סבתא ואני יושבות על הספה. היא בקצה אחד ואני הכי רחוק שאני יכולה בקצה השני. היא מסתכלת למטבח ואני מסתכלת החוצה מהחלון. אף אחת מאיתנו לא מסתכלת על עציץ הקנאביס השבור על השטיח בינינו. אנחנו לא מדברות. אני כי אין טעם, היא הרי לא תקשיב והיא? אני לא יודעת למה היא שותקת.
אולי נמאס לה לדבר איתי גם.
אני מאגרפת את ידיי בחיקי וחורקת שיניים. זה הכל אשמתה. אשמתה ואשמת הבית האידיוטי של ההורים האידיוטים שלי ו –
זאת אשמת כולם.
אבל בעיקר אשמתה. זאת אשמתה שאני תקועה פה וזאת אשמתה שאני אצטרך לומר למת' שהעציץ נשבר והוא בטח יחשוב שזה תירוץ כשאני אוסיף שזאת סבתא אשמה. והיא אפילו לא סבתא שלי, לא, זה סתם הכינוי החמוד שההורים שלי הדביקו לה – לרוח התנשמת שרודפת את המרתף.
זאת אומרת, רדפה. היא כבר לא שם, לא, היא התפזרה לי באמצע הסלון בערך בשנייה שהדלת נסגרה מאחורי ההורים שלי. הם טסו להם לויאטנם ואני נתקעתי לעשות בייביסיטר לרוח בת כמה אלפי שנים שהיא לפעמים זקנה מכווצת ולפעמים תנשמת עם נוצות בצבע דם שגבוהה משחקן כדורסל. זה לא פייר. זאת הייתה אמורה להיות החופשה שלי לפני הגיוס, כבר תכננתי הכל והבטחתי לאור אבל לא, ההורים שלי החליטו שאני צריכה "לחלוק בנטל" ו"להתבגר".
אני מספיק בוגרת, תודה רבה.
"אני אכין תה," התנשמת אומרת.
"אני לא רוצה תה," אני אומרת.
"עם חלב," התנשמת אומרת.
"לא."
"ואולי קצת דבש."
"בהצלחה עם זה," אני ממלמלת ומסתובבת חזרה לחלון. הוא אמור להסתכל על רחוב החלוץ אבל מאחורי הזכוכית נפרשת חצר של כמעט חצי דונם. חצר בלתי אפשרית בבית בלתי אפשרי שאני אף פעם לא יכולה להזמין אליו אורחים. לא שהייתי רוצה, כן? אבל גם אם נניח הייתי סובלת מפגיעת ראש חמורה או משהו, עדיין לא הייתי יכולה. לא, הבית מיוחד מדי.
אנחנו נחשבים "בית מורשת" ולמשפחה שלנו יש "שורשים בראשית הישוב".
כשאני אומרת את זה לאנשים הם מניחים שאני מתכוונת לעלייה שנייה או אולי, לבעלי דימיון גמיש ביותר, עליה ראשונה. גם אלו וגם אלו טועים, השורשים של המשפחה שלי נעוצים כל הדרך לתחילת עידן החקלאות. כל כך הרבה דורות אחורה שמתחת למרתף של סבתא יש תל עתיקות שירגש כל ארכיאולוג עד דמעות.
זה אמור להיות כבוד אבל זה בעיקר מעיק. ומלא ציפיות.
אני שונאת את הציפיות. שאני אצטיין בלימודים, גם במתמטיקה וגם בהיסטוריה וגם שאהיה חברתית אבל לא מדי כי אנחנו בכל זאת כמעט אצולה, לא? ואני לא יכולה להסתובב עם אלו כי הם חוליגנים או עם אלו כי הם לא יוצלחים ואמא רוצה שאלמד הנדסת מזון כמוה ואבא רוצה שאהיה רופאה כמוהו. אני די שונאת אנשים וממש לא מעניין לסנתז פיצה אבל הם לא רוצים לשמוע.
אני רוצה ללמוד אסטרופיזיקה ולתת לפחות למוח שלי לברוח לחלל איפה שהכל מקשיב בדיוק למשוואות.
ולהסתובב עם מי שבאלי.
גם אם סבתא ממלמלת שהם חוליגנים.
"בבקשה," סבתא מניחה את כוס התה (על צלחת!) מולי. "הוספתי לך קצת דבש, אולי נצליח להמתיק את הפרצוף המריר הזה. עם פרצוף ככה אף פעם לא תמצאי חתן."
הא כן, וסבתא שרוצה שאני אתחתן ואלד שבעה נכדים ואם אפשר, אתמול.
"אין שום בעיה בפרצוף שלי," אני אומרת.
"לא אמרתי שיש." היא טופחת על ידי ביד זקנה דקיקה ויבשה, האצבעות שלה ארוכות וצהבהבות והציפורניים שלה מתארכות לאנקולים שחורים. אני לא נוגעת בתה ובמקום זה שולפת את הטלפון מכיס הג'ינס שלי. היא נוקשת במקור מעוקל. "תשתי."
"בסדר, בסדר." אני מרימה את הכוס ביד אחת ופותחת את הטלפון בשנייה.
שיט, מת' שלח לי הודעה. אני מציצה למטה על מה שנשאר מהעציץ. הוא הולך לרצוח אותי. (כאילו לא באמת, נכון?)
"שוב עם הטלפון הזה… כל הזמן עושה לו פרצופים, בסוף יהיו לך קמטים," סבתא מקשקשת.
"ומה את יודעת על קמטים? את שד תנשמת בין אלפי שנים ואין לך אפילו עור שיתקמט!"
היא מקרקרת. וממליצה: "תקשיבי לסבתא."
