אנחנו נכנסים לחדר המתים, מנופפים בתעודות שלנו, מבט אחד בהם מנדף גם את הפתולוג הקשוח ביותר. הטכנאי פורס את הציוד, הוא כורך רצועות רחבות סביב הגופה ואז סביבי, הן תמיד קרות בהתחלה. אז הוא מחדיר חוטים במעלה אפה של הגופה, ולוחץ על כמה סמלים על הצג שלו להאיר אותם באור ירוק, פועם. החיבור עצמו לוקח רק מספר שניות, והנה אני מביט מעיניו של מישהו אחר. "מראה!" אני דורש מייד, ומקבל. אני מביט בו משתקף מהמראה. נאה. שנות השלושים לחייו. הצבע חוזר לאט לפנים עגולות, עיניים כחולות, אבל עדיין שקט בתוך ראשו. עם קצת מזל, הוא לא יתעורר יותר ממה שהוא חייב. אני קם מהדרגש, הולך קצת, ממלמל, רק כדי לתרגל את המבטא, את התנועות, אומר את שמו כמה פעמים, להרגיש איך הוא מתגלגל. לרוע מזלי, זה מספיק כדי להעיר זכרונות. כמו שלולית שנראית צלולה, בצליפה קלה עולים בה ענני בוץ, והם מכסים אותי, נדבקים אלי. אני משתדל לא לראות, לא להרגיש אותם. זה החלק הכי קשה בעבודה: לא ההתחזות למישהו אחר למספר ימים מורטי עצבים, לא החקירה והחשדות והשקרים, אלא החיים בתוך זכרונות של איש מת, דביקים, מאיימים לקבור אותי תחתם. זה, והצורך הדחוף, הנואש, מייד כשאני מתעורר כל בוקר, לחפון את המראה באצבעות לבנות פרקים, ולבדוק אם זה אני.
אני נרגע, מתרגל את הנשימות, ממתין שהבוץ ישקע. כמה רסיסי זכרונות עדיין נשארים עלי, אישה מבוגרת שביקשה ממני להיזהר; גבר שרירי שאחז בי בידיים קשות כמו אבן; 'הרצפלד' – אולי שם, אולי מקום, לא ברור. זה לא אידיאלי, אבל זה לא משהו קוהרנטי, לא מסכן את המשימה.
הטכנאי רואה שהתאוששתי מספיק, והוא ניגש אלי. "שם." הוא תובע.
"המקורי? אליקים רון." אני שולף את השם מהזיכרונות שהגעתי איתם, לא מזיכרונות הגוף. אני לא צריך לדעת שמות חיבה, זו לא משימה מהסוג הזה.
הטכנאי מסמן בטופס. "שם כפיל."
"מני אילוז, לפקודתך." השם מרגיש לא שייך, לא מתאים לפה וללשון שאומרים אותו.
הוא מאשר, "מספר תג?"
"קודם תקנה לי דרינק." אני אומר לו, מנסה להרוויח זמן. הוא לא מחייך. "שלוש שבע, משהו, לא זוכר." אני אומר לבסוף. קורה שהזיכרונות לא עוברים כמו שצריך.
הוא מצקצק ומסמן בטופס. אז הוא עובר על נהלי הסוכן, אותם אני זוכר, זה לא הסיבוב הראשון שלי. להישאר רגוע, לא לתת לאינסטינקטים של הגוף להשתלט. להימנע, ככל האפשר, משימוש בזיכרונות של הגוף. לא לאכול כלום, לקחת את הטבליות שלי, כל שעה. אני מוציא אחת, לועס אותה לאבקה, ניגש לקולר בפינה ובולע עם קצת מים. לפני שאני עולה לתידרוך אני מסתכל על הגוף שלי, עטוף ברצועות לבנות, כאילו ישן, נראה קצת זר.
"תשמור עליו חם," אני אומר לטכנאי, "אני חוזר עוד מעט."
הוא מחייך, אבל לא עונה. בטח שמע את זה כבר.
