"אבא, אל תלך!" משהו בקולה הבהיר שהיא לא סתם מנדנדת. הוא הסתובב אליה והתכופף מול המיטה הקטנה. "מה קרה?" שאל בקול רך, מרגיע.
שי לא ידעה איך להסביר. היא לא הכירה שם לתת לצללים המוזרים, לעיניים הנסתרות שהרגישה שצופות בה מעברו השני של החדר. אבל כל הורה יודע לזהות כשהילדה שלו מפחדת, ולמרות שאביה לא חש בדבר– הוא ניחש מה הבעיה. הוא החזיק בידה של שי, ושאל אותה אל מה היא מסתכלת. "הם שם," אמרה, נאלמת שוב כאשר ניסתה להסביר מי בדיוק נמצא שם. "יש מפלצת שמפחידה אותך?" שאל אבא, נותן שם שהוא הכיר לדבר שהפחיד את בתו. שי הנהנה ואבא שאל מה לדעתה יכול לעזור.
"צריך לתפוס אותן!"
"איך אפשר ללכוד מפלצות?" שאל בקול רציני, מתייעץ איתה.
"צריך משהו שיסגור אותן, והן לא יוכלו להיות יותר," ענתה בהחלטיות. אבא יצא מהחדר, הבטיח שהוא יוצא רק לכמה שניות, וחזר במהרה עם כמה חפצים. הוא הציע לשי מקל כדי לגרש את המפלצת, ובובה של דוב שתשמור עליה, וגם קליפס לשיער, שאבא הראה לה איך הוא נפתח ונסגר. הקליפס נראה כמו לוכד מפלצות מצוין במיוחד, עם שיניים ארוכות וקשיחות וגוף מבריק, שנסגר בצליל נקישה חדה. מאותו הלילה, ישנה שי תמיד עם לוכד מפלצות קטן בידה. ככל שעברו השנים הקליפסים התחלפו, ובשלב כלשהו זזו מתוך המיטה עצמה לשידה שליד ואחר כך למגירה בארון, אבל תמיד היה לה לוכד מפלצות בהישג יד.
.
"רק עוד שעתיים," מלמלה לעצמה לאחר שהסתכלה בשעון המופיע על מסך הקופה. המשמרת באותו היום נמרחה כמו מסטיק, לקוחות מעטים נכנסו לחנות ולא נשארה סחורה לסדר אחרי שהכול פוזר במשמרת הבוקר. היא הסתובבה בחנות הספרים, שוקלת לקרוא ספר ילדים כלשהו כדי להעביר את הזמן. קול חבטה נשמע מהעבר השני של החנות, ושי ראתה חמישה עותקים מאחד מספרי הפנטזיה חדשים על הרצפה. למרות שידעה שהיא לבד בחנות, היא הביטה ימינה ושמאלה, מוודאת בזריזות שאף אחד לא ראה את הספרים נופלים ומתפזרים, ומיהרה לאסוף אותם. היא הסתובבה וחזרה לכיוון הקופה בכוונה לבדוק את הטלפון שלה ולנסות לשרוף עוד כמה דקות משעממות. שניות בודדות אחרי שהוציאה את המכשיר מהמגירה נשמע שוב קול החבטה, וכשהביטה ראתה את אותה ערימת ספרים מפוזרת על הרצפה. שי צעדה לעבר המדף בהחלטיות, הזיזה כמה ערימות ספרים ומצאה מקום חדש לספרים הסוררים, עמוק ורחוק מהקצה. היא עמדה ובהתה בספרים למשך כדקה, מאתגרת אותם לזוז ולו במילימטר ממקומם, אך הם נשארו ללא תזוזה. היא נפנתה לעזור ללקוחה שנכנסה לחנות, וכמעט שכחה מהמקרה, אך ברגע שהחנות הייתה שוב ריקה היא שמעה את קול הנפילה המוכר. שוב היו הספרים מפוזרים על הרצפה, ואחד העותקים עמד מעל אחד אחר, פניו כלפי מעלה כאילו הונח שם בכוונת תחילה לתצוגה. שי החניקה את הכעס שהתעורר בה, נאנחה ולקחה את העותק העומד בידה. את שאר הספרים היא סידרה על המדף, ולאחר מכן עברה לקופה ושילמה על העותק שאספה בידה. באותו לילה היא נשארה ערה עד שעת לילה מאוחרת, מקריבה שעות שינה נחוצות עבור הספר שלא רצתה להניח מידה. היא סיימה את הספר עם חיוך ענק אחרי הסוף הטוב המאוד בלתי צפוי, ורק לרגע אחד, לאחר שכיבתה את האור ושניות ספורות לפני שנרדמה, היא לחשה לחלל החדר– "תודה."
