"אני חייבת לנסוע." אמרתי.
"אוקי, תסעי, אבל למה להודו? כאילו, באמת? הודו? זה כל כך…"
"קלישאה?"
איתן לא ענה.
"אני יודעת. אבל, ת'אמת, זה פשוט בגלל הכסף. הכי זול שם. ביוקר מחיה, אין על הודו."
הוא חייך בזוית הפה.
"ראיתי את החיוך הזה.
תשמע, מה זה משנה? העיקר שאני לא אהיה כאן, העיקר שאני אוכל לחשוב קצת בשקט. ואני אחזור מהר. אני מבטיחה, לא יותר מחודשיים."
"את אומרת את זה כאילו זה מעט."
"זה באמת מעט."
"לא נכון."
"אני פשוט חייבת. אני מבטיחה שזה יעבור מהר. אני אפצה אותך, אני… אתה לא תרגיש את הזמן עובר… "
"ומה אני אעשה כאן בלעדייך? חשבת על זה?"
"אתה תמשיך בחיים שלך, תעבוד, תבלה עם המשפחה והחברים. מה הבעיה? צ'יק צ'ק ואני בחזרה בארץ."
הויכוח הזה נמשך עוד חצי שעה בערך עד שהרמתי ידיים ואמרתי- "די. אני הולכת לישון. תחשוב על זה קצת ונמשיך לדבר מחר." אבל גם למחרת הוא ניסה לשכנע אותי שאני יכולה לחשוב בשקט גם כאן, בבית, איתו. הוא ניסה להגיד לי שיהיה בסדר ואני אמצא משהו, אבל אמרתי לו ששנה זה באמת מוגזם, לשבת בבית ולא לעשות כלום. שנה זה הרבה יותר מדי זמן בשביל לחפש את עצמי בבית ולא למצוא. אני חייבת לשנות מקום כדי שאולי גם המזל שלי ישתנה. הוא שוב אמר לי שאני חושבת בקלישאות. אבל זו האמת, התעקשתי. והויכוח המשיך שוב.
הוא המשיך עוד ועוד, אפילו שכבר היה לי כרטיס טיסה ודרכון ביד. אפילו שכבר חיכה לי חדר במלון בדלהי. אפילו עד שדה התעופה. עד השניה האחרונה הוא עוד חשב שיוכל לשכנע אותי לא לנסוע. אבל לא יכולתי. הנשמה שלי כבר הייתה שם.
נפרדנו בחיבוק והרגשתי איך איתן מגייס את כל הכוחות כדי לא להזיל דמעה.
"אני אוהבת אותך." אמרתי לו תוך כדי החיבוק. "אני כבר מתגעגעת."
"אז אל תסעי." הוא לא יכול היה להתאפק, למרות שקולו כבר היה פחות נחוש, רפה.
כשנחתתי בדלהי הרגשתי כל כך לבד, כמו שמזמן לא הרגשתי. היה חם כמו אילת באוגוסט. לפחות עוד לא היה לח בשעה זו- שתיים לפנות בוקר. שדה התעופה היה ריק יחסית, ואני ניגשתי לאחד מדלפקי הצ'יינג', החלפתי קצת דולרים לרופי והלכתי לתפוס מונית.
בבת אחת, חזרתי 10 שנים לאחור. כאילו הן לא חלפו, עמדתי כאן, בעמדת המוניות, עם כמה אנשים שהיו איתי בטיסה, עם התיק הענק על הגב. הפעם, שלא כמו לפני עשר שנים, כבר הייתי לבושה בבגדים רכים ומתנפנפים והתיק שלי היה אמנם גדול אבל ריק למדי. גם לא לקחתי מונית עם עוד ארבעה אנשים בשביל לחסוך וגם לא נסעתי למיין באזאר. נכנסתי למונית שחורה ונתתי לנהג את כתובת המלון שהזמנתי מהארץ. הוא נענע בראשו כמו שההודים עושים והדמעות החלו לזרום על הלחיים שלי.
"ווט איז דה מאטר מאדאם? ווי אר יו קריינג?" שאל.
"נת'ינג. פליז, ג'סט גו."
