אף אחד לא ידע מה באמת קורה בבית הבודד על הגבעה מעל האצטדיון.
היישוב המנומנם התאהב בדרכו המנומנמת בשמועה כי כת השטן תולה שם חתולים ומבצעת כל מיני טקסי פולחן מבחילים ואפלים.
למען ההגינות, חתולים אכן היו בסביבת הבית וזה ככל הנראה הדבר היחיד שנכון בכל הקנוניה.
עדיין, לראות אורות וצללים חולפים בבית היתום על הגבעה בשעת לילה מאוחרת, לעיתים לצד צווחות מקפיאות דם, היה שכיח למדי.
המשטרה הייתה אדישה לכך. מפקד תחנת המשטרה בעיירה הסמוכה, שהייתה אמונה על שכנתה, סבר כי אין להטריח כוחות בנסיעה של עשר דקות על מנת שיעשו "קישטה" לכמה נערים ונערות במשבר מרדני נגד הוריהם והסביבה.
״כוחות״, היה מפקד התחנה תמיד צוחק לעצמו, תריסר חסרי תועלת שלא עבדו יום אחד במכנס מגוהץ.
על חומת הבית נישאה הספרה 31. המספר עצמו היה אפוף במסתורין ושיחת חולין נהדרת או קרקע פוריה לבדיונות וסיפורים ברגעים משעממים.
מדוע דווקא 31, למען השם? מספר כזה מוזר, לא עגול, לא סמלי, די מכוער.
בית בודד ללא בתים נוספים בסביבה, הרי מוזר זה שהוא בכלל ממוספר ואם כבר ממוספר, מדוע במספר כה אקראי?
ניחוחות של קנוניה שהחזירו את תושבי היישוב לכת השטן המסתורית הפועלת לכאורה בבית.
״שמה כסף שמדובר בבן של משפחת לוי״, רטנה דורית באוזנייה של יפית, בחצר ביתה על כמה כוסות יין.
״הוא לא תקין. תמיד היה ילד בעייתי, את זוכרת את הפעם שנסע ברחבי העיר בעגלת קניות?״, יפית לא זכרה ודי הייתה בטוחה כי דורית שומרת טינה כלפי משפחת לוי בגלל המחלוקת על היער הקהילתי.
אבל היא לא העזה להגיד דבר, בכל זאת, חברה לכוס יין זה מצרך נדיר.
לך תאשים אותה. לך תאשים מישהו ביישוב המנומנם, מונה מאות תושבים מנומנמים, אפילו הכבישים היו משעממים.
איך לא יחפשו לתבל טיפה את החיים?
לו המנומנמים היו טורחים לבדוק זאת, היו מגלים כי הספרה 31 ניתנה מבעוד מועד, אך טרם הושלמה בנייתם של הבתים האחרים בפרויקט שפשט רגל במפתיע.
ובכן, לא במפתיע.
וגם לא פשט רגל.
הפרויקט נגנז לאחר שפועלי המקום עוררו את האימה הרדומה בבטן הגבעה.
כששווקה לראשונה ״פסגת היהלום״, הרבה תהו לגבי מיקומה.
ראש הגבעה הנטושה היה בית לחיות, זוחלים ומפלט מזמוזים לנערים ונערות שניסו להתרחק מן העין השמרנית.
לוח החוצות החגיגי דימה את הגבעה כמוריקה, ירוקה ופורחת כל כך רחוק מן הסביבה הקוצית, היבשה וחסרת הצבע במציאות.
הציור הציג את הגבעה ועליה ארבעים בתים לבנים אשר מסודרים בצורת יהלום.
״הצטרפו ליוקרה״, נכתב בגופן במסולסל בכותרת גדולה ומתחתיה איור של זוג צעיר עם פעוט על כתפיו של האב שהביטו לעבר הגבעה במבט מלא תקווה.
תקווה, מילה מצחיקה.
מנהל השיווק המוכשר של חברת הנדל׳׳ן "יהלום״, ההשראה לשם הפרויקט, הגיע להברקה.
או שאולי הוויסקי שלא הפסיק לשתות באותו ערב.
כך או כך, ההברקה אכן הייתה הברקה ללא קשר לזהות בעליה החוקיים.
