קטגוריות
מסלול רגיל 2022

הארץ שתחת הגבעה מאת שחרית ארציאל

לירושלים יש שבעים שמות, ולפעמים נדמה לי שלתל עכו יש לא פחות. הוא ידוע בעיקר בתור תל נפוליאון, אבל שמעתי גם את השמות תל החרסים, תל אל – פוחאר, תל ריצ'רד לב הארי, וטולון. אבל עבורי הוא פשוט היה התל, מלא בשבילים אינסופיים וגבול עם הים. אמי אהבה לקחת אותי לשם כשהייתי קטן, כדי לספק את הדחף שלי לרוץ ואת הדחף שלה להיסטוריה. היא הייתה מצביעה על החפירות הארכיאולוגיות – בורות מלאים בחרסים ואדמה שלא עניינו אותי כהוא זה, אבל אותה ריתקו. 

"תראה," היא הייתה אומרת, קולה צלול כמו השמיים, "כאן מצאו שרידים מלפני חמשת אלפים שנה. הנה מה שנשאר מהתקופה ההלניסטית." ואז, קולה מלא געגוע, "ואלו אולי הריסות מהתקופה הצלבנית, כשקראו למקום הזה תל ריצ'רד לב ארי." היא רצתה להיות ארכיאולוגית ומצאה את עצמה בתור מורה להיסטוריה, וזו הייתה הדרך שלה לחיות את החלום.

לא שידעתי את זה אז. אז הייתי מגלגל עיניים או מאיים לקפוץ לחפירות עד שהיא הייתה צוחקת ומגרשת אותי, ואני הייתי רץ משם לפני שתשנה את דעתה. הייתי ילד שקט, שידע להעסיק את עצמו. לא שהייתה לי ברירה, אמא לא האמינה אז לא בטלפונים ולא בטלוויזיה. ברבות השנים הבנתי שככל הנראה גם לא היה לנו מספיק כסף עבור כל הדברים האלה. אז את שעות אחר הצהריים שלי העברתי בין שבילי התל, מתגלגל על הדשא לתוך העמקים ומטפס על האבנים. בעוד עבור שאר ילדי עכו הים היה נוף ילדותם, עם ריח המלח ותחושת החול בין אצבעות הרגליים, התל היה נוף ילדותי, עם הגבעות הירוקות ותחושת הדשא תחתיי והריח החד של עפר ושל שמש. בעוד שאר ילדי עכו בילו את זמנם בין הגלים, בורחים מהגאות, אני הקדשתי את זמני לשיטוט בדרכי עפר שהתפתלו בין גבעות התל. דרכים שאם התהלכת בהן מספיק זמן היית יכול להיות משוכנע שמאחורי הפנייה הבאה תפגוש אלפים גבוהי קומה. או לפחות את רובין הוד.

וזה, כמובן, מה שקרה.

הייתי בן אחת עשרה, אני חושב. גדול מספיק כדי שאמא לא תעקוב אחרי כל צעד שלי, וקטן מספיק כדי שלא אתעצבן על עיניה הצופות בי מרחוק. האוויר היה אז קריר, עמוס ברוחות בטעם מלח. ככל הנראה היה אז מאי – אמצע האביב. כשגדלתי ידעתי להגיד שזה היה באדר. זכרתי את תחפושת הספיידרמן שהשגנו מהשכנה יום קודם לכן ואת קשת אוזני החתול שחילקו בבית הספר ושעדיין הרכבתי על הראש. 

אמי ישבה על ספסל בראש הגבעה, דפים בחיקה. לא היינו אמורים לצאת באותו היום – היא הייתה צריכה לסיים לבדוק מבחנים. אבל הצקתי לה מספיק כדי שהיא תסכים, בזעף קל, לקחת אותי אל התל. בחמש דקות ההליכה מהבית אל הגבעות, זעפה התחלף בחיוך קליל. התחלתי לרוץ עוד לפני שהגענו, מנשף במעלה השבילים. אמא צחקה מאחורי, צחוק קליל ששמעתי ממנה רק לעיתים נדירות. 'אל תתרחק יותר מדי!' קראה, הולכת לאיטה בעקבותיי. אני כבר בקושי שמעתי אותה, שועט במורד אחת הפסגות. 

התל הורכב משלוש גבעות נמוכות, שאז נראו לי גדולות כמו העולם כולו. בצד אחד הן גבלו בכביש המהיר, מצד אחד בים ומהצד השלישי נשקפה אליך תחנת הרכבת ושכונת מגורים. אבל אם התרחקת מספיק, אם נכנסת עמוק מספיק, רעש העיר שכח ברובו והפך להמיה רחוקה. הן כוסו בדשא ירוק מרבית השנה, עד שחום הקיץ הרג אותו. בעמקים שנוצרו בין הפסגות צמחו פרחים פראיים, שנהגתי לקטוף ולהעיף עם הרוח. את שבילי האבן הסלולים, שרוצפו בחלוקי נחל לבנים, אהבתי פחות. העברתי את זמני בשיטוט בעמקים הנמוכים ובחיפוש אחר דרכי עפר סלולות למחצה שעוד לא הכרתי.

