סבתא תרצה מתה.
"לא, היא לא מתה, היא נ-פ-ט-ר-ה," שמעתי את קולה הצרוד של אמי גוער בי בתוך הראש. "כלבים וחתולים מתים, אבל אנשים נ-פט-ר-י-ם ובטח כשמדובר בבן משפחה שלך." גם למקום הפרטי ביותר שלי האישה הזו הצליחה להכנס. לא יאומן.
נזכרתי בלאסי, חתולת הילדות שלי. אומנם היתה לה רק עין אחת והזנב שלה תמיד נראה מרוט, אבל בעיניי היא היתה נזר הבריאה. מעולם לא באמת התגברתי על המוות שלה למרות שהיא מתה בשיבה טובה במיוחד—גיל עשרים ושלוש. שקלנו לרשום אותה לספר השיאים של גינס בתור החתולה הזקנה ביותר בעולם, אבל אז גילינו שיש איזו חתולה ביפן בשם פוקו (מזל ביפנית) שהגיעה לגיל עשרים ושבע. אני זוכרת איך כל המשפחה הריצה בדיחות על חשבונה של לאסי השחורה שלי. הם צחקו עליה שהיא מסרבת למות ושסביר להניח שהיא תחיה לנצח.
לאסי לא התרגשה מהם. לפעמים, הרגשתי שהיא נאחזה בחיים רק בשבילי, כי היא הרי ידעה כמה אהבתי אותה. בסופו של דבר, הגוף הישיש שלה רצה לנוח. היא נרדמה איתי במיטה לילה אחד ופשוט לא התעוררה. מבחינתי, לאסי נפטרה. היא לא מתה וזה ממש לא עניין אותי שהיא "רק" חתולה.
לשמחתי הרבה, למרות גילי—שלושים וחמש—לא יצא לי לחוות לוויות. כמעט לא הכרתי אנשים שנפטרו וגם, טפו טפו טפו, כל בני המשפחה שלי היו בריאים ושלמים. סבא יוסף וסבתא לאה מצד אבא נפטרו כשהייתי מאוד צעירה ואני בקושי זוכרת אותם. סבא שמואל, בעלה של סבתא תרצה, לא נפטר, אבל הוא נעלם. יום אחד, כשהייתי בת עשר, הוא השאיר לסבתא תרצה פתק בזמן שהיא ישנה. כשהיא התעוררה, היא ראתה שהמזוודה בחדר הארונות נעלמה ושגם כל מיני בגדים שלו כבר לא בארון. סבא שמואל היה אדם שלא הרבה במילים. "אני מצטער, אני לא יכול יותר. אני צריך להתחיל מחדש במקום רחוק. אני אוהב אותך, אבל אני שונא את החיים שלי. אל תסלחו לי גם בגלגול הבא. שמואל."
זהו. זה מה שסבא שמואל השאיר לנו, המשפחה שלו. כמובן שאמא וסבתא תרצה שוחחו עם המשטרה וכל מיני משלחות חיפוש יצאו במטרה לאתר אותו. לאחר מספר חודשים המשטרה ויתרה ואמרה שהוא יצא מהארץ ואין דרך לדעת היכן הוא.
"מה זאת אומרת אין דרך לדעת היכן אבא שלי?" הקול של אמא הדהד אצלי שוב בראש. "העיקר בסרטים מראים שאתם מצליחים לפענח רציחות באמצעות סיב שנפל מהבגד של הרוצח. בושה, פשוט בושה."
לאמא לקח הרבה מאוד זמן להשלים עם סימני השאלה שסבא שמואל כפה עלינו. למרות שכבר עברו עשרים וחמש שנים, עדיין קרה שהיא פתאום מלמלה לעצמה בשולחן "אולי הוא עדיין מסתובב שם בחוץ…" מחוץ לכל הקשר. כשזה קרה, כולנו החלפנו מבטים וחיכינו שמישהו יואיל בטובו לשנות את הנושא.
***
קיבלתי את ההודעה בווטסאפ המשפחתי בשעה 14:58. בדיוק עמדתי לקום משולחן הקיוביקל שלי ולהכין קפה אחרי ישיבה ארוכה בעבודה.
"קרה אסון," אמא כתבה. "סבתא תרצה נפטרה. אני יתומה."
רציתי לכתוב משהו כמו, "אמא, לא רק את יתומה עכשיו." בכל זאת, סבתא תרצה היתה הרבה יותר מרק סבתא עבורי. כמובן שידעתי שאני אזכה לנאום תוכחה פאסיבי-אגרסיבי עד יומי האחרון, אז ויתרתי על התענוג המפוקפק ופשוט עניתי ב, "אני ממש מצטערת, אמא."
במשך שלושים וחמש שנות קיומי, די התרגלתי שסבתא תרצה תמיד היתה שם. פעם בשבוע, בימי רביעי אחה"צ, יצאתי מהעבודה מוקדם כדי לבקר אותה ולשחק איתה ברידג'. רוב החברות שלה למשחק כבר נפטרו וידעתי עד כמה המשחק הזה היה יקר לליבה.
בהתחלה, לא ממש התחברתי למשחק הזה. הנחתי שאני צריכה להיות בת לפחות שבעים כדי ליהנות ממנו, אבל לאט לאט, מבלי ששמתי לב, התחלתי לחבב אותו. מסתבר שברידג' זה כמו סודה. בהתחלה, לא מבינים למה שמישהו בכלל ירצה לשתות את זה, אבל ברגע שמנסים כמה פעמים, פתאום מגלים שזה דווקא די נחמד.