בחדר התדרוך מחכה לי המפעילה, לבושה על אזרחי, ומציגה את עצמה, "אלונה שטורם, סגן ניצב שטורם." היא לוחצת את ידי, והמגע מרגיש עמום. "פקד אילוז, מיחידת הכפילים."
"כמה הספיקו להעביר לך בתדריך הראשוני?" היא שואלת.
"לא הרבה. מעדיפים לעשות את החיבור כמה שיותר מהר, להאט את ההתפוררות של הגוף," אני מסביר, "וממילא הזיכרונות עלולים לעבור עם פרטים חסרים." העיניים שלה מתרוצצות בחורים כשאני אומר את זה, והיא מזיעה. "עבדת פעם עם כפיל?" אני שואל.
"לא ישירות." היא מודה.
"תחשבי על זה כמו סמוי בהפתעה," אני מחייך, אבל אני לא בטוח שהחיוך של הגוף הזה מעביר תחושה רגועה, "רק שפחות סיכוי שהוא ימות, כי, את יודעת."
שטורם מחייכת חזרה, אבל לא נרגעת. היא מסתובבת למסך. "זה יהודה מנקר," היא מצביעה, "ראש אחד מארגוני הפשע הגדולים במדינה, מתעסק בעיקר בסחורות גנובות. הוא מעביר הכל: תכשיטים, אומנות, עתיקות, מידע."
"איש רנסנס." אני מציין. "אבל איזה מידע?"
"בעיקר לסחיטה, אומרים שיש לו משהו על כל אחד." שטורם גונבת הצצה בי, וחוזרת למסך. "הוא ניסה לאסוף צוות עבור שוד. אנחנו לא יודעים מה הוא מנסה לגנוב, אבל הצלחנו לאתר מועמדים ולעקוב אחריהם למקום המפגש. אז כיתרנו את המקום והתפרצנו פנימה, אבל מנקר הצליח להתחמק." מנקר על המסך נראה מטושטש, כאילו צולם ממרחק, אבל מחייך, מרוצה מעצמו.
"אני שם כסף שהוא לא היה שם בכלל." אני אומר בזמן שאני מדפדף בדפים על השולחן. "אנשים כאלה נשארים רחוק מהאקשן."
היא לא מסתובבת, ורק עוברת לדף הבא, תמונות, אחת מהן של המקורי שלי. "חלק מהפושעים נהרגו במבצע, חלק נמצאים במעצר, ואחד מהם סיפר לנו שיש מקום מפגש חלופי."
אני ממשש תחבושת על החזה שלי, ואחת בגב. "פגיעה מדויקת באליקים, ברכות לצלף." הבגדים הוחלפו כמובן, תוכן הכיסים נמצא בשקיות על השולחן. אני מרים מפתחות של מאזדה ומראה אותם לשטורם, "אתם יודעים איפה הרכב, או שאני צריך," אני מצביע על הרקה שלי, ולא מסיים את המשפט.
"אני אקפיץ אותך לשם." היא מסתובבת אלי, והבעת הפנים המקצועית מתפרקת לרגע, ואני רואה את העיניים שלה מתרחבות, את קצה הפה רועד. אני מבין אותה, אפילו קצת מקנא בה, ברגישות שעוד יש לה. היא נמצאת בחדר עם גופה מדברת, ואני נזכר בלחיצת היד, יודע כמה קשה היה לעמוד בה בגבורה.
סנ"צ שטורם נוהגת בגשם שוטף, ואני משתדל כל הזמן לזוז ולדבר, אני יודע שאם אשב בשקט אחזק את תחושת הגופה. כשאני מספר על כפיל שהפתיע את אשתו של המקורי בזמן שהייתה עם אחיו והיא כמעט קיבלה התקף לב, אני מצליח לסחוט חיוך. לבסוף היא חונה ליד מאזדה 3 כסופה, ולחיצה על כפתור השלט גורמת לאורותיה להבהב ולנקישה מספקת להישמע מהדלתות. אני חצי מצדיע וחצי מנופף לשטורם, ואז עובר בזריזות למאזדה, נרטב מעט, ומגלה שיש קודן ליד חור המפתח. אני עורך חיפוש זריז, אולי הקוד רשום היכן שהוא, ומוצא רק משקפי שמש וטלפון סלולרי, עם נעילת טביעת אצבע, למרבה המזל. אני מהסס אם לשחרר את הנעילה, לפעמים אפילו מסך הטלפון המוכר מעלה זיכרונות.