כשהגעתי לחדר, מיד שלפתי את המחשב הנייד שלי והתחברתי לרשת האלחוטית של המלון.
השעה בארץ הייתה 7 בבוקר וקיוויתי לתפוס את איתן לפני שהוא יוצא לעבודה. אבל הוא לא ענה לי בסקייפ. אחרי חמישה צלצולים סגרתי את המחשב והתמוטטתי על המיטה, עם הבגדים והכל. התגעגעתי כל כך שהרגשתי כיווצים בלב, אבל העייפות גברה על הגעגועים ונרדמתי.
במלון שלי לא היו ישראלים, והכי טוב, לא היו תרמילאים ישראלים. הפעם, אמרתי לעצמי, אני אעשה את זה כמו שצריך. אני אטייל כמו טיילת אמיתית, לא בישראליאדה, לא למקומות הכי תיירותיים וממוסחרים שיש. אני אעשה את זה כמו שצריך, בסטייל, ובשקט. אבל בבוקר נאלצתי בכל זאת להגיע למעוזם של בני ישראל בני ה-20+, כי למרות כל הדברים הרעים שהיו בלבי עליהם, הם ידעו להשיג מחירים טובים. לכן הלכתי למיין באזאר לקנות כרטיס אוטובוס לדרמסאלה. חבורת צעירים שפתחה את הבוקר עם גאנג'ה, בבגדים הודים רחבים ודקים, ישבה מחוץ לאחד ממשרדי הכרטיסים המרכזיים במיין באזאר, זה ששכן בקומת הקרקע של אכסניית "סאנשיין גסט האוס" המציע לאורחיו הקמצנים חדרים קטנטנים ללא מזגן ועם שירותים דולפים, משותפים לכל הקומה.
לא רציתי שאף אחד ישאל אותי בת כמה אני, או מה אני עושה בחיים או למה אני כאן. רק רציתי שיעזבו אותי בשקט. מצידי, להעביר את הטיול כולו בדממה. לשכוח בכלל מה זאת עברית. לשכוח איך להגות מילים ולנסח משפטים. רק שקט.
ובאמת, אף אחד לא פנה אלי. שלא כמו בפעם הקודמת, לא הכרתי אף אחד. לא פתחתי בשיחה המייגעת של "מאיפה את/ה" ולנסות ולהגיע לאיזשהו קשר מרוחק ומגוחך ככל שיהיה.
רובם היו בדרך לרישיקש. בדיוק כמוני בפעם הקודמת. הפעם החלטתי לקנות כרטיס לדרמסלה. אולי אפגוש את הדאלי למה שישרה עלי מחוכמתו? הסיבה הייתה לא לחזור על עצמי. לנסות מקומות חדשים ודברים חדשים. מה הטעם לחזור בדיוק על אותו המסלול שעשיתי אז? להשוות כל הזמן בין עכשיו לפעם הקודמת? די, אני חייבת להפסיק עם זה.
האוטובוס נראה רע. הוא היה פעם כחול, ואילו עתה, צבעו הפך לאפור מתקלף. התיקים הועמסו על הגג בעזרתו של נער הודי צנום. כשהוא סיים הוא ירד וביקש טיפ. כל התרמילאים התעלמו ממנו, הסבו את פניהם והמשיכו לדבר ולצחוק ביניהם. אני נתתי לו שני רופי והוא חייך אלי בשיניים מפתיעות בלובנן.
"נמסטה" הוא אמר וקד לי קידה.
"נמסטה" קדתי בחזרה עם ידיים צמודות זו לזו לפני החזה.
האוטובוס היה "אוטובוס תיירים", כלומר לא אוטובוס של מקומיים ולכן, לכאורה, היו אמורים להיות בו תנאים טובים כמו מיזוג אוויר. אבל ידעתי מראש לא לצפות לכך. המיזוג אולי עבד באזור של הנהג, אך שאר האוטובוס היה מהביל כמו סאונה רטובה.
אבל כל כמה שהכנתי את עצמי לכך, הנסיעה הזו הייתה סבל שנגמר רק לאחר שמונה שעות, כאשר הטמפרטורות החלו לרדת והגענו ליעד הצפוני והקריר יותר.