בבוקר למחרת שי קמה טרוטת עיניים ועם צורך עז בקפה. כבכל בוקר, היא הורידה את כל המצעים וסגרה אותם בחלל האכסון שמתחת למיטה, כדי שלא יתבלגנו לאחר שתצא מהחדר. היא בדיוק החזירה את המברשת ומשחת השיניים לארון האמבטיה כששמעה דפיקה בדלת ולאחר מכן צלצולי פעמון עקשניים. "אני חייבת לנתק את הפעמון הזה," מלמלה לעצמה בזמן שהתקדמה לכיוון הדלת. צלצולי הפעמון הפסיקו לגמרי, מתחלפים בדפיקות חלשות על הפעמון שהפסיק לעבוד ואחר כך נשמעו שוב דפיקות חזקות בדלת. שי קיללה בשקט ומיהרה לפתוח את הדלת. מאחוריה עמדה אחותה ונראתה עצבנית במיוחד.
"הפעמון שלך לא עובד!"
"אולי זה כי העבדת אותו למוות." שי ידעה שלא ליהי היא שקלקלה את הפעמון והרגישה מעט אשמה לגבי השקר, אבל ידעה שאחותה בכל מקרה לא תתייחס אליה.
"אז תתקני אותו. יואו, את לא מבינה מה גיא אמר לי היום," ליהי התחילה, ואז עצרה והסתכלה על שי. "נו, את לא מתכוונת להציע לי קפה?"
שי פנתה למטבח, ונזכרה, מאוחר מדי, שעוד לא הספיקה לסדר–
"מה זה, יש לך מנעול על המקרר?" לרגע נראה היה שלליהי, לשם שינוי, נגמרו המילים, אך השקט נמשך שניות ספורות בלבד. "את גרה לבד, שי. מי בדיוק את חושבת שיגנוב לך את החלב?"
"זה.. פשוט.. אף אחד, לא…"
"אז למה שתשימי מנעול?"
"המקרר, הוא לפעמים… לא נסגר טוב… ואז ככה הוא סגור ו, אממ, מהודק, כזה," שי ידעה שההסבר מגוחך, ויש כנראה עשרים דרכים הגיוניות יותר לעזור למקרר להישאר סגור, אבל היא לא רצתה לספר לליהי על הפעם שקמה בבוקר לפח מלא באוכל פג תוקף שבוודאות ישב בתוך המקרר בלילה שלפני כן. למרבה המזל, ליהי הייתה רגילה למוזרויות של אחותה, אז היא חזרה למטרה המקורית– הכנת קפה.
הן התיישבו בסלון, וליהי ברברה על החבר הנוכחי שלה ועל הדייט האחרון שהיה להם. שי שקעה בשיחה, מנתחת ביחד עם ליהי את רוב המשפטים שאמר גיא בערב הקודם, כשצלצול הודעה הפנה את תשומת לבה לטלפון שלה– ולשעה. "שיט," מלמלה, "אני שוב אאחר." היא זינקה ממקומה ופנתה לחדרה, להתלבש בזריזות לקראת עוד משמרת בחנות הספרים. ליהי צעקה אליה שתיקח את הזמן– "אני אקפיץ אותך, זה חצי מהזמן של האוטובוס!" אבל כיוון שהמשמרת הייתה מיועדת להתחיל בעוד כחמש דקות, נראה שהאיחור יהיה בלתי נמנע.
לאחר ששי התלבשה היא ירדה בזריזות במדרגות ופנתה לעבר רכבה של ליהי שחנה בצדו השני של הרחוב. היא הודתה כמובן לאחותה על הטרמפ, אבל למה ליהי תמיד חייבת לזוז כל כך לאט כששי כל כך ממהרת?