למען האמת, די אהבתי את ימי רביעי אחה"צ. לאחר שנים רבות בהן היא רק היתה סבתא תרצה, זו שהבריחה לאחים שלי ולי שקיות ממתקים והשביעה אותנו שלא נגלה להורים או זו שהרשתה לנו לעשות רעש גם בין 14:00 ל-16:00, פתאום גיליתי צדדים אחרים שלה. סבתא תרצה הפתיעה אותי בידע הרב שלה בכל מה שקשור למערכות יחסים. מצאתי את עצמי מתייעצת איתה בקשר לגברים שאיתם יצאתי או בנוגע למריבות עם חברות טובות. מסתבר שהיא גם אהבה לכתוב שירה. היא לא סיפרה לאף אחד אחר. אני היחידה שידעה. היא אפילו נתנה לי לקרוא מספר שירים אותם היא כתבה. רוב השירים שלה היו שירי אהבה. שירי אהבה לסבא שמואל שעזב אותה, שירי אהבה לימי העלומים האבודים ולאישה שהיא פעם היתה.
"למה את שומרת על זה בסוד, סבתא?" שאלתי אותה באחד מימי הרביעי שלנו ביחד. "הכתיבה שלך נפלאה ומרגשת וחבל שאת לא משתפת אותה עם העולם."
"יש דברים שאני אוהבת לשמור לעצמי," היא ענתה.
"אבל בחרת להראות לי אותם," הזכרתי לה.
"כי את חלק ממני הרבה יותר מכל השאר."
"ומה עם אמא ודודה יוליה?" שאלתי. בכל זאת, הן היו הבנות שלה.
"הן הבנות שלי, אבל את חברת הנפש שלי."
דמעה קטנה החלה לרעוד בקצה העין שלי. גם אני הרגשתי ככה. היה לי הרבה יותר קל לדבר איתה על מה שעובר עליי בהשוואה לכל אדם אחר.
למרות גילה המופלג, שמונים וחמש, סבתא תרצה התעקשה להמשיך ולגור לבד בדירה שלה בתל אביב, על ז'בוטינסקי, דקה וחצי מהים, פלוס מינוס. לאחר הרבה מאוד שכנועים, היא הסכימה שתגיע אליה מטפלת לכמה שעות כל יום ותעזור עם הבישולים ושאר עבודות הבית. בכל פעם בה אחד מאיתנו רמז לה שאולי הגיע הזמן לעבור לדיור מוגן, היא התעצבנה ורטנה שהיא לא איזו זקנה מסכנה שלא יכולה לעשות שום דבר לבד. כזו היתה סבתא תרצה. כוח מתפרץ שאין שני לו. מאגר הדמעות בעיניים שלי התמלא עד אפס מקום והן החלו לפרוץ החוצה מבלי לבקש ממני רשות. לא רציתי שהקולגות שלי יראו אותי בוכה ומיהרתי לחדר השירותים.
"בואו ניפגש בדירה של סבתא עוד שעה", אמא ביקשה-דרשה בווטסאפ של "הויסמנים שולטים."
"זה שיא הפקקים, אמא," עומר, אחי הגדול, ראה לנכון לציין. כמו שאני מכירה אותו, הוא בטח התבאס שהאימון שלו בחדר הכושר נהרס. הוא היה מהמכורים הקשים. הוא התאמן כל יום אחר הצהריים בזמן שכולם שנאו זה את זה על הכבישים בדרך הביתה. הוא העדיף לנצל את ההפסקה שלו בעבודה לאימון, לעבוד עוד קצת ואז "לחזור הביתה כמו מלך." אם רכיבה על קורקינט בלחות של תל אביב נחשבה מבחינתו למלכות, דיינו.
דמיינתי את אמא מגלגלת עיניים תוך כדי שהיא מקימה את החמ"ל הדיגיטלי של הויסמנים. כולם במשפחה ידעו שאמא היא הרמטכ"לית ושלאף אחד מאיתנו לא באמת היה פתחון פה. מי שניסה להתנגד או להציע רעיון חלופי, זכה לנאומים חוצבי להבות, בין שבאמצעות אינסוף הודעות קוליות בווטסאפ, שיחת טלפון שהתפרשה על פני מספר שעות או, גרוע מכך, נאום פרונטלי בדירה של ההורים שלא אפשר לבן או בת הערובה לעשות משהו אחר תוך כדי. זה היה העונש הגרוע מכולם. לחזור הביתה רצוצים כשכיור מלא כלים ומכונת כביסה עם בגדים רטובים המתינו לו.
***
את הסוד האמיתי של סבתא תרצה גיליתי ביום רביעי האחרון שלנו ביחד לפני מותה, כך שההודעה הדרמטית שאמא שלחה בווטסאפ המשפחתי לא הפתיעה אותי. זה קרה בזמן שסבתא תרצה ואני שיחקנו ברידג' ושוחחנו על החיים. היא הניחה את הקלפים על השולחן והשתתקה.
"הכל בסדר, סבתא?" שאלתי.
"אני צריכה לדבר איתך על משהו, נוגי," היא אמרה. לא הייתי רגילה לראות את הפנים שלה כאלה רציניים. החיוך הרחב וחרוש הקמטים שהיה כל כך מזוהה איתה נעדר וזה גרם לי לחשוד שמשהו ממש לא בסדר.
"אני צריכה אותך רגועה בבקשה."
כמובן שהייתי הכל חוץ מרגועה ברגע שהיא אמרה את זה. "את מרגישה רע, סבתא? להזמין אמבולנס?"
"לא, נוגי, אני בסדר. אבל יש משהו שאת צריכה לדעת."