סוף סוף הגיע הרגע המיוחל: ישבתי לי במרפסת של החדר הקטן ששכרתי לי, בערסל. השמש בדיוק שקעה וצבעה את השמיים בצבעים מדהימים. רוח קלילה ויבשה יצרה גלים בשדות שהיו פרוסים לפני. פרה געתה אי שם. ישבתי לי עם רגליים למעלה, נקיה אחרי מקלחת שעשיתי עם דלי באיזה חדרון קטן מאחורה, לובשת שארוואל דקיק ומלטף וגופיה, עם כוס צ'יי חמים ביד, הסקץ' בוק מונח על ירכיי ובידי השניה עפרון רך. אבל במקום לצייר דווקא התחשק לי לבכות קצת. השקט הזה הורג אותי ברכותו. אחרי הרעש של תל אביב, ושל דלהי, פתאום השקט הזה נפרש עד אינסוף ומשום מה, דווקא מעורר כל מיני חרדות רדומות, במקום להרגיע. גם אין פה קליטה, לא של טלפונים סלולרים ולא של אינטרנט, שום דבר. כדי לדבר עם מישהו צריך לרדת למטה לכפר לאחת החנויות הקטנות ולשים מטבעות בטלפון כזה של פעם, או להתיישב מול אחד המחשבים בתוך תא קטן שמעליו כתוב בענק "אינטרנט סאנשיין".
למרות שהשתדלתי להתבודד, בכל זאת אחרי כמה ימים הכרתי כמה אנשים. ישבנו לארוחת בוקר מאוחרת בכפר במסעדת "סאנשיין". נורא מקוריים פה עם שמות של מקומות, גיחכתי לעצמי. אכלתי מוזלי, שניים שיחקו שש בש. הם דיברו על איזה קורס שהם רוצים לעשות. מישהי אמרה שהיא נרשמה לסדנת ויפאסאנה. שתיקה. גיחכתי ביני לביני, מה לה ולשתיקה? היא לא מפסיקה לדבר…
"אני הולכת לעשות את הטרק לעמק צ'מבה." נפלט לי פתאום, משום מקום.
"מה? מה זה?" אמרה הבחורה מהויפאסאנה.
"השתגעת??" אמרו יחד שני שחקני השש בש.
"עכשיו? בעונה הזאת?" התחלחל אחר.
מה יש להם? אפשר לחשוב שהם עשו את הטרק הזה. הרי אף אחד מהם לא מזיז את התחת שלו לטייל אפילו למפלים של דרמקוט, 500 מטר מכאן.
"לבד?" שאלה בחורה נוספת. זו הייתה נקודה טובה. לעשות את כל הדרך הזו ולישון באוהל בגבהים המטורפים של ההרים, זה קצת הפחיד אותי. ובכלל, שאלתי את עצמי, מתי בדיוק החלטתי שאני עושה את זה? הרי זה טרק למתקדמים. עם הרבה בוץ, אבנים, עליות תלולות. מה לי ולזה? מאיפה זה יצא לי? כמעט פרצתי בצחוק ואמרתי להם שמה פתאום, מה, השתגעתי? אבל שתקתי.
"כן, אז מה?" אמרתי לבסוף וקמתי ממקומי. שילמתי בדלפק ויצאתי משם.
מה אני עושה? שאלתי את עצמי בדרך לחדר שלי.
את הסיבה האמיתית למסע הזה לא גיליתי לאף אחד. בקושי הודיתי בה ביני לבין עצמי. רציתי להגיע למקדש העתיק של הכפר Kuarsi. שמעתי מישהו אומר שזה מקום מאד מיוחד ושהוא עבר שם איזושהי חוויה רוחנית עוצמתית. והאם לא זו הסיבה שלשמה בכלל נסעתי להודו? אז מה אם הדרך קשה, אז אני אעשה אותה לאט יותר. ששה ימים במקום חמישה. מה שאפשר. אלך קצת בחושך, עם פנס. מה כבר יכול להיות?