בית אחד, דמה, דוגמה מוחשית בקצה הגבעה, כך יוכלו לוותר על לוח החוצות ודמי השכירות היקרים.
כך ירוויחו חשיפה מדהימה כאשר אנשי היישוב, אשר יושבים באיצטדיון המקומי אחת לשבוע, יגלו להפתעתם בית חדש ומסקרן שישקף מעליהם.
אכן כן, מנהל השיווק של חברת ״יהלום״ הכיר את תושבי המקום ואת יצר הרכלנות והחטטנות שלהם והחליט לנצל זאת.
צוות הבנייה פעל סביב השעון על מנת לבנות בית מפואר מבחוץ, ריק מבפנים – ואין טעם לנבור בדימוי המוצלח למקום עצמו.
מדובר היה בהצלחה מסחררת.
הבית החדש שעמד בקצה הגבעה משך את תשומת ליבם של התושבים שהיו רגלים למראות יותר פשוטים וצנועים.
צוות הפועלים שהחל לעבוד בבית 31, גזרו מוות על עצמם ורבים אחרים.
בית 31 זכה בכבוד המפוקפק להיות הבית הראשון להתקנת התשתיות שיחברו את שכונת היהלום.
בזמן החפירה להנחת צינורות מים – התגלתה דלת זהב.
חתיכת בונוס שאף אחד מן הפועלים, הצעירים והמבוגרים, לא חלם עליו.
לא הייתה להם סיבה לחשוש או לחשוב על הסכנה שמסתתרת מתחת למכסה, אלא רק להפליג לרגעים קטנים בפנטזיות על מציאת שלל שלא ידווח למי מין הממונים עליהם.
אך מהר מאוד התגלתה תגלית נוספת. הדלת? איננה דלת, אלא מכסה זהב מגושם וכבד.
נראה שמי שהניח את המכסה הניח אותו בחיפזון, אך מה בדיוק ניסה להסתיר? גרם מדרגות שהוביל מטה לתוך עלטה קרה ומעופשת, כך גילו העובדים לאחר שנדרשו שבעה מהם על מנת להזיז את המכסה ממקומו.
״כמו קבר״, נזרקה האבחנה על ידי הפועל המבוגר בחבורה.
״מי יורד למטה?״
לפתע מכסה הזהב נראה פחות מושך עקב נוכחותו של גרם מדרגות, מעופש וקר, שמוביל לבטן הגבעה.
״מה נראה לכם שיכול להיות שם?״, שאל אחר, מטיב את קסדתו, מהדק את אפודו ומתחנן בליבו שמישהו ירד למטה, לא הוא.
יש אנשים אשר לוקים בטיפשות מסוג מיוחד ולא מעליב שנקראת אומץ לב.
זו טיפשות אצילית. כזאת שמנצחת מלחמות ומעוררות השראה בליבם של אנשים ובגלל זה היא זוכה במעמד כה נחשק בקרבנו, בני אדם.
מסיפורים, ספרים עדויות וסרטים – אנחנו אוהבים לראות אומץ משתלח ולא מתפשר, זה גורם לנו להעריך את הבן אדם ולקוות שבבוא העת, יהיה מישהו מספיק אמיץ לצידנו.
ובאותה טיפשות לקו שניים מן החבורה, הצעירים ביותר, אשר לא חששו מכמה מדרגות ועלטה.
מה כבר יכול להיות למטה? בטח סתם איזה בור תחמושת, אולי בונקר, אנאערף.
״בור תחמושת שאטמו בבלוק זהב?״ המבוגר התעניין, חכם.
האמיצים ירדו במדרגות, אורות פנסי הקסדה שלהם נעלמו ככל שירדו מטה.
המחשבות בחדר היו הדדיות: לאן מובילים המדרגות המעופשות, אולי לממצא ארכיאולגי נדיר, אולי לאוצרות ובבטן הגבעה השניים אכן מצאו שרשרת זהב, עבה וגדולה.
השרשרת השתרכה לאורך חדר קטן, שהואר על ידי לפיד חלש ובמרכזו במת אבן אפורה.
השרשרת טיפסה על הבמה והתחברה לקולר מזהב שנח על צווארו של מה שנדמה כנער.
בודד, אזוק, במשך מאות שנים.