הלב פעם לי בחוזקה בחזה וחששתי שהוא עומד להתפוצץ בכל רגע. הרגשתי לחלוחית הולכת ונבנית לי בתוך העיניים ובכל הכוח נלחמתי כדי שהיא לא תהפוך לדמעות. רק שהיא לא תגיד לי שאני מאומצת או משהו בסגנון. למרות שזה יסביר דבר או שניים, כי לפעמים באמת נדמה לי שאני לא קשורה ביולוגית למשפחה שלי.
"מה זה?" הצלחתי להוציא קול עכברי קטן ומלא חרדה. מיהרתי לדחוף במבה לפה. סבתא תרצה תמיד הכינה לי כיבוד טבעוני בזמן האיכות שלנו ביחד. לרוב, הקפדתי לא לגעת בג'אנק פוד, אבל היתה לי תחושה שאני אזדקק לאוכל מנחם.
"אני יודעת מה קרה לסבא שמואל."
לזה לא ציפיתי. סבא שמואל אומנם עזב אותנו לפני הרבה שנים, אבל הנוכחות שלו עדיין הורגשה, או, ליתר דיוק, ההיעדרות שלו, שריחפה מעלינו, ובעיקר מעל אמא שלי, כמו עננה שחורה.
"מה זאת אומרת?" מלמלתי.
"סבא שמואל נהרג כמה חודשים אחרי שהוא השאיר את הפתק ההוא."
"איך, איך את יודעת?" בלעתי רוק.
"כי הוא סיפר לי בעצמו."
"אני לא מבינה, סבתא." לא רציתי להשתמש בקלף הגיל כנגדה, אבל נדמה היה שהיא לא צלולה כתמיד. הרי לא היה כל היגיון במה שהיא אמרה.
"הרוח של סבא התגלתה בפניי. הוא סיפר לי הכל."
"סבתא, אולי כדאי שנקבע לך תור אצל ד"ר שמריהו?" הצעתי.
"נוגי, זה לא אופייני לך להתנהג כמו אמא שלך וככה להתנשא עליי." האכזבה בעיני התכלת שלה היתה ברורה וחדה.
"אני מצטערת, סבתא, זה פשוט ש—"
"שמואל, תעשה לי טובה ותדבר איתה, טוב? היא חושבת שאני זקנה משוגעת שאיבדה כל קשר עם המציאות." סבתא תרצה נשמעה לי חסרת סבלנות, אולי אפילו קצת כעוסה.
"היא לא תיבהל?" שמעתי קול גברי שואל.
פלטתי צרחה בלתי נשלטת והסתובבתי במקום כאחוזת אמוק, אבל לא ראיתי אף אחד. "מה, מה זה הקול הזה? מאיפה הוא הגיע?" שאלתי.
"כנראה שכן," סבתא תרצה נאנחה והזיזה את הראש מצד לצד תוך כדי צקצוק. "גם כשהיית בחיים אף פעם לא אמרת את הדבר הנכון," היא עקצה את הקול המסתורי.
"סבתא?" הלב שלי צנח לרצפה. "עם מי את מדברת?"
"רגע, נוגי." סבתא תרצה הסירה את הטבעת אותה ענדה תמיד על האמה. זאת היתה ה-טבעת, בה"א הידיעה. כמה אהבתי להביט בה בתור ילדה על האצבע העדינה שלה. בזיכרון הילדות שלי זו היתה הטבעת היפה ביותר בעולם, אבל עכשיו, כשהטבעת נחה על כף היד של סבתא תרצה, היא פתאום נראתה לי פחות יפה ופחות מלכותית. לטבעת היו שתי קשתות כשעל כל אחת מהן אבן טורקיז קטנה. הטורקיז נראה דהוי וחשף מעט את צבע המתכות שמתחת.
"תענדי אותה בבקשה," סבתא תרצה ביקשה ממני.
לא הבנתי כלום. איך הטבעת הזו קשורה למשהו? ומה עם הקול הגברי ששמעתי? הייתכן שהוא יצא ממנה איכשהו? "סבתא, תודה, אבל אני לא מתכוונת לקחת לך את הטבע—"
"נוגי, תענדי אותה רגע בבקשה," היא ספק הפצירה, ספק דרשה.
לקחתי ממנה את הטבעת וענדתי אותה על האמה הימנית שלי. "למה זה כל כך חשוב לך סב—" לא הצלחתי להשלים את המשפט, כי פתאום ראיתי אותו. סבא שמואל. הוא ריחף באוויר ונופף עם שתי הזרועות השקופות שלו. הגוף שלו היה שקוף כמעט לגמרי.
"איזה יופי! נוגי סוף כל סוף יכולה לראות אותי," הוא צהל.
"רוח רפאים! רוח רפאים!" צרחתי ורצתי לחדר השירותים. נעלתי את הדלת ונכנסתי לאמבטיה תוך שאני מסיטה את הווילון, כאילו שהיה ביכולתו להגן עליי מפני ישויות שמקורן בעולם שמעבר לעולם שלנו.
שמעתי נקישה על הדלת. "את עדיין חושבת שאני זקנה סנילית, תלושה מהמציאות?" סבתא תרצה שאלה בקול מקניט.
"נוגי?" שמעתי את קול הרפאים של סבא שמואל. בצורה מפתיעה, הוא נשמע בדיוק כפי שהוא נשמע כשהוא עדיין היה בחיים.
"עזוב אותה," שמעתי את סבתא תרצה גוערת בו.
"איך כל זה אפשרי?" קראתי מתוך האמבטיה.
"נוגי, אולי תצאי משם? בואי נשב ונאכל גלידה. קניתי בן וג'ריז טבעונית במיוחד בשבילך."