לגבי פרטנרים, עדיין קיוויתי למצוא שותפים לדרך הזו. ללכת את הכל לבד באמת היה קצת מעל ומעבר. לבסוף החלטתי להתייעץ עם סוכנות נסיעות קטנה ששכנה לה למטה בכפר בין מסעדת סאנשיין לבין "פיצה איטליה". זה כמו בדיחה שלא נגמרת, חשבתי.
בסוכנות הנסיעות הורידו אותי לגמרי מהעניין. אי אפשר לעשות את הטרק הזה לבד, את חייבת לקחת מדריך ופורטר שיסחב לך את הציוד, לכל הפחות. והמחיר, אוי ויי לי, מחיר של חודש מחייה בהודו בערך, אפילו יותר. עם קבוצה גדולה של טיילים, זה יכול להיות אולי זול וסביר יותר. אבל מאיפה אגייס חבורה שלמה של טיילים? אפילו אחד לא ראיתי פה בדרמקוט. כולם מסטולים מהתחת ועושים סדנאות מקרמה כל היום…
כשיצאתי משם ועשיתי את דרכי הצרה והפתלתלה לגסט האוס שלי שישב מעל הכפר, נתקלתי באישה הודית מבוגרת. היא רעתה שתי עזים וחסמה את השביל.
"נמסטה" אמרתי לה.
"נמסטה" ענתה לי והצמידה את שתי כפות ידיה מול הלב, אבל לא זזה מדרכי.
"סליחה, אפשר לעבור?" ניסיתי באנגלית.
"את רוצה להגיע למקדש של קוארסי?" שאלה אותי בעברית.
לקח לי כמה שניות לצאת מההלם עד שעניתי חלושות: "כן."
"אני יכולה לקחת אותך." אמרה.
"אבל איך?" שאלתי. איך היא ידעה? ואיך היא תקח אותי לשם? היא נראתה לי ממש מבוגרת, כמעט זקנה אפילו, איך היא תעשה את הדרך הזאת? תעבור את כל ההרים, את הפאס, תשרוד את מזג האוויר המשוגע?
"זה יעלה לך." אמרה.
"כמה?"
"נסע בריקשה לצ'מבה. משם זה יום אחד של טיפוס. את לא צריכה לעשות את כל הטרק מכאן. אני מכירה נהג שייקח אותנו."
"בסדר, וכמה זה יעלה לי?" שאלתי שוב.
"לא כמה, אלא במה." אמרה ועיניה לא משהו מעיני.
"מה זאת אומרת? שאלתי בחשדנות.
"את צריכה לתת לי משהו. אבל את צריכה להבטיח לי מעכשיו ואסור לך להתחרט."
"אוקי, מה זה?"
"את מה שתקבלי במקדש, תתני לי."
"מה? מה זאת אומרת? אני אמורה לחוות שם חוויה רוחנית, איך אני יכולה לתת לך את זה?"
הזקנה משכה בכתפיה. "זו כבר בעיה שלך. החלטה שלך. ותחליטי עכשיו כי אני צריכה ללכת כבר לחלוב את העזים. הן נעשות חסרות מנוחה."
בשלב זה התעלמתי לחלוטין מהעברית המצוינת של האישה הזאת ועברתי לתדהמה מהבקשה המוזרה שלה. למה היא בכלל מתכוונת?
"אני לא יודעת…"
"טוב, איך שאת רוצה." היא משכה בכתפיה וסוף סוף זזה מהשביל.
"רגע, חכי!" קראתי. "רק תסבירי לי למה את מתכוונת…"
"אני לא מסבירה לך שום דבר. להתראות." היא אמרה והמשיכה בדרכה, משאירה אותי המומה.
אני גרועה בהחלטות on the spot. תמיד הייתי. אני אוהבת לחשוב על כל דבר עד הסוף, להכין רשימות של בעד ונגד, להתייעץ עם אנשים. איך אני אמורה לקבל החלטה מוזרה כזו תוך רגע אחד??
"טוב, בסדר!" קראתי אחריה.
היא נעצרה והסתובבה אלי.
"תהיי מוכנה מחר בשש בבוקר. נפגש פה." היא לא חיכתה לתשובה, הסתובבה והלכה.