לבסוף אני מתייאש מלמצוא את הקוד, ומחליט לנסות משהו אחר, לפעמים הידיים יודעות לבד, זה לא ממש זיכרון, כנראה לא יקרה כלום. אני מגיש את היד לקודן ונותן לה לפעול, שומע חמישה צפצופים ואז צליל מרוצה, שמהדהד בזכרונות של הגוף, מעיר השתקפויות שלי, באותו הרכב, באותה התנוחה, אך הן גוועות ללא שאריות. בזריזות, משתדל לא להסתכל על כלום, אני פותח את נעילת הטלפון, מכניס את כתובת המפגש החלופי, ונוסע.
אני צועד אל הגנים הבוטנים של ירושלים, רטובים מהגשם שלא מזמן פסק. העצים סביבי עירומים, נעים ברוח הקפואה, אבל אני בקושי מרגיש אותה. הגנים כמעט ריקים, להוציא אנשים שמתאספים ברחבה קטנה, רובם גברים. אני מתקרב אליהם, ולפתע רואה איך אחד מהם, איש גדול וקרח, מזהה אותי, ופניו מאירות. אני מרגיש את מי השלולית בראשי מתערבלים מעצמם, זכרונות מתחילים לרחף, ואני דוחק אותם למטה.
הוא צועד אלי בפסיעות מהירות, ומניח יד על כתפי. "ליקי," הוא אומר ברוך, "אתה בסדר? פחדתי שתפסו אותך, או ש-" הוא לא מצליח לסיים, ורוכן לחבק אותי.
אני מחבק אותו חזרה. "דיי, שטויות." אני מנסה להישמע לא מחייב.
הוא מסתכל עלי פתאום, גבה מורמת, "אלה לא הבגדים שיצאת איתם בבוקר." הוא קובע.
אני מחליט לספר אמת חלקית. "נפגעתי בצד כשברחתי, שריטה, לא משהו רציני, הייתי חייב להחליף בגדים."
"תראה לי!" הוא אומר בהחלטיות ומתחיל למשוך בחולצה שלי.
אני דוחף אותו במהירות, חזק מדי, לא רגיל לתנועות של הגוף. אני מנסה לאזן עם "מה עפת? בקושי נגעתי בך." ומוסיף, "נמצא מקום להתמזמז אחר כך, לא בעבודה."
הוא מסתכל עלי, גבות מורמות, עיניים לחות, ולא מצליח לדבר.
הזיכרונות שלי גועשים, מאיימים לפרוץ. אני מחליט על דגימה קטנה, רק כדי לפזר את החשד, שם, מקום, כמה מילות חיבה.
"דולי," אני אומר לו, יותר ברוך, "אני פוחד שמישהו שהיה בפגישה הקודמת הלשין עלינו, ואולי הוא נמצא כאן." אני לוקח את ידו המוכרת, מכווץ אותה בידי. "אני חייב לשים לב מה קורה, להיות זהיר. כמו בקטמונים, כמו תמיד, אני שומר עליך, אתה שומר עלי, כן?"
הוא מהנהן בתנועה קצרה לשמע המילים המוכרות.
"אבל עכשיו ראש בעבודה, מסיימים – חוגגים."
אני מלטף את לחיו בתנועה עדינה, והוא לופת את פני בידי אבן, ואז מסתובב והולך. הלב שלי פועם בחזקה, ואני מביט אחריו. אני זוכר את גדליה שלי, אני אוהב אותו.
אנחנו לא צריכים להמתין עוד הרבה, אישה שנראית כאילו יצאה מירחון אופנה משנות השמונים – דהוייה, מקומטת, ובחליפת שעון חול צהובה – ניגשת אלינו, ומושלך הס.