מה גורם לסבתא תרצה לחשוב שאני מעוניינת לאכול גלידה בזמן שיש רוח רפאים אצלה בבית ועוד אחת של בן משפחה?! לא ברור לי. "אני לא מאמינה שראיתי רוח רפאים," מלמלתי לעצמי.
"בדיוק על זה רציתי לדבר איתך," שמעתי אותה מעברה השני של הדלת. "הרוח של סבא שמואל לא תעשה לך כלום. מילה שלי."
לקחתי שלוש נשימות עמוקות ואז החזקתי את האוויר בפנים כפי שמדריך המיינדפולנס שלי לימד אותי. "הוא לא ינסה להרוג אותי?" שאלתי ומיד התחרטתי על השאלה הטפשית.
"ראית יותר מדי סרטי אימה אוויליים, נוגי," קול הרפאים של סבא שמואל ענה מהיכנשהו.
"בסדר." בזהירות, פתחתי את הווילון ובדקתי שהשטח פנוי, למרות שבאופן טכני רוח הרפאים של סבא שמואל בטח יכלה לעבור דרך קירות ודלתות, לו רצתה בכך.
"אני בחוץ עם סבתא," שמעתי את הקול שלו.
יצאתי מהאמבטיה ופתחתי את הדלת. סבתא תרצה עמדה מחויכת והחזיקה קופסה של בן וג'ריז. לידה ריחפה הרוח השקופה של סבא שמואל.
"תתני לראות אותך," סבא שמואל אמר. "לא להאמין כמה גדלת," הוא אמר חלושות.
"אם לא היית נוטש אותנו, היית זוכה לראות אותי גדלה," אמרתי בטון הכי פאסיב-אגרסיב אותו הצלחתי להגות. אוי לא, הפכתי להיות אמא שלי. עד לאותו הרגע, בכלל לא הבנתי שאני עדיין כועסת עליו. הייתי די צעירה כשכל הבלגן הזה קרה וסיפרו לי כל מיני סיפורים יפים כאלו שמספרים לילדים כדי לייפות את המציאות: סבא שמואל בנסיעת עסקים ארוכה. סבא שמואל במשלחת ממושכת בקוטב הדרומי. סבא שמואל נסע לחו"ל כדי לעזור בפיתוח של תרופה חדשה ומצילת חיים. לא להאמין שנפלתי בפח והאמנתי לכל השטויות שסיפרו לי אז. רק שנתיים אחר כך, בגיל שתיים עשרה, שמעתי את אמא מדברת עליו עם סבתא תרצה. הן לא ידעו ששמעתי במקרה את השיחה שלהן.
"זה כל כך מגיע לי, נוגי," הרוח של סבא שמואל אמרה וחייכה אליי את החיוך הכי עצוב שראיתי מעודי.
"בואו נשב ונאכל גלידה בסלון," סבתא תרצה אמרה.
הלכתי אחריה והרוח של סבא שמואל ריחפה לידי. על השולחן בסלון כבר היו את כוסות ההגשה הכחולות של הגלידה ולידן כפיות. התיישבתי בכורסה הצהובה ליד סבתא תרצה.
"תגישי לי את הכוס, אמלא לך אותה בגלידה," סבתא תרצה ביקשה.
"אני יכולה להגיש לעצמי," אמרתי אבל המבט המפציר הכחול שלה שבר אותי. הגשתי לה את הכוס והיא מילאה אותה בכמות נדיבה של גלידה. סבתא תרצה מילאה גם לעצמה את הכוס ואז נשענה על הכורסה לידי. כל פעולה פשוטה כזו גרמה לה לחשוב שהיא ניצחה את הזקנה.
"ומה איתי?" הרוח של סבא שמואל שאלה בזמן שהיא ריחפה מעל השולחן.
"אין לך גוף, למקרה שלא שמת לב," סבתא תרצה צחקקה. הרבה זמן לא ראיתי אותה כל כך מאושרת. הנוכחות של סבא שמואל, גם בתור רוח רפאים, גרמה לה לזרוח. היא מעולם לא הפסיקה לאהוב אותו.
"אל תזכירי לי…" הוא נאנח.
"סבתא, ו..אה, סבא," פניתי לרוח של סבא שמואל, "אני חושבת שמגיע לי הסבר, לא? זה שנשב, נאכל גלידה ונעמיד פנים שכל זה טבעי, לא יקדם אותנו לשום מקום."
"את טועה, נוגי," סבא שמואל אמר. "זה מאוד טבעי." עכשיו, כשהייתי רגועה יותר, יכולתי לבחון את הרוח שלו בנחת. פתאום התחוור לי שהרוח צעירה מסבתא תרצה בהרבה, אולי בעשרים שנה ואולי אפילו ביותר. בסה"כ זה היה הגיוני, כי סבא שמואל עזב לפני עשרים וחמש שנה. הוא נראה לי בערך בן שישים, אבל היה קשה לדעת, כי לא היה לי כל ניסיון בלהעריך גיל של רוח רפאים…
הכנסתי כפית גדושה בגלידת שוקולד פאדג' לפה. "הטבעת שלך, סבתא…יש לה יכולות?" שאלתי.
"בדיוק על זה רציתי לדבר איתך, נוגי," היא אמרה, מרוצה שכבר התחלתי להבין לבד. "זו טבעת עתיקה שסבתא שלי הורישה לי לפני הרבה מאוד שנים. היא ביקשה ממני לשמור עליה במקום בטוח ולענוד אותה רק כשאני חשה געגוע לאדם מסוים. הייתי בת עשרים כשקיבלתי את הטבעת הזו. כמובן שלא הבנתי למה היא התכוונה עד שסבא שמואל נעלם."