מחר בשש בבוקר?!
רצתי בחזרה למטה לכפר. אני צריכה לקנות דברים, להתכונן. אולי אפילו לרדת לעיר??? לא יודעת בכלל מה אני צריכה, אלוהים אדירים. איפה הקצב האיטי והשאנטי של הודו?
התיישבתי ליד איזה דוכן של צ'אי וארגנתי את המחשבות. זו נסיעה של יום אחד, אז אפשר להרגע עם הקניות. צריך מים, נייר טואלט, את זה יש לי בחדר. אולי קצת חטיפים, קרקרים וכאלה… כן… קמתי ונכנסתי לאיזו מכולת קטנה ונדדתי בין המדפים המאולתרים.
בשעה שש השמש רק בצבצה בין ההרים. היה שקט מוזר כזה, שבדרך כלל לא שומעים. נדמה היה לי שאני שומעת את החיטה צומחת ממש מתוך האדמה. חייכתי לעצמי והלכתי לאיטי על השביל עם תיק גדול על הגב שלי. לבשתי בגדים חמים ואפילו כובע צמר. היה קר ותיארתי לי שלמעלה, איפה שהמקדש, יהיה עוד יותר קר. בתיק היה לי גם מעיל גשם, למקרה שירד, מקרה די סביר אפילו בהתחשב בכך שבכל יום, בדיוק בשעה שתיים, נפתחו פה שערי השמיים וגשם חמים שטף את הכל למשך שעה-שעתיים. אם זה מה שקורה פה, מי יודע מה מתחולל שם למעלה, בהרים?
שילמתי לבעל הבית שלי שבועיים קדימה והוא הבטיח לשמור לי על החדר והדברים. לא שסמכתי על זה יותר מדי, ולכן לקחתי איתי את כל דברי הערך שלי איתי.
עצם זה שהיא הופיעה בדיוק בזמן בקצה השביל, קצת הפתיע אותי. עד לאותו רגע לא הייתי בטוחה אם הכל קרה באמת או שזה היה רק חלום. אפילו לא ידעתי איך קוראים לה.
בקצה הכפר חיכתה לנו ריקשה ממונעת רעועה בצבעי ירוק וצהוב ובתוכה, הנהג המובטח. איך היא שכנעה אותו לעשות את זה ללא תשלום? לא היה לי מושג. אולי זה בכלל הבן שלה או משהו. אבל עדיין, לעשות נסיעה של כמה שעות טובות ללא תמורה? ואפשר לחשוב מה הבטחתי לה ששווה את כל זה? זה היה ממש חשוד והתחלתי להרגיש את החרטות והחשדות מתאספים סביבי.
כל הדרך הם קשקשו ביניהם בהינדי ולא החליפו איתי מילה. לא בעברית ולא בשום שפה. אני הבטתי החוצה. הדרך הייתה קסומה. היא התפתלה לה בין העצים ביער נעים וקסום שהלך וטיפס על ההר וגם השתפל ממנו מטה. אבל היה קר, ריקשה זה לא הדבר הכי אטום ומבודד בעולם… רוח קפואה שרקה כל הזמן בין חרכי גוף הרכב, והפח עצמו היה קפוא למגע. התכרבלתי לי במעיל שלי ומשכתי את הכובע על האוזניים. אחרי שעתיים בערך עצרנו ליד איזה דוכן מט לנפול. בדוכן היה באבא שהכין צ'אי. הוא מכר גם סמוסות חמות ונוטפות שמן. כמובן שלקחתי לי שתיים, אפילו שלרגע חלפה בי המחשבה שזה עלול לעלות לי אחר כך בצרבת איומה. בכל זאת, אני כבר בת 30… הצ'אי היה חמים, הסמוסות רותחות, וזה היה כיף להתחמם קצת בשמש שליטפה את קרחת היער הקטנה שבה עמד הדוכן. נראה שלבאבא לא קר במיוחד, הוא לבש רק סמרטוט על אזור החלציים, על ראשו הייתה ערמה עצומה של רסטות. הוא לא דיבר אנגלית אבל הצלחתי להוציא ממנו חיוך כשנתתי לו קצת יותר מדי רופיות וברכתי אותו בנמסטה ובקידה עמוקה. הוא הושיט יד ואני לא נרתעתי אלא הרכנתי מעט את הראש. הוא הניח את כף ידו הגדולה והגרומה על הכובע שלי ומלמל משהו. לא שאני מאמינה בשטויות האלה של ברכות וכל זה, אבל בכל זאת היה בזה משהו נעים. מנחם. כמו איזה בן ברית במקום בלתי צפוי.