הנער נשם בכבדות על במת האבן, הוא היה מודע לנוכחות הפולשים וידע כי הם עלולים לעשות טעות עבור עצמם וצדק עבורו.
שני הפועלים נחרדו. איזו מן מפלצת הניחה את הקולר העבה והמחריד למראה על צווארו של הנער? אחד הפועלים זינק וחיפש דרך להוריד את הקולר מצווארו.
בעלטת החושך והאדרנלין שהציף את גופו, הפועל לא הבחין בשערו הארוך והיבש של הנער, לסתו הבולטת שלא בדרך הטבע, בשיניו החדות שעמדו להינעץ בצווארו ואפרו הנשרי.
ילד מסכן, חשב לעצמו הפועל, ניסה לצעוק לחבריו שיתקשרו למשטרה – אך לא שמעו אותו.
לבסוף מצא אבזם ברזל קטן בצידו האחורי של הקולר ושיחרר אותו, טעותו השלישית ברצף הטעויות שהתקיים בבית 31.
הטעות הראשונה שלהם הייתה להוריד את מכסה הזהב שהבטיח כי היצור לא יצא מן הכלא.
הטעות השנייה הייתה להיכנס לברור הארור.
הנער החל לנהום, פיו נפער לרווחה וחשף שורות שיניים חדות וצהובות שננעצו במהירות מחרידה בצווארו של הפועל האמיץ.
טאק טאק טאק טאק
הפועלים מחוץ לבור שמעו דבר-מה עולה במדרגות
טאק טאק טאק טאק
כבד ונוקשה
טאק טאק טאק טאק
מתקרב
טאק טאק טאק….נעצר. דממה.
הפועלים מסביב לבור הביטו לתוך זוג עיניים אדומות וגדולות שהביטו בהם מתוך מעלטת המדרגות.
נהמה שהלכה והתגברה הרעידה את בית 31.
חלקם תהו באותם רגעים היכן לעזאזל הנערים שנשלחו.
התשובה מהירה לבוא.
ראשו של אחד נזרק מתוך הפתח ופגע בבטנו של המבוגר בחבורה.
רגלו של השני נשמטה הצידה, מדממת וחשופת עצם.
היצור ניסה לצאת מן החור אך הפועלים האחרים מיהרו לסגור את מכסה הזהב שהיה ליד.
פם, פם, פם
היצור הלם במכסה נוהם, כואב וכועס.
פם, פם, פם
לו היה יכול לדבר, היה צועק שהגיע שעתו לנקום בכם, בבני האדם.
פם, פם, פם
הוא טעם דם ובשר אחרי מאות שנים והריח עוד ליטרים על ליטרים של הנוזל הטעים.
פם, פם, פם
הפעם, לא יכלאו אותו בחזרה. הגיעה שעתו ובטנו מקרקרת, הוא רעב.
מפקד תחנת המשטרה מהעיירה הסמוכה הגיע לבית 31 לאחר תחנונים מצד מנהל העבודה.
ראשו הכרות של אחד הפועלים קיבל את פניו כשנכנס, לא רחוק ממנו רגע שמוטה ומבותרת ומברכז הבית שמונה פועלים שיושבים על בתוך בור על מכסה זהב גדול שלא חודל לרעוד מדפיקות.
מפקד המשטרה חשב רק על הסירה במרינה של אשקלון שממתינה לו וחיי הגמלאות שהתרחקו כרגע מאוד.
מנהל האתר הגיע בפנים חיוורות, גוף רועד וניסה להסביר.
״מטומטמים בני זונות, אתם מבינים מה הערתם?״, גער מפקד התחנה.
פניהם החתומות של הפועלים ומנהל העבודה נותרו חתומות באימה.
מפקד התחנה ידע כן ידע בדיוק מה מסתתר מתחת למכסה הזהב בבית 31.
בילדותו, כשעוד האמין מפקד התחנה שהוא יהיה כוכב קולנוע מוכר, דאגו הסבתות והסבים לספר לילדים על המפלצת השוכנת בגבעה בעיירה הסמוכה.
סיפור שעבר מדור לדור, מעשייה, יצור שניתן לשלוט בו בעזרת זהב ודם.
עד אשר החליט אחד, רב גדול, חכם בתורה, שהיצור נוגד את דרך האלוהית והמוסרית, ואין להשתמש בו לצרכינו.