"רגע, תני לי להבין משהו. את רוצה להגיד לי שהטבעת הזו מאפשרת לך לראות רו—"
"רוחות רפאים, כן," סבתא תרצה השלימה את דבריי.
"אבל איך?" שאלתי.
"אני לא יודעת בדיוק איך זה עובד, אני רק יודעת שזה עובד."
"אבל את תמיד ענדת אותה," אמרתי.
"לא תמיד. התחלתי לענוד אותה רק אחרי שסבא שמואל עזב."
"אני לא כל כך אוהב שאתן מדברות עליי כאילו שאני לא כאן אתכן," הרוח של סבא אמרה ובהתה בערגה בגלידה שלי.
"היית צריך לחשוב על זה לפני שהחלטת לצאת לטרק ההוא לבד," סבתא תרצה גערה בו אבל היא לא נראתה לי כעוסה. המבט שלה היה מלא בגעגוע.
"איזה טרק? על מה אתם מדברים?" שאלתי.
"סבא שלך חווה את משבר גיל השישים. הוא החליט לצאת לבד לטרק אתגרי בטבע כדי להוכיח לעצמו שהוא לא זקן. במהלך ההרפתקה שלו הוא מעד ונפל לתהום וגסס לאט." עיני התכלת של סבתא תרצה הבריקו מדמעות חנוקות.
"איפה זה קרה ואיך הרשויות בארץ לא גילו את זה?" שאלתי.
"רציתי להיעלם, להתנתק קצת מהעולם, אז אף אחד לא ידע שבכלל יצאתי לטרק הזה," הרוח של סבא שמואל ענתה.
"ואכן הצלחת להתנתק מהעולם," סבתא תרצה הפטירה, הביטה לכיוונו וחייכה כדי להסוות את העצב שגדש את העיניים שלה.
"רגע, משהו לא מסתדר לי כאן," אמרתי. "איך את רואה אותו עכשיו אם אני זו שעונדת את הטבעת? ואיך זה שמקודם שמעתי אותו עוד לפני שענדתי אותה?" מן הסתם, היו לי בערך מיליון ואחת שאלות לשאול.
"אני כבר לא צריכה לראות אותו כדי לדעת שהוא כאן איתי," היא ענתה. "אני מרגישה אותו. סבא שמואל מבקר אותי כמעט כל יום כבר הרבה מאוד שנים. הוא היה צריך למות, הדפקט, כדי להבין איזו טעות איומה הוא עשה כשהוא בחר לעזוב אותי."
"זה נכון," הרוח של סבא שמואל פכרה את ידיה והביטה בסבתא תרצה באופן בו כל אישה היתה רוצה שבן הזוג שלה יביט בה.
"כמה חודשים אחרי שהוא עזב, הגעגועים השתלטו עליי והחלטתי לענוד את הטבעת מבלי להבין מה אני באמת עושה. אמרתי לאוויר שאני מתגעגעת אליו ושאני דורשת בשלומו ופתאום הוא הופיע. מאז הוא לא מפסיק לרדוף אותי," היא צחקה ומחתה את הדמעות הבודדות שהצליחו לחמוק מהעיניים שלה.
"ומה לגבי השאלה השנייה שלי?" הזכרתי.
"זאת אשמתי," סבא שמואל מיהר להתנצל. "לא הייתי אמור לדבר איתך כשאת לא מוכנה. פשוט מאוד התגעגעתי אלייך."
"יש לי שאלה, סבא, רגע, אני עדיין יכולה לקרוא לך ככה?" שאלתי.
"כמובן, נוגי. אומנם כבר אין לי גוף גשמי, אבל אני תמיד אהיה סבא שלך." הוא הושיט יד וניסה ללטף לי את הלחי, אבל היד שלו עברה דרכי.
"אם כל כך התגעגעת לכולנו, אז למה לא ביקרת אותנו?" שאלתי.
"רק לפני זמן קצר צרחת את נשמתך ברגע שראית אותי. אני בכלל לא רוצה לדמיין איך אמא שלך הייתה מגיבה," הוא אמר ונאנח.
האמת? הוא כנראה צדק. "אמא בטח היתה עושה לך טקס גירוש שדים." צחקתי והרוח של סבא צחקה יחד איתי. כולנו ידענו היטב שעם אמא לא מתעסקים, בטח לא כשהיא עצבנית.
"נוגי, הגיע הזמן שהטבעת הזו תעבור אלייך" סבתא תרצה קטעה את פרץ הצחוק שלנו.
"למה, סבתא? את מנסה לרמוז לי משהו?" כל אותו אחה"צ חשתי שהיא מתנהגת מוזר, ממש כאילו שהיא מנסה לשתול כל מיני מסרים סמויים בפעולות הרגילות כדי לאפשר לי להבין בעצמי את מה שהיא לא רצתה לומר במפורש.
"יש דברים שאת קופי כמו אמא שלך," היא אמרה וחייכה. "שתיכן חשדניות בלתי נלאות."
"אני מאה ושמונים מעלות מאמא!" מחיתי. למרות כל הבדיחות שלנו על האמא חולת השליטה שלנו, כל המשפחה אהבה והעריצה אותה. אי שם, עמוק בפנים, ידעתי שלעולם לא אוכל להשתוות לאמא שלי בנוכחות המחשמלת שלה. היא תמיד גנבה את ההצגה, גם כשהיא לא התכוונה.
"אני פשוט רוצה שתהיה לך את הטבעת למקרה שתצטרכי אותה בבוא העת," סבתא תרצה התעקשה להמשיך עם החמקנות שלה.
"רק שיהיה ברור, סבתא, אני מקווה שאת לא מתכננת למות לי בקרוב." קרצתי והעמדתי פנים שאני צוחקת, אבל בפנים הרגשתי כובד לא מוסבר. אני מניחה שחלק כלשהו בי כבר הבין את שפת הסתרים שלה.