לא באלי אז אני מקמטת את המצח בכל הכוח ופותחת את ההודעה. עדיף עכשיו מלעולם לא, וכל זה.
היי חברה!! אצלך ב 5
חמש מה?
דפיקה בדלת.
דקות. חמש דקות. בטח. אני מטיחה את הכוס בשולחן והחרסינה מצלצלת. סבתא מזדעקת על החרסינה שלה ילדה חסרת נימוסים!
"זה חברים שלי," אני אומרת כשהדפיקה חוזרת.
"בשלוש בצהריים?"
"למה לא?"
היא מצקצקת בלשונה ונאנחת. "חוליגנים."
"הם לא חוליגנים," אני מתגוננת בחצי הדרך לדלת. "ואנחנו הולכים לחדר שלי אז – "
אין לי אז מה, זה אמור להיות אז אל תפריעי לנו אבל את לא אומרת לרוח מרתף בת אלפי שנים אל תפריעי לנו. בדרך כלל, אני מנסה לומר לסבתא כמה שפחות אבל זה פחות עובד עכשיו כשהיא בסלון שלי בכל שעות היממה.
היא אמורה להישאר במרתף, אולי לעלות למעלה בחגים או משהו אבל לא, היא החליטה שהיא צריכה להשגיח עלי בזמן שאני משגיחה עליה אז בבוקר אחרי שההורים טסו כשירדתי מנומנמת לארוחת בוקר מצאתי אותה יושבת בראש השולחן במטבח.
היא לא הלכה מאז.
בדלת חיכו לי מת' ואור תלויה על כתפו ומאחוריהם, חצי מוסתר בגופם, מיקי.
למיקי קוראים מיכאל אבל אי אפשר להסתכל עליו ולקרוא לו מיכאל בלי לצחוק אז אף אחד לא קרא לו ככה. גם למת' לא קוראים מת', קוראים לו נתן. נתן יצחק ברוק והוא בן שבע עשרה וקיבל רישיון נהיגה לפני חודש וחצי. הצצתי בארנק שלו כשאור אמרה לי שהם התחילו לצאת.
(הוא צחק כשהחזרתי לו את הארנק והבטיח שבפעם הבאה שאני אנסה אני אאבד אצבע).
מיקי קיפץ ונפנף לי. הגשר שלו נצץ בשמש. הוא סוג של לברדור אנושי ובדרך כלל גם היי על משהו.
"יו, רו, אנחנו יכולים להיכנס?"
"בטח שאנחנו יכולים," מת' עונה.
הם אף פעם לא נכנסו קודם, תמיד הלכנו למקום אחר. אני קצת רוצה שנלך למקום אחר אבל מה אם אז הם ידעו על העציץ? או יחשבו על העציץ, או משהו עם העציץ בכלל? אני בהחלט לא רוצה שהם יחשבו על העציץ אבל אני לא רוצה שהם יחשבו על זה שאני לא רוצה שהם יחשבו על העציץ.
אני מהנהנת.
"החדר שלי משם." אני מאיצה בהם לאורך המסדרון הצר ובמעלה המדרגות. סבתא בסלון וגם שברי העציץ. אני מאיצה בחברים שלי עוד קצת, שלא יראו, ומסמנת לה לעשות עם זה משהו. אני לא יודעת אם היא מבינה.
אור מתלוננת על הבגרויות שלה ואז על שלי. הצטיינתי בכולן, חוץ מהיסטוריה כי הגשתי את המבחן ריק.
"באמת נכשלת בהיסטוריה?" מיקי שואל. הוא מטפס את המדרגות לאחור ואפילו שהוא שתיים מעליי הוא צריך להרים את הראש להסתכל לי בעיניים. "אבל את חכמה כזו."
"אפשר להיות חכמה ולעשות דברים מפגרים," מת' אומר. הוא כבר בדלת של החדר שלי וכמעט מיד פרוס על המיטה שלי כמו כוכב ים שחור. "ככה היא החליטה לאהוב אותנו, לא?"
"עוד לא החלטתי שום דבר." אבל אני מתיישבת לצדו ונותנת לאור שצונחת לצדי לכרוך סביבי זרוע.
"בטח שהחלטת. זה פיצוי שאנחנו לא טסות."
"זה לא פייר," אני מתלוננת ונשענת לצדה. "את יודעת שההורים שלי הכריחו אותי להישאר להשגיח על סבתא."
"זאת הזקנה בסלון?" מיקי שואל מהרצפה. הוא נשכב על הגב באמצע השטיח בין המיטה לשולחן ומשעין את הרגליים (עדיין נעולות בנעליים מאובקות) על הקיר הלבן.
"לא, חטפתי זקנה אחרת שתארח לה חברה."
העיניים שלו מתרחבות.
"אני מעבידה אותה בניקיון," אני מוסיפה.
"באמת?"
"ברור שלא," אור בועטת קלות בכתפו.
"אאוץ', אני עדין!" מיקי מילל.
"אתה לא."
והוא באמת לא, הוא אולי זעיר בכל קנה מידה ואני יכולה להקיף את הקרסול שלו עם היד ועוד ישאר רווח אבל הוא לא עדין. ראיתי אותו מרסק את הביצים לאיזה הומלס שניסה לגנוב לו את הארנק. והוא צחק אחר כך וטפח לי על הכתף כאילו הוא סיפר בדיחה. חייכתי וטפחתי על הגב שלו ואז תירצתי שאני צריכה לשרותים בשביל לברוח לסמטה ולהתקשר לאמבולנס. ההומלס גנח והתגלגל על הרצפה כשחלפתי על פניו ומלמלתי שמדא בדרך.