קשרו אותו בשרשרת זהב, הכניסו אותו לקבר עמוק שהוסתר במכסה זהב ליתר ביטחון ועוד אדמה.
כי המחיר לא באמת עניין אף אחד לפני שבע מאות שנה.
נשות הערים מסביב, הגברים, כולם תרמו זהב ותכשיטים שרותכו בשביל ליצוק את המכסה, כי כולם ידעו שהדבר יגרום לגופות המבותרת להפסיק להיערם.
היצור היה בעל כוחות על טבעיים ואנושיים, כמעט בלתי ניתן לעצירה, אך הקללה שרבצה על ראשו ההייתה הזהב. מתכת אצלית, טבעית, ההפך ממנו. ֿ
ולאחר שנקלע, היצור המתין בעלטה.
לא מתרגל לאבן הקרה, לתולעים שזוחלים ונוגסים בגופו, לשרשרת הזהב שצרבה את צווארו בכל ושנייה במשך מאות שנים.
היצור המתין לנקמה, לטעום דם ובשר של בני אדם.
הם, בני האדם הארורים השפלים והאנוכיים.
אלה שהפכו אותו למפלצת שהוא, אלה שתלשו ילד קטן מידיהם של הוריו הבוכים, שעשו עליו טקסים אפילו והפכו אותו למה שהוא כיום.
אלה שגנבו את את חייו, את זהותו אך כלאו את נשמתו שעדיין זכרה בתוך גוף שרק רוצה לאכול, לשתות, להרוג.
היצור, כלוא בלב הגבעה, לפעמים נזכר בהוריו בזכות רסיסי נשמה שעדיין שכבו בגופו.
הנקמה היא זו שגרמה ליצור להמשיך להלום במכסה הזהב, שבע מאות שנה לאחר מכן, ריח הפחד והדם של הפועלים מעליו הטריפו את דעתו, עוררו את קיבתו וגרמו לריר לזלוג משורות ניביו העבים.
כל מגע עם המתכת צרבה את ידו אך הדבר היה חסר משמעות, הוא רוצה לטעום דם ובשר אדם ואם לא יקבל זאת בזמן הקרוב – ירגיש את בטנו נקרעת מגופו.
מפקד התחנה לא התרגש.
ציווה על הפועלים ועל מנהל האתר להישאר במקום, הוא הולך להביא ציוד נדרש.
הציוד הנדרש היחיד שנזדקק לו הוא אקדח וחופן כדורים, חשב מנהל האתר, אך הוא לא העז להגיד מילה. מי בכלל יכול להגיד משהו למפקד התחנה?
המפקד חזר באישון לילה לפועלים מותשים.
הדפיקות מתחת למכסה הזהב לא חדלו ואף נעשו יותר חזקות.
פתחו את המכסה, ציווה מפקד התחנה.
פועל אחד לא הספיק להתחמק מטלפיו של היצור שננעצו בבטנו, צווארו של פועל אחר נבקע כמו גרעין של דלעת.
אך מפקד התחנה שמר על קור רוח והחל להצליף ביצור בחבל מצופה זהב שהביא עמו.
הצלפה ועוד הצלפה, נהמות כאב שהפכו לבכי במהרה.
היצור נכנע. עב הכרס קשר סביב צווארו את החבל וחייך חיוך גדול, חיוך של ניצחון.
הוא שם ברך ליצור על הצוואר והכריז: ״הו, אתה שלי, בליעל, תפסתי אותך חתיכת דרעק״.
מפקד התחנה שלף אולר מכיסו ונעץ בכתפו של בליעל, גורם חשוב והכרחי להשלמת השלב השני.
דם החל לנזול מכתפו של היצור והמפקד פצה את פיו והצמיד אותו לפצע בקולות יניקה צורמים.
הפועלים התחלחלו מין המראה לפניהם, מפקד תחנת המשטרה במנח כמעט אירוטי מעל היצור האומלל, יונק ורוטן ולוגם את דמו השחור של בליעל.
מדי פעם הרים את ראשו רק בשביל לנשום אוויר, חולצתו המכופתרת, סנטרו ופניו מלאי דם שחור וסמיך.