"אם זה היה תלוי בי, הייתי חיה עוד מאה שנה רק בשביל לענות את סבא שמואל." היא צחקה והכניסה כפית של גלידה לפה. בחיי, אם לא היה מדובר בסיטואציה כל כך הזויה, יכולנו שלושתינו לככב בפרסומת משפחתית לגלידה.
***
כשהגעתי לז'בוטינקי 3, דירה מספר 2, הופתעתי לגלות שעומר כבר היה שם. למעשה, כולם היו שם. אבא, רון, אחי הצעיר, יוליה, אחותה הגדולה של אמא, והבת שלה דנה.
"חשבתי שקבענו ב-16:00, נוגה," אמא גערה בי ליד כולם.
"איחרתי בעשר דקות," מלמלתי וגלגלתי עיניים אל עבר עומר, שמצידו גיחך קצת ומיד מחק את החיוך כשהעיניים של אמא פגשו את שלו. "במונחים של תל אביב זה זמן טוב," הוספתי בלחישה.
אבא חייך אליי חיוך שקט ואוהב. בעזרת העיניים החומות והרכות שלו הוא הזכיר לי לא להתרגש מאמא. יש לה לב טוב והיא אוהבת את כולנו, היא פשוט חולת שליטה חסרת תקנה שלא מסוגלת להתמודד עם חוסר ודאות. בעיקר אחרי הנטישה של סבא שמואל.
"טוב, אז זו התוכנית," אמא הכריזה ונעמדה בסלון כשהיא מחזיקה לוח קליפ וחמושה בעט נובע. בניגוד לשגרה הקשיחה שלה, הפעם היא הגיעה לא מאופרת ואפילו מעט מרושלת. היא לבשה ג'ינס ישן עם טי-שירט כחולה ופשוטה שאפילו היה עליה כתם קטן! בתוך תוכי ידעתי שאם אמא מופיעה ככה, ללא איפור או גנדור, אז סימן שהיא באמת במצוקה. העיניים שלה היו נפוחות מבכי והבחנתי בכמה שערות לבנות חדשות שבצבצו להן מתוך שיערה הצבוע בשחור.
כולנו ישבנו על הספות וחיכינו שהמזגן יתחיל לקרר. בחוץ שררו קרוב לארבעים מעלות ובחדשות אמרו שגל החום צפוי להמשך לפחות עוד שלושה ימים. דודה יוליה הכינה לכולנו קנקן של לימונדה צוננת ומזגה אותה לכוסות הכחולות של פעם. סבתא תרצה נהגה להגיש לנו בהן גלידה כשהיינו ילדים. ממש בשבוע שעבר אכלתי גלידה מהכוס הזו. כשסבתא עדיין היתה בחיים.
ברחוב למטה מכוניות צפרו זו לזו בקולי קולות ומדי פעם נשמעו קללות וצעקות. סבתא תרצה אהבה לגור בלב הבלגן של תל אביב. לא הפיח של המכוניות, לא הרעש של האוטובוסים וגם לא הפאבים והפיצריות למטה הפריעו לה. "הרעש מזכיר לי שאני חיה," היא נהגה לומר.
"רפי," אמא פנתה לאבא. "אתה אחראי על המצבה. "הנה, זה מה שאמור להיות כתוב עליה." היא הושיטה לו דף מודפס מנוילן.
"אממ, לא כדאי שכל המשפחה תעבור על זה קודם?" אבא הציע.
"היא היתה אמא שלי, רפי. אמא שלי!" הקול של אמא רעד והיא מחתה את הדמעות שזלגו לה על הלחיים.
"ומה עם יוליה?" אבא העז לשאול.
"אני כבר עברתי על זה," דודה יוליה אמרה בשקט. בניגוד לאמא, היא לא אהבה שתשומת הלב מופנית אליה. מבחינתה, אם היא יכלה, היא היתה עוברת את הלוויה הזו מבלי לדבר עם אף אחד.
"בסדר," אבא מלמל בחוסר אונים.
"תשחרר, אבא," לחשתי והחלפתי איתו מבטים.
"נוגה," היא פנתה אליי, "את אחראית על הפרחים ועל הפצת מודעת האבל במדיה החברתית," אמא פקדה עליי.
"אוקיי." קמתי מהספה.
"לאן את הולכת?" היא שאלה.
"לשירותים…"
"תעשי את זה מהר. יש הרבה מה לעשות."
עומר הרים את העיניים שלו מהטלפון ונשך את השפתיים. הוא ידע שהוא הבא בתור.
עזבתי את הסלון וכבר הרגשתי הקלה ברגע שהגעתי למסדרון הקטן שהוביל לשירותים. פשפשתי בכיס הג'ינס שלי והוצאתי משם את הטבעת של סבתא. ענדתי אותה ונכנסתי לשירותים. נעלתי אחריי את הדלת ונשמתי לרווחה. הייתי זקוקה לפסק זמן מכל הבלגן שהתרחש שם בחוץ.
"סבתא?" לחשתי. "את כאן?" קיוויתי שהיא תתגלה בפניי. ברגע שהיא הביאה לי את הטבעת היה לי ברור מה זה אומר. היא איכשהו ידעה שהיא עומדת למות. תהיתי אם היא החליטה למות בגלל שנמאס לה שהעולם שמעבר לעולם הזה הפריד בינה ובין סבא.
לא קרה כלום. הקולות הלחוצים עדיין נשמעו מהסלון וצרמו על רקע השקט כאן בפנים. "סבתא?" ניסיתי שוב. "אני ממש צריכה לדבר איתך."