מיקי צוחק. הוא מתגלגל על הבטן ומושיט לי ג'וינט מגולגל ברישול. "רוצה?" פרורי ירוק מתפזרים מאצבעותיו כמו פרודיה של שלכת.
הוא היה ככה שאנן גם כשנתן לי את העציץ בלילה אתמול. כי הוא זה שנתן לי אותו, מת' עמד חצי עם הגב אלינו ורק חייך, מיקי הוא זה שהושיט לי את העציץ. עד לאותו רגע הוא עירסל אותו כמו תינוק ואז פתאום הוא דחף אותו בפניי וצחקק.
"קחי, רו," הוא אמר. "אצלך בטוח הוא יהיה בטוח, נכון? את תשמרי עליו."
לא רציתי. וכן רציתי.
בעיקר לא ידעתי מה אני רוצה.
רציתי שמיקי ימשיך לחייך וגם רציתי לברוח במעלה שלוש המדרגות אל הבית ולסגור את הדלת.
"רו-רו," מיקי המהם. הוא נדנד את העציץ מולי.
בכנות, זה נראה כמו סתם עציץ. כלי חימר אדום וצמח עם עלים ירוקים מנוצים כמו יד עם יותר מדי אצבעות. הייתי בטוחה שאני יכולה להסתיר אותו בין העציצים על אדן החלון בסלון ואף אחד לא ישים לב. וגם אם ישימו לב, למי אכפת? המשטרה לא נכנסת אלינו וההורים ממילא לא פה, למה שאני אתחשב בדעתם?
לא, אין שום סיבה.
אז לקחתי את העציץ.
עכשיו אני מנידה בראשי והוא מושך בכתפיו ומדליק אותו בלשון אש. הריח המתוק מדי טווה פסים בלתי נראים באוויר, כשהם מגיעים אלי הם מפתים אותי להקיא. קצת גורם לי להבין את השנאה של סבתא.
איך היא השתגעה כשהיא ראתה את העציץ. היא זיהתה אותו מיד בין כל שאר העציצים והפרידה אותו כמו חולה לבידוד. עוד הייתי בעיקר מנומנמת ובפיג'מה והיא כבר עמדה וצרחה. היא קיללה בלטינית ואז ביוונית ובארמית ובעוד שפה ישנה ונוקשה שמעולם לא זכתה לעלות על כתב. אחר כך היא לקחה מחבט שטיחים וחבטה בעציץ הפלסטיק במיומנות של שחקנית טניס.
ואז היא גם צעקה בעברית (בשבילי) – "תרופות רעות! הולכת לה ומביאה תרופות רעות לבית!" והמשיכה לחבוט בעלים עד שנמעכו לעיסה.
צחקתי כי זה היה מגוחך. ואז נזכרתי בחיוך הפרידה של מת' אחרי שהחלפתי את מיקי במי מחבק את העציץ. הוא ניקה את ציפורניו בסכין ארוך כמו הזרוע שלי וחייך אלי: "תשמרי עליו, הא, אחות?" הוא הצדיע בסכין וסימן על העציץ.
התפכחות נשפכה עלי כמו דלי קוביות קרח והשיניים שלי ממש נקשו. הפסקתי לצחוק וזינקתי לאחוז בידיה. הקפתי את זרועות המקלות שלה בלי בעיה אבל כמו מיקי, היא לא באמת עדינה. העצמות מתחת לעור הדקיק כמו רדיד משי עמדו אלפי שנים לפני ולא תכננו להיכנע לכוח האנושי המגוחך שלי.
"תפסיקי! מה את עושה?" צעקתי והיא צעקה חזק יותר:
"ילדה טיפשה!" היא צווחה והטילה אותי מעבר לכתפה. התרסקתי על הספה בלי אוויר ומעורערת אבל שלמה.
"אני הולכת למות," לחשתי בין שיעולים. בגלל מת' והסכין או בגלל סבתא שלי ופאקינג מחבט שטיחים.
או בעצם, כנראה שמשניהם גם יחד.
כאילו הוא שמע אותי מת' כורך זרוע סביב מותניי ומניח ומניח את סנטרו בשקע בחיבור צווארי. קוביות הקרח חוזרות ואני מהדקת שיניים שלא ישמעו אותן נוקשות בפי כמו חרוזים בקופסה. הפה שלו מריח מקנאביס ומנטה והוא נושף לתוך אוזניי כשהוא מדבר.
"אלוקים, את נראת מתוחה, קחי שאחטה."
אני מושיטה יד לקחת את הג'וינט ממיקי שמושיט לי אותו שוב. האצבעות שלי תלויות בחצי הדרך אליו כמו בתמונה הזו המפורסמת של האדם מושיט יד לאל ואני נתקעת, לא מצליחה להתקדם יותר.
אור ממרפקת אותי. מזווית העין שלי השפתיים שלה לוחשות לי: "אל תהיי כבדה."
והדלת נפתחת.
"הבאתי לכם – " סבתא מתחילה ומסיימת כשהמגש עם כל הכוסות וקנקן המיץ והעוגיות מתרסקים בקול צלצול וצרחה ושבירת זכוכית על הרצפה. יופי.
מת' ממצמץ ואחריו גם אור. מיקי, שמגיב רק באחת משתי דרכים; חיוך או ניסיון רצח, מפיל את הג'וינט (הדולק!) ושולף גרב נפוחה מכיסו כאילו הוא מניף חרב.
וסבתא שנראתה כמו זקנה קטנה, שחומה ונחמדה – גם אם לבושה בעודף צעיפים שמתנפפים כמו נוצות – מתנפחת, מתמתחת ושולפת נוצות (אמיתיות הפעם) ומקור וטפרים. הם נקרעים מתוך העור הדק של זרועותיה, מתאחים מאפה ושפתיה ומפוררים את בגדיה. היא מפלצת תנשמת גבוהה מאדם בתוך פחות מהזמן שלוקח לי להאנח.