באותו אחר צהריים רצתי במעלה ובמורד כל הגבעות, קפצתי מכל סלע וקטפתי כל פרח שראיתי, מעיף אותם עם הרוח. כשהתעייפתי התגלגלתי על הדשא במורד אחת הגבעות, ואז נשארתי לשכב על גבי, חסר אוויר ובוהה ברקיע. לא הייתי מודע למעבר הזמן, אלא רק לכך שלא יכולתי להפסיק לבחון את הכחול המשתנה של השמיים. כשהשמש נטתה לשקוע וצללים כהים התחילו לרקוד, קמתי, בהלה אוחזת בי. ידעתי שאמא תחפש אותי אם לא אשוב אליה בדקות הקרובות. בלי לחשוב התחלתי לרוץ, שועט קדימה. החשש הדהד בי בפעימות עזות, כמו הדרבוקות שניגנו עליהן בשיעורי מוזיקה בבית הספר. אמא לא תאהב את זה שנשארתי בתל בשקיעה, והיא תכעס. פיה יתעקם באותו חיוך מריר, שרמז שמאחורי שפתיה מסתתר משפט ציני או הערה מרושעת שהיא מונעת מעצמה להגיד. כדי להגיע אליה יכולתי לעלות ולרדת את הגבעה שלמרגלותיה הייתי, ואז לטפס את הגבעה הבאה. כל זה כדי להגיע לפסגה עליה אמא הייתה, מסיימת לבדוק מבחנים באור השמש הדועך. העייפות מילאה אותי רק מהמחשבה לרוץ את כל זה. הייתי עייף ורעב ורציתי הביתה. לכן בחרתי באפשרות השנייה – ללכת בשביל ההיקפי, שעטף את שלושת הגבעות בסרט חום מתפתל ולהגיע חזרה מהצד השני. מיהרתי עליו, האדמה חולפת במהירות תחת רגליי. השקיעה צנחה סביבי, צובעת את האופק בגוונים אינסופיים של אדום וצהוב וסגול. נדמה היה שמאחורי כל סיבוב אמצא את השמש, מחכה שאלכוד אותה ואאריך את היום עוד קצת. 

אני יודע שהרגשתי שאני רץ ישר, היישר אל הכחול הדועך של השמיים, כאילו היה זרועותיה של אמא שחיכו לי. ידעתי שאם אמשיך עם השביל, בשלב מסוים אגיע חזרה לנקודה בה אמא נמצאת. זה היה מעגל, אחרי הכל. אבל הייתה פנייה שמאלה, חזרה לתוך התל, שעברה בדיוק בין שתי גבעות וקיצרה את זמן ההליכה בחצי. היה אסור לי להיות בתל בלילה, והשמש עמדה לגמור את האור שלה. איני יודע מה באמת קרה אז, יתכן שפניתי בשביל הלא נכון. וייתכן, כמובן, שהייתי בשביל הנכון בזמן הלא נכון. המשכתי לרוץ, מתנשף, צללים רוקדים לצידי. מזג האוויר צנח מהר יותר מחכה המושלכת לים, והתקרר לרמה שהפכה כמעט בלתי נסבלת, במיוחד עם הרוח שהכתה בי. הגבעות, שבעתיד אחקור עליהן ואגלה שכלל לא היו גבעות, אלא תלים – שכבות על שכבות של עפר ושל מבנים זה על זה, נערמים יחד עד שנוצר הר. הם התנשאו מעליי כמו ענקים, פסגותיהם כבר לא נראות בחושך. 

ואז התחלתי לשמוע מוזיקה. 

בהתחלה הייתי בטוח שהצליל הגבוה, המייבב, שהדהד בין הגבעות היה הרוח, ואז התווסף אליו רחש קלוש אך ברור של פעמונים. המשכתי לרוץ, תוהה אם אני רק מדמיין את זה. ואז קול עמוק של צ'לו הצטרף, ואני לא יכולתי להפסיק. הייתי חייב להמשיך קדימה, למצוא את מקורה של המוזיקה הזו, לדעת אם היא אמיתית או רק בדמיון שלי. הצלילים נעשו ברורים יותר ככל שהעמקתי לתוך התל, ולולא הבטתי הצידה בדיוק בזמן הנכון, וללא המוזיקה שגאתה פתאום, הייתי מפספס את הפתח שנפער בצד הגבעה. במקום בו עד היום היה עפר מוצק ודשא, היה עכשיו שער ענפים גבוה – קשת עדינה בעלת קצה מחודד, תחומה בזלזלים עדינים שביניהם זהרו פרחים סגולים. על הפתח, כמו וילון, צמח קיסוס אנכי, שהגן על סודות המוזיקה שנשמעה מעברו השני, עכשיו כבר ברורה מספיק כדי שאדע שהצלילים המייבבים היו מילים בשפה שלא הבנתי. מעבר לשער הבזיקו אורות כתומים וסגולים ומדי פעם כחולים, ולזה התווסף ריח של אש ושל צמחים, שמאוחר יותר אזהה כיסמין וערער. 

הושטתי יד מהוססת קדימה, בקושי נוגע בצמחים, כששמי הדהד באוויר. "איתן!" אמא זעקה, עדיין לא בפאניקה מוחלטת. 

נעצרתי. ידעתי שאני צריך לחזור אליה, להיות הילד הטוב שתמיד הייתי, לא לגרום לא לדאוג. אבל המוזיקה מהצד השני לא פסקה, מכשפת אותי. הייתי חייב לעקוב אחריה, כמו חתול אחרי כתם אור. היא הבטיחה לי ימים ללא בית ספר, חופש נצחי, ריצה ללא סוף, אוכל שתמיד ראיתי בחלונות ראווה ושלא יכולנו להרשות לעצמנו, לעולם לא לראות שוב את ההבעה העצובה, החוששת, שעולה על פניה של אמא בימים רעים. 