היה משהו מאוד מנחם בידיעה שאוכל לראות אותה מתי שרק ארצה בעזרת הטבעת. זה הקל מעט מכאב האובדן וגרם לי לראות את המוות בצורה קצת שונה. הבטתי במראה מעל הכיור. נראתי עייפה ועצובה. בדיוק צבטתי לעצמי את הלחיים כדי להפיח מעט חיות בפנים הכבויים שלי כשהיא הופיעה מאחוריי.
"נוגי, מה שלומך?" היא שאלה כאילו הכל כרגיל, כאילו שהיא לא מתה ועדיין כאן איתנו.
"סבתא!" כמה רציתי לחבק אותה.
"הכל בסדר, נוגי שלי. את לא צריכה לבכות. אני לא עזבתי, רק שיניתי צורה," היא אמרה. היא נראתה צעירה יותר בתור רוח רפאים וגם, בצורה מפתיעה, שמחה יותר.
"זה נכון," סבא שמואל הופיע גם. הוא ריחף ליד סבתא תרצה וחיבק אותה. "כמה שנים חיכיתי לעשות את זה."
"סבתא, את חייבת לעזור לי. אמא נכנסה לטירוף מאז שמתת. אפילו בשבילה זה מוגזם. את שומעת אותם?"
"איך אפשר שלא?" היא צחקקה.
"סבתא, תהיי רצינית. את חייבת לעשות משהו," התחננתי.
"מה את רוצה שאעשה? קצת קשה לתפקד בעולם שלכם ללא גוף, מסתבר," היא אמרה וקרצה.
"עכשיו את סוף סוף מבינה מה עברתי בכל השנים האלו בהן ביקרתי אותך," הרוח של סבא שמואל אמרה.
"אולי תצאו לשם, שניכם?" הצעתי.
"השתגעת, נוגי? העצבים של אמא שלך לא יעמדו בזה. אני לא רוצה להיות זו שתגרום לה להתמוטטות עצבים." סבתא תרצה הסתכלה בראי ועשתה כל מיני פרצופים מוזרים.
"מה את עושה?" שאלתי. הרוח של סבתא תרצה היתה קצת שונה מסבתא תרצה. יותר שטותית, פחות לוקחת ללב.
"ניסיתי לראות את עצמי במראה, אבל אני לא מצליחה." היא ניסתה לחייך בפעם האחרונה, התייאשה ועברה לרחף מעל האסלה המורדת. "היא פשוט מנסה להעמיס על עצמה ועל כולם כדי לא להתמודד עם האבל. אני מקווה שאת מבינה את זה, נוגי."
"כן, סבתא, אבל עכשיו זה שונה," התעקשתי. "כי עכשיו היא באמת מרגישה כמו יתומה. זה מרגיש לי לפעמים שהיא לא זוכרת שיש לה אותנו," אמרתי.
"אמא שלך מעולם לא היתה הטיפוס הנשען," סבתא תרצה אמרה. "אפילו לא כשהיא היתה ילדה קטנה."
"נוגה?" שמעתי את אמא קוראת לי מהסלון. "הכל בסדר שם?"
"כן," עניתי. "אני תיכף יוצאת," צעקתי. "אנחנו חייבים לסגור לה את המעגל." הסתכלתי על סבא וסבתא מרחפים להם בשירותים ונראים חסרי דאגה. כל הבלי החיים כבר לא הטרידו אותם.
"ואיך בדיוק נעשה את זה?" סבא שמואל שאל.
"סבא, אתה זוכר שדיברנו על הטרק ההוא שלך לפני שבוע ומשהו? כשסבתא עדיין היתה בחיים?"
"כן, הטרק בצ'ילה."
"אתה בטוח שלא פגשת מישהו או מישהי בדרך? אולי החלפתם פרטי התקשרות? ומה לגבי הרשויות המקומיות? אתה רוצה להגיד לי שהגופה שלך מעולם לא נמצאה?"
"הרשויות כן מצאו את הגופה שלי, אבל לא הלכתי עם מסמכים מזהים."
"דוגמה ומופת לנכדים שלו," סבתא תרצה עקצה.
"רציתי להתמודד לבדי עם איתני הטבע," נדמה היה שסבא שמואל ניסה להצדיק את הבחירה הלא אחראית שלו.
"גברים…למה הם תמיד חושבים שהם יכולים להתגרות במזל?" סבתא תרצה הושיטה יד לקרם הפנים שלה, אבל היד שלה עברה דרכו. "ייקח לי עוד קצת זמן להתרגל לזה שאני לא יכולה למשש שום דבר."
"אני זוכר שפגשתי כל מיני חבר'ה, בעיקר צעירים, לאורך הדרך, ברור. אחד מהם אפילו היה ישראלי," סבא שמואל אמר.
"נוגה!" אמא קראה לי.
"כבר, אמא! נדמה לי שאכלתי משהו מקולקל בעבודה." ניסיתי לקנות עוד קצת זמן. "ואין לך אולי את השם של אחד מהם?"
"מממ עבר די הרבה זמן נוגי," הוא אמר וגרד במשהו דמוי מצח מעל עיני הרפאים הלבנות שלו.
"סבא, בבקשה תנסה. לא אמורים להיות לך כוחות על טבעיים בתור רוח רפאים?"
"אתם והנטפליקס שלכם," הוא נאנח. "רגע, אני חושב שהבחור הישראלי ההוא היה אז בן עשרים ואחת. הוא בדיוק השתחרר מהצבא. כן, עכשיו אני נזכר. סיפרתי לו שיש לי חמישה נכדים וציינתי את השמות של כולכם ואז הוא אמר שגם לו קוראים עומר."