השדה הענקית גוחנת בפתח הצר של דלת החדר שלי ופוערת מקור שיכול לבלוע בקלות את ראשי. הלוע שלה אדום-אדום וזיזים חורצים את השפה של המקור המעוקל שלה.
הצווחה שלה מנסרת את הדממה הכבדה ששורצת עלינו כמו שמיכת בטון ופתאום אנחנו כולנו בתנועה. מיקי מזנק עם הגרב שלו ומת' מתרומם ואור נתלת על כתפיו ואני, אני קופצת ביניהם לבין הסבתא שלי שיכולה לבתר אדם בוגר לפיסות מדממות בפחות משנייה.
ברור שהיא לא תתחשב בזה שהם חברים שלי.
"מספיק!" אני תופסת באגרוף של מיקי. הגרב חובטת במפרקיי אצבעותיי. זה כואב. במה לעזאזל הוא מילא את זה, אבנים?
הגרב נופלת וכן, נשפכות ממנה בערמה מתגלגלת אבני חצץ לבנות. בטח, למה לא.
"מה את עושה?" מת' אומר (לסבתא? לי? לאור שעוד נתלת מכתפיו?). ומיד אחר כך ממשיך: "מיקי, בשם שמים, תרגיע אחי, זאת רק זקנה."
אני מציצה לדלת, למפלצת שגוהרת שם ושולחת קדימה פרצוף תנשמת מחובר לצוואר ארוך מדי. זקנה, בטח. בדיוק, ממש בדיוק איך שהייתי מתארת את סבתא עכשיו. מדהים כמה שהמוח האנושי עמיד. הם רואים מה שהם רוצים כי לראות מה שיש בדלת באמת ישבור את המציאות שלהם.
"זה לא זקנה הדבר הזה," מיקי אומר. העיניים שלו מתפלפלות ורחבות והלבן אדום. אני לא יודעת אם זה מהגראס או האימה. אני לא בטוחה מה אני מקווה שזה יהיה. הוא מתנשף בפה פתוח.
אימה. לגמרי אימה.
"אוקיי, אוקיי," אני אומרת ובשביל לעודד את עצמי מוסיפה עוד כמה. "בואו נרגע כולנו."
"אני – " מיקי מתחיל.
"ונתחיל בך." אני מושכת את האגרוף שלו שעדיין חפון בשלי וגורמת לו לכשול לכיווני. הוא נתקל בחזי. הוא מגיע לכתף שלי בקושי והפנים שלו קרים ורטובים כשהוא מתחפר בחזי. "וגם את!" אני מסובבת את פני לסבתא בלי לשחרר את מיקי.
"ילדה טיפשה," היא גוערת בי. הקול שלה מתקתק וצורם כמו שיני מזלג על צלחת. השיערות הקטנות שעל עורפי מצמררות ובזרועותיי מיקי פולט יבבה.
מת' נאנח.
"אני רואה שאנחנו מפריעים," הוא אומר ומחייך. הוא אוסף את אור ממקומה על גבו לבין ידיו ומושך את מיקי מגב חולצתו. "נראה אותך יותר מאוחר?"
הוא לא מחכה לתשובה שלי בשביל ללכת. הוא עובר את סבתא שהצטמקה חזרה ויורד במדרגות. מיקי ואור נשרכים בעקבותיו. סבתא ואני מחליפות מבטים. העיניים שלה צהובות ועגולות והפה שלה נוקש כשהיא מצמידה את שפתיה.
"אנחנו נדבר על זה אחר כך. זה היה כל כך אבל כל כך מביך," אני אומרת לה ורצה אחרי החברים שלי.
הם בדלת כשאני משיגה אותם. אור כבר מדברת ומצחקקת, היד של מת' סביב מותניה והחיוך שלו מרכך את עיניו לחצאי ירח. מיקי שותק והוא גם מי שמבחין בי ראשון, אולי כי הוא עדיין דרוך, הכתפיים שלו מקומרות לאוזניו והפה שלו ממהר לחשוף שיניים. הוא ממצמץ ומחייך כשהוא מזהה אותי.
"את באה?"
אני מנידה בראשי. "רוצה לדבר עם סבתא קודם."
"הדבר הזה – " מיקי מתחיל אבל הפעם מת' לא נותן לו להתחמם. הוא תופס אותו בצווארון ומטלטל אותו כמו בובת לעיסה של כלב.
"אלוקים, אתה מתנהג כמו פסיכופת לפעמים."
כמו?!
לפעמים?!
"זה בסדר," אני משקרת. "אני אראה אתכם מחר."
"מחרכך." אור מנפנפת לי וגוררת את הבנים איתה. אני נשארת בדלת ומסתכלת אחריהם.
ושם מחוץ לדלת, ממש בבסיס שלושת מדרגות השיש שמובילות לרחוב, במקום הכי גלוי שאפשר, מחכה עיסת העציץ שסבתא זרקה. אני בוהה בשברים החומים של הכלי ובגבעת האדמה והירק המחוצים ושוקלת אם שווה לי להתאמץ להמשיך לנשום.
אור ומת' ומיקי קופאים על המדרגות.
מת' חג על קרסולו, רק חצי מגופו אלי ועין אחת, חיוורת ושקולה מסתכלת עלי.
"זה – ?"
אני טורקת את הדלת ומסובבת את המפתח.
שיט, שיט, שיט.
פאקיניג הל.
זה הולך להיות כל כך רע.