היא מקרבת מכשיר לגרונה, וקולה נשמע צורם ומתכתי. "לפני שמשטרת ישראל הפריעה לנו, הסברתי על מוזיאון ארצות המקרא, כולם זוכרים את התכנית."
היא אומרת, לא ממש שואלת. כולם שותקים. גם אני שותק.
"יפה." הקול המתכתי לא מעביר שום שביעות רצון. "הראשון שמוצא את העין יוצא החוצה ומגיע לנקודת המפגש – אבל כאן זה קריטי, אז אני אומרת שוב." היא סוקרת אותנו בעיני פלדה, כמעט לבנות. "אני אקח אתכם למסור את העין ישירות למר יהודה מנקר, תגיעו לבד. תוודאו שלא עוקבים אחריכם."
כלומר, מנקר כן בסביבה, אני כמעט מחייך. טוב שלא התערבתי.
האנשים מתפזרים בין שבילי הגן הבוטני, במסלולים שנראים מחושבים מראש, ואני מאלתר מסלול שנראה שאף אחד לא לוקח, ומנצל את ההזדמנות ללעוס טבליה. יש להן טעם כמו של חול. משם זה צעדה לא ארוכה למוזיאון, ודלתות הזכוכית הירוקות מקבלות אותי מהקור. אני רואה מישהו עם פרצוף חתולי שלוטש בי מבטים כועסים, אולי טעיתי בתוכנית? לא חשוב עכשיו, אני מחזיר לו מבט אטום, עדיף שיחשוב שאני אידיוט. מחשבותי נודדות שוב לגדליה, אני רוצה להחזיק בידו הקשה שוב, אבל אני מרסן את עצמי, להתרכז בעבודה. אני מסתכל על השלטים: התפתחות הכתב; המקדש השומרי; מצרים הקדומה; מצבות ארם; יהודה ורומא. החתולי ממקודם הולך בזריזות, כנראה לפי התכנית. מתחשק לי לראות את תערוכת מצריים דווקא, ואני צועד לשם, מנסה להראות כמי שיודע מה הוא עושה. אני הולך בין המוצגים, מידי פעם מבחין באנשים שהיו בגן הבוטני. אני שוקל לחייך ולנפנף להם, רק כדי לראות את התגובה, אבל מוותר.
שום דבר בתצוגה לא מעיר זיכרונות, ואני בוחן ברוגע דגם של פירמידה עם מערות הקבורה שבתוכה, מסדרונות ומדרגות. אחר כך אני עובר לבחון מסכת קבורה, ואחריה פסלון של גבר בעל ראש בז, מעל ראשו כדור קטן, ונחש מקיף אותו. על השלט תחתיו כתוב 'הורוס / חור (אוסף דיין)', ונדמה לי כאילו הוא עוקב אחרי בראשו. אני מתכופף לבחון אותו מקרוב, והכדור שעל ראשו זוהר לפתע, באור לבן ורך, ואני יכול לראות בתוכו, כמו צללית באור, צורת עין, מסתכלת עלי. יכול להיות שזו העין שמנקר מחפש? ואם כן, איך אני לוקח את אותה מכאן? אני מסתכל מסביב, ולא רואה שומרים. הארון בו נמצא הפיסלון עשוי זכוכית עבה, אבל לא נראה שהוא מחובר לאזעקה כלשהי. אני מפזם מנגינה אקראית שנראה לי שאיש תחזוקה היה מפזם, ומפרק בשלווה את גוף התאורה שמוברג לארון. ילד אחד מביט בי, משתאה. "רק מתקן כאן את התאורה." אני אומר לו, שם את המנורה בצד, ומכניס את ידי דרך הפתח העגול. הנחש שעל ראשו של הורוס זז פתאום, ונושך את צידה של היד בחזקה. אני חושק את שיני כדי לא לצעוק, יותר מהפתעה מאשר מכאב, והילד מביט בתימהון. הנחש, כנראה מרוצה, עוזב את האצבע וזז מעט, משחרר את הכדור. אני לוקח אותו ומוציא את ידי, היא לבנה מאוד, שני חורים אדומים בצידה, אבל כדור האבן הקטן, זוהר כמו הירח, צללית עין בתוכו, מרגיש קריר ונעים, מאלחש את הכאב. אני מחזיר את המנורה למקומה, ופונה ללכת.