אנקות הכאב והאימה של היצור נחלשו ככל שהזמן חלף, אך לא בגלל איבוד הדם.
מפקד התחנה התרומם והיצור אחריו.
מפקד המשטרה נעץ מבט בפועלים ההמומים, חייך חיוך מלא בנוזל שחור סמיך, הביט עליהם בעיניים חייתיות ופוערות, הושיט יד והוריד את שלשלת הזהב מצווארו של היצור.
הפועלים נסוגו לאחור מפחד הטלפיים שאימו לקרוע אותם בדומה לגורלם של חבריהם לעבודה.
אך היצור, לא זע.
חשקו לדם ובשר עוד בעטו בקרביו אבל הוא היה תחת מצב אחר, כמעט טרנסי, נתון למרותו של זה ששתה את דמו.
מפקד התחנה ניפח את חזהו בגאווה והביט בפועלים.
״אם מישהו מכם יעז לדבר על מה שקרה כאן הלילה, ובמילא אף אחד לא יאמין לכם, הוא יטפל בכם״.
מפקד המשטרה התהלך לכאן ולשם, מציץ לעבר הגופות המרוטשות שלא עלה בידם להתחמק מבליעל, ״הם?״ החווה באדישות מוחלטת, ״תאונת עבודה. טרגית! קשה! הפעלת ציוד כבד לא לפי נהלי הביטחון!״, הוא הרים מבט מאיים וסרק לראות האם יש מי שמעז לחלוק עליו.
״אכן״, סיכם השוטר, ״ציוד כבד״, הביט בבליעל שעמד והביט בחלל החדר.
עתה, שידע כי הרוויח בצדק את שתיקתם של העדים לאימה שהתחוללה בבית 31, ידע מפקד המשטרה שהוא פנויה לעסוק במה שחשוב באמת. נקמה.
מפקד המשטרה היה אדם קשה עורף, כזה שמאמין בצדק של פעם שלא מתרחש בין כותלי בתי המשפט. בתי המשפט? הוא בז להם, שנא אותם, תיעב אותם. אותם אלה, שעל חוט השערה משחררים אנסים, גנבים, רוצחים, כאלה שיוצאים מחוייכים ומסתכלים עליו בעיניים מבריקות ונחשיות שמשדרות את אותו המסר: ניצחנו אותך.
אלה שהיו נשלחים בכל זאת לכלא? הצחקתם אותו, נשלח למלון אשל, כך היה אומר.
הפעם? הוא הביט בבליעל באפלת בית 31, עיניו אדומות ובוערות, ניתן היה לשמוע בדממת החדר את נהמותיו, כמו לחישות קטנות, יוצאות מתוך הבטן ומשדרות רעב.
הפעם הדברים יתנהלו בצורה אחרת.
לא עבר זמן רב לפני שהשמועה על תקיפת זאבים לכאורה ברדיוס היושבים הקרובים החלה להתפשט כאש בשדה קוצים.
״אני אומר לך זה לא זאבים״, רטן אלכסנדר, חקלאי בדימוס שעדיין עבד את האדמה, באוזניו של חברו יואב.
״זאבים? פה בנגב? אין סיכוי! לא תמצא כאלה, הם נכחדו בשנות השישים. אולי תמצא פה תנים. תנים יעשו את זה? בחייך, השתגעת?״ האשים את יואב כאילו הוא זה שהפיץ את השמועה, ״תנים אתה עושה לו אפצ׳י והם בורחים. לא, לא. זה משהו אחר״.
ליואב לא היה מה להוסיף, אז גם לאלכסנדר לא.
החקלאי בדימוס השתתק, בשעה טובה לו הייתם שואלים את יואב, והביט לעבר הרי הנגב הצפוני והרהר איזה רוע מסתתר בין הגבעות וההרים הזהובים של המדבר השקט.
המכנה המשותף היה ברור לכולם, אולי לכן זכתה הפרשה בכל כך הרבה הד? לא בהכרח בגלל אכזריות התקיפות אלא זהות הקורבנות.
כנופיות, עבריינים, אנשים שהמשטרה הכירה היטב אך כמעט ולא יכלה לפעול נגדם. לא היה ברור מי אותו או אותם לוחמי צדק אכזריים הפוקדים את המבצרים.
