פרופסור סְמוֹלׇנְסְקִי הכיר מקרוב את הפינה 'עתיקותיים בשניים' ששודרה בתאגיד בימי שלישי אחרי הצהריים. בכל פעם שפר' גור־אריה מהאוניברסיטה העברית פרסם מאמר חדש, או הדליף לעיתונאים ידיעה כלשהי אודות איזו תגלית "היסטורית" שנחשפה באחד התילים העלומים שמסביב לירושלים, אז גם הוא הוזמן לאולפן כדי להביע את דעתו. לשמור את 'האיזון הקדוש' שהיה כל כך חשוב לעורכי התכנית.
הויכוחים החצי-אקדמאים הללו התנהלו בדרך כלל במתכונת קבועה. תחילה הוקרן על המסך סרטון קצר מלווה בקַרְיָנוּת נרגשת אודות האתר "החשוב". בעקבותיו הציג הארכיאולוג הירושלמי את הממצא "הדרמטי" החדש שלו וטען בלהט שזוהי עוד הוכחה לכך שדָּוִד בן ישי היה מלך חזק ששלט ביד רמה על ממלכה שהשתרעה לפחות בין דן לבאר שבע. כזאת שכללה לא רק את יהודה אלא את כל שבטי ישראל האחרים, וייתכן שגם שטחים נוספים שנכבשו מכמה עמים שכנים כגון ארם, עמון, מואב ואדום. ולסיום, ניתנה רשות הדיבור גם לפרופסור סמולנסקי- מנהלה הותיק של המחלקה לארכיאולוגיה במזרח התיכון, עם דגש על ה' הידיעה, ונציגו של 'הזרם הַמִּינִימָלִיסְטִי' בחקר ארץ ישראל המקראית שהסביר בנחת כי אותו דוד היה בסך הכל מעין ראש שבט זניח שחי בשטח מצומצם מאד באזור מדבר יהודה ולא מעבר לכך. ממש ממש לא.
לעימות המצולם האחרון הביא עמו פר' גור־אריה כמה חרסים בעלי מאפינים פִינִיקִים שנמצאו לפני מספר ימים באחת מחפירותיו, והכריז בפאתוס שהם עשויים להוות עדות לקשרי המסחר האמיצים שהתקיימו בין הממלכה המאוחדת לבין צור וצידון. פרופסור סמולנסקי מצדו לא התקשה להטיל ספקות כבדים במסקנה הנמהרת הזאת, ועם שובו לביתו היתה רוחו טובה עליו. הוא קיבל בסיפוק את מחמאותיה הרגילות של רעייתו על הופעתו הבוטחת והסבריו הבהירים – מאוחר יותר התקשרו אליו גם כמה מבין בני משפחתו וחבריו באותו ענין – וחזר לבדוק את עבודת הגמר של אחד הַמַּסְטֵרַנְטִים הצעירים שלו. ואיש מהם לא חשד לרגע שלאותו אירוע שגרתי יהיה המשך חריג. חריג מאד אפילו.
בשעה שלוש ארבעים וחמש לפנות בוקר התעורר הפרופסור לקול דפיקות חזקות בדלת. הוא החליק לתוך נעלי הבית שלו, עטף את גופו החצי ערום בחלוק ומיהר לעבר הכניסה. "משטרה," נהם מישהו מהעבר השני, "תפתח מיד."
מולו ניצבו שני לובשי מדים שהציגו בפניו את תעודותיהם והודיעו לו שהוצא צו מעצר כנגדו ושעליו להתלוות אליהם לתחנה.
"במה מדובר?" הוא היה מאד מופתע, והם הראו לו גם צו חיפוש שאושר שעה קלה קודם לכן על ידי שופט תורן והקציבו לו עשר דקות כדי להתלבש ולהפרד מאשתו המבוהלת. במקביל, נכנסו פנימה שוטרים נוספים והחרימו את הטלפון הנייד שלו, מחשבו האישי וכמה עשרות תיקיות שהכילו פרסומים הקשורים למחקריו השונים. ולקחו עמם גם את אקדחו האישי המוחזק ברשיון.
סמולנסקי עצמו הובל בידיים אזוקות ועיניים מכוסות למכונית שדהרה באפלה לאנשהו. הוא הוכנס לבנין כלשהו, הוצעד לאורך מסדרון ארוך, הופנה בחדות ימינה והושב בגסות על כסא מאד לא נוח. ורק אז הוסרו האזיקים וכסוי הראש מעליו.