אחר כך המשכנו בדרך. באיזשהו שלב הצלחתי להתעפץ קצת. כשהתעוררתי הרגשתי שכל הגוף שלי מאובן ושאני בקושי מצליחה להזיז את הרגליים. ביקשתי לעצור לפיפי. כשעצרנו בקושי הצלחתי לצאת מהריקשה ורגע אחרי שדרכתי על אדמת היער הרגשתי זרמים ועקצוצים לאורך שתי הרגליים. זה כאב נורא ואני קיפצתי לפה ולשם, מחכה שזה יעבור. הן נרדמו. ממש כמוני.
כשחזרתי מהפיפי האישה והנהג השתתקו. לא הבנתי מה הם משתתקים פתאום, הרי ממילא לא הבנתי מילה ממה שהם דיברו. הם הסתכלו עלי מוזר. ניסיתי להתעלם ואמרתי להם שאני מוכנה להמשיך.
הנהג הביט באישה והיא החזירה לו מבט. הם ניהלו דיאלוג שלם במבטים עד שלבסוף היא שכנעה אותו (כנראה) והמשכנו בדרכנו. יכול להיות שרק עכשיו היא אמרה לו שהוא עושה את הנסיעה הזו בחינם? או שמדובר במשהו אחר? הבטן שלי התחילה לקרקר ושאלתי את הזקנה מתי מגיעים. היא אמרה שיש עוד שעה נסיעה בערך.
לבסוף הגענו לאיזו פינה נידחת של עמק צ'מבה. זה היה נראה יותר כמו מאהל בדואי זנוח בצד הכביש ופחות כמו כפר הודי ציורי. הייתי מותשת ולא אמרתי מילה, רק חיכיתי שיגידו לי איפה אני יכולה לקרוס.
אישה חסרת גיל עטופה בשאל מצמר הגישה לי קערה עמוקה עם מרק. לא שאלתי שאלות ואכלתי. זה היה המרק הכי טעים שאכלתי בחיי. היו בו ירקות מבושלים ואטריות וצפו בו חמישה כיסונים שמנמנים ממולאים בירקות, שבדיעבד למדתי שקוראים להם "מומו". אחר כך התעלפתי שם באיזו פינה והתעוררתי רק בבוקר מוקדם כשרגל קטנה בועטת לי ברפרוף בצלעות.
"קומי." אמרה לי הזקנה בלי גינונים. אז קמתי.
"קדימה, קדימה" היא גערה בי. התלבשתי והכנסתי את הרגליים לתוך הנעליים, ותוך כמה דקות כבר עמדנו בחוץ, התיק על הגב, מוכנות לצאת לדרך. מישהו דחף לי ליד כוס צ'אי חמים, האם היה זה הנהג? לפני שהבטתי כה וכה הוא נעלם.