שי נשענה על המכונית בידיים שלובות, בוהה בעצבנות לעבר אחותה שהתחילה לעבור את הכביש ברוגע מרתיח, כשראתה את הרכב שהגיע במהירות– בדיוק לתוך מסלול הליכתה של ליהי. שי הרגישה את דמה קופא בעורקיה בעוד שהזמן כאילו נעצר, וחשה בצללים המוכרים נדחקים עמוק מתוכה. בתוך הפאניקה לנוכח ההתנגשות הבלתי נמנעת היא אחזה בצללים, העירה את החושך המוזר שישן בתוכה, חיבקה אותו וצללה לתוכו, מתרכזת בכל מאודה בנקודה שבה ליהי עמדה באותו רגע בדיוק. החשיכה החדשה אך הכל כך מוכרת עטפה אותה מכל כיוון, והיא זינקה קדימה– ונחתה לצד ליהי. לרגע נורא אחד היא הביטה במכונית הדוהרת לעברן, בנהג המאיץ עוד ועוד, הסתכלה בעיניו- וגררה את ליהי איתה אל הצללים, עד שיצאו בצד השני של הכביש. ליהי התנשפה ובהתה בשי, ולאחר מכן בכביש, ברכב המתרחק במהירות גבוהה מדי, ברגליה שלה ושוב בשי. "מה.. איך… מה קרה עכשיו?" שאלה בקול רועד, גופה מלא אדרנלין מהתאונה שלא קרתה.
שי הרגישה את הכוח המגיע מתוכה, חשה כיצד הוא מושך אליה את האחרים– את הצללים שמבחוץ. בצל הבניין לידו עמדו היא ראתה עיניים מביטות בה, ולידן עוד ועוד ישויות שמצטרפות, מצטופפות, מתכוננות להתקרב אליה. "אנחנו חייבות לצאת מפה," אמרה, קולה רווי בהלה, ומשכה את ליהי אל הרכב. "קחי אותי מפה, ליהי, בבקשה, אני חייבת להתרחק מפה," שי לחצה על המפתח שליהי אחזה בידה, פתחה את הדלת ונדחפה פנימה. ליהי נכנסה למושב הנהג, שקטה באופן חריג, והתניעה את האוטו.
"שי, מה לעזאזל קורה פה?"
"אני לא יודעת!" צעקה שי בכעס, לחוצה יותר בכל רגע בו הן ישבו ברכב המונע ללא תזוזה. "אני לא יודעת, ואנחנו חייבות לנסוע! עכשיו!"
"את באמת עדיין חושבת ללכת לעבוד עכשיו?"
"לא לעבודה! למקום אחר, מקום חדש, איפה שעוד לא הייתי, איפה שלא ימצאו אותי–"
"איפה שמי לא ימצא אותך?" ליהי הבינה מה כמעט קרה, השרירים בגופה עוד היו מתוחים וידיה רעדו. היא נשמה עמוק, הסתובבה עם כל גופה אל שי, והסבירה לה שהיא לא התכוונה להתחיל לנסוע עד שתבין מה קורה.
שי חשה ביצורים מתקרבים, מתגנבים מתחת למכונית, מטפסים לכיוונה. היא הביטה באחותה במבט מתחנן, "אני אסביר הכול, אני מבטיחה. לפחות את מה שאני יודעת, את מה שאני מבינה מזה. אבל בבקשה, בבקשה ליהי, בואי ניסע מפה." ליהי הפנתה את מבטה לכביש, העבירה את ידית ההילוכים לדרייב והתחילה להתקדם.
"הנה, אני נוסעת. עכשיו, מה בדיוק קרה?"
"הרכב ההוא–"
"פשוט מטורף! ראית כמה מהר הוא נסע? פשוט בא לי משום מקום, ואני–" ליהי הפנתה מבט חטוף לשי בעודה מדברת, וראתה את גבותיה המורמות בציפייה. "נו," נאנחה, "תמשיכי."
"אז כמו שאמרתי, הרכב ההוא עמד לפגוע בך," המשיכה שי לשחזר, "ולא יכולתי לתת לזה לקרות. פשוט לא יכולתי, הייתי חייבת לעשות משהו." שי השתתקה לרגע, מתלבטת איך להמשיך. ליהי, כמובן חשה בצורך למלא את השתיקה הפתאומית. "כן, טוב, תודה, אבל מה בדיוק עשית? מה זה היה?"
