חדר הבקרה הגדול, שבימים אחרים המה אדם, נראה נטוש כמעט. בימים בהם נערכו בחדר ניסויים חשובים, איישו אותו קדקודים בכירים, מנהלים חשובים כלשהם ואינסוף יועצים. במאורעות נדירים במיוחד היה נוכח אפילו שר או שניים. אך ביום כמו היום, בו נבחנה המערכת במהלך פעילות מבצעית, נדמה החדר העצום כעיירת רפאים.
אילה העדיפה בהרבה את המצב הנוכחי על פני המצב בימים עמוסים. כל אותם "אנשים חשובים" רק הפריעו לה לבצע את העבודה שלה כמו שצריך. הפעם, החדר היה שקט בדיוק כמו שהיא אוהבת.
מבטה נדד מהמכשירים אל שלוש הקבוצות שאכלסו את החדר, הבודדים שהיו באמת רלוונטיים לפעילות. קבוצה אחת של קצינים זוטרים היתה צוות המבצעים, שישבו צמודים למכשירי הניטור והיו מוכנים לתת מענה לכל תרחיש. קבוצה אחרת ישבה מאחור ועקבה בעניין רב אחר המתרחש. אלה היו המהנדסים, ארבעה מתוך עשרות ששקדו זמן ארוך על פיתוח המערכת. הם צפו בדממה, מקווים שהחיילים בשטח יתפעלו את המערכת כמו שצריך, שהמעטפת תעמוד בעומס החום, ובכלל שהכל יתפקד כשורה. מדי פעם רשם מי מהם הערות במחברתו, אך פרט לכך ישבו הארבעה מרותקים למתרחש.
והיתה הקבוצה שלה, הקבוצה הנוספת של קצינים זוטרים. אלה היו קציני הניסוי, אשר צפו במאורעות תוך שהם מחליפים ביניהם לחישות מהוסות. היא עצמה היתה אמונה על ניתוח הנתונים לאחר הניסוי, ותפקידה היה לוודא שהם יאספו באופן תקין במהלכו. וכמובן שלא רצתה לפספס את האקשן.
בשל הנסיבות, נבדקה הפעם המערכת במהלך מבצע ולא במהלך ניסוי. מצד אחד, חשבה לעצמה, בזכות "מסך מלא" אנו מצליחים לבחון את המערכת בזמן אמת. מצד שני, המבצע הזה גבה כבר לא מעט קורבנות. אילה חייכה חיוך מריר. כאלה הם חיינו, חשבה לעצמה. זו המציאות הישראלית בה אנו חיים.
היא התנערה משרעפיה ומבטה רפרף במהירות על המסכים. על אחד מהם הבחינה בפעילות חריגה. "מה פספסתי?", שאלה את רועי בלחש, "מה פשר הפריסה של הכוחות?"
"לכח רון היתה בעיה עם מיקום הפריסה המקורי", ענה לה רועי בלחישה. "נראה שהיה איזה מכשול בדרך, לכן הוחלט על נתיב חדש והתמקמות במקום חלופי".
השינוי הזה לא מצא חן בעיניה. אמצעי התיעוד שלה לא היו ערוכים למאורע כזה. בנוסף, היתה לה תחושה שמשהו לא טוב הולך לקרות. לא שיש לה השפעה כלשהי על מהלך הפעילות – אפילו השפעת הצוות המבצעי עליו מוגבלת. הקצינים מיחידת הניסוי נמצאים על תקן של צופים בלבד. וטוב שכך – לאילה ממש לא התחשק לקבל החלטות הנוגעות לפעולת הלוחמים בשטח. הרבה יותר מדי אחריות. ובכל זאת, ההתפתחות החדשה הזו טרדה את מנוחתה.
"כח צביקה יודע על כך?" הקשתה. רועי משך בכתפיו. "אני מקווה מאוד שהם קיבלו את ההודעה. נראה שצצה איזו תקלה באחד ממכשירי הקשר."
תקלה בציוד, ברור. בטח שלחו אותם עם אחד המכשירים הישנים, כאילו שחסר בצה"ל תקציב למכשיר חדש. וזה אפילו לא עניין של תקציב, זה עניין של בירוקרטיה. זעם פתאומי גאה בה. בגלל שטויות בירוקרטיות מסכנים את חייהם של הנערים הללו?