מיד כשאני יוצא מהמוזיאון אני שומע צעדים ממהרים בעקבותי. "ליקי, לאן אתה הולך?" שואל גדליה.
"מה אתה, עוקב אחרי?" אני מצטט מהגשש.
"זה לא בתכנית, לא ישלמו לנו!" הוא מוחה.
"ישלמו לנו, בונוס אפילו." אני מראה לו את כדור האבן הקטן בעיניים בורקות.
"אני לא צריך בונוס!" הוא צועק עלי, "אני צריך אותך! סיכמנו שזה מסוכן, אמרנו שנכנס, נעשה כאילו אנחנו מחפשים, וכשיגמר הכל נלך הביתה."
זה מה שאמרתי? כנראה. "יהיה בסדר, דולי, שינוי קטן בתכנית. אני אלך עם הזקנה, קפיצה ליודה מנקר, עין, תורכי קטן, וחוזר."
הוא אוחז בזרוע שלי, "תיתן את זה למישהו אחר, ליקי, בבקשה."
"זה רעיון טוב." האיש עם הפרצוף החתולי מסתכל עלי בעיניים צהובות מניקוטין, אקדח בידו. בטח החביא אותו בסביבה לפני שנכנס למוזיאון. "תן את זה."
"כל זה בשביל אבן קטנה?" אני מנסה למשוך זמן, אולי מישהו מהאנשים של סנ"צ שטורם בסביבה ויתערב, אבל הוא כבר תופס את האבן, מנסה להוציא אותה מידי.
האבן זוהרת באור חזק יותר, אדום הפעם, והוא צווח צווחה רמה, אני מציין לעצמי שהוא גם מיילל כמו חתול. הוא מפיל את האקדח ואוחז בידו, צרובה, מפוחמת.
אני מרים את האקדח ורץ משם במהירות. אחרי שני רחובות אני נזכר שאני לא יודע היכן מקום המפגש, ועכשיו גם אין לי את מי לשאול, חוץ מאת עצמי. אני נאנח, ומנסה להיזכר במפגש הראשון.
ישבתי עם דולי בחדר קטן, יחד עם עוד כתריסר אנשים. הוא אחז בידי בחזקה, עורו הקשה הרגיש מוכר ונעים. האישה בשמלה הצהובה דיברה בקול מתכתי על כניסה מדורגת למוזיאון, תבניות הסריקה עבור העין, ויציאה מסודרת.
"אני לא חושב שכדאי לפגוש את מנקר. הוא איש מסוכן." לחש לי דולי.
"הכסף יכול לסדר אותנו," שידלתי אותו, "לא חבל?"
"מספיק לי התשלום על השתתפות," הוא הסביר בשקט, "אני באמת לא צריך שאחד המאפיונרים הגדולים במדינה יכיר אותי אישית. וגם לא אותך."
"אין הרבה סיכוי למצוא את העין." לחשתי לו חזרה, "יש כאן המון אנשים."
"בוא לא נתאמץ." הוא אמר כמעט בלי קול, לאזני. הבל פיו החם דגדג. "טיול במוזיאון, ואז הביתה."
חייכתי אליו. "אתה שומר עלי, אני שומר עליך." חזרתי להקשיב לאישה בצהוב. היא הסבירה שמי שמוצא את העין צריך להגיע לבית החולים שערי צדק, והיא תחכה בכניסה ותלווה אותו למנקר.
מכשיר צפצף בידו של אחד המאבטחים, והוא סימן משהו בידיו לאישה. "המשטרה כאן, רבותי." היא חרקה, "תתפזרו, נתראה במקום המפגש המשני."
