קטגוריות
מסלול רגיל 2022

להוציא את הרוח מאת מורן עמרמי רוזנבוים

"עד כמה אתה טוב?" שאלה האשה בטלפון. היא לא טרחה להציג את עצמה.
"מה?" דורי שאל חזרה.
מכונת הכביסה שלו התקלקלה יומיים קודם והוא חיכה שמישהו יענה להודעה ששלח. האשה בצד השני של הקו נשמעה מבוגרת וחסרת סבלנות, אבל עדיין הייתה קיימת האפשרות שהיא מתקשרת מהמוקד של סימונס-בוש-קונסטרוקטה.
"מצאתי אותך באינטרנט." האשה דיברה לאט, כאילו היא מסבירה לילד קטן. "עד כמה אתה טוב עם רוחות?"
"אה," דורי הזדקף וגאווה קלה הסתננה לקולו, כמו תמיד כשדיבר על העסק. "את זה הכי טוב לשאול את הלקוחות שלי. תסתכלי באתר, מתחת ללשונית הצהובה שכתוב עליה 'ביקורות'. כל ההמלצות אמיתיות."
"גם לשלושת הקודמים היו המלצות," האשה אמרה. "ושלושתם ברחו לי באמצע העבודה."
"אני לא בורח, גברת," דורי הכריז. "אם אני מזהה נוכחות אני מטפל בה. ואם אין נוכחות אני מסביר שאין. אני לא מוכר אשליות ולא מתחמק מפרוייקטים, בגלל זה ממשיכים להמליץ עליי."
מלמול ספקני נשמע מהמכשיר. דורי הניח שהשיחה עומדת להתארך, אבל מספר לא מזוהה התקשר אליו במקביל.
"אני יכול אולי לדבר איתך אחר כך, אה, גברת-"
"חווה." היא השלימה עבורו, ואז פסקה "תגיע אליי הערב בשמונה. אני אשלח לך כתובת."
"נעים מאוד, חווה," דורי אמר. "אני צריך לבדוק ביומן-"
"אני אשלם לך כפול ממה שאתה לוקח. רק תגיע בזמן ותביא איתך כל מה שיש לך."
ולפני שדורי הספיק לומר מילה נוספת, השיחה ההיא התנתקה.

את אתר האינטרנט שלו הקימה סיגל. היא גם זו שהציעה את השם לעסק, "להוציא את הרוח." בנוגע לשם דורי עדיין התלבט: הוא לא היה לגמרי מדוייק מבחינת המסר, והוא הוביל אליו, לפעמים, אנשים שחיפשו מוצרים שונים לגמרי, כמו מאווררים לפרגולות. שלא לדבר על כל בדיחות הפלוצים שאבי, האח הכי גדול שלו, סיפר בארוחות משפחתיות (אפשר היה לחשוב שאחרי ארבע שנים אבי ימצה את העניין, אבל לא, לא אבי). 

במה שקשור לאתר, לעומת זאת, היה ברור שסיגל צדקה. בימינו, לא מספיקות המלצות מפה לאוזן, אתה חייב שתהיה לך נוכחות אינטרנטית. רוב הלקוחות החדשים הגיעו אליו בדרך הזו. בטפטופים, אמנם, אבל טפטופים מהסוג המתמשך, כמו ברז שנשאר בכוונה טיפה פתוח. 

דורי כן ניסח בעצמו את כותרת המשנה באתר שלו. לצד תמונה מהורהרת בשחור לבן, ומתחת ללוגו ולמספר טלפון סלולרי, הוא הוצג כ"מטפל הוליסטי בנוכחות לא מקומית". כל אחת מהמלים האלה הייתה חשובה עבורו. ה"הוליסטי" בא לציין שהוא משתמש בשיטות משולבות. קצת מהקבלה וקצת מהמזרח וקצת מאירופה הקלאסית. כמה טכניקות חדשות שהוא אסף מעמיתים בעולם, בעיקר בפורומים מקצועיים ובהדרכות מרחוק (לנסוע לכנסים בחו"ל עוד לא יצא לו) וכמה טכניקות שהוא פיתח בעצמו. המלים "מטפל" ו"נוכחות", הוא הסביר לסיגל, מחליפות את המונחים האלימים והשיפוטיים של הדור הקודם. היום, אף מטפל מעודכן לא יקרא לעצמו "מגרש רוחות". אם נוכחות מקבלת ליווי נכון, הכרה והכוונה, כמעט תמיד אפשר יהיה לפייס ולהרגיע אותה בטוב, שזה ווין ווין סיטואיישן לכל הצדדים, כמו שאומרים. ואגב, למקרה שסיגל לא שמה לב בעצמה, ב"מגרש" ו"מגשר" יש אותן אותיות. שזו אחלה דוגמה לאיך שינוי קטן משפיע על התמונה השלמה. 