אני מצמידה את המצח לדלת. העץ חזק ויציב. אני מלטפת את הסיקוסים ומאמצת אוזניים להקשיב מעבר לה. כלום. אני לא יודעת אם זה כי הם הלכו או כי העץ עבה מספיק בשביל להשקיט את האיומים שאני בטוחה שהם צורחים.
או שאולי הם שותקים בשביל לנמנם את החשש שלי ולגרום לי לפתוח את הדלת.
"מה את עושה?" סבתא מקפיצה אותי.
היא מאחורי במסדרון הכניסה. אנושית וקטנטנה ושלובת זרועות. הפנים שלה מכווצים ושריר בלסת שלה קופץ. היא לא תנשמת עכשיו אבל בחשכה החלקית במסדרון היא גם בהחלט לא אנושית. היא טורף עתיק וכועס שמתלבט אם אולי עדיף שאהיה חטיף ולא משפחה.
העיניים שלה מבריקות. וצהובות-צהובות.
מקסים.
אוקיי.
הדלת מאחורי גבי נרעדת מחבטות מהצד השני. הם עברו ישירות להלום בה, בלי לעצור לבקר ברעיון של לדפוק. כיף. אני נשענת עליה כאילו המשקל שלי יהווה חסם משמעותי ומשלבת זרועות בחיקוי לתנוחה של סבתא. כשאני זקופה אני כל כך הרבה יותר גבוהה, ממנה וגם מאמא שלי ואפילו אבא מסתכל לי בעיניים כשהוא מדבר איתי בלי לכופף את הצוואר. אני גבוהה, כן.
זמן לנצל את היתרונות המעטים שיש לי. אני מזדקפת, הדלת תחזיק גם בלעדיי. היא רועדת כמו בשביל לשאול אם אני בטוחה. כן, אני בטוחה. חייבת להיות. אני לוקחת נשימה:
"למה עשית את זה?"
היא מטה את ראשה בתשעים מעלות.
"למה השארת את העציץ שם," אני מבהירה. "עשית את זה בכוונה."
ואני יודעת שזה חייב להיות כי הפח פחות משלושה מטרים ושם והיא שד בן אלפי שנה, היא יודעת להשתמש בפחים.
"הם חברים רעים."
"את תכננת את זה," אני אומרת. "אלו חברים שלי! את לא יכולה להחליט – "
יפחה מפעפעת במעלה גרוני. מאחורי הדלת רועדת שוב. הם לא מוותרים, הא?
"חיות רעות," היא נוהמת.
"בטח."
הטלפון שלי מזמר לו צלצול. ושוב ושוב. כל כך מוזיקאלי ושמח. מסיבה לא ברורה מתחשק לי לצחוק או להקיא. אני לא עושה את זה או את זה, אני רק מוציאה את הטלפון. הוא נחטף מידי ונתלה באוויר ביני לבין סבתא. המסך נדלק והקוד מוכנס ומאושר. סבתא ואני בוהות בו שתינו כשהישומון של הווצ'אפ נבחר ופותח את ההודעות ממת' –
'אנחנו צריכים לדבר.'
ואז של אור –
'למה לא אמרת לי שמשהו קרה לעציץ? אנחנו חברות הכי טובות, לא? הייתי עוזרת לך.'
ואחרון, רצף ההודעות מהמספר הלא מוכר, שמתגלה כמיקי (הוא רשם, זה מיקי כהודעה ראשונה) –
'את במרות'
'צרות'
'מת' כועס'
'כזה משש'
'ממש'
'מצחיק'
אני חוטפת את הטלפון מהאוויר ולוחצת על הכיבוי עד שהוא לגמרי-לגמרי כבוי. מספיק מסכים להיום. אני צריכה זמן לחשוב איך אני מתקנת את זה. זה הכל אשמת סבתא, מת' בטוח יבין את זה. הדלת נרעדת מאחורי מאלימות הדפיקות ואני מצטמררת איתה.
או שהוא יהיה מת' בנושא.
לא.
זה יהיה בסדר.
סבתא נאנחת. "למה את מתעקשת להסתובב עם חוליגנים שכאלו. יש לך הכל פה."
"כן, בדיוק מה שרציתי, תחושת נחיתות ופרצופים מאוכזבים," אני ממלמלת מתחת לאפי. אולי בכל זאת אני כן רוצה מסכים. אני מדליקה את הטלפון חזרה.
"אנחנו רוצים מה שטוב בשבילך."
"בטח." אני מפנה אליה כתף ומתקמרת סביב הטלפון. המסך מרצד את הסמל של אנדרואיד ומיד מתחיל לרטוט. שיחה נכנסת. כי למה לא, זה בדיוק מה שחסר לי. המספר לא מזוהה ולא זהה למספר הקודם שמיקי שלח ממנו אבל אני יודעת שזה הוא.
השיחה מתנתקת ומיד הטלפון מתחיל לרטוט עם שיחה חדשה.
מוכנה או לא, זה הזמן לפעול.
אקשן.
אני עונה.
"אור הייתה צריכה ללכת אבל אנחנו עדיין בחוץ." (כן, שמתי לב).
הוא מנתק.
"חוליגנים," סבתא מצקצקת והמקור שלה מקצב את המילה כאילו היא קורעת פיסות בשר מטרף אומלל שלכוד בכלוב טפריה. האף שלי מלא במתכתיות של דם והאוזניים שלי מצלצלות ביבבות גסיסה של איזו חיה קטנה. אני לא מסתכלת.
"אל תתערבי הפעם," אני אומרת. זמן לפתור את זה.
"ילדה חצופה." עור ברווז עולה בזרועותיי מהחריקה בקולה.
"בבקשה," אני מוסיפה.