"היכן אני?" הוא מצמץ לנוכח האור המסמא, והבחין רק במטושטש בשולחן גדול, בקלסר עבה שהיה מונח עליו ובמישהו שישב מעברו השני.
"סמולנסקי," הגיב האלמוני, "פה אני זה ששואל ואתה זה שמשיב. ברור?"
"אני לא מבין מה קורה כאן. מעירים בן אדם חף מפשע באמצע הלילה, פולשים בגסות לביתו, מתיחסים אליו כמו לפושע וגוררים אותו ל… ל… השד יודע לאן. זה ממש לא בסדר!"
"תרגע, מדובר בחקירה שגרתית למדי ואם תשתף אתנו פעולה אז הכל יהיה בסדר."
"חקירה? אם כך, אני עומד על זכותי להפגש לפני כן עם פרקליטי!" התעקש הפרופסור, והאיש שמולו פרץ בצחוק רועם.
"לאור חומרת העבירות שבהן הנך מואשם, ולפי התיקון החדש בסעיף 35ב' בחוק סדר הדין הפלילי התשנ״ו – 1996, אינך זכאי לנוכחותו של עורך דין במהלך החקירה הזאת."
"אילו עבירות? הרי לא עשיתי כלום."
"השר לבטחון הפנים, שר המורשת ואפילו האחראי על הרשות לזהות יהודית לאומית במשרד ראש הממשלה לא כל כך מסכימים אתך. אבל ברשותך, הבה נרגע ונבחן את העובדות בנחת ובאופן אוביקטיבי," החל החוקר לעלעל במסמכים שבתיק. "אני מחזיק בידי את תמליל הדברים שאמרת אתמול באחד מערוצי הטלוויזיה בנושא היקפה של ממלכת דוד. לטענתך, היא התקיימה ברדיוס של כמה עשרות קילומטרים בלבד מסביב לירושלים, ובירתה היתה אז רק כפר הררי קטן ולא עיר של ממש. האם זה נכון?"
פרופסור סמולנסקי התקשה להבין כיצד הטיעון האקדמאי הפשוט הנ"ל, שאותו הוא השמיע בפורומים שונים כבר עשרות פעמים בעבר, קשור לעבירה כלשהי על חוקי המדינה אבל קור רוחו המקצועי חזר אליו. אחרי הכל, זאת היתה הטריטוריה שלו ובשביל לענות על שאלות כאלו הוא איננו זקוק לסיוע משפטי. "העובדות הן שרק באזור המצומצם הזה התגלו ממצאים יהודאים המתאימים למחצית הראשונה של המאה העשירית לפני הספירה- התקופה שבה דוד כנראה מָלַךְ. אפילו מקסימליסט כמו פר' גור־אריה מקבל את הקביעה הזאת."
"אחדד אפוא את שאלתי- האם אתה חולק על מה שנכתב בתנ"ך לפיו אותה ממלכה השתרעה, בשיאה, מגדות נהר הפרת שבצפון ועד למפרץ אילת שבדרום, וכללה גם שטחים נכבדים מעבר הירדן המזרחי?"
"אני טוען שבימיו של אותו דוד אין כל הוכחה ארכיאולוגית לקיומה של ממלכה רחבת ידיים שכזו."
"אם זכרוני איננו מטעה אותי," שלף החוקר דף נוסף מהקלסר, "עד לא מזמן גם טענת שמיסד השושלת של מלכי יהודה הוא דמות פיקטיבית שלא היתה קיימת במציאות כלל, והתעלמת באופן מאד חשוד מאזכורו של דוד המלך במַצֶּבֶת מֵישַׁע- כתובת שנחרטה כמאה שנה בלבד לאחר מותו ושאין כל ספק בארכיאולוגיותה."
"הטענה שלי היתה אז שלא כל צירוף של האותיות ד' ו' ד' הוא דָּוִד. זה יכול להיות גם דּוֹד במובן של אהוב, כמו שמופיע בשיר השירים, או אפילו חלק ממילה גדולה יותר, למשל שָׁדוּד או דּוּדָאִים".
"למה לעזאזל שמישהו יטרח, לפני כשלושת אלפים שנה, לחרוט את המילה 'דודאים' על אַסְטֵלַת ניצחון כלשהי?"
"זאת היתה רק דוגמה…"
"ולא כל כך משכנעת, עליך להודות. ואם בדוגמאות נוספות עסקינן- מה בנוגע לכתובת שהתגלתה בתל דן לפני כשלושים שנה ושבה מופיע, בצורה מאד מאד ברורה ומשכנעת, צירוף המילים בית־דוד?"