הסטתי מעט את וילון הקיסוס, שהחליק על ידי כמו מים. הדבר הראשון שראיתי בצד השני היה היער – עצים שהיקפו את הכל, ועליהם תלויים פרחים צבעוניים שנצצו כמו אבני החן המזוייפות בטבעות של אמא. במרכז קרחת היער בערה מדורה עצומה, שלא העלתה עשן והחליפה צבעים בין אדום לסגול לכחול. ובין העצים למדורה רקדו אנשים, גבוהים ויפהפיים כאילו יצאו מכריכות אחד הרומנים שהיו פזורים בכל רחבי הבית. הם לבשו בגדים בהירים עתירי בד, ירוקים וכחולים וזהובים, שחשפו את מרבית עורם. הלהבות הצבעוניות זרחו על תלתלי פלטינה חיוורים כמו שלג ועל מפלי שיער כהים כמו לילות שיש בהם הפסקת חשמל. הן חשפו מעגלים שנפתחו ונסגרו מחדש, מחוללים שחגו לבדם, ידיים מושטות אל הרקיע, זוגות שזורים בנשיקה. ברגע הראשון הם נראו אנושיים – מסיבת טבע רועשת במיוחד. ואז העיניים שלי התרגלו למהומה וגילו את הצרימה, את כל המקומות בהם המעטה נפל וחשף את הפראות. שם קרניים שריחפו מעל לראש בהיר, פה רגליים שהבהבו בין נעליים גבוהות עקב לרגליי איילה עם פרסות. ידיים עם יותר מדי מפרקים באצבעות, הציפורניים שלהן מעוקלות כמו טפרים. עיניים ועור בצבעים שלא קיימים, אוזניים מחודדות שנעו כרצונן, קלות תנועה שמעולם לא ראיתי ולא אראה בעולם האנושי. 

זה לא היה אנושי, זה היה פראי ומשונה ומוזר וקסום. כשף מרוכז. ואני נמשכתי לזה כמו עש אל האור. מאוחר יותר אגלה שכמו עש, גם אני הייתי מתכלה לו הייתי מצטרף למעגלי הרוקדים. והו, כל כך רציתי. רציתי לצעוד קדימה, מעבר לשער הקיסוס, רציתי להצטרף למעגל ולחוג עד שלא אוכל לעמוד יותר, עד שלא תיוותר בי נשימה. השתוקקתי להיות חלק מהפראות החשופה והאינסופית הזו, לשכוח את עצמי בתנועה. צעדתי קדימה בכוונה מלאה להצטרף, כששמי הדהד שוב, חלוש ומרוחק כמו שהמוזיקה הייתה קודם לכן. "איתן!" אמא קראה בשלישית, קולה מפוחד ומלא בפאניקה. 

נקרעתי בין הרצון לצעוד קדימה, להפוך להיות חלק מההילולה, לאבד את עצמי במוזיקה ובריח ובאור. רכנתי קדימה, מהסס, רגלי כבר מונפת.

"איתן!" היא קראה שוב, הפעם קולה כועס. 

עיניים כחולות כמו הים בקיץ תפסו את עיניי. נערה יפהפייה, עם עור שחום כמו הפקאנים שאהבתי לאכול בשוק ותלתלים בגוון בו דמיינתי שלג, התנתקה מאחד המעגלים והתקרבה אליי. שמלותיה הורודות מרפרפות סביבה, כתר זהב מעטר את ראשה. תווי פניה היו מאורכים, שפתיה אדומות כמו דם ניגר, צווארה עדין וגבוה. משב של רוח הסיט תלתל חיוור וחשף אוזניים מחודדות. היא חייכה אליי, מגלה שיניים חותכות ארוכות כמו ניבים. כתר הזהב שלה הבהב לרגע והפך לזוג קרניים קטנות, נוצצות, שצמחו הישר משערה.

היא כמעט והגיעה אליי, חיננית כמו פרח נופל, מושיטה לי יד מרחוק ומזמינה אותי בלי מילים להצטרף.

וכל מה שרציתי היה לקחת את ידה הכהה, לאחוז בה, להיכנס מבעד לשער ולהפוך לחלק מהחגיגה. ואז קולה של אמי נשמע שוב. "איתן…" והפעם זה היה נואש וכבד ועל סף בכי. שבור. 

לא יכולתי להשאיר אותה כך – בודדה ותוהה להיכן נעלמתי. ומה אם לעולם לא אראה אותה שוב? אם אכנס לארץ הזו, שתחת הגבעה, אוכל לצאת בכלל? המחשבה שלא אראה אותה שוב קרעה אותי מבפנים בכאב שמעולם לא הרגשתי לפני. מאוחר יותר אדע להגדיר את ההרגשה הזו – התחושה כאילו מישהו עקר את ליבך ואז מערך אותו בין ידיו לנגד עיניך, כשברון לב.

"איתן…" שמעתי את הדמעות בקולה. 

עצמתי עיניים למול האש והריקודים והתלתלים בצבע בו דמיינתי שלג, והסתובבתי לאחור, חוזר להיות הילד הטוב שתמיד הייתי. לא יכולתי להשאיר אותה לבד, לא אחרי כל הפעמים שאמרה שאני כל מה שיש לה. לא אחרי שקולה נשמע ככה, כאילו שברתי אותה לפיסות שאי אפשר לחבר בחזרה. התחלתי לרוץ, עיניי עצומות כמחסום נגד הפיתוי, נגד ההזדקקות שפעמה בי, נגד התשוקה להצטרף למעגל, שמשך אותי כמו שמגנט מושך ברזל. עקבתי אחרי הקול של אמא, המוכר לי יותר מקולי שלי. הריח של אש, של יסמין ושל ערער, אפף אותי עד ששבתי לזרועותיה מלאות החשש.