סיגל ענתה לו אז שזה יופי. ושהיא לא מתערבת לו בשיטות העבודה. אבל כשמדובר בשיווק, חשוב להבין לא רק מה אתה מוכר אלא גם מה אנשים רוצים לקנות. בגלל זה, היא תדאג לשלב באתר גם את ביטויי החיפוש המוכרים יותר. כשאנשים יקלידו אותם באמצע הלילה – אחרי שכוסות נשברו מעצמן במטבח, הכלב סירב ביללות להכנס הביתה ואותיות המגנטים של הילד הסתדרו על דלת הממ"ד במסר מאיים – מנוע החיפוש יוביל אותם לדורי. על טרנדים מקצועיים בעולם הרוחות, היא אמרה, דורי תמיד יוכל לספר להם בהמשך. 

סיגל והוא נפרדו לפני שנתיים. היא השאירה לדורי את האתר ואת השם לעסק ואת הרכב, והמון חפצים קטנים ולא ממש חשובים שלא היה לו לב לזרוק. את פודינג, המעורב הידידותי והמכוער שהם אימצו בשבת אחת מעמותה אחת בהרצליה, היא לקחה איתה. הפרידה שלהם הייתה נקייה יחסית, בסך הכול. אבל כל פרידה מותירה אחריה סימנים. דורי לא היה יכול שלא להזכר בזה עכשיו, כששלף חולצה מכופתרת מהמתלה בארון, ומצא עליה שערה לבנה בודדת של כלב. מדהים איך היא נשארה צמודה עד עכשיו, הוא חשב, קילף בעדינות את השערה מהבד ונתן לה להשמט אל הרצפה. החיים ממשיכים להדהד הרבה אחרי שזזו מאותו מקום. מי כמו דורי, במקצוע שלו, אמור היה לדעת. 

לא היו לו תוכניות לערב בכל מקרה, והתעריף הכפול יהיה נחמד. אבל שתי שיחות טלפון נוספות הותירו אותו עצבני. השיחה שעבורה מיהר להפרד מחווה לא הייתה קשורה למכונת הכביסה, מסתבר. סתם נציג של חברת תקשורת, שניסה לשכנע אותו לעבור למסלול יותר יקר ופחות משתלם. דורי אמר "לא תודה" מנומס וניתק, אבל המשיך לחשוב על האנשים הזקנים שיתנו בקלות רבה ממנו את מספר האשראי שלהם. כשהתקשר אחר כך לשירות הלקוחות, וצלח את ההמתנה המוזיקלית הארוכה, נציגה אדישה הודיעה לו שתוקף הביטוח שלו פג לפני שבועיים, ושהיא באמת לא מבינה מה הוא רוצה שהם יעשו, עכשיו כשהוא לא לקוח שלהם. הוא השאיר פניה מיוחדת למנהלת שלה. יחזרו אליו, אולי, תוך שני ימי עסקים, שזה ארבעה ימים אמיתיים כי באמצע יש סופשבוע. בסוף השיחה, הוא שאל את עצמו אם שאר העולם מגידר את המילה "שירות" אחרת ממנו, ואם הבעיה היא שהוא מתרגז מדי בדיעבד, או לא מתרגז מספיק באותו הזמן.

בכל מקרה, כשהכין את התיק, הוא ניסה להרגיע את עצמו בנשימות עמוקות. חשוב לא להגיע נסער מדי למפגש ראשון. איך שתבוא מהבית תמיד ישפיע על האנשים שממולך, והכלל הזה נכון אפילו אם הם לא בדיוק ממולך, או לא בדיוק אנשים. הוא העמיס לתא הצדדי של התיק שקיות של עשבים מיובשים, הוציא עשבים ותיקים שכבר נראו רע, ונתן לאוויר הנקי להכנס ולצאת מהריאות שלו.

בעקבות הבקשה של חווה, הוא החליט להעשיר את הערכה הבסיסית שלו. את ספר התנ"ך הגדול שלו, עם כריכת העור המהודרת והדפים המצהיבים בשוליים מרוב מגיל, הוא טמן בתיק בזהירות רבה. בפחות טקסיות הוא תחב את הניילונית שבה שמר טקסטים מודפסים, לתא אחר (באמת צריך לארגן בשבילם קלסר מסודר. אין לזה צורה ככה). הוא קיפל את לוח האותיות הגדול שלו וצירף גם אותו וגם את הכוס התואמת לתא המרופד, שאליו הכניס את המחשב הנייד והמטען. לסיום עטף בשקית גדולה סט מבחנות מלאות נוזלים צבעוניים, שקנה לפני שנה, בהתלהבות רגעית. 