היא לא מקשיבה לי. היא מאחורי כשאני מסתובבת לדלת. כרגע היא לא רועדת, היא רק עץ עבה ביני לבין העולם בחוץ, זה עם מיקי והגרב שלו, ומת' והחיוך.
או יותר גרוע, מת' בלי החיוך.
רק עוד רגע של הפרדה. רק עוד רגע.
אני פותחת את הדלת.
ואפילו שקיוויתי שאור חזרה רק מת' ומיקי שמחכים לי בחוץ. על המדרגה האמצעית. מת' מחייך ומיקי מתנודד על עקביו.
"תתני לנו להיכנס?" מת' אומר. "בואי נדבר."
אני מהנהנת ואני נותנת להם להיכנס. בחיקוי הצעדה שלנו מלפני שעה, אנחנו הולכים בשורה לאורך המסדרון. הפעם, אנחנו נעצרים בסלון ונכנסים. אין עציץ שבור ואפילו אין אדמה מפוררת או עיסת צמחים מוריקה את השטיח. הכל נקי-נקי.
מוכן להתלכלך מחדש.
מעניין אם סבתא יודעת לנקות גם דם בכזו יעילות.
(לא שזה יגיע לשם).
אני מתיישבת על הספה ומיקי מתיישב על הרצפה ומת' נשאר עומד מולי.
"הזקנה חייבת להישאר?" מת' שואל את זה אבל הוא לא שואל באמת, הוא כבר מתחיל לנוע לכיוונה.
"הא!" אני אומרת, לא שמתי לב שעקבה אחרינו. סבתא מתקתקת והמקור שלה מבריק מתוך החשכה במסדרון.
אוי.
"מה אכפת'ך שהזקנה תשאר?" מיקי מתרווח לאחור. "לא כדאי להתעסק 'תה". הכתפיים שלו נוקשות והידיים שלו שלא שקטות אף פעם קפואות באגרופים לצדי אגנו. "ת'שב כבר, אחי, יאללה."
"רק רציתי שיחה פרטית," מת' אומר מאמצע החדר. הוא לא זז לכיווננו אבל הוא גם לא זז לכיוונה של סבתא.
אני קצת שמחה שסבתא היא שד תנשמת בן אלפי שנים, אחרת אולי הייתי מפחדת עליה.
אני מחליטה בכל זאת לפחד (על עצמי) כשמת' נאנח, צובט את גשר אפו ומסתובב אלי. הוא צעיר ממני בשנה, ויש לו התפרצות די איומה של חצ'קונים על הסנטר וגם לא מעט מעטרים בפריחה אדומה את מצחו. השפם שלו רק מתחיל ועוד נוקט בגישת שפם הבר מצווה והשיערות מזדקרות לא אחיד מעל שפתו העליונה כמו רגליים מסתלסלות של ג'וק.
הוא כל כך צעיר.
ולאף אחד צעיר כל כך לא אמורות להיות עיניים מתות כל כך.
אין שם כלום, שום דבר. הוא מסתכל עלי והעיניים שלו חומות ומזהיבות לדבש בשמש מהחלון אבל מאחוריהן כלום, שממת מדבר שהרוח שורק בה את יבבות האבודים. והוא. עדיין. מחייך.
אולי סבתא צדקה בכל אמירות החוליגנים שלה.
אני דורכת את הלסת וחורקת שיניים. הם כולה שני נערים והם בבית שלי.
"את חייבת לנו," מת' אומר.
"כמה?" אני שואלת.
"לא כסף," מת' אומר.
"יש לי כסף."
"אולי תביאי לנו משהו לשתות?" מת' אומר.
"לא."
סבתא פולטת צרחה גבוהה ומצלצלת. צחוק. מיקי על השטיח נדרך ומאבד איזון ומתנודד לרגע במקום. העינים שלו נפערות ומתרוצצות לחפש אותה אבל בצל של המסדרון אין אף אחד והוא נרגע.
גם אני צוחקת. בערך, זה קצת היסטרי מדי לטעמי. האף שלי מעקצץ ואני מגרדת את העפעף התחתון שלי בשביל לתרץ את לחות הדמעות.
(מה פתאום אני בוכה מפחד, רק הכנסתי לעצמי אצבע לעין).
"לא?" מת' מתעלם מכולנו, ממיקי המקלל מצחוק שעת המכשפות של סבתא והצחוק (ההיסטרי) שלי. "לא?"
"כן," אני פולטת בן נשיפות. עדיין מיבבת צחוק. "אתה מתנהג כמו ביריון וזה כולה עציץ. אנחנו יכולים לפתור את זה."
וזה באמת רק עציץ. עציץ לא חוקי במיוחד אבל רק עציץ אחד, קטן ולא חשוב. כולנו נשכח מזה עד מחר. או אולי אפילו היום, כזה בחמש הדקות הקרובות. הוא יראה שזה ככה והכל יפתר. אני מתכוננת לבקש סליחה כשמת' שולף אקדח.
איכשהו, זה כבר לא כל כך מצחיק.
אני בולעת את הצחוק וגוש גדול להחריד של רוק. הקללות של מיקי גוועות וסבתא משתתקת.
"מת', אחי…" מיקי מתרומם על ברכיו. "רו היא אחלה." הוא מנסה להגיע לאקדח.
אקדח.
מאיפה הוא השיג אקדח?
אקדח אמיתי, שחור וקר עם ידית אפורה כהה.
אקדח.
מכוון אלי. מישהי מתישהו בטח בהתה בלוע הקנה באומץ וזקרה את סנטרה. המישהי הזו היא לא אני, אני צורחת ומצטנפת להקטין את המטרה שאני. הייתי צורחת ורצה אבל גם אני יודעת שאני לא מהירה יותר מכדור אקדח.