"אחרי." אמרה האישה והתחילה לצעוד במשעול שהיה גלוי רק לעיניה, אל תוך היער שלמרגלותיו חנינו בלילה. בצהריים הגענו לכפר קוראסי. זה היה כפר פצפון שהתרפק על צלע הר בגובה של 2200 מ' מעל פני הים. האישה הזהירה אותי מפני מחלת גבהים ואמרה שצריך להתרגל לזה לאט לאט ושאם אני מרגישה קוצר נשימה או סחרחורת מיד לומר לה. רק חסר לה שאני אמות לה שם. דווקא הרגשתי מצוין. אוויר הפסגות הצלול והפריך עשה לי רק טוב. הרגשתי את הריאות שלי מתרחבות, את החזה נפתח. עצרנו שם לארוחת צהריים ומנוחה קצרה. המקדש, כמובן, לא היה בתוך הכפר. כדי להגיע למקדש היה עלינו לעלות במשך שעה בערך עד להגעה למקדש קטן, שהוא כמובן לא המקדש שאנחנו רוצות. משם צריך להמשיך עוד כשעתיים וחצי עד למקדש הנוסף שנמצא בתוך מערה תחת סלע. לשם אנחנו מכוונות. הלכנו ביער, היא מובילה, אני אחריה. בין העצים, מעל נחלים, מעלה מעלה. הרגשתי שהברכיים שלי מתחילות לרעוד וביקשתי לעשות הפסקה, אבל האישה, כאילו לא שמעה אותי, המשיכה בדרכה. בלית ברירה, המשכתי אחריה. אחרי המקדש הקטן המשכנו עוד במעלה ההר. העצים הלכו והדללו עד שנעלמו לגמרי ואחו ירוק גדול נפתח בפנינו. את האחו חצה נחל צלול וכחול והיא ציוותה עלי למלא מים בבקבוקים שלי. מילאתי אותם בצייתנות במים הקפואים, שוכחת לחלוטין מכל האזהרות על המים ומכך שצריך לטהר אותם. היא לעומת זאת, לא זזה. לא ראיתי אותה שותה או אוכלת דבר מאז שפגשתי בה לראשונה, חשבתי פתאום.
בעודי שותה קצת מי שלגים הבטתי סביבי. המקום היה מדהים. עד עכשיו, בקושי שמתי לב לדרך. התרכזתי בלגרום לרגליים שלי לפעול, נשימות, ולא לאבד את הזקנה. רק עכשיו עיכלתי את זה שאני למעשה על רכס ההימלאיה. הרים עצומים התנשאו מסביב, מכוסים שלג. המראה היה עוצר נשימה.
"קדימה, אין לנו את כל היום." אמרה הזקנה והמשיכה שוב ללכת. מיהרתי לסגור את הבקבוקים, להכניס אותם לתיק ולהשיג אותה.
סוף סוף הגענו.
עמדתי מול המקדש. הוא לא היה גדול כל כך, לפחות מבחוץ. זה נראה כאילו מישהו סיתת באבן חזית של מבנה, בלי שיצטרך באמת לבנות את כולו. פתח המערה היה רבוע, אבל לא הייתה שם דלת או משהו.
"נו, תיכנסי כבר. השמש כבר באמצע השמיים."
מה זה אומר? האם נספיק לעשות את כל הדרך בחזרה לכפר לפני החשיכה? ומה אם לא? ומה מחכה לי שם בפנים… קצת חששתי והברכיים שלי שוב רעדו, הפעם לא רק מהמאמץ הפיסי של ההליכה.
"נו, למה את מחכה?" גערה בי והניעה את המקל שלה לכיווני, כאילו היא הודפת את הכבשים שלה.
נכנסתי.
אחרי כמה רגעים התרגלו עיני לחושך. בפנים היה עוד יותר קר. ולח. ושקט גמור. לא ציוץ של ציפור או עטלף, לא טפטוף של טיפת מים. הדלקתי את הפנס שהיה לי בתיק.
ככל שהעמקתי פנימה נהיה חשוך יותר והתחלתי לשמוע קולות של מים. מטפטפים, זורמים. לא ידעתי מאין מגיעים הקולות.
לבסוף הגעתי לפסל של בודהה. הוא היה ילד. זה היה מוזר מאד. בדרך כלל הבודהה הוצג כאיש מבוגר, לפעמים אפילו זקן, שמנמן, עם כפלים כאלה מתחת לסנטר, בבטן. מחייך ואפילו צוחק. אבל הבודהה הזה היה ילד ממש. הייתי נותנת לו שמונה לכל היותר. והוא היה רזון. קצת דומה לאחיין שלי, חשבתי פתאום. הוא לא חייך. הוא ישב בישיבת לוטוס, בד מכסה את אזור חלציו, ומלבד זאת היה עירום. ז"א עשוי מאבן, אבל עירום.
התיישבתי מולו, במקום בו האדמה הייתה יבשה יחסית. ישבתי בישיבה מזרחית, לוטוס היה מעבר ליכולותי.