לוחות סיאנסים היו אביזר נדוש, אבל לקוחות ציפו שיביא אותם. וסט הנוזלים לא היה שימושי במיוחד, אבל ייראה מרשים כשיערוך את כל הציוד שלו על השולחן.

 אם סיגל הייתה כאן, היא הייתה גאה בו.

עוד היה חם בחוץ כשנכנס לרכב, בסביבות שש וחצי. הקריינית הרובוטית של הווייז עודדה אותו לצאת לדרך, מגדירה בשבילו את המסלול המומלץ לפי הכתובת שחווה שלחה לו והוא הקליד באפליקציה. "תודה," דורי אמר. הוא עוד יכול היה לזכור איך כשהיה ילד ההורים שלו היו נעזרו בבאטלס כבישים. היה נחמד לחשוב שמשימה אחת נחסכת ממנו, וההוראות הקוליות נתנו לו הרגשה שהוא לא לגמרי לבד. הנתיב שבחר עבורו הווייז הוביל אותו דרך כביש 2 וכביש 4, ועל פני חולות צהבהבים וצמתים קטנים. הוא המשיך ופיתל את הרכב לתוך רחובות שקטים יותר בתוך העיר, שדורי לא היה מצליח לשחזר את הפניות בהן מזכרונו, עד שדורי מצא את עצמו ליד בית חד קומתי ישן, ברחוב ללא מוצא. 

"הגעת ליעד" הכריזה הקריינית. דורי הודה לה בקול. השמש החלה לשקוע.

דורי דימם את הרכב והתבונן סביבו. שני עצי דקל מרוטים עמדו מצדי הבית, וחומת בטון הקיפה את החצר. החומה התפוררה מעט בחלקה, חושפת מקטעים של שלד מתכת חלוד. אולי בגלל הקרבה לים, הקווים המאונכים הזכירו לו עצמות של דגים, כמו במנות של אולמות אירועים. הוא לא אהב מאכלים שרואים עליהם איזו חיה הם היו פעם. 

ערימות קטנות של חול הצטברו בצמוד לחומה – שאריות מהדיונות הנכחדות שהעיר הלכה וקברה, אולי, או להפך, תופעת לוואי של אזורי הבנייה החדשים, על חומרי העבודה בהם. מאחורי החצר, דורי באמת היה יכול לראות שני מגרשים כאלה, שבהם מגדלים לא גמורים צומחים על רקע השמיים הצהובים-אדמדמים. מנופים גדולים עמדו דוממים לידם, מתכהים לצלליות ככל שהשמש הנמיכה באופק. אבל ברחוב הנוכחי, הבתים היו חד קומתיים ומוזנחים כולם. דורי תהה אם הם אמורים להשאר ככה, או להתפנות הקרוב, כדי ליצור מקום לרבי קומות אחרים.

לא רחוק, על המדרכה, אשה מבוגרת עמדה בידיים שלובות. דורי פתח את החלון. למרות השעה, האוויר עוד היה לח וכבד. הוא הציץ בשעון שבלוח המכוונים ואחר כך שוב באשה. הבעת הפנים הביקורתית שלה אולי הייתה מגיעה לו אם היה מאחר בחצי שעה, אבל השעון התעקש שדורי הקדים בשמונה דקות. הוא היה מודע מאוד לעובדה שהוא יושב בתוך קיה פיקנטו בסגול חציל. עם העקיצות של אבי ביחס לאוטו הזה היה יכול להתמודד – אחרי החולצה הוורודה שאח שלו לבש בחתונה, לא הייתה לו שום זכות לדבר איתו על צבעים גבריים – אבל תחת המבט הביקורתי של האשה הזו הוא דורי קלט שהוא קצת מצטער שהצבע המועדף על סיגל לא היה שחור, או לבן, או סתם אפור סולידי. 

"הגעת בסוף." האשה אמרה.
"אני דורי," הוא אמר. "נעים להכיר."
"אני חווה."
"אפשר להחנות בתוך החצר?"
חווה החוותה בידה לפתח, בתנועה של אם-אין-ברירה-אז-אין-ברירה. דורי נאנח. הוא החליט שאם הוא לא יהיה ממש חייב, הוא לא ישתמש אצלה בשירותים. אצל טיפוסים מהסוג הזה, עדיף לבקש כמה שפחות טובות. 