הזיכרון כמעט ונשכח ממני, נמחק ממני בגל רגשותיה של אמא, בפעילות האינסופית של הילדות, עד שהרחתי שוב את התערובת הייחודית של עשן ויסמין וערער. ואז הזכרונות עלו בי מחדש, שבים, מתנפצים עליי כמו גלים על החוף. לא שיתפתי אף אחד ברגעים שעלו בי מחדש כמו בועות בשמפנייה. ידעתי שאיש לא יאמין לי, כי אני בקושי האמנתי לעצמי. הייתי ילד בעל דמיון מפותח, והזיכרון היה בעיקר תערובת של תחושות וריחות ורצונות צלולים כמו השמש. רק כששבתי אל התל, רץ בשביל ההיקפי וחולף בין שתי בסיסי הגבעות, רק כשנגעתי בעפר הגבעה, איפה שבלילה אקראי באמצע האביב נפער שער עטור פרחים, האמנתי לעצמי. האמנתי לעצמי בביטחון הבלתי מעורער שהיה מנת חלקם של הגאונים. מנת חלקם של הגאונים, ושל המטורפים. 

המחקר שלי על פיות, קסם, אלפים, הארץ תחת הגבעה, מעגלי פיות, שדונים, פיי, בני העם, מחזור הירח, תילי פיות, שיקויים, בני העם היפה, מכשפות וגובלינים היה מעמיק, מתיש ואינסופי. הביטויים האלו הפכו להיות חלק מאוצר המילים שלי, שאיש לא הבין, פרט לאמי – שהייתה מאושרת לראות אותי מתעמק בהיסטוריה, גם אם לא באותו האופן בו היא עשתה זאת.

בזמן התבגרותי היו שתי שאלות שרדפו אותי ללא מנוח. הראשונה הייתה איך אגיע לארץ שתחת הגבעה שוב, והשנייה הייתה, איך, בדיוק, הגעתי לשם מלכתחילה. מפני שהפיות, הגעתי למסקנה לבסוף שהם אכן היו פיות, היו פולקלור אירופאי בעיקרו. לא ישראלי, יהודי או מזרח תיכוני. תהיתי אם ייתכן שהן היגרו לכאן בתקופה ההלניסטית או הצלבנית, ונשארו לחגוג במבנים ששרדו זמן רב  אחרי האנשים שבנו אותם. יתכן שפיות רוקדות בהריסות שהתפרשו תחת העיר העתיקה ובתוך שכבות התל, מחוללות בין צללי העבר ומפתות בני אנוש כדי שימותו בעולמם הקסום. ייתכן, כמובן, שהשער חצה לא רק עולמות, אלא גם מרחב, והארץ שראיתי בכלל שכנה באי נידח באירלנד או בוויילס הפראית. או מתלת לאדמה או בים או בירח. אך לא הצלחתי לגלות כיצד נפתח השער, ולמה, ואיך אצליח למצוא אותו שוב. כי אף על פי שידעתי מהמחקר שלי שלו הייתי עובר דרך השער הייתי רוקד עד שרגליי היו מדממות ודעתי נטרפת עליי, שלעולם לא הייתי רואה את אמי שוב, עדיין רציתי לחזור לשם. רציתי את העונג הפשוט, את התשוקה והחופש שהסתחררו באוויר ועטפו את הכל כמו ערפל. את השכחה. דברים שהיה כל כך קשה להשיג בעולם האמיתי. רציתי לרקוד עד שאדמם. וכשהזמנים היו קשים במיוחד, רציתי לרקוד עד שאצנח על הקרקע, חסר נשימה ודופק, בלי שראיתי את העולם האנושי שוב. 

נערים אחרים אולי חושבים על התאבדות כאשר העולם הזה נהיה עבורם יותר מדי. אולי הם חולמים על חתיכת מפרקי ידיהם, נשארים מתחת למים יותר מדי זמן, חושבים על תחושת החבל סביב צווארם או על הערפל הנעים של יותר מדי כדורים ואלכוהול. 

אני נמלטתי אל הפיות, חולם על הילולות ועל ריקודים ועל אש לוהטת באדום וכחול וסגול. על ריח של ערער ויסמין ועל מחולות בזרועתיהם של פיות. ליתר דיוק, על זרועות של פיה ספציפית אחת. הפיה שהושיטה לי את ידה לפני שחגתי על עקבותיי וסבתי לאחור. פיה עם תלתלים בגוון בו דמיינתי שלג, עור כהה כמו פולי קפה, עיניים כחולות כמו אוקיינוסים ואבני ספיר, גוף דק וארוך עטוף בבדים ורודים שריחפו כאילו יש להם חיים משלהם. בחורה עם אוזניים מחודדות, זוג ניבים קטנים בשיניים העליונות וקרניים בוהקות כמו כתר שעיטרו את ראשה. פרצופה רדף אותי מאז אותו יום בתל, בגיל אחת עשרה. יפהפייה ושמיימית ובצד השני של השער, מושגת כמו השמש.

ואז התבגרתי, כמו שמוכרח היה לקרות. השארתי, או נטשתי, את אובססיית הנעורים שלי מאחור. למדתי על בשרי שלעולם לא אוכל לרכוש חברים או להיות נורמלי כל עוד אמשיך עם סיפורי הפיות שלי. ובכור ההיתוך של הצבא, העדפתי להיטמע. הלכתי לאיבוד בטירונות, במחיקת הזהות העצמית שלי. הפכתי להיות רק עוד בורג במערכת. אהבתי את מתיחת גבולות גופי, כמעט עד תשישות מוחלטת. את תחושת האחווה, שלא הייתה לי לפני בשום מקום אחר. אהבתי את כובד הרובה בין ידי, את מתח הפעולות, וכשהגיע זמני, אהבתי גם לתת פקודות. ולכן חתמתי קבע, נשאר עוד זמן בחור בדרום ואז בגבול לבנון.

אז מה עם זה בא על מחיר חלק ממני? חלק שנאלצתי להחביא ולזנוח מאחור, חלק שסגרתי בקופסה שלא העזתי לפתוח? זה היה בסדר. זה לא היה חלק גדול כל כך ממני. זה לא היה משמעותי וכואב. לא צרחתי לפעמים מבפנים, כי למדתי איך להיות מבוגר. ובשעות הלילה האפלות, בהן רק בדידותי אירחה לי חברה, לא רציתי לברוח חזרה הביתה, אל התל, לדקלם לחשים תחת הירח המלא ולקוות שאחד מבני הפיי יפתח עבורי שער.