היא נעלמה עם המאבטחים כמו צל. הרגעים הבאים היו בליל של צעקות, ריצה, הסתתרות ושוב ריצה. לבסוף דחפתי את דולי לכוך מוסתר, ורצתי לכיוון השני להרחיק את השוטרים. הם תפסו אותי, אזקו אותי וזרקו אותי לניידת. ואז מישהו נכנס לרכב, הרמתי מבט וראיתי את סנ"צ שטורם מביטה בי, מהנהנת. חייכתי והנהנתי אליה חזרה.
אני מרגיש מבולבל מהזיכרונות, לא מבין מה ראיתי. אני מרים את החולצה ומציץ מתחת לתחבושת, פצע היריה חרוך בשוליו. משהו לא מסתדר, אבל הזיכרונות שלי מעורפלים, לא ברורים, גלגלי מחשבותי חורקים מהבוץ שדבק בהם, נתקעים. אני מנער את ראשי, ולועס עוד טבלית חול במאמץ. אז אני רץ אל בית החולים שערי צדק, הוא לא רחוק מהמוזיאון.
אני מגיע אחרי עשרים דקות, גופי המת מוחה על המאמץ. האישה בשמלה הצהובה ממתינה לי, היא נראית כאילו דהוייה עוד יותר. היא מביטה בי בעיניה הבהירות, מניעה את ראשה לכיוון אחד המסדרונות, ומתחילה ללכת. אני הולך אחריה.
אחרי כמה מסדרונות היא נעצרת לפתע, מצמידה את המכשיר לגרונה. "קיוויתי שלא תמצאו את העין." היא אומרת, גבה עדיין אלי.
קשה להבין את הרגש בקול המתכתי, "אני מקבל כאן מסרים סותרים, את רוצה את העין או לא?"
"יהודה רוצה את העין." היא מסתובבת אליי, ואני רואה שהיא דומעת. "מהיום שהוא שמע עליה, הוא נעשה אובססיבי. חיפש אותה שנים, חפר כל שמועה שהוא יכל למצוא. גם כשידע איפה היא, הוא הבין שהוא לא יוכל לזהות אותה, שהיכולת הזו שמורה רק למתים, סוג של הגנה."
"כולם חייבים להתחכם." אני מעיר. הוא רוצה כפיל מת, הוא יקבל אחד.
"אני חושבת שעדיף שהוא לא ישתמש בעין. עדיף אם לא היתה לנו את היכולת לגעת בה." היא מסתכלת על ידי הימנית – האזור אותו הכיש הנחש לבן ודק כמו עצם, העור על שאר היד והזרוע התכווץ, נעשה שקוף. "הקדמונים לא חשבו על פירצה כזו."
אני מניע את היד, היא מעט נוקשה, ואני ממשש בעדינות את האקדח מתחת לחולצה. "מנקר זה מי שמשלם, קחי אותי אליו."
היא נאנחת, המכשיר משמיע רעש סטטי צורם. אז היא מסתובבת וממשיכה ללכת. גרמי המדרגות והמסדרונות מבלבלים, כמו מבוך, אנחנו יורדים כמה קומות, ולבסוף מגיעים לדלת גדולה. היא נעצרת לצידה, אני נכנס פנימה.
מאחורי הדלת יש חדר גדול, חשוך, רק קונוס של אור במרכזו חושף מיטת ניתוחים, גבר מבוגר שוכב בה, מכוסה סדינים ירוקים, וסביבו צוות רופאים. אני שומע את הדלת נטרקת מאחורי.
"בוא הנה, תראה לי אותה." מצווה האיש במיטה.
אני מוציא את האבן מכיסי, היא זוהרת בחושך, צללית העין שבתוכה ברורה אפילו יותר.
האיש נאנח בהקלה. "זו עינו של הורוס," הוא לוחש, "נקרעה על ידי סט, חודשה על ידי תחות, החייתה את אוזירס, למען ישלוט בעולם המתים."
אני מעביר את האבן לידי השמאלית, וסוגר את אצבעות העצם שלי על ידית האקדח. "אני פקד מני אילוז מיחידת הכפילים של משטרת ישראל, משתמש על פי צו בגופו של אליקים רון. יהודה מנקר, אתה במעצר בחשד -"
מסכים נדלקים על קירות האולם, אני רואה חדר קטן, שני אנשים, אליקים רון ואלונה שטורם. "אני מצלמת," אומרת שטורם, "תתחיל."