התקשורת ניסתה להבין מאיפה מגיעה כל כך הרבה שנאה כלפי אותם עבריינים? בגלל האיומים? בגלל ההצתות? בגלל ההתחמקות ממשפט בעזרת שורה של ערוכי דין חלקלקים?
לא משנה מי עשה זאת, זה היה אישי.
איך היה ניתן לחשוב אחרת? פעם אחר פעם גילו כוחות המשטרה המבעותים גופות חסרות ראש, מבותרות, לסתות שנתלשו ממקומם ובכאלה שהתמזל מזלם והפנים נשארו במקומם – הבעת אימה קפואה בזמן.
היו כאלה ששרדו. בקושי.
הם העידו שראו איש קטן, עם טלפיים חדות ועיניים אדומות, העידו כיצד ראו את פיו ננעץ בבטנם וצווארם של אחרים. כיצד הכריז על הגעתו עם צווחה מקפיאת דם ונהמה שמלווה אותם מאז בחלומות.
היחסים בין מפקד תחנה המשטרה ליצור? היו מעולים, תודה ששאלתם.
מפקד התחנה ראה כיצד תוך זמן קצר הפשיעה במועצה, שהייתה כאב רציני בעכוזו, הצטצטמה פלאים.
מחפשי הרעות נעלמו, התרחקו, ידעו שמישהו שם בחוץ מחפש רק אותם ובוחן כל צעד שיעשו.
לפעמים, באפלת בית 31, הביט בבליעל יושב על רצפת הבית, מנפץ עצמות אדם בפיו, והיה נשבע שהוא ראה לפניו ילד קטן.
הסימביוזה הייתה מדהימה. מפקד תחנת המשטרה הצליח לעשות מה שלא הצליח במשך ארבעים שנה, למגר כמעט לחלוטין את הפשע שהיווה רעה כה גדולה על היישובים במועצה.
בליעל? קיבל מענה לכל חשקיו לדם ובשר.
ניתן היה להגיד הרבה דברים על מפקד התחנה, יכול להיות שבדרכו היה עצלן, איש לא נעים וגס רוח ואפילו די מעצבן. אבל בתוך קרביו בעטה השנאה היוקדת לפשעים נגד אנשים חפים מפשע שלא עשו כלום.
שנאתו הייתה מופנית כלפי כל דרך הנוגדת את דרך הטבע לדעתו, רצח, אונס, גניבה, השפלה.
לו יכול היה להתחמק מעונש, היו כבר מזמן לוקח אקדח ומרסס את המנוולים האלה בעצמם.
אבל זה לא היה אפשרי, עד עכשיו.
אבל הנה, בשעה טובה, היה לו את הכלי להגן על המשפחות הנורמטיביות במועצה ובפזורה.
ובאופן אירוני, מה שהתחיל כפרויקט שאפתני על פסגת הגבעה, הפך את העיירה, בצורה מעוות וחריגה, לאטרקטיבית במיוחד.
מי קבע שלא ניתן להשיג צדק בעזרת שפיכת דם וצלעות שנעקרו ממקומם?
אחוזי הפשיעה ירדו משמעותית וכמעט נעלמו כליל.
אנשים החלו להתיישב בעיירה ולמלא אותה. עסקים נפתחו, משפחות צעירות פרחו, המשקיעים התעניינו.
היצור מבית 31 שהיה כלוא במשך שבע מאות שנה נהנה מאנונימיות מוחלטת ואף הערצה סמויה.
לפעמים הרעיש וצווח משעמום בבית, עד הגעתו של מפקד תחנה שתמיד קיבל אותו בליטוף אבהי על ראש המחודד.
אחרי שנים, מפקד המשטרה ראה בבליעל חבר ועדיין סוג של ילד, ילד שניקה לו את המועצה.
לפעמים עלתה בו השאלה מה יקרה כאשר ימות ואיתו הדם של היצור שישאר חופשי לעשות את אשר על רוחו ובטנו.
אבל למה לחשוב על דברים כל כך רחוקים? צחק לעצמו מפקד התחנה, מדליק סיגריה, רואה את בליעל מקפץ כנמר ברחבי הבית בניסיונותיו לתפוס עכבר, אנחנו כרגע נהנים מהחיים והמתים.