ואז אמי מתה, ודבר מזה כבר לא שינה.

כשזה קרה, לא ראיתי אותה כבר שלושה חודשים. בהתחלה זה היה בגלל כמה שבתות שהייתי צריך לסגור, ואז קורס, ואז הגזרה התחממה ואני הפכתי להיות מכונת מטלות שלא נחה. פשוט לא היה זמן. ומפה לשם זה הפך לחודשים לא בבית, שהעדכון היחידי שאמי זוכה לקבל היה סמס קצר של 'אני בסדר' ומדי פעם שיחות של עשר דקות שהצלחתי לגנוב לפעמים בשישי בערב. 

מכונית התנגשה ברכב שלה בדרך הביתה מחיפה. היא הובלה לבית החולים רמב"ם ונפטרה שם מפצעיה, לפני שאפילו הספקתי לצאת מהבסיס. היא מתה לבד, בלי אף אחד שאוהב אותה שיהיה שם לאחוז בידה ברגעים האחרונים. בלי שראתה אותי חודשים וכשהיא בטוחה שלא אכפת לי. 

באותו הרגע שנאתי את עצמי ואת צה"ל ואת הנהג שנתקע בה ואת העולם שאפשר את זה. השנאה בעבעה בי כמו הייתה קדרה שמכשפה מרושעת רקחה בה שיקוי זדוני, שיכול לגרום להרס העולם כולו.

חזרתי הביתה, אל ריח המלח והשאון השקט של העיר וצורתו המעורפלת של הכרמל באופק. חזרתי אל עכו, אל שנות ילדותי, אל הבית שלעולם לא יהיה שוב ביתי. אמי נקברה בבית העלמין, בנוכחות מה שנראה כמחצית מהעיר. אבל ככל שכמות האנשים גברה, כך הרגשתי יותר בודד. לא רציתי להישאר בבית הקברות, עם הרב והאנשים והדמעות שעל פניהם, שאני הייתי צריך להזיל. עם כל המילים היפות והזכרונות והרגעים הקטנים שאנשים שיתפו בהספדים, והיו שייכים לי.

ברגע בו יכולתי, לאחר שהארון הונח באדמה וכוסה, ברחתי. מהמון האנשים שחיפשו אותי כדי לנחם במילים ריקות מתוכן. מחיבוקים מנשים שחשבו שהן מכירות אותי ושזיכרון אמי שייך להם כמו שהוא שייך לי. האשמה אכלה אותי מבפנים, כמו הייתה זאב שטרף את החלקים הטובים שבי, פיסה אחר פיסה. הייתי צריך להיות שם. הייתי צריך לחזור ולא לחתום קבע. הייתי צריך להיות בן טוב יותר, הייתי צריך להיות שם. לו הייתי שם, היא לא הייתה נוהגת, היא אולי בכלל לא הייתה נכנסת למכונית הארורה. הייתי צריך להיות שם, ולאחוז בידה.

לא רציתי, לא יכולתי, לחזור אל הבית שלא היה בית בלעדיה. הוא יהיה מלא באנשים שבאו לשבעה, אנשים שימחקו ממנו את נוכחותה. במקום זה ברחתי אל המקום אליו תמיד הלכתי כדי לברוח, במקום אליו הלכתי עם אמא, המקום שהיה יותר בית מהבית, המקום שהיא תחזור לרדוף, לו תהיה רוח רפאים.

ברחתי אל התל, מטפס על הגבעות בלי אוויר. שוב אדר, קלטתי כשהרוח הצליפה בבגדיי, מביט מטה על עכו שנפרשה מולי כמו מפת מבצעים תלת ממדית. וקר מספיק כדי שאזדקק לג'קט. היה מגוחך לחשוב על הדברים האלה כשאמי איננה, ולעולם לא תגיד לי שוב לקחת סוודר לפני שאני יוצא מהבית. 

רצתי מטה, רומס את הדשא, מקווה שאין איש באזור, שכן עם הדם שגעש באוזניי והדמעות שמילאו את עיניי, לא אראה אותו לפני שיהיה מאוחר מכדי להתחמק ממנו. קרסתי בייאוש על בסיס אחת הגבעות, מעורסל בעיקול הקרקע, וכיסיתי את עיניי בקפל זרועי. הייתי רחוק מספיק כדי שהכביש יהפוך להמיה רחוקה, כמו גלים המכים בחוף. הנחתי יד על עיני כנגד השמש, וכנראה שנרדמתי. 

אני מתעורר מרוח קלילה על פניי ומריח של סיגליות, שכלל לא גדלות בעכו, ובטח שלא בתל. אני פוקח עיניים אל רפרוף עדין ותחושה לא ברורה שצופים בי, מביט אל כחול אינסופי שלרגע אני בטוח שאני פשוט בוהה בשמיים. ואז אני ממצמץ והכחול הופך להיות שתי פיסות מהרקיע שמשובצות בפנים נשיות כהות. עיניה הן כחול כחול כחול שבוהה בי באינטנסיביות מלחיצה, פניה קרובות אלי מספיק כדי שאחוש את נשימותיה. היא מזנקת לאחור במהירות ונעמדת, צללית כהה כנגד השמש, מוקפת בהילת תלתלי פלטינה. 