חווה חיכתה שייצא מהאוטו עם התיק הגדול והובילה אותו פנימה, לסלון הבית. קרני שמש אדומות עברו דרך תריסים סגורים למחצה והטילו על הקירות קווים אלכסוניים, שלמנורת התקרה החלושה לא היה סיכוי להתגבר עליהם. חווה יצאה מהחדר וחזרה כשהיא נושאת קומקום חשמלי. דורי, בינתיים, התמקם בזהירות על ספה פרחונית. הוא נזהר לא לזוז מדי ולא לגרום לספה להעלות אבק. בלי לשאול אם ירצה, חווה מזגה מים רותחים לשני ספלי חרסינה מעוטרים שחיכו על השולחן, ואז טבלה תיון אחד בשני הספלים. כשהיא הניחה אותו, רטוב עדיין, על צלוחית תואמת, דורי התאפק לא לשאול אותה אם הוא מיועד לשימוש נוסף. 

"אז חווה. מה הביא אותך אליי?" דורי הוציא מהתיק את המחשב הנייד שלו והדליק את המסך.
"תכף תראה." היא אמרה, והתיישבה על כורסה מרופדת, מרימה מהשולחן ספל אחד.
"אוקיי." דורי חייך בחביבות המקצועית שלו. "מה אני אמור לראות תכף?"
"תחכה עוד קצת ותבין לבד. זה קורה בסביבות תשע." היא שתתה באיטיות מהספל.
דורי הציץ בשעה שבתחתית מסך המחשב. "הזמנת אותי שעה קודם. יש לנו זמן."
"לקחתי מרווח בטיחות. גם ככה כמעט איחרת."
הוא נשם עמוק. "תרצי אולי בכל זאת לספר לי משהו קודם? עלייך? על הבית הזה?"
"נחכה לתשע. תכין בינתיים את הציוד."
"בסדר, אם זה מה שאת רוצה." דורי אמר. הוא ערך על שולחן הסלון את תכולת התיק, כשחווה, בזווית העין, בוחנת את התצוגה המתרחבת. הוא לא היה יכול לקבוע בשום פנים אם היא מרוצה או לא.

הבית כבר היה כמעט חשוך כשהגיעה השעה תשע. במסמך הוורד שיצר דורי מילא בינתיים רק את התאריך, השעה והכתובת, אבל היה עדיף להביט בו מאשר לשבת בלעדיו בדממה ליד חווה. כשהספרות בפינת המסך התחלפו מ-20:59 ל-21:00, הגוף שלו נדרך. הוא לא ידע בדיוק למה הוא מחכה, אבל חש שהשיערות הקטנות שבמעלה הגב שלו מתחילות להצטמרר. כמו חשמל סטטי, הוא נזכר. מניסיונו, זה היה יכול להיות סימן ראשון להתרחשות על-טבעית מתקרבת, או בסבירות נמוכה יותר, התחלה של קלקול קיבה. דורי הימר על האפשרות הראשונה, בהתחשב במעט שחווה סיפרה בינתיים, אבל ארוחת הערב שלו אתמול הייתה שווארמה מדוכן בתחנת דלק. לא יהיה מקצועי מצדו לקבוע מראש.

גל בלתי נראה עבר פתאום בחדר. דורי הסתובב אל חווה, שאחזה בידית הספל הריק שלה ביד אחת. הספל רטט. חווה הביטה בספל בגבה אחת מורמת, מרוכזת בהתרחשות אבל לא מופתעת ממנה, ואז הספל נשמט מידה. הוא ניטח ברצפה בכוח – שברים לבנים מתפזרים לצדדים, טיפות תה נותרות ניתזות מהם. דורי פלט אוויר בנשיפה מהירה. הוא הניח את המחשב בקצה השולחן, התרומם לעמידה וסקר את החדר. 

אחת התמונות על הקיר החשוך לידו זזה. התנועה שלה לא הייתה גדולה, רק נדנוד קל במקום, אבל מיד אחריה התנדנדה גם התמונה הבאה, ואז זו שאחריה. הרעד התקדם לאורך הקיר, הולך ומתחזק. הכלים הקטנים שמאחורי דלתות הזכוכית בארון הסלון רק רשרשו מעט, אבל אביזרי הנוי שעמדו על גבי המזנון, מפית סרוגה תחת כל אחד מהם, כבר השתקשקו בכוח. דורי חשש שיפילו את עצמם אל הרצפה או ישברו מעצם ההטחה במשטח העץ. מנורת התקרה הטלטלה, מזיזה את הצללים על הקירות, אבל הקרקע שמתחת לכפות רגליו נותרה יציבה לגמרי. זאת לא הייתה רעידת אדמה, ולא בעיית עיכול. בזה הוא כבר היה משוכנע.