"אני מקווה שיהיה בסדר," מלמל רועי, שבראשו, ככל הנראה, חלפו מחשבות דומות.
אילה החזירה את מבטה אל המסכים. הדמויות המשיכו לנוע בדממה.
צעקה פילחה לפתע את רשת הקשר. אילה המופתעת קפצה ממקומה. "ירי… דרום מערב…." נשמע קולו המקוטע של הקשר. צליל נורא נשמע, ואז: "יש לנו פרח! אני חוזר, יש לנו פרח!"
הצלליות הקטנות שעל המסך נעו בתזזיתיות. היא ראתה את החייל מכח צביקה מכין את המערכת לפעולה, פורס אותה במהירות ובדייקנות כפי שלמד. רק ברגע האחרון, לאחר שכבר התקבלו הקואורדינטות, הבינה אילה, היא וכל היושבים בחדר, שטעות נוראה נעשתה. "לא!" היא שמעה את עצמה צורחת, "לא! שם נמצא כח רון! חדל! חדל! חדללל!"
———-
"אילה? אילה? אילה!" קולו המרגיע של דקל הצליח, בסופו של דבר, להגיע אליה. היא חשה את הזיעה הקרה על גופה. "אילה", המשיך דקל ברוך, "שוב חלמת."
היא ניסתה להשיב, אך הרעד השתלט עליה.
"שוב סיוט הניסוי?", שאל ללא צורך. הוא זכה בהנהון עייף, וכעבור דקה שמע את רחש המים הזורמים.
"את מרגישה יותר טוב?" שאל כששבה למיטה, קפואה כולה. "כן", ענתה קצרות ועצמה את עיניה. הוא ידע שיעבור זמן רב עד שתצליח להירדם, והחליט לנצל את ההזדמנות: "שמעי, לגבי הסיוטים שלך…"
"אני לא הולכת לשום טיפול!" השיבה אילה בתקיפות. "דיברנו על זה מספיק פעמים. אני מתמודדת עם מה שקרה בעבר יפה מאוד בעצמי ולא זקוקה לשום עזרה".
"אם את מתמודדת עם זה כל כך יפה", השיב דקל, עקשן שלא כהרגלו, "אז איך זה שאת מתעוררת בצרחות באמצע הלילה?"
היא הביטה בו, פגועה מעט, ולא השיבה.
"מתוקה שלי", המשיך ברוך, אך בעיקשות, "לא הייתי מעלה את זה עכשיו לולא היינו מתחילים לדבר על תינוק", הוא אחז בידה וליטף אותה. "אני באמת חושב שאת תהיי אמא נהדרת. נהדרת! חוץ מדבר אחד קטן." אצבעותיהם השתלבו אלה באלה, והוא המשיך: "איך את חושבת שהסיוטים שלך ישפיעו על התינוק? מגיל קטנטן הוא ישמע את אמא שלו צורחת מתוך שינה, יראה את אמא שלו שוכבת במיטה ורועדת… אני בטוח שזה ישפיע עליו בצורה לא טובה."
אילה לא אמרה מילה. היא משכה אותו אליה לחיבוק ארוך, והוא נרדם מיד. היא, לעומת זאת, נשארה ערה עוד שעה ארוכה.
———
"היחס של צה"ל, ושל המדינה כולה, להלומי קרב, השתנה בעשורים האחרונים במאה ושמונים מעלות. בעבר, מי שחזר משדה הקרב נחשב לגיבור, ונכפה עליו להתנהג בהתאם. במקום לעבד את הטראומה שחווה, הוא נאלץ להדחיק אותה.
היום ברור כי אדם, כל אדם, שחווה טראומה, זקוק לעזרה. ברגע שאדם פגוע לא מטפל בעצמו מבחינה נפשית…"
"אדם פגוע!" קראה אילה במחאה. היא פלטה נחרת בוז וגללה מעט את הדף. "…נטו להתפרצויות זעם ולהתנהגויות אלימות, בייחוד כלפי הסביבה הקרובה וכלפי בני משפחתם… השתרש בדפוסי התנהגות של לא מעט אנשים…."