זיכרונות גועשים בראשי. אני שומע את אליקים מהמסך, "הבטחתי לאמא של דולי שאני אשמור עליו. אין לי עוד הרבה זמן לחיות." אני נזכר בבדיקות, איך הסתרתי את התוצאות מדולי. אני עוצם את עיני ומכסה את אזני, אבל האצבעות הדקות לא חוסמות את הקול. "אני רוצה לסדר אותו עם כסף, למחוק את כל האישומים."
"הכל מסודר, גדליה הרצפלד יקבל מספיק לכל החיים." מאשרת שטורם. "תסביר מה אתה הולך לעשות."
אני לא נשאר להקשיב, כל מילה, כל תנועה על המסך גורמת לאליקים לצוף יותר ויותר, אני רץ החוצה וטורק אחרי את הדלת. המלכודת נועדה להעיר את אליקים, ואני מרגיש שהיא עובדת. אני שולף את האקדח, מנסה לחשוב אם אוכל לירות בכל המסכים לפני שאראה יותר מדי.
"אילוז, תזרוק את זה!" קולה של סנ"צ שטורם מתרה בי במעלה המסדרון, היא מכוונת אלי אקדח.
אני מכוון אליה את זה שלי. "כבר ירית בי פעם אחת," אני אומר לה, "זה לא תפס."
"יש לי בנאדם עם הגוף שלך, זה שבחדר המתים," היא מדייקת, "עכשיו תזרוק את האקדח, תחזור פנימה, ותעשה את מה שאתה צריך. אם זה קשה מידי, אני אדאג שהמקורי יתעורר. מנקר ישמיד את כל החיים שלי אם הוא לא יקבל את האבן הזו במקום העין שלו, מה שהוא יודע שווה לי את החיים שלי ושלך ביחד. המשוגע הזה -"
"לא!" הקול בא מאחורי שטורם, היא מסתובבת, לאט מדי, וגדליה נתקל בה בעוצמה, מפיל אותה לקרקע, נאבק בה.
"מה אתה עושה?!" אני צועק עליו, מנסה לכוון את האקדח על שטורם, אבל הם קרובים מדי, אני פוחד להחטיא. "אל תסתכן בשבילי, דולי! אני כבר מת!"
אני רץ אליהם, מנסה להפריד, אבל שטורם מנצלת את ההזדמנות ויורה בחזהו. הוא נופל, כמעט בהילוך איטי, מנסה לנשום, דם מבעבע מגרונו. "דולי!" אני צורח, "למה?!" הוא מנסה לענות ולא מצליח, רק מביט בי ברוך, אוחז בידי השילדית ביד האבן שלו, ואז שומט אותה. אני יודע מה ניסה להגיד. אני קם ופונה אל שטורם.
היא מביטה בעיניים קרועות לרווחה בי ובדולי חליפות, קולטת את הטעות שעשתה. "אילוז, אתה שם בפנים? אילוז, זה לא מאוחר, הגוף המקורי שלך עוד חי, הכסף יכול ללכת אליך!" היא מכוונת אלי את האקדח, "תתרחק!"
אני מרים את האקדח בידי, עצמות הכתף חורקות מעט במחאה, ואנחנו יורים בדיוק באותו הזמן. הכדור פוגע בחזה שלי, מפלח את ליבי, אני כמעט צוחק, לא מרגיש אפילו דגדוג. היריה שלי פגעה במרכז הפנים שלה, מוחה ניתז על הקיר שמאחוריה. היא קורסת.
אני פוסע חזרה אל החדר, שמע מהמסכים את עצמי אומר "אין לי שום בעיה למות, אם זה אומר שגדליה יהיה בסדר, זה הדבר הכי חשוב לי." ואת שטורם משיבה, "כולם מתים, לפחות שזה יהיה עבור מטרה טובה." ההקלטה נגמרה, המסכים מאירים באור כחול.