"הנה." אמרה חווה, ונשמעה כמעט שבעת רצון.

דורי משך מהשולחן את כוס הזכוכית הייעודית של לוח האותיות והניח אותה הפוכה על גבי הלוח. השיטה הזו לא עבדה בדרך כלל – נוכחות הייתה צריכה להיות מאוד ממוקדת כדי לנסות לתקשר באופן כזה עם החיים שבחדר וגם להצליח – אבל משהו אותת לו שהפעם זה עשוי לקרות. דורי כיסה את הכוס בכף יד אחת והביט ישירות לחלל החדר.

"נוכחות!" הוא אמר בקול. "אני קורא אלייך! שמי הוא דורי פרץ, בן אהובה שתבדל לחיים ארוכים ואליהו זיכרונו לברכה. אני נמצא בתוך הבית הזה שכאן ופניי לשלום. דברי אליי בבקשה!" 
חווה התקרבה אליו. הכוס רעדה תחת ידו.
"נוכחות, אני כאן כדי להקשיב לך. אנא, סמני לי שאת מבינה אותי."
הכוס השקופה נעה במעגלים קטנים.
"זה אתה מזיז אותה?" שאלה חווה.
"לא," לחש דורי וסימן לחווה להתקרב ולהחזיק בכוס יחד איתו.
"אמרי לי בבקשה את שמך." הוא ניסה שוב, בדיוק כשחווה צירפה את ידה לכוס.
לרגע קצר הכוס רעדה מאוד. אחר כך היא נפלה על צידה ודורי נרתע אינסטיקטיבית. למרות שהכוס הייתה ריקה קודם, ולמרות שפיה היה מופנה כלפי הלוח, נשפכו ממנה כעת מים. הרבה מים – כמות גדולה יותר ממה שכוס כזו אמורה להיות מסוגלת להכיל. 

החדר סביבו נרגע. 

"אוי, לא," אמר דורי. 

לא די בזה שהקשר נותק, לוח האותיות שלו נרטב. הוא קלל את עצמו על שלא השקיע במוצר טוב יותר, עם ציפוי דוחה נוזלים. כשהרים את הלוח והטה אותו על הצד ראה שהוא ספוג בחלקים גדולים ממנו. כמה מהאותיות המודפסות הספיקו להטשטש. הוא לא היה בטוח אם המים היו מי מלח, או שזו ההשפעה הפסיכולוגית של הסביבה עליו, אבל נדמה היה לו שהוא מריח את הים. כדי לא לגרום עוד נזק, ניער את הלוח קצת, בלי לסחוט אותו, ונתן למים להמשיך להתנקז אל השולחן. 

האור הצהוב של מנורת התקרה התייצב. כשלא התחרה בתאורה אחרת מבחוץ ולא התנדנד, הוא נראה שגרתי ורגוע. הלוח הרטוב, שלולית המים שעל השולחן ושברי הספל על הרצפה נותרו כעדויות למה שהתרחש לפני רגע. כל השאר נח בדממה.

"זה היה כל כך קרוב." דורי אמר, מאוכזב באמת. "לא הספקתי לברר את השם שלה."

הוא הניח את הלוח הרטוב בפינה הרחוקה השולחן, והעביר את המחשב הנייד לספה, אליה המים לא יגיעו.