אני מתרומם לישיבה במהירות האפשרית, סוקר אותה באינטנסיביות לא פחותה. משהו מהדהד בי, כמו פעימה של פעמון לאחר שמכים בו. לו זה היה אפשרי, הייתי אומר שאני מכיר אותה. אבל אני לא זוכר שראיתי תלתליי פלטינה בצבע הלא טבעי הזה, בגוון בו דמיינתי שלג במשך שנים. עד שראיתי אותו בפעם הראשונה בגבול לבנון, עוטף את הבסיס במעטה דקיק של אבקת סוכר. 

אני מתכוון לעמוד כדי לדרוש ממנה תשובות. לא רק מדוע הייתה קרובה כל כך אלי עד שחשתי את נשימותיה, אלא גם מי היא, ולמה היא נראית לי כל כך מוכרת, לעזאזל. אבל איני עושה דבר מכל זה, אלא רק בוהה בה ממקומי על הקרקע, מנסה לפענח אותה. 

תווי פניה עדינים, עם עצמות לחיים רכות וסנטר מעט מחודד. שפתיה אדומות כאילו שתתה דם, אפה קטן ומדגיש את הכחול הבלתי אפשרי של עיניה, כמו הים הנשקף מחלון חדר ילדותי. עורה חום כמו פולי קפה ואדמה לחה, ממוסגר בתלתלי פלטינה פראיים, שגולשים הרבה מעבר למותניה ןומעוטרים בכתר זהב. שמלתה חושפת את כתפיה, מרפרפת סביבה כמו כנפיים וזולגת בגווני שקיעה עד כפות רגליה היחפות. יותר סביר שהיא הזיה, יציר דמיוני, מאשר בחורה אמיתית. היא יצור שעשוי מחלומות ותשוקות ומהרגעים בין ערות לשינה. השמש שצונחת סביבנו רק מגבירה את הרושם שהיא דמיון שחולץ מתוך ראשי, כמו אתנה שפרצה מראשו של זאוס. אבל היא נראית כל כך, כל כך, מוכרת. אני מכיר את כתר הזהב הזה, את ניצוץ העיניים הללו, כן ראיתי את התלתלים החיוורים האלו בעבר – שיער בצבע שאף בחורה לא נולדת איתו. וככל שהצללים גולשים סביבנו, ההרגשה הזו מתחזקת.

ואז משב רוח מרים קווצת שיער אקראית, וחושף אוזן ארוכה מהרגיל, עם קצה מחודד. קצה מחודד כאילו היא טינקרבל בארץ לעולם לא או אלפית משר הטבעות. ברגע שאני מבחין בזה, אני מסתכל שוב על הכתר שלה. הוא נשאר כתר, בוהק בקרניים האחרונות של השמש. אבל אז אני מסיט מבט ומביט בו באלכסון, מקצה שדה הראייה שלי, והוא מהבהב להופך לזוג קרניים קטנות וזהובות. 

אני מזנק לעמידה, רוצה להגיד משהו, את הדבר המושלם, אבל לא מצליח להוציא מילה. היא מחייכת, חושפת שני ניבים קטנים בשיניים העליונות שלה.

היא יפיפייה ומושלמת ובאמת יציר דמיון. היא ההזיה שרדפה אותי, בימים לא פחות מבלילות. היא הזיכרון הראשון שעלה בי כאשר שאפתי את ריח היסמין והערער בחנות תבלינים עלומה בירושלים – עיניים כחולות כמו האוקיינוסים, תלתלי פלטינה ואוזניים מחודדות. אז היא לבשה שמלה ורודה וחוללה עם בני עמה, אז הצללים שהבהבו על פניה בקעו מאש סגולה – כחולה ולא השמש השוקעת. לפני יותר מעשור, היא התנתקה מהמעגל והושיטה לי את ידה, מזמינה אותי לעבור מבעד השער ולהצטרף למחול. אז קולה של אמי, שקרא בשמי נואשות, מנע ממני לעשות זאת. אבל עכשיו אין דבר שימנע את זה ממני.

"ידעתי!" סוף סוף מילה מצליחה לצאת מבין שפתיי. "ידעתי!" אני חוזר. כי מאחורי כל המחקר, מאחורי האובססיה של הילד בן החמש עשרה, מאחורי ההסתרה מדעת של הנער בן השמונה עשרה שהתגייס לצה"ל, תמיד היה את אותו החשש. למרות האמונה הבוערת שלי, למרות הביטחון שהשער תחת הגבעה היה אמיתי, מה אם המצאתי את זה? מה אם הייתי כל כך נואש לבריחה, שהמוח שלי איגד את המעט שידע על פיות ויצר עבורי את הארץ תחת הגבעה?

אבל המילים שנשרו מבין שפתיי מנתקות אותנו מהבהייה ההדדית שלנו. ולרגע השקיעה היא אדומה בלבד, כי הכחול המועט שנשאר בשמיים זוקק לתוך העיניים שלה. אני מקווה, מתפלל, משתוקק, שהיא תושיט יד, כמו שעשתה לפני שנים, בשעת ערביים אחרת, לילד בודד שאהב לרוץ. אך בניגוד לילד שהייתי, אני אאחוז בידה ואקבל את הצעתה. אצטרף למעגל הפיות שלה וארקוד עד שרגליי יקרסו תחתיי.

אבל היא אינה עושה את זה, או שואלת אותי מה אני עושה כאן, או כל דבר אחר שאני רוצה שתעשה. במקום זה היא בורחת, חגה לאחור במערבולת של זהב לבן וסגול ומתחילה לרוץ.

בלי לחשוב, אני מזנק אחריה, רודף אחרי הצל שלה. כי לא ייתכן שהפנים שאליהן השוויתי כל בחורה שראיתי, שחירבו יותר ממערכת יחסים אחת, הפנים שיובילו אותי לארץ תחת הגבעה, הפנים שלא היו יציר דמיוני כלל וכלל, יעלמו אפילו בלי שאנסה להשיג אותן. 