הטקסט הארוך עייף אותה והיא עברה ללשונית אחרת, מתוך העשרות שהיו פתוחות בדפדפן שלה. עיניה נחו בלאות על סיפורו של א', בן 26, הלום קרב. "זה מה שאהיה מעתה, כך יסתכלו עליי אם אלך לטיפול", טענה כלפי דקל. "הלומת קרב. לא עתודאית מצטיינת, לא מהנדסת מכונות בוגרת טכניון. לא קצינה איכותית, בעלת קב"א גבוה. לא בעלת עיטור המבצע 'מסך מלא'. מהרגע שאפנה לטיפול, אהפוך להיות הלומת קרב. ותו לא".
"אני מצטער לבשר לך", השיב דקל, "אבל את כבר הלומת קרב. זה לא סותר כמובן את ההישגים שהשגת – הם שלך והם יישארו שלך. אבל באותה מידה, ההישגים שלך לא סותרים את העובדה שאת הלומת קרב. או את העובדה שאת צריכה לטפל בבעיות שלך."
אילה נחרה בבוז והמשיכה לבהות במסך.
——-
"אני שמח לשמוע שקראתם בעיון את כל החומר שנתנו לכם, כולל זה שעסק במחקרים הקודמים שערכנו. תמיד נעים לפגוש מטופלים משכילים." הגבר בחלוק הלבן חייך חיוך שהיה אמור להיות נעים וידידותי, אך אילה לא מצאה אותו כזה. החיוך של פרופסור "תקראו לי איתן" בלומברג נראה לה זחוח להכעיס והיא השתוקקה לקום וללכת. אך פרופסור גדעון, הפסיכיאטר המופלא שליווה אותה מטעם הארגון, המליץ בחום על טיפול הקסדה. ודקל היה שם איתה, אוחז בידה באהבה אך גם בהחלטיות. כך שהיא התגברה, במאמץ רב, על הסלידה שחשה כלפי בלומברג, ונשארה ישובה במקומה.
"וכיאה למטופלים שכאלה, ודאי יש לכם שאלות רבות. מהיכן נתחיל?"
"מהשלב הראשון: אני מבינה שהתהליך דורש גילוח מלא של הראש?"
"לצערי בשלב זה, אכן יש צורך לגלח את הראש על מנת שיהיה מגע הדוק בין הקרקפת לבין החיישנים שבקסדה. אני מבין שמדובר בפעולה מאוד מרתיעה, אבל אי הנעימות שעלולה להיגרם כתוצאה ממנה היא כאין וכאפס לעומת הרווח העצום שתפיקי כתוצאה מהטיפול."
"שאולי אפיק", הדגישה אילה.
"כמובן, סליחה. חשבי על הרווח העצום שאת עשויה להפיק מהתהליך. כמו כן, נוכל לייצר עבורך פיאה מהשיער הטבעי שלך, כך שאיש לא יבחין בהבדל."
"טוב, בוא נמשיך. מגלחים לי את הראש, מניחים עליו את הקסדה – ואז מתחילים את המיפוי?"
"נכון, זה השלב הראשון. במהלכו נגרה את המוח שלך בשלל גירויים – נשמיע לך צלילים, נראה לך תמונות, נדבר איתך על נושאים שונים וכולי, ונבדוק את התגובות המוחיות שלך. המיפוי המוחי צריך להיעשות בצורה מאוד קפדנית."
"וזה לוקח שבוע, אם אני זוכרת נכון?"
"נדרשים מספר מפגשים על מנת להשלים את המיפוי. בין 5-10 מפגשים, כל מפגש אורך כשש שעות, פלוס חצי שעה הפסקה".
"למה, בעצם, תהליך המיפוי ארוך כל כך? אנחנו הרי מכירים היטב את האנטומיה של המוח".