אני מתקרב אל האיש במיטה, "יהודה מנקר," אני מכריז, "באתי לעצור אותך."
הוא צוחק. "פקד מני אילוז," הוא אומר בלעג, "תעשה לעצמך טובה, ותרד מזה. אני אצא ממעצר תוך שעתיים, ובדרך אקבור את הקריירה שלך. אני אדאג שתגמור בכלא."
אני רק מתקרב אליו, אקדח שלוף.
"הרופאים כבר מוכנים, אני רק צריך אותך לשים את העין איפה שיגידו לך." מנקר מצביע על ארובת העין שלו. "תעשה את זה טוב, תצא עם כסף, קידום, מה שתרצה, אני אסדר אותך, אילוז."
אני כבר קרוב אליו, בתוך עיגול האור. "אני לא אילוז."
"אליקים?" הוא שואל, "התעוררת? אז מה הדיבורים על מעצר?! העסקה על גדליה, אתה הסכמת, זוכר?"
"דולי מת." אני אומר בלי רגש.
זה הרגע שאני רואה זיק של פחד בעיניים שלו. הוא מסתובב אל אחד הרופאים, "תקרא ל-"
אני יורה באוויר, פוגע במנורה, שמתחילה לנוע ימינה ושמאלה, מטילה צללים ארוכים, מרקדים כמו קנים ברוח. "אף אחד לא זז!" אני מרים את האבן בידי השניה. "זה מה שאתה מחפש?"
"תקשיב לי," אומר מנקר במהירות, "עם העין, יהיו לי כוחות, דברים שאתה לא יכול לדמיין. אני אנסה לעזור לך, אליקים, אתה תראה -"
"אני לא אליקים." אני קוטע אותו. אליקים מת. הוא מכר את החיים שלו תמורת כלום.
"אז מי -" הוא מתחיל.
"אני אוזיריס, שליט השאול. אני שופט הנשמות, אני משיב האבדות." אין לי מושג מאיפה זה בא, אלה לא הזיכרונות של מני אילוז, וגם לא של אליקים רון. אין בוץ דביק בראש שלי, רק חולות, יבשים כמו המדבר. "בעין הירח חפצת," אני מציג אותה למנקר, אצבעותי הן עצמות בלבד, "קח אותה."
בזאת אני מצמיד את האבן לעינו של יהודה מנקר, מפעיל את כוחה היוקד, כמו שעשיתי בדחף לא מודע לפני שעה, מול המוזיאון. היא מבעירה את פניו באור אדום, לוהט, בתוך רגע ראשו כולו מפוחם, אבל בתוכו עדיין בוער אוד כתמתם, ואני סופג אותו עד תום.
אני מרים את האבן, כעת קרה, זוהרת, מנחמת. אני מביט דרכה, רואה את הנשמות שבשאול, ממתנות למשפטן. אחת מהן, תמה, אהובה, מביטה אלי חזרה. אני הולך אליה.
אני מתעורר בחדר המתים, פי יבש, גופי נוקשה. הטכנאי קופץ בהפתעה כשאני מסיר מעלי את הרצועות. "מראה!" אני צועק בגרון ניחר, "מראה!" והטכנאי מציית ללא אומר. אני מסתכל על פני, מחוטטות, נימים בולטים בעיניים, אף עקום. "היי, יפיפה." אני לוחש.
"מה הלך שם?" הטכנאי מעז לשאול כשאני נרגע, "הקריאות היו מטורפות, הייתי בטוח שהמכשירים שלי השתגעו. ועוד באמצע בא איזה שוטר להציק, הייתי צריך להעיף אותו מכאן." הוא לוקח אוויר, בברור מזועזע. "איפה הכפיל?"
"הוא במקום יותר טוב, אני חושב. והטירוף הזה," אני עונה, "לרגע חשבתי שאני לא אצא מזה."
הגוף שלי נוקשה, ואני מושיט לו יד כדי לקום, ואז מבחין שהיד חיוורת, סימן נשיכה בצידה. אולי מוקדם מדי לדעת אם באמת יצאתי מזה.