"אני לא בטוחה. אבל מה שעשיתי… אני חושבת שזה מושך אותם אלי עוד יותר." היא לא חיכתה שליהי תשאל על מי היא מדברת, אלא המשיכה להסביר– לספר את כל מה שידעה, כל מה שהרגישה מאז שהייתה ילדה בת ארבע עם לוכד מפלצות במיטה, כשהייתה מתבגרת בודדה שמתחמקת מהנערים האחרים, מסתגרת בעצמה כדי לא להרגיש, לא לכעוס, לא לעורר את הצללים. כשהייתה אחרי צבא עברה ברגע שיכלה לדירה לבד, מתרחקת אפילו ממשפחתה, כדי שתוכל לבצע בפרטיות את הטקסים הקטנים שהרחיקו את היצורים, את ההסתרות והנעילות וההתחמקויות שעזרו לה להרגיש קצת יותר נורמלית.
הן יצאו מבאר שבע ועלו על כביש שש לכיוון צפון. ליהי הביטה בלוח המחוונים, ויידעה את שי שהן יצטרכו לעצור לתדלק בדרך.
"בדרך לאן?" שאלה שי, מרגישה את גופה נרגע ככל שהתרחקו מהעיר.
"תגידי לי את," ענתה לה ליהי. "לאן צריך לנסוע? איך ניפטר מהרוחות שלך?"
"צללים," תיקנה שי מיידית, בלי להבין למה. למעשה, היא בעצמה לא ידעה מה היו הישויות האלה– רק שהיא הרגישה מהן חושך, אנרגיה מוזרה שנבעה מבחוץ ומבפנים כשהייתה לידן. יכול להיות שהן היו מפלצות כמו שאבא אמר, או רוחות כמו שחשבה ליהי, או כל דבר אחר לגמרי.
"אני לא יודעת איך להיפטר מהם. תמיד ברחתי, התרחקתי, התחמקתי מכל דבר שמשך אותן."
"כמו מה?"
"אני מנסה למנוע מהם לעשות דברים. הם סידרו את המיטה שלי, אז אני מחביאה את הסדינים. אם הם מתעקשים וחוזרים על משהו, אני פשוט עושה מה שנראה לי שהם רוצים כדי שיפסיקו. ולפעמים, כשאני מרגישה דברים מסוימים… רגשות חזקים מדי, בעיקר בזמן ריבים, או כשמשהו מכעיס אותי. אז אני מרגישה אותם מתקרבים, כאילו הכעס שלי מושך אותם– אז אני מחניקה אותו." שי חשה תחושת הקלה מוזרה, כשדברה סוף סוף, כששפכה החוצה את כל הסודות ששמרה במשך שנים.
"אז, בעיקרון, להתרחק– ולא להרגיז אותך," אמרה ליהי בחיוך. שי חייכה אליה בחזרה, מופתעת מעט מהקלות שבה אחותה קיבלה אותה, התגייסה לעזור לה. היא תמיד הרגישה כל כך בודדה, ומסתבר שלפחות מישהי אחת הייתה לצדה עכשיו, כשהייתה זקוקה לה.
הן עצרו באלונית, קודם לתדלוק ואחר כך לחניה, ויצאו לקנות קצת חטיפים לדרך. שי עמדה בתור לקופה כשליהי נזכרה שהיא חייבת, אבל ממש חייבת לקנות גם בקבוק שוקו, והלכה לכיוון המקררים. שי הביטה לרגע הצידה, לכיוון אחותה שכנראה נזכרה בעוד כל מיני דברים שהיא ממש חייבת לקחת, וכשפנתה להסתכל בחזרה גילתה זוג שנעמד לפניה בתור.
"אה, סליחה? אני בתור," פנתה בזהירות, מקווה שהם פשוט לא שמו לב אליה. הגבר הסתובב אליה וענה "נו, אז מה? גם אני בתור עכשיו." האישה לידו חייכה כאילו הוא אמר משהו משעשע, והם הסתובבו בחזרה. שי שנאה את זה– שנאה תורים, שנאה להתווכח בתורים, אבל העצבנות שחשה התלוותה גם לתחושת כוח עמום, חזקה יותר משחשה בעבר. היא סירבה לכעוס, סירבה לריב ולענות ולהשתתף עוד בסיטואציה, אבל היא כבר החלה להרגיש לא רק בכוח מבפנים– אלה גם בישויות מבחוץ. היא הניחה בצד במהירות את הפריטים שהחזיקה, רצה לעבר ליהי וגררה אותה החוצה מהחנות.
"שי? מה את עושה? עוד לא שילמנו– שי!" קולה של ליהי לווה בגוון מתבכיין קלות, אבל היא נתנה לשי למשוך אותה לכיוון האוטו.
