחיים שלה והיא לא הייתה סולחת לי לעולם אם לא היינו באים. ועוד ככה, ביחד, עם כל כך הרבה אנשים…
היא לא שמה לב שהשוטרים הורידו את שירלי והחברים מהבמה. הם השתמשו במקלות ששחררו בהם מכות חשמל ואחר כך משכו אותם בלי התנגדות לאזור הביטחון מתחת לבמה. הם נעמדו עם הגב לקהל, הזרועות שלהם זזו ימינה ושמאלה. ולפני שהם כיסו אותם בשקיות שחורות וגררו אותם, ראיתי את החבר׳ה שלנו. מרוססים לגמרי בכדורים. השוטרים השתמשו במשתיקי קול… הדם יצא להם מכל מקום אפשרי, הפנים היו מעוותות, עברתי אחד־אחד בעיניים, חיפשתי את שירלי. לבסוף זיהיתי אותה… המחזה היה כזה שכמעט גרם לי להצטער על הרגע שבו התעוררתי והתחלתי לראות צבעים.
למחרת מלכה קמה עם עיניים עצומות. מיששה את הקיר, פתחה את החלון וכמעט נפלה מהרגליים כשהבינה שהיא כבר לא רואה צבעים. בעיתון המפוקח לא כתבו כלום. אבל כל העיר דיברה רק על זה. סימנים של התעוררות. בית הספר יצא כבר לחופשה. החלטתי, או יותר נכון מלכה החליטה, להסתכן, בסיכון מחושב, דילגנו על ארוחת הבוקר והלכנו ישירות לבית הקפה שלי. הזמנתי לשנינו אספרסו ונילה כפול. בהמשך הבטנו ביחד בציפורים כחולות עם בטן צהובה שהזכירו את השמש החזקה שבשמיים הכחולים. אחר־כך לקחתי אותה למרתף אבל הוא היה נעול והשלט שמעל הדלת נצבע בלבן. מלכה ליוותה אותי לעבודה. בינתיים לפחות, אין לי הרבה ברירות.
עברו כמה שבועות עד שפגשתי שוב מישהו מהתא שלנו. ברפי הצייר נתקלתי במפגש מקרי ברחוב, כשהוא חלף על פני. הוא אמר לי שאין לו עניין לדבר על המחתרת, אבל רמז לי באיזו גבעה אני עשוי למצוא מישהו שכן. בערב הלכנו ביחד לשם, מלכה ואני. על קירות אחד הבניינים בדרך ראינו ציור קיר. זיהיתי ישר את הסגנון של רפי, היו בו צופים מביטים לכיוון במה, שהייתה ריקה חוץ מכמה מעמדים שהיו שכובים עליה, המיקרופונים היו מנותקים מהמעמדים, כששניים מהם היו תלויים על דפנות הבמה. ומאחורי אותה במה, במקום של כבוד, הופיעה השקיעה בענק על שלל צבעיה. על הגבעה פגשנו את מירי. היא נראתה הרבה פחות מחויכת. היא הזמינה אותי ואת מלכה למפגש הקרוב של המחתרת. אולי למלכה יהיו רעיונות בנוגע לדור הצעיר. ונישקה אותנו לשלום. כל זה נאמר באופן מזורז ולקוני. מאוד לקוני. הסתכלנו עליה מתרחקת מאתנו לרגע. השמש כבר סיימה לשקוע. בדממה פנינו בחזרה לכיוון שממנו באנו. כעבור כמה רגעים אמרתי למלכה להמתין ורצתי לאחור. האטתי רק כשראיתי את מירי ונקשתי על גבהּ. היא נעצרה אבל לא הסתובבה. התקדמתי ונעמדתי מולה.
- את כועסת עלי, מירי?
- בכלל, בכלל לא, גדי. הרעיון שלך הביא למבצע שהשיג את כל היעדים שרצינו להשיג, לפחות בשלב הזה, וכל זה בזמן קצר.
העיניים שלה היו מלאות בדמעות.
- אבל הם הרגו את שירלי, אמרתי למירי את מה שהיא לא אמרה.
- הייתי שם. דאגתי אז הלכתי. ראיתי הכול. ומאז הצבעים של השקיעות… אתה… אתה שכל־כך רצית קתרזיס. טרגדיה, זה מה שאני מקבלת! כל ערב, כל פעם, כבר עשרים ושלוש שקיעות.
היא נשברה וחיבקה אותי. לפני שהספקתי לחבק אותה בחזרה, היא התנתקה ממני. היה אצלה צער אבל בעיקר רגש מסוג אחר לשירלי. כל הלחיים שלה היו אדומות. לא היה לי מושג מה הצבע של התקווה, אבל באותו הרגע ידעתי שהצבע של האהבה הוא אדום.