"באופן כללי את צודקת. תני לי תמונה של מוח ואמפה אותו בקלות – אבל רק בקווים כלליים. הגבולות המדויקים שונים בין אדם לאדם. דוגמה אחת היא זכרונות – אני יודע איפה במוח נשמרים הזכרונות השונים. אבל איפה בדיוק שמור זכרון של אירוע ספציפי? יתר על כן, מהם האזורים במוח שמופעלים כאשר עולה זכרון מסוים? באיזה סדר ובאיזו עוצמה? את זה אי אפשר לדעת מראש."
"בסדר. ואז יתחיל הטיפול עצמו?"
"נכון. לאחר שנסיים את שלב המיפוי נעבור לשלב הבא, שלב הריפוי. שהוא 'הדבר האמיתי'.
בתחילת שלב זה נעלה את הזכרון הרלוונטי באופן הדרגתי. עם כל צעד נוודא שוב את תגובת המוח אליו. בהמשך, נהפוך את ההיזכרות באירוע למאורע טראומטי פחות, או כלל לא. אולי אפילו למאורע שישפיע עליך באופן חיובי."
"באיזה מצב תהיה ההכרה שלי, התודעה שלי, בשלב הזה, שלב הריפוי? האם אהיה מודעת למה שקורה? לכך שמדובר בזכרון בלבד? או שבכל פעם אחיה את המאורע מחדש? לא הצלחתי להבין את זה עד הסוף."
"זה אכן נושא מאוד מורכב. היינו מעדיפים לבצע את הטיפול כשאת בהכרה מלאה, ממש כפי שתהיי בזמן המיפוי. אבל אם תהיי בהכרה מלאה, יתכן שלא תצליחי לחוות שוב את האירוע באופן מלא אלא רק כזכרון, ממש כפי שאת חווה אותו כיום מדי פעם. בעיה נוספת היא שאם תהיי בהכרה מלאה, תעשי הכל כדי לברוח מאותו זכרון. שוב, כפי שאת עושה כיום. מה שיקשה מאוד על הטיפול עבורנו, ויגרום לאי נעימות גדולה מאוד עבורך.
הפתרון הוא להעביר את התודעה שלך למצב דמוי שינה. לשלב מאוד ספציפי בשינה – שנת החלום. אלא שבניגוד לשינה טבעית, הפעם החלום ישלט חלקית על ידינו, מה שיאפשר לנו לטפל בזכרון כפי שתיארתי קודם."
"בכל מובן אחר, זו תהיה שנת חלום רגילה?"
"בערך. מבחינתך החלום יהיה אמיתי, במידה שבה כל חלום הוא אמיתי. ובמהלכו את תוכלי להתנהל כפי שאת מתנהלת בכל חלום אחר. בהבדל אחד – בחלום מהסוג הזה, מנגנון ההתעוררות עקב מצוקה לא יפעל ואת לא תוכלי להימלט ממנו.
אך אל חשש – מהסיבה הזו בדיוק פרופסור גדעון יהיה כאן איתך לכל אורך התהליך. בנוסף לניטור הרציף של הטכנאים כמובן. במידת הצורך נוכל להכניס אותו לחלום כדמות מרגיעה."
"נשמע ממש כמו מדע בדיוני", אילה הרשתה לעצמה צחוק קל.
"אכן. מדובר בהתפתחות טכנולוגית אדירה", השיב פרופסור בלומברג. "ואני בהחלט גאה להיות חלק מהקבוצה שפיתחה ויישמה אותו."
"התפתחות אדירה אולי, אבל עדיין ניסיונית. מה שאומר, שעלולות לצוץ תקלות שונות שאתם עדיין לא מודעים אליהן, ולכן לא לוקחים עליהן אחריות?"
"אכן מדובר בטיפול ניסיוני, אבל לא הייתי בוחר במילים האלה —"
"אבל זו המסקנה. תקלות בלתי ידועות עלולות לצוץ."
"אציין רק שתהליך המיפוי כבר בוצע בהצלחה מרובה על מספר נסיינים."
"ראיתי כמובן את תוצאות הניסויים הקודמים שבצעתם. הן נראות מוצלחות, אך אף אחד מהניסויים הללו לא מתקרב בהיקפו לניסוי בו אני אשתתף."
"את בהחלט תהיי המטופלת הראשונה שתעבור תהליך בסדר גודל כזה", ענה הפרופסור, והתרגשות מסוימת ניכרה בקולו. "וכמובן שנעשה הכל על מנת שהטיפול יתבצע על הצד הטוב ביותר."