"הם כאן," אמרה שי, קולה לחוץ– כמעט מפוחד. "הם הגיעו לפה, הם אחרינו, אנחנו חייבות להמשיך, חייבות לנסוע–"
"בסדר!" ליהי תפסה בכתפיה של שי והסתכלה עליה, "אנחנו זזות, עכשיו. בואי."
הנסיעה עברה ללא דיבורים נוספים, ברקע הפלייליסט הרגיל של ליהי, שהתנגן לאחר החיבור האוטומטי של הטלפון לאוטו. לאחר כחצי שעה, ליהי הנמיכה את המוזיקה ושאלה בקול שקט, "שי, לאן אנחנו נוסעות?"
שי שתקה והנידה בראשה, לא יודעת איך להסביר עוד שהיא לא יודעת מה לעשות. ליהי הורידה יד אחת מההגה והושיטה אותה לעבר שי, אחזה בידה ושאלה שוב, "תנסי לחשוב על מקום בטוח. מקום טוב, מקום שהרגשת בו חופשייה."
שי חשבה. היא עברה בראשה על כל המקומות שהכירה, אבל כולם היו נגועים באיזשהו זכרון רע אחד לפחות, בפחד ובבריחה. היא שוב התחילה להניד בראשה, אבל ליהי לא ויתרה.
"חייב להיות מקום כזה. מקום שהיית בו הרבה פעמים או אולי רק פעם אחת, משהו שהשאיר לך תחושות טובות, זכרון חיובי כלשהו," היא לחצה את ידה של שי, מעודדת אותה, ושי המשיכה לחשוב. היא הביטה החוצה מהחלון, עיניה קולטות את שלטי הדרך בעודן מתרחקות עוד ועוד צפונה. מקום שהייתה בו הרבה פעמים… או רק פעם אחת.
רק פעם אחת.
"בריכה המשושים!" היא קראה לפתע, מופתעת מעוצמת הקול שלה עצמה. "את זוכרת שהיינו? כשהיינו ילדות, עם אבא ועם אימא?"
"כן, נראה לי. המקום עם האבנים המוזרות והעלייה המעצבנת חזרה?"
"בדיוק! אבל.. טוב, זו רק תחושה…" היא הרגישה שהביטחון ההתחלתי מתחיל לעזוב אותה.
"אני חושבת שזה מה שאנחנו צריכות," ענתה ליהי.
"למה?"
"כי מההתחלה הכול היה סביב מה שאת מרגישה ומה שאת יודעת, אז אם זה המקום שחשבת עליו… לשם ניסע." היא העבירה את אצבעה על מסך הטלפון שלה, פתחה את נעילת המכשיר והושיטה אותו לשי– "יאללה, שימי וייז."
שי עשתה כבקשתה, והניחה את המכשיר חזרה במעמד שלו. ליהי העיפה מבט בזמן המשוער, ופנתה שוב אל שי.
"אז מה יש בבריכת המשושים?"
"משושים, כנראה."
"נו, שי," ליהי גלגלה עיניים.
שי חייכה, וענתה, "פשוט היה שם כל כך רגוע. הגענו אז באוקטובר, אחרי סוכות, כשכבר היה טיפה קריר. המים היו קפואים ואף אחד מכם לא רצה להיכנס, רק אני צללתי פנימה– זוכרת איך קראתם לי משוגעת?"
"האמת שלא, אבל אני יודעת שאת כזו."
שי צחקה קלות. "כן, אז המים היו באמת קפואים, אפילו אחרי הקיץ, אבל בצללים של הבריכה לא היה כלום. היה בבריכה חושך מתחת לסלעים, וגם בעומק הבריכה, אבל זה היה חושך טוב. חושך עוטף, מנחם, נעים."
ליהי לא הבינה, לא באמת, אבל היא שמחה לשמוע את אחותה סוף סוף מדברת על משהו טוב.
באזור מחלף המוביל שי נרדמה, וליהי הגבירה מעט את המוזיקה– לא מספיק כדי להעיר את שי, אבל מספיק כדי לשמוע את המילים השקטות באחד השירים האהובים עליה. היא עצרה לרגע בתחנת הדלק, וחזרה מהר עם קפה לפני ששי הספיקה להתעורר. קצת אחרי הפנייה לצומת מחניים הקפה נגמר, וליהי תהתה אם יש לה זמן– ומקום– לקנות משהו לנשנש, אבל החליטה לא לעשות עוד עצירה. החלטה שהיא נאלצה לדבוק בה, כיוון שהיא לא ראתה עוד תחנות דלק בצד הדרך. היא עברה את הגשר והחלה לטפס בכבישים המפותלים של רמת הגולן כששי התעוררה בצעקה חדה.