"זה מה שניסית לעשות? לברר מה השם?" שאלה חווה.
"כן. זה רק השלב הראשון, אבל אנחנו צריכים לדעת מי כאן איתנו."
"אבל אני יודעת מי זו."
"מה?"
"זאת ראומה, כמובן."
"מי זאת ראומה?"
"אחותי הגדולה."
"היא נפטרה?"
"אם היא הייתה בחיים לא הייתי צריכה אותך, נכון?"
"סליחה." אמר דורי "אני מצטער לשמוע."
"אל תצטער, פשוט תעשה את העבודה שלך."
"בסדר. חווה," דורי הרגיש מעורער מעט מהגישה הזו, ולכן עבר לטון המקצועי ביותר שלו. פעם הוא התאמן עליו מול המראה. היום כבר לא היה מדובר בהעמדת פנים, רק במאמץ קל. כמו ללבוש את חולצות הצווארון המכופתרות שלו לעבודה – אי נוחות קלה בהתחלה ואחר כך זה מרגיש טבעי.
"ראינו ביחד מה קורה. עכשיו ספרי לי בבקשה כל מה שאת יודעת. מה השם המלא של אחותך, מה שמות ההורים, ממה היא נפטרה, איפה היא קבורה. איך את יודעת שזו היא, כמובן, ומתי הכול התחיל. כל מה שנראה לך רלוונטי."
"אתה לא יכול להבין את הדברים האלה לבד עם כל ה… כישורים והחפצים האלה שלך?"
דורי נשם נשימה עמוקה. "אני יכול לברר הכול בעצמי, חווה. כשאין ברירה אני עובר על חומרים ארכיונים ומנסה לתקשר עם נוכחויות קרובות כדי לקבל מידע. ואם תתעקשי, אני יכול לשחק את הבלש גם פה. אבל אחרי הפגישה הזו, שסיכמנו לגביה על תעריף כפול, אני לוקח עוד 250 ש"ח על כל שעה נוספת. אם את רוצה להוציא כסף על לבחון אותי, אפשר. אם את מעדיפה שנתחיל, תעזרי לי עם הרקע. אני לא מנפח ללקוחות את החשבון בשעות מיותרות. אני מעדיף להרוויח מזה שיגיעו עוד לקוחות כי היית מרוצה ממני."
"אני מבינה." אמרה חווה, ומשהו בטון שבו שלה גרם לדורי לתהות מה בדיוק היא הבינה.
"קוראים לה ראומה. היא מתה לפני שנה ממחלת ריאות, עישנה הרבה שנים אבל לקח לה זמן. היא קבורה ליד ההורים שלנו, בתיה ואהרון קראו להם, פה בבית קברות בעיר. זה היה הבית שלנו כשהיינו ילדות."
"תודה רבה, חווה. זה עוזר מאוד." דורי עודד אותה "אם בית הקברות היה פתוח, הייתי מציע לעלות לקבר הלילה. אני אברר תכף לגבי שעות הפתיחה מחר. יש כמה פעולות שכדאי להתחיל איתן, ושעוזרות הרבה פעמים לנפטרים לנוח בשלום-"
"לנוח?!" חווה העוותה את פניה.
דורי, שכבר החל להחזיר חפצים לתיק, עצר להביט בה. חווה נראתה זועמת.
"איזה לנוח?" היא סיננה דרך שיניים סגורות, "קראתי לך כדי שתדאג שהיא תתעורר!"

כשדורי נכנס למקצוע, היה לו קשה עם הפער בין התדמית למציאות. בתים רדופים בישראל נראו אחרת  משדמיין שייראו. עמיתים אירופאים יכלו למצוא את עצמם בטירות בנות מאות שנים, מתמודדים עם נוכחות עתיקה אחת שנצמדה לשטח במשך דורות, או, אם היה להם מזל, עם כמה נוכחויות עתיקות, מיוסרות. דורי היה מוזמן בעיקר לדירות בבתים משותפים על עמודים משנות ה-70 וה-80, שעברו שיפוץ מאז בתוכניות תמ"א או סתם סגירה לא חוקית של מרפסת. הדבר הכי גותי בדירה היה המתבגר המשפחתי, שלבש בגדים שחורים והגביר את מוזיקת המטאל בחדר שלו, בזמן שדורי ניסה לתקשר עם הסבתא-רבא המתה. אפילו הבתים הפרטיים הישנים ביותר שהגיע אליהם לא הזכירו את האחוזות האפלות מהאתרים של אנשי המקצוע מחו"ל, וגם הנפטרים הוותיקים ביותר שנתקל בהם לא עזבו את העולם הזה לפני המאה ה-20.

לקח לדורי זמן להבין שמקומות מודרנים ושגרתיים יכולים להיות רדופים לא פחות מכאלה שבהם התפאורה הולמת, ובעיקר, שאנשים רגילים יכולים להיות לא פחות רדופים. בתחילת הדרך, היה לו חשוב לשכלל רק את יכולות התקשורת עם הנשמות הנודדות, היום כבר ידע שהוא צריך לתת מענה לאנשים החיים. רגשות האשם, הקושי להפרד, הצורך לקבל תשובה לעוד שאלה אחרונה – גם למי שנשאר היה קשה לשחרר. 