גם סבתא צורחת. והצרחה שלה לא אנושית ולא פוחדת. היא מתנפלת לתוך החדר, הכנפיים העצומות שלה שואבות את האור והמקור שלה פעור. הכל נושב ותופח ברוח שנוצרת ממעופה. השיער שלי שנחבט בפניי, הוילונות שנקרעים והספרים שמוטחים בקירות.
מיקי רועד והיד של מת' משרטטת עוויתות באוויר. יש לי תחושה שזה לא רק בנוגע לעציץ כי הוא לא מוריד. את. האקדח.
ואז זה כבר לא משנה. נוצות עוטפות אותי וריח מתכתי בבסיס הלשון חונק אותי. בנשיפת רוח סבתא דורשת שאעצום עיניים ולא אקיא. אני עוצמת עיניים וגם לא מקיאה. רוק מציף את הפה שלי והבטן שלי נדחפת במרפוק חמוץ במעלה הוושט שלי אבל אני מהדקת שפתיים ולא מקיאה.
הכנפיים משחררות אותי. אנחנו כבר לא בסלון יותר. אני מוטלת על הפנים על השטיח בחדר השינה שלי. סבתא יושבת שלובת קרסוליים על קצה המיטה שלי. בחדר יש ריח של גראס ובד שרוף שלא מועיל להרגעת הבחילה שלי. ליד הראש שלי, השטיח מכורסם בחור מפוחם קטן.
הא, הג'וינט של מיקי, הוא לא כיבה אותו, נכון.
הם באמת חרא של אנשים.
אני מתגלגלת על הגב וצופה בתקרה.
"אז…" אני אומרת. סבתא נושפת. "אז…" אני אומרת שוב.
אנחנו שותקות קצת.
אני ממש לא רוצה לומר את זה, ממש לא. אבל אולי אני לא יכולה לפתור את זה. אולי היא צדקה.
"אנחנו נגרש אותם," סבתא מצהירה. אני חושבת על האקדח ומת' שלא הוריד אותו אפילו שזה היה רק עציץ ומהנהנת.
"את תעזרי?"
"אנחנו משפחה," סבתא אומרת. אני מסתכלת אליה, היא זקנה, בשכבות של צעיפים אדמונים דקיקים. אנחנו לא דומות בשום צורה, ובתאכלס גם לא חולקות דם ועדיין.
"אנחנו משפחה," אני מהדהדת. וכי זה לא שיש עוד מה לומר אני מוסיפה: "אני מעדיפה לא לרצוח אף אחד."
סבתא נושפת.
"כאילו, אולי רק קצת אבל באמת שאני מעדיפה שלא."
"אנחנו לא נרצח אף אחד," היא מסכימה.
"והם לא ממש פחדנים."
"בני תמותה," סבתא אומרת. השפה שלה מתעקלת למעלה וחושפת שיניים מחודדות. "הם כולם טרף קל."
מקסים.
"אז מה התוכנית?" אני מתיישבת מולה. "אנחנו צריכות תוכנית."
סבתא מהנהנת.
אני שומעת את מיקי ומת' מסתובבים למטה בזמן שאנחנו מדסקסות; את הצעדים שלהם על רצפות העץ שמזמרים, ואת הקללות שלהם ואת הציוצים של הטלפונים וגם סתם לחשושי שיחה ורשרושי תנועה. הם מחפשים אותי, הם קוראים בשמי אבל הם לא עולים במדרגות. אולי הם שכו שהן קיימות. בבית הזה הכל אפשרי.
"לא," סבתא אומרת כשאני מציעה להתקשר למשטרה. אצלנו פותרים דברים בתוך הבית וכל זה.
"ילדה טיפשה," היא אומרת כשאני מציעה לעלות את הבית באש.
"אש קטנה," אני אומרת.
היא נושפת.
"ומה אם נכבה את כל האורות?" אני מציעה. היא מתנפחת בהתכוננות לשלול את ההצעה שלי ואני ממהרת. "לפחות תקשיבי עד הסוף!"
סבתא מכווצת את עיניה לחריצים צהובים אבל מטה את ראשה ומקשיבה.
"נכבה את כל האורות גם בחוץ ואז – "
"נהיה ביעותי לילה," סבתא משלימה.
"כן. אבל יכולת לתת לי לסיים," אני ממלמלת. סבתא מהנהנת.
"סליחה."
"הא," אני פולטת. הא. זה חדש. אני ממצמצת. אוקיי. "אוקיי," אני אומרת גם בקול. "תודה."
"בבקשה."
"אז…" אני מתחילה וסבתא מחכה. אני מסמנת לה לדבר.
"רדי למטה ותבקשי מהם ללכת."
"בסדר."
"בנימוס," היא קוראת כשאני בדרך לדלת. "אבל – "
"לא ביותר מדי נימוס?" אני משלימה.
"בדיוק."
ועם זה אני מחוץ לדלת. החמימות שריככה משהו בחזה שלי מתקררת כשאני מתגנבת לאורך המסדרון בבית שלי. אני מקיפה פינות שכתפי צמודה לקיר ומחליקה במורד המדרגות על קצות אצבעותיי וצמודה למעקה. זה לא הזמן להרעיש בעיקר כשמיקי ומת' החרישו.
איפה הם?
אני לא מאמינה לרגע שהם הלכו.
"ברל'ה, ברל'ה צא החוצה," אני לוחשת אוויר בין שפתיי.
הקומה התחתונה הפוכה. בחלק מהמקרים באופן מילולי; שולחן המטבח דוקר בשלוש מרגליו את האוויר, הרביעית שמוטה לצידו, גם הכיסאות הפוכים והסכו"ם מנצנץ בשלוליות כסף על המרצפות, הספה במקומה אבל הכורסה על הצד והריפוד קרוע כאילו נלעס על ידי להקת זאבים.