"הם כאן! ליהי תעצרי, תעצרי עכשיו, הם כאן!" ליהי החטיפה מבט אל שי ולחצה את כף רגלה לדוושת הגז, מאיצה את המכונית.
"לא, ליהי, הם פה, אני חייבת לצאת, את חייבת לעצור!"
"אי אפשר פה, את לא רואה שאין שוליים?" ענתה ליהי בצעקה, ממשיכה להאיץ את הרכב. שי עצמה עיניים והתרכזה, ממלמלת לעצמה "לכו, אני בסדר, אני רגועה, אין פה כלום. לכו, אני בסדר, אני רגועה…"
לאחר דקה או שתיים הכביש התרחב מעט וליהי ירדה לעצירה בשולי הכביש, קרוב מדי לנתיב מכפי שהייתה רוצה אבל אפילו היא החלה לשמוע לחשושים מוזרים סביבה. הן יצאו מהאוטו ושי רצה רחוק כמה שיותר מהרכב, היישר לתוך השדה שמולה.
"עצרי! שי, חכי רגע! שי!" ליהי ראתה את אחותה מדלגת מעל הגדר ורצה לתוך שדה מוקשים, כאילו הייתה אחוזת דיבוק. "שי יא חתיכת מטומטמת, זה שדה מוקשים! תעצרי!"
שי עצרה והסתובבה לעבר ליהי, קולטת לבסוף את סביבתה– שדה רחב, מלא בצמחייה צהבהבה וכמה עצים בודדים מפוזרים על השטח, ובקצה הקרוב לכביש– גדר עם משולשי אזהרה. היא הרגישה משותקת, לא מעזה להזיז אפילו את קצה הזרת שלה. היא קראה פעם באיזשהו מקום על שני אנשים שעברו שדה מוקשים, השני צועד בתוך צעדיו של הראשון לאחר שווידאו שאלו נקודות בטוחות. שי הסתכלה אחורה וניסתה לשחזר את המסלול חזרה לאחותה, אבל עקבותיה אבדו בתוך הצמחייה הגבוהה.
הלחשושים סביבה גברו, הצללים מתארכים, השמש החלה להראות מעומעמת יותר ויותר– כאילו הערב מתחיל לרדת והשמש נעלמת ברקע, אך ללא הצבעים העזים של השקיעה; רק אפרוריות הולכת וגוברת.
"שי…" לחשו אליה, "בואי אלינו, בואי איתנו…" היא הנידה את ראשה מצד לצד, לאט, כאילו פחדה שאפילו התנועה הזו עלולה ליצור תגובת שרשרת. הלחשושים המשיכו לקרוא לה, לבקש ממנה שתבוא אליהם, להבטיח לה שישמרו עליה ויעזרו לה.
"תמיד היינו שם בשבילך, שי. אנחנו היינו החברים היחידים שלך, אנחנו עזרנו לשמור עלייך, אנחנו רצינו בקרבתך…"
שי חשבה על כל הפעמים שהיא חשה בהם, בכל מטלות הבית הקטנות שביצעו עבורה, בהמלצות על הספרים ואפילו בהכוונה קטנה בסימון תשובה נכונה במבחנים פה ושם. אבל משהו הרגיש לא נכון. אולי היא לא ידעה מה הם חברים, אולי לא הצליחה מעולם להסיר מעליה את המגננות שהרחיקו ממנה את רוב בני האדם… אבל הצללים לא היו הדבר הזה שרצתה תמיד. למעשה, חשבה, כשהיא מסתכלת על ליהי צועקת עליה, חרשת ללחשושי הצללים מהמרחק בו עמדה, ומתחילה לטלפן לכל גורם חירום שיכול לבוא לעזור– למעשה היא דווקא כן ידעה מהי חברות. היא הסתכלה ישר על העיניים המביטות עליה, אל החושך ההולך וגדל, ושאלה, "אם אתם כל כך רוצים לעזור לי… איך זה שלא הצלתם את ליהי? אני גייסתי את הכוח, אני הגעתי אליה, ואתם הופעתם רק אחרי שהיינו בטוחות. למה לא אתם עזרתם לה היום?"