"אני מצטער חווה." דורי אמר בשקט. "אי אפשר להחזיר אנשים שהלכו."
הוא הציע לה בזהירות יד מנחמת.
חווה הסתכלה עליו בחזרה, כאילו היה אדיוט. "השתגעת? מי רוצה להחזיר אותה בכלל?"
"מה?" שאל דורי.
"האשה הזו הייתה מפלצת. מפלצת! תמיד היא הייתה כזו. מאז שהיינו קטנות, כל דבר שהיה לי היא הרסה. הייתה מסובבת את ההורים שלנו על האצבע הקטנה, והם תמיד נפלו בפח שלה, תמיד נתנו לה מה שהיא רוצה. תמיד האמינו לה. היא הייתה צורחת רק כדי שיחשבו שהצקתי לה ויענישו אותי. אפילו כשתפסו אותה גונבת מסטיקים מהמכולת של ויינשטיין היא האשימה אותי. אני לא הייתי שם בכלל, אבל אם ראומה אומרת שחווה גנבה והחביאה לה בילקוט, אז יאמינו לראומה. אני לא אשכח איך אחרי המכות, אמא נעלה אותי בבית ולקחה אותה לים בלעדיי. דרך החלון ראיתי אותה מסתובבת אליי ומוציאה לי לשון."
"אוקיי" אמר דורי. "אני יכול להבין את הכעס, אבל בטח עברו, כמה-" הוא ניסה לנחש מהר, בלי להעליב במספר גבוה מדי, "שלושים, ארבעים שנה?"
"שישים וחמש שנה. והיו לה בסך הכול שבעים ושתיים שנים למרר לי את החיים. עד הרגע האחרון היא עשתה את זה."
"אני מצטער לשמוע."
"אל תצטער, תעבוד."

חווה לקחה את הספל השני, שהיה מלא עדיין בתה, הניפה אותו באוויר ועזבה אותו. הוא התנפץ ברגע בו נגע ברצפה. ברגע הבא, הרסיסים שלו קיפצו קצת ומנורת הסלון הטלטלה. הכול הסתיים תוך כמה שניות.

"ראית את זה? אם אני עושה את זה אחרי תשע זה בקושי עובד. אל תשאל אותי למה. אולי זו השעה שהיא מתה בה, אני לא יודעת."
"את גורמת לה להגיב?"
"נו, כן. ממש בלש אתה. אבל הולכים ונגמרים לי הספלים. אני מחכה עם החפצים היותר גדולים שהיא השאירה."
דורי התיישב על הספה, שוכח להשמר מהאבק, שאכן עלה סביבו בעננה קטנה. הוא השתעל, מחפש את התה שלו, ונזכר רק באיחור שהספל כבר לא שם.
"חווה." הוא אמר. "אני רק לא חושב שזה רעיון טוב. לשתיכן לא."
בניסיון להרוויח זמן, הוא הרים מהספה את המחשב והדליק את המסך.
בקובץ הוורד הפתוח חיכה לו טור של אותיות שלא היה שם קודם.

ד
י
ע
ם
ז
ה

"ראומה?" דורי שאל את חלל החדר. הסמן שעל המסך זז קצת. "ראומה, זה אני, דורי. אני כאן בשביל לעזור לכן. מה את רוצה לספר לי?" 

חווה הציצה מעבר לכתף. צליל הקלדה נשמע, ואותיות הופיעו בזו אחר זו. דורי סימן לה לעצור, דואג הפעם לא רק מניתוק הקשר אלא גם ממה שעלול לקרות למחשב הנייד שלו אם תחליט להפנות אליו תשומת לב.

ת
ע
צ
ו
ר
א
ו
ת
ה

נכתב על המסך. ואחרי רגע גם

ב
ב
ק
ש
ה

"תראי את זה," הוא אמר לחווה, מפנה אליה את המסך,"אבל אל תגעי, בבקשה. נהרסה לי מכונת כביסה, אני לא יכול להרשות לעצמי עוד התעסקות בתיקונים. אז שתיכן, בבקשה. תזהרו על המחשב."

"הכלבה." אמרה חווה. "היא כבר עושה לך מניפולציות."
"הייתן ילדות. עבר הרבה זמן."
"היא הייתה כזו עד הסוף. את הבית הזה שאנחנו נמצאים בו ההורים הורישו לה, ידעת את זה? רק לה. גם עוד שני בתים ברחוב. כשהיא עמדה למות היא כתבה צוואה מיוחדת, רק כדי שאני לא אקבל אותם. הורישה אותם לעיריית ראשון, לא פחות."
"אה." אמר דורי. "אז זה לא הבית שלך?"
"הוא כן, בינתיים. העלמתי את העותק, אבל מישהו הלשין לעירייה. אנחנו במאבק משפטי. מה שבטוח הוא שאני לא אשאיר להם כלום כאן, ושהיא, אם נראה לה שהיא תישן בשלווה מתחת לשיש בינתיים, אז היא יכולה לשכוח מזה. אני אגרד אותה החוצה. את שומעת ראומה? מהגיהנום שאת בטוח נמצאת בו, אני אשלוף אותך בכוח עוד פעם ועוד פעם. לא אכפת לי כמה את מתה, כל עוד אני פה אני אעשה לך את המוות!"