"כמה זמן יארך התהליך?"
"אנחנו לא יודעים בדיוק ", הודה הפרופסור. "הוא אמור לארוך שעות ספורות. אבל יתכן גם שהוא יארך מספר ימים. במקרה כזה, כמובן שנטפל בכל הצרכים הפיזיים של הגוף שלך – שכרנו אחות סיעודית במיוחד לצורך זה. כמו כן, נאפשר לגוף שלך מצב של שינה טבעית במידה הנחוצה, כאשר היקיצה ממנה לא תהיה אמיתית אלא לתוך המשך התהליך."
"ובסופו של דבר…?"
"בסופו של דבר, לאחר שהתהליך יסתיים, את פשוט תתעוררי מהשינה באופן רגיל וטבעי."
"מי יפעיל את המערכת? אמרת קודם משהו על טכנאים?"
"אכן, יש מספר טכנאים שהוכשרו במיוחד לצורך זה. לצדם, ישהה בכל עת מומחה לחקר המוח – פרופסור גדעון, אני או מישהו מהמתמחים שלנו. וכמובטח, אם פרופסור גדעון לא ימצא לצדך, הוא ישהה בחדר הכוננות הסמוך."
אילה הנהנה והחרישה משך זמן רב. "יש לך שאלות נוספות?", שאל הפרופסור בסופו של דבר. "אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת.", השיבה ויצאה מהחדר.
היא חזרה לאחר זמן קצר מאוד.
——–
"כאמור, אני הראשונה בהיסטוריה של הפקולטה להנדסת חשמל של הטכניון, שתסיים תואר שני במסלול משולב של פרויקט ותזה בהיקף מלא" אמרה בבטחון. לפני חצי שנה, היתה אומרת "שמתכוונת לסיים". לפני שנתיים, לא היתה מעלה רעיון כזה בדעתה. היא הבליעה חיוך קטן של נצחון, והמשיכה.
"לאור ההיסטוריה שלי, ברור שאפנה לתעשיה הבטחונית. לאחר שבחנתי לעומק מספר אפשרויות הגעתי למסקנה, שפרויקט קסדות הפנתר שמפותח אצלכם הוא הפרויקט המתאים לי ביותר. הוא יאפשר לי להשתמש בידע המקצועי הרב שרכשתי הן על מנת להשתקם והן על מנת לתרום לבטחונה של מדינת ישראל."
מבטה הרגוע נדד בין שתי הנשים שישבו מולה. פרופסור גדעון המליץ לה לא להסתיר את העבר שלה. "מראיינים אוהבים כנות", הוא הסביר, "הם יעריכו אותך מאוד על האומץ שבחשיפה האישית".
"אם כן, ברור למה אתם מתאימים לי. ולמה אני מתאימה לכם? – בגלל ההצטיינות המתמשכת בלימודים. בגלל הידע הרב שצברתי בתחומים רבים ומגוונים. ולא פחות מכך, בגלל העבר שלי ובגלל הנחישות שלי. אתם יודעים שאני מקצוענית, אתם יודעים שאני דבקה במטרה. אתם יודעים שלא ארפה עד שהפרויקט יושלם על הצד הטוב ביותר. בקיצור, אתם יודעים שאני בדיוק האדם שאתם זקוקים לו בחברה שלכם".
היא הביטה שוב בשניים, תוהה איזה רושם הותירו עליהם דבריה. לעומת הראיון המקצועי, בו ידעה שתצטיין, הראיון עם מחלקת משאבי אנוש תמיד הרתיע אותה. למרבה השמחה, הטיפול הפסיכולוגי האינטנסיבי שעברה, שהגיע לשיאו בטיפול הקסדה, עזר לה להתגבר גם על זה. בזכות אלה הבינה איך היא יכולה לרתום את מה שעברה לטובת ההתפתחות האישית והמקצועית שלה. היא סתם לא זרקה מילים ריקות לאוויר, היא האמינה בכל מה שאמרה.