"בעקבות הגילוי הזה אני תיקנתי את טענתי המקורית והסכמתי שכנראה היה מנהיג יהודאי כלשהו בשם דוד. אבל זה לא מוכיח שהוא היה מלך חשוב ששלט על ממלכה גדולה."
"אההה, אז אתה מודה שטעית!"
"לא מדובר בטעות. פשוט התאמתי את הפרשנות שלי לממצא החדש."
"מתברר שזו לא הפרשנות הסוביקטיבית המזיקה היחידה שלך. למשל, במאמרים ובראיונות שונים אתה ממשיך להתעקש שהבניה המונומנטאלית בערים העבריות העתיקות גזר, מגידו וחצור לא נעשתה על ידי המלך שלמה- בנו ויורשו המפורסם של דוד, אלא נבנו רק כמאה שנים מאוחר יותר."
"אכן, אין כל הוכחה ארכיאולוגית לכך ששלמה בנה אותן או שהן נכללו בתחומה של ממלכה שנשלטה על ידי מלך יהודאי כלשהו."
"וגם אין לך כל הוכחה שהוא לא בנה אותן או שהן לא נכללו בתחומה של ממלכה כזו."
"ראה," החל הפרופסור לאבד את שלוותו, "הארכיאולוגיה המודרנית לא עובדת ככה."
"סמולנסקי, אתה הרי יודע שאנחנו מדינה קטנה ומוקפת אויבים, ושבמהלך השנים האחרונות יש גם קרע עמוק בתוך העם שלנו. שגיאות אומללות כמו שלך לא רק שמאפשרות לגורמים עוינים לערער על זכותנו ההיסטורית לשלוט על ארץ ישראל או אפילו לחיות בה, אלא גם עשויות להחליש את אמונתם של חלק מאזרחינו בזכויות הבסיסיות הללו. במילים אחרות, אמירותיך המגוחכות, ובמיוחד אלו שמנסות לגמד את מעמדם של המלכים החשובים דוד ושלמה, מסכנות לא רק את ביטחונה של המדינה אלא גם פוגעות באופן משמעותי בחוסנה הפנימי."
"עם כל הכבוד לשר לבטחון הפנים, לשר המורשת ולאחראי על הרשות לזהות היהודית לאומית," התרגז הפרופסור, "תפקידי הוא לא להתאים את ההיסטוריה לתפיסות הפוליטיות של מישהו או מישהם בממשלה הנוכחית. הדעות שלי מבוססות על ממצאים ארכיאולוגים שהתגלו בשטח, כמו גם על כאלו שלא. וכמו כל המדענים בארצות הדמוקרטיות ברחבי העולם גם לי יש חופש אקדמאי מלא להביע עמדות שאינן מתישבות עם זרם חשיבה כזה או אחר."
"סמולנסקי, נראה שאתה עדיין חי בלה-לה-לנד. לפי אחד החוקים שנכנסו לתוקף בתחילת השנה, הסמכות שמוקנית לרשות המבצעת במדינת ישראל מאפשרת לה לא רק לאסור אותך לתקופה ארוכה באשמת פגיעה בבטחון המדינה אלא גם לעצור, על רקע ההתבטאויות המסוכנות האלו שלך, את כל התרומות לאוניברסיטה שבה אתה מועסק. כמה זמן, לדעתך, ידרש לָרֶקְטוֹר להפנים שאתה הוא הגורם הבלעדי לכך ולפטר אותך?"
פרופסור סמולנסקי החליט שלא לענות על השאלה הרטורית הזאת. היה לו אמנם עוד הרבה מה להגיד בקשר לכך אבל בשלב זה הפכו הצקותיה של שלפוחית השתן שלו להיות דחופות הרבה יותר.
"אפשר אולי לעשות הפסקה לשירותים?"
"לא עכשיו. אבל אם תשתף פעולה, תוכל לעשות זאת בהמשך. ואפילו לקבל משהו לשתות. המממ, בוא נראה… קפה הפוך עם חלב סויה וכפית סוכר אחת, כמו שאתה אוהב?"
הנחקר ההמום תהה כמה זמן הוא עוד יוכל להתאפק. "אז מה אני צריך לעשות?"