מסביבה היא שמעה רסיסי לחשושים, "הכוח… להגדיל, להוציא, להוסיף,"
קול חזק יותר פנה אליה בגמגום, בהסבר קטוע ולא ברור על היכולת החסרה שלהם, על החולשה שלהם, ושי הסתכלה ישר לתוך עיניו וראתה בהן את העיניים של הנהג המשתולל שכמעט רצח את אחותה. הכעס המוכר החל להתעורר בה, ולשם שינוי היא לא ניסתה להחניק אותו, למרות שהלחשושים הפכו מרוצים יותר ויותר. "תענו לי עכשיו. מה אתם רוצים, מה אתם צריכים ממני, למה באתם לפה? תענו לי, ותגידו את האמת– כי אם זה לבוא אליכם או אל המוקשים, אני מעדיפה להתפוצץ."
הלחשושים התגברו, מבוהלים, והקול הבודד החל לענות. "את חייבת לנו. חייבת לנו מהחושך, חייבת לנו מהטעם, תני לנו מהאופל שלך ונוציא אותך מכאן." שי זיהתה גם את הקול שלו, טון מוזר שהיה מעט נשי ומעט גברי, ונשזר בחלומותיה כבר שנים.
"אתה דיברת אלי. בלילה, כשישנתי, לחשת לי,"
"כן. את משכת אותי, את הערת אותי. וככל שגדלת וכוחך גדל, הערת עוד ועוד מאיתנו…"
"מה אתם?" היא עדיין הסתכלה ישר בעיני היצור, חשה בכעס נבנה לתחושת בטחון בתוכה.
"אנחנו הניזונים מהחושך," החל לענות היצור,
"אז לכו תאכלו איזה לילה ותעזבו אותי!" קראה אליו, כעסה הולך ומתגבר.
"לא הסוג הזה של חושך," חיוך נשמע בקולו, "חושך עוצמתי יותר, וכאשר נזין את עצמנו נוכל לגדול. נוכל להגן עלייך."
"אני לא צריכה הגנה," ענתה, "אני צריכה שתצאו לי מהחיים. אני צריכה לעשות מה שאני רוצה, להרגיש את מה שאני רוצה, ללכת לאן שאני רוצה!"
היצור התחיל לתפוס צורה, ושי הבינה שהוא מהנהן לעברה, עדיין מחייך. "כן, כעס… כעס זה טוב."
"טעים!"
"משביע!"
"רעבים!"
היצורים מסביב לחששו מילים ברורות יותר ויותר, ושי הבינה. היא הבינה שהם תמיד היו שם, ברקע– מטפחים אותה, מבודדים אותה, ניזונים ממנה. מהכוח שלה.
היא גיששה אחר הזעם, התחושה המוכרת במעמקי בטנה, ומצאה שם חושך. לא אותו החושך שהפיקו היצורים, לא חושך חונק ומעלים. האפלה בתוכה הייתה זו שהגנה עליה כי היא הייתה חלק ממנה. לא חושך חיצוני, אלא הליבה ששכנה בתוכה מאז ומתמיד. היא משכה את החושך מבפנים החוצה, מעירה עוד ועוד ממנו, שולפת פיסה אחר פיסה ומקיפה אותם באפלה הזועמת שהייתה רק שלה. היצורים זינקו לעברה והתפוגגו כשהתקרבו אליה, כשהיא מיצקה את ההגנה שרחשה סביבה ודחפה אליהם את הקירות שיצרה. היצורים נחלשו ככל שהחושך סגר עליהם, ניסו לקחת ממנו ולא הצליחו, לחשושיהם נעלמו בתור כלוב הצללים של שי שנראה, במקצת, כמו קליפס גדול לשיער. היא הביטה אל ליהי שבהתה בה מבוהלת מהצד השני של הגדר, רואה צללים אבל לא מבינה מה הם ומה לעשות. שי התרכזה באחותה, במקום שבו עמדה, לקחה צעד קדימה– ונחתה מאחורי ליהי, משאירה מאחוריה את הצללים לכודים באפלה סגורה שנוצרה מזעם טהור וחשיכה חמה.ליהי חשה בה, הסתובבה אליה וחיבקה אותה כל כך חזק ששי התקשתה לנשום.
"מקווה שנשאר לך מספיק דלק," אמרה, "כי אנחנו חוזרות הביתה."