שתי הנשים החליפו ביניהן מבטים. "בסדר גמור", אמרה המבוגרת, "אני חושבת שהתרשמנו ממך מספיק. יש לך שאלות?"
——-
חדר הבקרה הגדול, שבימים אחרים המה אדם, נראה נטוש כמעט. בימים בהם נערכו בחדר ניסויים חשובים, איישו אותו קדקודים בכירים, מנהלים חשובים כלשהם ואינסוף יועצים. במאורעות נדירים במיוחד היה נוכח אפילו שר או שניים. אך ביום כמו היום, בו נבחנה המערכת במהלך פעילות מבצעית, נדמה החדר העצום כעיירת רפאים.
אילה העדיפה בהרבה את המצב הנוכחי על פני המצב בימים עמוסים. כאחת ממהנדסות המערכת, השקט אפשר לה להתרכז בנעשה ללא הסחות דעת. היא ישבה מול המחברת שלה, מוכנה לרשום הערות ככל שיידרש, וחיכתה לבאות בציפייה מתוחה.
צילומי הכטב"מים הפרושים בשטח זרמו אל המסכים ללא הרף. האוכלוסייה המקומית, שכבר מורגלת בכאלה, לא הראתה בהם עניין מיוחד. מאז תחילת מבצע "סוס מעופף" הפכו הכטב"מים לחלק משגרת חייהם. כאלה הם החיים שם, חשבה לעצמה, תוך שהיא מלטפת את בטנה בהיסח הדעת, וכאלה הם החיים כאן.
פרט לצילומי הכטב"מים לא היו ליושבים בחדר מקורות מידע נוספים באשר להתקדמות המבצע. בזכות קסדות הפנתר לא היה כמעט צורך בתקשורת רגילה והחיילים נמנעו ממנה ככל שיכלו. דמויתיהם נראו על המסך אך בקושי, לבנות על הרקע השחור, פולטות מעט חום גוף. פרט לכך, הכל נראה תקין.
אילה היתה מרוצה. קסדות הפנתר תקשרו זו עם זו בצורה שקטה, באופן שמנע מהאויב לאכן את מיקומן. כך יכולים היו החיילים להתמקם באין מפריע, כפנתר המתמקם מאחורי טרפו מבלי להתגלות. אם היתה בקסדות תקלה כלשהי, ידעה, היו החיילים משתמשים ברשת הקשר המוצפנת. אבל הרשת דממה, ומכאן שלא היה להם צורך בה.
היא השתוקקה לדעת מה בדיוק קורה שם למטה, אילו נתונים מתקבלים בכל אחת מהקסדות. אבל רק כאשר יחזרו החיילים מהמשימה תוכל לקבל את המידע. רק אז תהיה אפשרות לאסוף את הנתונים הללו, יחד עם נתונים ממקורות מידע אחרים. בינתיים, כל שהיא יכולה לעשות הוא להמתין. לצפות במסך ולשבת בחיבוק ידיים.
תחושת חוסר אונים נוראה תקפה אותה לפתע. הזכרונות פרצו מאי שם, מציפים את כולה, משתלטים עליה באחת. לא! זה לא יכול לקרות שוב! היא ניסתה לקחת נשימה עמוקה, נאחזת נואשות בטכניקות הרגעה שלמדה ובזכרונות מהקסדה. את חייבת להירגע, אמרה לעצמה. את חייבת! בקבוק מים הופיע מול עיניה, אחוז בידו של אחד מעמיתיה אשר הבחין במצוקתה. "שתי!", לחש לה, והיא לקחה ממנו את הבקבוק ביד רועדת. "החיילים שם לא לבד", הוא המשיך. "הם מצוידים בטכנולוגיה הכי טובה שקיימת היום, זו שאת בעצמך פיתחת. טכנולוגיה שהפתיעה בהצלחתה בכל אחד מהניסויים, בכל תנאי מזג האויר הקיימים. את זוכרת את הניסוי בחרמון?" חיוך קטן עלה סוף סוף על שפתיה, עוזר לה להילחם בבהלה שאחזה בה. "מה הסיכוי שדווקא עכשיו תהיה תקלה?"