על המסך הופיעה אות אחת, חוזרת.

ח
ח
ח
ח
ח


"תראה, היא מתגרה בי. גם עכשיו היא מתגרה בי." אמרה חווה וצעדה אליו צעד נוסף.
דורי הצמיד את המחשב אליו בהתגוננות. "לא בטוח, אולי היא מרגישה שהיא נחנקת. סיפרת שהייתה לה מחלת ריאות. ואולי זו התחלה של משפט, נגיד, חווה תסלחי לי." 

צליל הקלדה נשמע שוב.

ת
ח
נ
ק
ו
א
ת
ם
ש
נ
י
כ
מ
מ
ת
ו
מ
ת
מ
י
ם

"טיפשה אחת." אמרה חווה. "מטומטמים זה בט'."

דורי הרגיש את החומציות עולה לו בגרון. בלי לרצות, הוא נזכר באבי. אח שלו לא היה מגיע לרמות כאלה של התעללות. נכון? ואתה, קול קטן הדהד בראשו, אתה מתישהו היית מעז להחזיר? במה אתה מתגאה בכלל?

"הבעיה שלך שאתה טוב מדי." אמרה חווה, כאילו קראה את המחשבות שלו. "זה מההתחלה הדאיג אותי, אבל אני חושבת שנסתדר. אתה רואה בעצמך, אחותי לא הייתה אשה טובה. ואני אולי לא אשה קלה, אבל אני הלקוחה שלך."
"אני מאוד משתדל להמנע משיפוטיות," הוא אמר. "במקצוע שלנו היום, לא שופטים גם רוצחים סדרתיים ו-"
"נו, יופי, אז אל תהיה שיפוטי כלפיי." היא קטעה אותו. "אם אתה מסתדר עם רוצחים אתה יכול להיות רגיש לאשה זקנה. זה לא שאני רוצה להרוג אותה. היא כבר מתה."
"זה לא העניין." דורי שפשף את המצח.
"תוכל לקנות עשר מכונות כביסה. תחשוב על זה."

דורי חשב, אבל לא על המכונה. הוא חשב על סט המבחנות שהוא לא ניסה, ועל השילוב בין מרווה ואזוב, שהוא רצה פעם אחת לבדוק בשטח. כל כך הרבה הזדמנויות ללמידה הרי מחכות לו אם הוא רק יגיד כן. ואז הוא חשב פתאום על משהו אחר. הוא צריך לנסות לשלוח הודעה לסיגל. כן, הוא צריך באמת. אולי רק לשאול אותה אם פודינג עדיין מביא איצטרובלים מהגינה ומפרק אותם לחתיכות קטנות בבית. אולי לבקש תמונה של הכלב, או של שלושתם. אולי לבדוק איתה אם יש משהו שהיא הייתה רוצה ממנו. הוא לא זרק עדיין כלום.

הוא הסתכל לחווה בעיניים.
"תראי." הוא אמר "אני לא יודע לגבי האסטרטגיה. אבל אני יכול להסכים איתך שלפעמים הדבר החכם הוא לא לשחרר."

"אם זה עוזר לך," אמרה חווה, "תחשוב על זה ככה. זה רק עד שאני לא אהיה כאן, ואני כבר בת שבעים ושלוש. כמה נראה לך שנשאר לי? בשבילך זה רק פרויקט זמני. כשאני אמות, אני כבר אחפש אותה בעצמי." 

היא הגישה לו את הצלוחית מהסט. דורי ראה שהיא מחזיקה את התיון הרטוב ביד השנייה. הוא כבר לא תהה אם היא עומדת לשמור אותו. זה אפילו לא נראה לו מוזר. "קח, תנסה בעצמך," היא אמרה. 

דורי לקח את הצלוחית, אבל לא זרק אותה על הארץ ולא הניח אותה על השולחן. "אני לא מבטיח כלום, אבל אני אגיע שוב מחר, ברבע תשע. נראה מה אפשר לעשות." הוא הכניס את הצלוחית לתיק, והתחיל לארוז את שאר החפצים. 

"תגיע בשמונה," חווה אמרה. "ותביא איתך כל מה שיש לך."