אבל מלבד הבלגן המטבח ריק והסלון ריק וגם השרותים בקצה המסדרון. אין אף אחד, רק אני והנשיפה הקבועה של הרוח במסדרונות הצרים.
הטלפון שלי מצפצף.
אני מוציאה אותו מהכיס ולפני שאני מספיקה המסך נדלק מעצמו ופותח את ההודעה. המספר הוא רק אפסים והתוכן הוא רק: 'מאחוריך.'
אני חגה על עקביי. ומתכופפת.
גרב מלאה באבנים חולפת במרחק שתי אצבעות מהגולגולת השבירה להחריד שלי.
מיקי ומת' עומדים כתף אל כתף ולידם הדלת הפתוחה של ארון מטאטאים שלא ידעתי שקיים.
אנחנו בוחנים אחד את השני. מיקי ממולל את שוליי החולצה שלו ומת' מחייך.
"נעלמת לנו," מת' אומר.
"כיוונת עלי אקדח."
"סורי על זה, אחות," מיקי אומר. "וגם על הגרב. מת' ביקש."
"ואתה עושה כל מה שהוא מבקש?" אני שואלת. ומיקי מושך בכתפיו.
"כזה אני."
לפחות הוא כן.
פסיכופת אבל כן.
אני מעורערת לרגע מספיק בשביל פשוט לעמוד כמו פסל בכיכר שיונים מחרבנות עליו ואז אני מתנערת. כן, זה לא הזמן עכשיו להתאבן. חזרה לתוכנית.
"אני מבקשת שתלכו," אני מבקשת, יפה. "עכשיו," אני מוסיפה בשביל לא להיות מנומסת מדי.
"לא," מת' עונה.
"עכשיו," אני אומרת, אבל לא להם.
הנשיפה של הרוח במסדרון מתחזקת. האורות לאורך התקרה מרצדים לכמה שניות כמו להבות נר על עוגת יום הולדת כשמבקשים משאלה ונכבים. גם השמש בחלון מחשיכה. החושך כל כך מוחלט שהתחושה היא שאין סביבי קירות ואין תקרה.
אני עומדת בחלל בלי גבולות שכולו לילה אחד מוחלט. מרחב אינסופי אבל אין אוויר. זה משהו שאנחנו לא שמים לב אליו בלילה, גם זה שהכי רחוק מציווילזציה, חורי האוויר הקטנים שנותנים הכוכבים. אנחנו לא שמים לב אליהם אבל כשהם לא שם יותר אי אפשר לנשום. אנשים לא נועדו לחיות בחושך של לפני הבריאה.
שום דבר לא נועד לחיות בו.
רק ביעותים.
ותנשמות.
הנשיפה מתחזקת והופכת לצווחת טורף. נוצות רכות כמו קטיפה מלטפות את לחיי.
וצליל טפרים מושחזים נשלפים.
אני רואה בלי צבע את סבתא מתנפלת על שני הנערים. ובלי צבע אני רואה את מת' כושל ואת היד שלו נשלחת לשלוף את האקדח.
הבזק בוער מכניס כתום שלא שייך ללילה לחושך שלי. הכתם נצרב על הרשתית שלי והאף שלי נצרב באבק שריפה והאוזניים שלי בבום על הקולי כשהקליע נורה. אני בקושי שומעת את החבטה העמומה יותר כשהוא נקבר בקיר.
עוד הבזק ועוד בום.
סבתא צורחת בזעם.
מת' יורה ויורה.
אני נופלת ומתכדררת על הרצפה ולוחצת אצבעות לאוזניי.
בום. בום. בום. בום. בום. בום.
ונקישה שקטה.
"המחסנית ריקה," הקול של מיקי אומר. הוא מולי וכמוני מכודרר, רק כמה צעדים בודדים מפרידים בינינו.
"תלכו," אני אומרת.
"כן," מיקי מסכים.
הוא קם ואיתו נמשכים הצבעים חזרה לעולם. הם מבעבעים באיטיות מאפור לפסטל ואז לטכניקולור מסנוור שהוא בדרך כלל איך שאני רואה. השיער של מת' מזדקר והידיים שלו, שהדוקות סביב קת הרובה, סמוקות. הוא לא זז.
סבתא מניחה יד זעירה על תחתית גבי. הציפורניים שלה דוקרות דרך החולצה הדקה.
"נלווה אותכם לדלת," היא אומרת.
אנחנו רועות אותם בנימוס אל דלת היציאה. אני אפילו מנפנפת לשלום.
הם יורדים בשלוש המדרגות. בבסיסן מת' מסתובב, הוא פותח את הפה.
מאחורי סבתא נושפת ומתנפחת, הצעיפים מזדקרים כנוצות והיא פוערת מקור מעוקל. מת' מלבין והמכנסיים שלו, באזור המפשעה מתכהים.
"ביי!" מיקי מנפנף לי. הוא משחיל את זרועו בזרועו של מת' וגורר אותו אחריו.
"הם לא יחזרו," סבתא אומרת.
"הם באמת היו חוליגנים," אני אומרת.
"אמרתי לך."
"כמובן."
אנחנו סוגרות את הדלת והולכות לסלון. הוא כבר לא הפוך. אנחנו מתיישבות על הספה ומסתכלות זו על זו.
"אמרת משהו על אסטרופיזיקה?"
"זה הענף הכי מגניב של פיזיקה! הוא קשור לכוכבים," אני מסבירה. סבתא מהמהמת.
"אני טובה בדברים שקשורים ללילה."