הוא צודק, חשבה לעצמה. הנה, הכוחות נפרשים, הכל בסדר. היא הצליחה לראות חייל נוגע בראשו, מקיש על הקסדה. האם יש בה תקלה? נבהלה פתאום. החייל התעסק עם הנשק ושוחח עם מי שהיה לידו, תוך שהוא מצביע לכיוון דרום. פתאום הבינה: הקסדה שלו תקולה, צריך לבדוק למה. הוא מתייעץ עם חייל אחר. אבל הקסדה של החייל האחר כן עובדת! גל של הקלה שטף אותה לפתע. היא כן עובדת! כל הקסדות, פרט אולי לאחת, מתפקדות כמצופה! הכח יצליח במשימה. וכולם ישובו לבסיס בשלום, כפי שיצאו ממנו.
אילה הצליחה להסדיר את נשימתה. היא ליטפה שוב את בטנה. 'לתוך העולם הזה תגיחי בקרוב, קטנה', חשבה. 'הלוואי שהייתי יכולה להבטיח לך שלום, אבל אני לא יכולה. כל מה שאני יכולה להבטיח, זה שאעשה הכל, אבל הכל, כדי שנוכל לנצח במלחמה'.
——
אחרית דבר
בחדר הסמוך השתולל דקל מזעם. "מה זאת אומרת, אתם לא יכולים להוציא אותה?", דרש לדעת. "מה זאת אומרת, הניסוי הצליח יותר מדי?"
"תרגע בבקשה ואני אסביר שוב", השיב פרופסור בלומברג, שהשליטה העצמית שהפגין עלתה לו במאמץ רב. "אילה חיתה עשרה ימים במציאות אלטרנטיבית, בה חלפו ארבע וחצי שנים. במציאות הזו היא השלימה תואר שני בהצטיינות, היא פיתחה טכנולוגיה שתוודא שהאירוע שחוותה לא יחזור על עצמו. היא אפילו נכחה במאורע שהיווה עבורה תיקון לאירוע המקורי. והדובדבן שבקצפת – היא נכנסה להריון."
"אני לא מבין את הבעיה!", צעק דקל. "היא בנתה לעצמה כמה חזיונות יפים? יש לה במוח עכשיו מאורע אחר, שמתקן את מה שקרה? היא החלימה למעשה מהפוסט-טראומה שחוותה? אז מה הבעיה? מ-ה ה-ב-ע-י-ה?"
"הבעיה היא", הפרופסור התאמץ מאוד לא לסטור לדקל, או לכל הפחות לאחוז בכתפיו ולנער אותו בכוח, "שכרגע אילה תקועה במציאות החלופית שבנתה לעצמה."
"תקועה?! מה זאת אומרת, תקועה?"
"זאת אומרת, שהמציאות החלופית שבראש שלה מוצלחת מאוד, אוטופית אפילו. ברגע שהיא תתעורר, היא תבין שכל זה לא קרה באמת, ועלולות להיות לכך השלכות פסיכולוגיות מרחיקות לכת. המציאות שבנתה לעצמה—"
"היא לא בנתה אותה לעצמה! אתם בניתם לה אותה!"
"אנחנו נתנו לה את הכלים לבנות את המציאות הזו", הטעים הפרופסור את דבריו, "אבל היא זו שבנתה אותה. היא פשוט השתמשה בכלים שלנו בצורה טובה. טובה מדי."
"אני לא מבין, זה משהו שלא חשבתם עליו? איך יכול להיות שאתם לא ערוכים לכזה תרחיש?"
"להזכירך, אילה חתמה על טופס בו היא מבהירה שברור לה כי מדובר בטיפול נסיוני, ובו היא פוטרת אותנו מאחריות לגבי כל—"
"שיזדיינו הטפסים שלכם!" דקל איבד כל שליטה עצמית. "איפה האנושיות שלכם? איפה המחויבות לפציינט? איפה— איפה—"
"בוא," פרופסור גדעון, שעד כה שמר על פיו חתום, אחז בזרועו ברכות. "בוא נצא החוצה ונרגע קצת". הוא הוביל אותו אל הגינה ומזג לו מעט מים קרים לכוס. דקל נשאר עומד בגינה, חסר אונים, הדמעות זולגות על לחיו.