"או, סוף סוף אתה מדבר לעניין. תקשיב לי ותקשיב טוב. אם ברצונך לצאת מהפרשה החמורה הזאת מבלי לבלות הרבה שנים מאחורי סורג ובריח, תצטרך להסכים לקבל על עצמך כמה הגבלות. ראשית, יהיה עליך להפסיק מיד לעסוק בממלכתם העברית הגדולה, העשירה והמבוססת של דוד ושלמה. לא לחפור באתרים הקשורים לתקופתם, להמנע מכתיבת מאמרים נוספים הקשורים אליהם וכמובן שגם להפסיק להרצות ולהתראיין בנושא."
"אבל זוהי המומחיות שלי."
"אז תשנה כיוון. אתה יודע כמה אנשים בגילך יוצאים לפנסיה או לחילופין פוצחים בקַרְיֵרָה שניה? אתה לא חייב לחדול לעסוק לגמרי בארכיאולוגיה, אלא רק לבחור בתקופה אחרת. למשל, לחפור קצת אצל עומרי ואחאב בשומרון. אני בטוח שגם שם עדיין אפשר למצוא דברים יפים. דרך אגב, בקשר למאמרים המדעיים שכבר פרסמת בנוגע לאי־קיומה, לכאורה, של הממלכה המאוחדת, תצטרך לפנות לכתבי העת השונים ולבקש מהם למשוך אותם בטענה שבמהלך רוויזיה שעשית לאחרונה גילית כשלים מהותיים בפרשנותם של הממצאים השונים."
"סלח לי, אבל זו דרישה מאד חצופה ומאד לא סבירה. הרי אי אפשר להאשים אותי בגין משהו שאמרתי או שעשיתי לפני שזה היה אסור?"
"סמולנסקי, נראה שאינך מכיר מספיק את חוק היסוד החדש המאפשר ענישה גם על עברות רטרואקטיביות. בכל מקרה, זה לא הכל. אחרי שתחתום על כל המסמכים הרלוונטיים יהיה עליך לשיר משהו לפני המצלמה ולתת לנו את זכויות היוצרים כדי שנוכל להעלות את הסרטון הקצר הזה לרשתות החברתיות."
הפרופסור היה בטוח ששמיעתו בגדה בו. "לשיר?"
"כן, לשיר!"
"אני לא מאמין! איזה שיר?"
"דוד מלך ישראל, חי חי וקיים. לפי הלחן העממי שבוודאי זכור לך מהגן."
"אתה בטח צוחק עלי."
"אני רציני כמו חמשת עבריני המין המאכלסים את התא שבו נשמר דרגש אחרון במיוחד עבורך. או שתסכים לכל ההגבלות הללו וגם לשיר – בקול רם וברור ובלי יותר מדי זיופים, כמובן – או שתמשיך מפה הישר לבית המעצר. הנה, זהו המסמך שבו מפורטת ההצעה הנדיבה שלנו. אני אצא להפסקה של עשר דקות וכשאחזור מוטב שתהיה לך תשובה חיובית בשבילי."
פרופסור סמולנסקי נותר לבדו. הוא קם על רגליו והחל לפסוע הלוך ושוב כדי לחלץ קצת את עצמותיו הדואבות ולהתרכז בדילמה שניצבה בפניו. היה ברור לו שצופים בו – מצלמות מעקב התנוססו בכל אחת מבין ארבעת פינותיו של החדר הדחוס ונטול החלונות – אבל זה לא הטריד אותו. בשלב זה הוא כבר הבין שלא מדובר בחלום בלהות או במתיחה של אחד באפריל, אבל עדיין התקשה לעכל את הסיטואציה החדשה וההזויה שהתעתדה לשנות את כל עולמו.
מאז ומתמיד היתה האמת המדעית נר לרגליו, וכל המסקנות שפורסמו על ידו במהלך הקַּרְיֵרָה הארוכה והמפוארת שלו – ומבחינתו לאף אחת מהן לא היה מניע פוליטי כלשהו – התבססו על המידע העדכני ביותר שנמצא ברשותו באותה נקודת זמן. זאת ועוד, הוא עמד מאחוריהן גם כשחלקן התקבלו בספקנות או אפילו בבוז על ידי עמיתיו-יריביו למקצוע, וגם כאשר כתבות אודותיו התפרסמו באתרי האינטרנט השונים וזכו למבול של טוֹקְבֵּקִים מרושעים בנוסח 'פריבילג תל אביבי שמאלני', 'אשפה עתיקה' או אפילו 'אוכר ישראל'.
ועתה, לראשונה בחייו, נאלץ הפרופסור המנוסה להכיר בכך שהמציאות הארכיאולוגית בארץ כבר איננה כתמול שלשום; ושאנשים, כמותו, המקדישים את חייהם לביצוע חפירות איכותיות במטרה לחשוף את ההיסטוריה האמיתית של עם ישראל, נאלצים עתה להתמודד עם כוחות חזקים מהם שלא תמיד מעונינים שהאמת הזו תתגלה ותתפרסם.