אני רץ בעקבותיה על השביל ההיקפי, שוב ילד בן אחת עשרה שרודף אחרי הצללים. החושך צונח סביבנו ועוטף אותנו, מדליק את הכוכבים בשמיים. איני רואה אותה – החלק הזה של השביל חסר פנסים, אבל אני שומע את נשימותיה הכבדות מעט, את צליל רגליה המכות בעפר. מדי פעם מתווסף לזה הבזק של בד כחול או תלתל בהיר או ריח של סיגליות, שמאותת לי שאני בכיוון הנכון. 

היא פונה שמאלה במהירות כזו, שאני כמעט מפספס אותה, אבל שיער השלג שלה בוהק יותר ממגדלור בלב ים, ואני שועט אחריו. אנחנו עכשיו במסדרון הצר בין שתי גבעות, שמתנשאות מעלינו כמו מכשף שוחר רע. פס דק של שמיים מלוכלכים מציץ בין פסגותיהם, בקושי נראה כחול בגלל זיהום האור. צליל גבוה ויבבני נשמע, וברגע הראשון אני בטוח שזו הרוח השורקת בין התלים. אבל אז הצליל מעיר זיכרון ישן בתוכי, וכשמצטרף קול עדין ורוטט לצלילים הגבוהים, אני מבין שאני מכיר את השיר. זו אותה המנגינה שזימזמתי בלי דעת כל פעם שהייתי לחוץ, ואיש לא הבין מאיפה היא הגיעה. אותה מנגינה ששמעתי לפני עשר שנים, בין שתי הגבעות הללו, במקום הזה בדיוק. 

אני עוקב אחרי המוזיקה עכשיו – תערובת של כלי נגינה שאני לא מזהה ומילים בשפה שאיני יודע, יותר מאשר אחרי פיית הסיגליות שרדפה את חלומותיי. שיערה עדיין בוהק באפלה לפני, ואחרי עוד כמה צעדי ריצה, אני מבין שהוא פסק מתזוזתו. היא נשענת על עפר אחת הגבעות, חיזיון תעתועים של יופי ושל שלמות. בוטיצ'לי היה מקנא שלא צייר אותה, ואן גוך היה כורת לעצמו את האוזן השנייה כדי לזכות לאייר את דיוקנה. חיוכה, בעל שני הניבים הקטנים, מתחרה בזה של המונה ליזה, וראוי אף יותר לעטר את קירות הלובר. 

ליבי פועם מהר יותר כשאני מבין שהיא נעצרה כדי לחכות לי. בחיוך זדוני היא מניחה את ידה על צד הגבעה ומתחילה לשיר בקול נוגה. קולה הוא סופרן גבוה ומתוק, שמתעקל סביב המילים שאיני מכיר ומשתלב באופן מושלם עם המנגינה המהדהדת סביבנו. תחת ידה וצליל קולה ענפים ירוקים צומחים במהירות מהעפר, מתפתלים ומתעקמים, עד שהם מתנשאים לגובה ויוצרים קווי מתאר של דלת. פרחים מנצים על הענפים, הבזקים של ורוד וסגול. הם רק ניצנים קטנים, אבל קולה נהיה מהיר וקשה יותר, עט עליי כמו הגאות אל החוף, והפרחים מגיעים למלא פריחתם כמו היו סרט בהילוך מהיר. כשהם מסיימים קולה מגיע לשיאו בצליל שמרגיש אינסופי וגורם לי להרגיש כאילו דרכתי אקדח – מכווון מטרה, מעט חרד ושהכל פתאום ברור וחד. ואז העפר תחת ידה נעלם, פשוט מתפוגג, והיא מנערת את שיערה לאחור בתנועה שחצנית. בלי להעיף לעברי מבט היא עובר תחת קשת הענפים, אל הארץ שתחת הגבעה.

בהיסוס, בחרדה, אני מציץ מעבר לשער, מפחד שלא אראה דבר, או שאראה ואתאכזב. אך בצד השני יש קרחת יער מלאה בפיות ובקסם. העצים התמירים מעוטרים באשכולות של פרחים ואבני חן, שזוהרים בכחול חיוור שמזכיר לי את תמונות 'ים של כוכבים' שראיתי פעם – חופים באיים המלדיביים שזוהרים בכחול, כאילו ברקים כלואים בתוך המים. היה לזה הסבר טבעי, כמובן,  משהו שקשור לפלנקטונים. אבל אני בזמנו התעניינתי בכך מפני שזה נראה כמו קסם. 

המוזיקה אמנם בוקעת מהשער, אך איני מצליח לאתר את מי שמנגן אותה. אין אף רביעיית מיתר עטורת כנפיים וקרניים שמפיקה צלילים גבוהים או נערות גבוהות קומה וחינניות מדי, ששרות בעודן חגות בזרועות בני זוגן. בשולי קרחת היער עומדים שולחנות שנראים כאילו מישהו שיכנע את העצים לגדול למשטח ישר, ואז הניח עליהם ערימות של פירות, דבש ויינות בצבעים רעילים. הכלל הראשון, תמיד, בכל אגדה, פולקלור או סיפור עם על פיות, אמר שאסור לאכול מהאוכל שלהם. ברגע בו אכלת ממזונותיו של בני העם היפה, לא יכולת לברוח. נשארת לרקוד איתם תחת הגבעה לנצח, עד שצנחת מת על אדמת היערות שלהם. החלק הנבון שבי מזהיר אותי שעליי להתרחק מן השולחנות האלה, למקרה הלא סביר שארצה לברוח. אך החלק בי שרוצה לשכוח אומר לי למצוא את כוס היין הקרובה ולשתות אותה עד תום.