מה אמור לקרות עכשיו? הבטתי לצדדים, לתקרה. היה שקט גמור, רק קול המים המפכים אי שם הגיע לאזני.
ישבתי שם וחיכיתי שמשהו יקרה. ישבתי וישבתי עד שהעיניים שלי החלו להתייעף ולהעצם מעצמן.
ואז התעוררתי. הייתי במיטה זרה. צרה מאד. המזרון היה ממולא בקש. מבחוץ שמעתי כבשים ועיזים פועות בחוסר מנוחה. אור ורדרד חיוור חדר פנימה מהחלון. קמתי והבטתי החוצה. הייתה זו שעת הזריחה. העזים והכבשים היו צריכות לצאת למרעה. את חלקן היה צריך כבר לחלוב.
הסתכלתי למטה. הייתי לבושה בבגד הודי, די בלוי וישן. כפות הרגליים שלי היו יבשות, עבות ומחורצות. העור היה כהה. הבטתי בכפות ידיי. גם הן היו שחומות ומלאות צלקות וכתמים. מיששתי את הפנים. אחר כך יצאתי בבהלה מהמיטה וחיפשתי מראה. לא ידעתי איפה אני נמצאת. איפה השירותים פה לעזאזל? המקלחת? איפה מראה?
פתחתי את הדלת בתנופה. מולי התנוססו, מלאי הוד והדר, הרי ההימלאיה. רק לפני רגע הייתי שם- איך הגעתי לכאן? התחלתי לרוץ אבל זה היה קשה בגוף הלא מוכר שלי. לבסוף הגעתי לאיזה נחל וחיפשתי מקום בו המים שקטים ורגועים שאוכל לבחון את בבואתי.
ואז, מול הבבואה, נזכרתי פתאום איך יצאתי מהמקדש. וצעדתי במורד ההר. ונכנסתי לריקשה. האישה לא שאלה אותי כלום. לא מה היה, לא מה קיבלתי, כלום. שתקה כל הדרך. אבל רגע, זו הייתי אני ששתקתי. אני שלא שאלתי. זו בעצם הייתי אני.
הסתכלתי והסתכלתי בעצמי במים. פנים שחומים ומיוגעים, שיער מאפיר. נתתי לה את מה שקיבלתי. נתתי לה את הכל. או שהיא לקחה את זה ממני. או שאולי, זה פשוט עבר אליה. הידיעה איך להיות מאושרת, מה צריך לעשות, לרגע הבהבה בי וכבר נעלמה. אותה נתתי לה. ואת הבית שלי. ואת העבר שלי. ואת איתן. ואני נשארתי פה עם הכבשים. מה שבקושי הספקתי ללמוד, התובנות, ההבנות, התשוקות שלי שהתגלו לי סוף סוף, לשבריר של שניה, כבר מתחילות להתערפל בזיכרוני. וממילא, מה אעשה איתן פה בין ההרים, לבד?
ריח הבית והפנים של איתן הלכו והטשטשו מול עיני, או שהיו אלה דמעות?
הסתכלתי על בבואתי ודמעות זרמו במורד לחיי הקמוטות עד שהבכי הפך לצחוק ושוב לבכי.
שיקעתי את שתי ידיי במי הנחל הקפואים; מים שמגיעים היישר מהשלגים בהימלאיה. שטפתי את הפנים. הסתובבתי לשמע קולות פעיה וראיתי את הכבשים והעזים שלה, ז"א שלי. הן הלכו אחרי כל הדרך. הן שתו ממי הנחל.
הנחתי את ראשי על הכבשה הלבנה שעמדה כל כך קרוב אלי. הצמר שלה לא היה כל כך רך, והיו בו קוצים ואניצי עשב. היה לה ריח כזה, של כבשים. אבל היא חיממה אותי ואני המשכתי לבכות ולצחוק חליפות לתוך הצמר עד שכאבו לי הרגליים והתרוממתי.
"בואו, נלך הביתה." אמרתי להן והן הלכו אחרי בחזרה אל הכפר, בדרך שרגלי הכירו ועכשיו גם אני כבר ידעתי אותה.