זאת ועוד, אותם איומים מפורשים או מרומזים שהושמעו בחדר החקירות הופנו לא רק לעבר עתידו התעסוקתי והמוניטין שהוא צבר כארכיאולוג מוערך וכמרצה מבוקש בארץ ובעולם. על הפרק עמדו גם המשך התנדבותו כמילואימניק בצה"ל ודרגת הסגן־אלוף שלו; מכריו הרבים, חלקם חברי ילדות, שהולכים אתו דרך ארוכה ונותנים בו את אמונם; ויותר מכל אשתו, ילדיו ונכדיו שיִּפָּגְעוּ מאד כאשר תחלנה השמועות על היותו "בוגד" לדלוף מדובר המשטרה לכל אמצעי התקשורת. בשנה האחרונה הוא כבר ראה מה קרה לחלק ממנהיגי המחאה, לרבות רמטכ"לים בדימוס, שרים לשעבר מטעם מפלגות האופוזיציה ועוד אזרחים מכובדים ועתירי מעשים שלא השלימו עם ההפיכה החוקתית הדורסנית שביצעה הממשלה הלאומנית-משיחית. ובחודשים הקרובים, עם השלמת סרוסו של בית המשפט העליון, מי יודע מה עוד יוכלו לעולל עושי דברם של השלטונות: לבטל לו את הפנסיה? לשלול ממנו את אזרחותו? להעלות באש את ספריו?
פרופסור סמולנסקי הבין אפוא שיהיה עליו לוותר ולהכנע, והתנחם בכך שהאמת שלו לא תעלם גם כאשר הוא יחדל להפיץ אותה ברבים. שהיא תמיד תהיה פה, גם כשכולם יפנו לה עורף ויתעלמו מקיומה. שהרי לאמת הזאת לא אכפת מממשל זמני כזה או אחר, מאידיאולוגיה חסרת סובלנות או מאינטרסים של קבוצות לחץ קיצוניות המקורבות לצלחת. היא תמתין בסבלנות להזדמנות שלה להתגלות לעין כל, ומתישהו – בין אם במהלך שארית חייו ובין אם לאחר מותו – זה יקרה… ובנוסף, עדיין פיעמה בו התקווה שיעלה בידו להתמקח קצת עם חוקרו. בפרט על הסעיף האחרון.
"ובכן?" חזר האיש והתרווח על הכסא שמולו והפרופסור לקח נשימה עמוקה והודיע לו בגרון ניחר על נכונותו לקבל את העיסקה. חוץ מהקטע של השירה.
"סמולנסקי, כדי שלא תהיינה אי־הבנות, אף אחד מהסעיפים השונים בהסכם שמונח לפניך איננו נתון לויכוחים או לפשרות. זה או הכל או כלום."
"אבל…"
"אין אבל. זה או הכל או אבו־כביר."
הארכיאולוג הבכיר הרים ידיים. תרתי משמע.
"החלטה מאד נבונה," החמיא לו החוקר וליווה אותו לחדר השרותים הסמוך כדי שיוכל להתרוקן ולהרגע קצת. לאחר מכן הוא ביקש מאחד מעוזריו להכניס לחדר שתי כוסות קפה- "אחת כרגיל והשניה הפוך עם חלב סויה וכפית סוכר אחת, כמו שהאורח הנכבד שלנו אוהב", הגיש לפרופסור סמולנסקי עט מהודר כדי שיחתום על המסמכים השונים "כאן… וכאן… וכאן… וכאן…" והחל להכין את מצלמת הוידאו המשוכללת לקראת החלק האמנותי.
"אה רגע, יש עוד משהו קטן," הקריא נציג החוק מתוך פתק בהול שנשלח אליו הישר ממשרדה של שרת ההסברה, "נודה לך אם תוכל גם למסור ברכה מצולמת לראש ממשלתנו ירום הודו לרגל יום הולדתו הממשמש ובא. משהו קצר בנוסח 'מזל טוב למנצח על אַיֶּלֶת השחר, אבי האומה ומחדש מורשתו של דוד המלך במלאת לו 75 שנים'. אתה לא חייב להסכים לכך אבל אם תעשה זאת הדבר עשוי להחיש את שחרורך בערבות ולסיע מאד גם בריכוכו של כתב האישום שיוגש נגדך".