בחלל הנותר רוקדים אינספור פיי, גברים ונשים גבוהים וחינניים, עם שיער ועור בכל גוון אפשרי – ירוק דשא, כחול שרוף, ארגמן ערביים. הם רוקדים בטירוף חושים, בפראות, פסיכודליים בתנועתם. איני מצליח לאתר את פיית הסיגליות בין המון הרוקדים, לא משנה כמה אני מחפש. באוויר עומד ריח של ים, מתיקות של חורף, חריפות קלה של צמחי תבלין, והריח שבכלל הביא אותי לכאן, של ערער ושל יסמין. 

אני על הסף, מהסס להיכנס. פרח סגול בודד נתלש מענפי השער הקלועים ונושר על שערי. אני לוקח אותו, מצמיד אותו לאפי. אני יכול לסוב לאחור עם הפרח הזה בידי, הוכחה לכך שדמיונותיי הם אמיתיים. אני יכול לחזור אל החלל הריק שהיה ביתי, להתמודד עם כל האנשים שמחכים לי שם, וכאשר זה יהיה יותר מדי להצמיד את עלי הכותרת האלה לאפי ולהיזכר בשער תחת הגבעה. אני יכול לשוב הביתה, עם פרח קסם בידי, להיות הילד הטוב שאני צריך להיות, הילד הטוב שתמיד הייתי, ולהמשיך להיות בן אדם אחראי ובוגר והגיוני, כמו שהייתי בגיל אחד עשרה. לנוס מכאן כל עוד אני יכול, להמשיך את חיי ולהכחיש, כמו שעשיתי בשנים האחרונות, שפיות רודפות את שנתי.

אני רואה את העתיד הזה בבירור. אני אהיה אמיץ ואחייך אל כל החברות של אמי, אשוב אל הצבא ואשאר שם עד שיכריחו אותי לעזוב. ואז אני אמצא בחורה חמודה, אמנית אולי, או מתמטיקאית שתשאיר אותי על קרקע, ואנחנו נקנה בית בפריפריה ונעשה שלושה וחצי ילדים. יהיו לנו קצת חובות, עבודה עד ארבע והרבה יותר מדי חפצים. כל שנה ביום הנישואים שלנו אני אגיד לה שאני אוהב אותה, ואשתדל להתכוון לזה. אני אשתדל כמיטב יכולתי, וזה לא יספיק. ואני אאלץ להסתיר לנצח את זה שבחורה דמיונית, שראיתי בדיוק פעמיים, פוקדת את חלומותיי כל לילה. ואנחנו נזדקן ביחד, עטופים במעטה של תשוקה מזויפת ואהבה מכורח המציאות, עד שאחד מאיתנו ימות קודם.

וכאילו המחשבה עליה זימנה אותה, היא צצה מתוך הכאוס – פיית הסיגליות שלי. חיוך טורפני על פניה, קרניה נוצצות כמו שמש הזולגת אל הים. היא אוחזת בידה הכהה כוס זכוכית גבוה מלאה בנוזל אדום, שבאותה המידה יכול להיות יין, דם או מיץ פירות. היא שותה את המשקה בלגימה אחת וזורקת את הגביע מאחוריה בחוסר תשומת לב. שאריות הנוזל נוצצות על שפתיה כמו גרעיני רימון אדומים מגנה של פרספונה. ואז היא מושיטה לי את ידה שהתפנתה, מזמינה אותי להיכנס.

ואני ילד בן אחת עשרה שלא יודע כלום, ששומע את אמא קוראת לו. ואני גבר בן עשרים ושתיים שכבר הרג אנשים בשם מדינתו, שאיבד את אימו ולעולם לא יראה אותה שוב. העתיד שאני רואה בעיניי רוחי מתנפץ לרסיסים כמו מראה שאגרוף זועם פרק עליה את רגשותיו. כל מה שאני רוצה זה לאחוז ביד המושטת שלה, ולשכוח. 

ואת זה בדיוק אני עושה. אני בוחר עבור עצמי, הפעם. לא עבור צליל קולה של אמא, הד חושש שרודף אותי. לא בגלל מה שאני אמור לעשות או להיות או לחשוב. לא בגלל מה שאני צריך או בגלל מה שהגיוני או בגלל שפיות הן לא אמיתיות. אני בוחר בשביל הילד בן האחת עשרה, שוויתר על מה שרצה כדי לא להשאיר את אמא לבד ועבור המתבגר בן החמש עשרה שסבל מבריונות בגלל האובססיה שלו לפיות. אני בוחר בשביל הנער בן השמונה עשרה שהתגייס לצה"ל באימה, שבחר לנעול את החלקים שלו שהחברה לא אהבה בתוך קופסה. קופסה שהעלתה חלודה במרתף הנפשי של הגבר שהפכתי להיות. קופסה שאני פותח עכשיו, ארון הקבורה של תשוקותיי ושל תקוותי. אני מנפץ את המנעול העשוי ברזל. עשוי ברזל, כי ברזל, כמובן, מרחיק את הפיות. אני משחרר לחופשי את חלומותיי. איני חושב על השלכות, על אחריות, על מוות ועל דם. איני חושב על מכוניות, על קברים או על הבית. אני לוקח את ידה, בוחר עבור עצמי, עבור מה שאני יודע שיהפוך אותי למאושר. מפני שאושר הוא בחירה. ואיני מוכן לנטוש את חלומות ילדותי רק בשביל החלל הריק שהיה ביתי ועבור עתיד בנאלי, שאני שואף אליו רק בגלל שאמרו לי שזה מה שאני צריך לרצות. מפני שכל מה שיש לנו זה ההווה. וההווה הוא כאב וצער ואובדן, אבל הוא גם ידו החמימה של חלום, האוחזת בידי ומושכת אותי דרך השער אל ארצם של בני העם היפה, אל הארץ שתחת הגבעה.