"עומר מה? תתרכז סבא, זה חשוב."
"היה לו שם משפחה נפוץ. לוי? אולי כהן? כן, כהן, לדעתי."
הוצאתי את הסמארטפון מכיס הג'ינס ונכנסתי לפייס. "הנה רשימה של כל העומר כהנים, אחד מהם זה הוא?" שאלתי אותו. החזקתי את הסמארטפון בזמן שהוא בחן את התמונות.
"תרדי עוד," הוא ביקש. "לא, זה לא הוא, גם זה לא," הוא מלמל לעצמו. "אל תשכחי שהוא היה הרבה יותר צעיר אז. מי יודע איך הוא נראה עכשיו?"
"יש עוד חמישים עומר כהנים לעבור עליהם," אמרתי. התפללתי בלב שאחד מהם הוא אותו העומר שסבא פגש בטרק שלו.
כשהגענו לעומר מספר שלושים שבע, עיני הרפאים של סבא שמואל התכווצו לרגע. "אני חושב שזה הוא," הוא אמר. "את יכולה להראות עוד תמונות שלו?"
נכנסתי לפרופיל שלו והראתי לסבא שמואל את כל התמונות שהיו פתוחות למי שלא היה חבר שלו.
"הוא לא השתנה הרבה," סבא שמואל אמר. "גנים של ספורטאי."
מיהרתי לכתוב לאותו העומר ואפילו כתבתי לו גם באינסטגרם. להפתעתי הרבה הוא ענה מיד, עוד יותר הופתעתי לגלות שהוא גר בתל אביב.
"במובן מסוים, הלוויה של סבתא שלי מחר היא גם קצת הלוויה של סבא שמואל," הסברתי לאחר הקדמה שסיפקה לו את ההקשר ואת סיבת פנייתי אליו.
"גיליתי על מותו רק לפני מספר ימים. כל השנים האלו לא ידענו מה עלה בגורלו," המשכתי. "אני יודעת שזה הרבה לבקש, אבל אשמח אם תוכל להגיע ללוויה. אתה כנראה האדם האחרון שראה אותו בחיים ואנחנו מאוד נשמח לשמוע ממך על הימים האחרונים שלו."
"עד היום אני זוכר איזה אדם מיוחד הוא היה," עומר כהן כתב בתגובה. "אני אשמח להגיע, אם אפשר בכלל להשתמש בפועל הזה בהקשר של מוות. באיזו שעה הלוויה?"
"מחר בחמש אחה"צ," עניתי. "תודה, תודה, תודה!"
"רגע, אז מה התוכנית בעצם?" הרוח של סבא שמואל שאלה.
"אני עדיין לא יודעת, אבל אחשוב על משהו."
"עומר, לך תראה מה עם אחותך," שמעתי את אמא אומרת לאח שלי ואז נשמעו צעדים הולכים וקרבים.
הורדתי את המים באסלה כדי להגביר את האמינות ושטפתי ידיים. "ניפגש שוב הלילה כדי לדבר על התוכנית," אמרתי לרוחות של סבא וסבתא. "אני חייבת ללכת."
סבא שמואל וסבתא תרצו הנהנו והתנדפו באוויר. פתחתי את דלת השירותים ועומר עמד בפתח.
"הכל בסדר? את מרגישה רע?" הוא שאל.
"קלקול קיבה קטן, אני אשרוד." עומר ואני חזרנו לסלון לחמ"ל של הויסמנים.
***
שעת השין הגיעה. למרות שכל המשימות הושלמו, אמא עדיין היתה פקעת עצבים. אנשים התחילו להגיע לבית הקברות, חיבקו ושוחחו איתה ועם שאר בני המשפחה שלי. הבחנתי שהידיים שלה רועדות. בחרתי לעמוד מעט בצד ולהעמיד פנים שאני עסוקה בהתכתבות עם אנשים ששאלו כיצד להגיע.
ענדתי את הטבעת מתחת לעץ אלון. "איפה אתם?" לחשתי.
"היינו כאן כל הזמן," סבתא תרצה וסבא שמואל ענו במקהלה ונראו במצב רוח מרומם.
"לא ידעתי שהייתי חשובה עבור כל כך הרבה אנשים." סבתא תרצה חייכה ודמעה בזמן שהיא סקרה את כל האנשים שהגיעו ללוות אותה בדרכה האחרונה.
"ברור סבתא!"
עומר כהן הופיע. מיד זיהיתי אותו. הוא התקרב בביישנות לקהל המלווים סביב אמא ודודה יוליה ולחץ לאמא את היד. עזבתי את סבא וסבתא וניגשתי ללב הבלגן.
"היי עומר," אמרתי.
עומר היה לבוש בטי שירט שחורה וג'ינס. הוא היה גבוה יותר ממה שחשבתי ולדעתי נראה צעיר בהרבה מגילו, ארבעים ושש.
"אמא," עמדתי בין שניהם. "תכירי, זה עומר. הוא הכיר את סבא שמואל."
בן רגע, היא החווירה. "מה?" היא שאלה.
"כן," עומר כהן אמר. "פגשתי אותו במהלך טרק בצ'ילה לפני עשרים וחמש שנה. הייתי אז ילדון אחרי הצבא. לראות סבא כמוהו מטרק לבד במסלול לא פשוט…קשה לשכוח אדם כמוהו."
"אני לא מאמינה," אמא מלמלה.
"היו דיבורים בקרב קהילת המטיילים שמצאו את הגופה שלו בתחתית של נקיק עמוק, אבל אף אחד מאיתנו לא הצליח להשיג פרטים. ידעתי רק את שמו הפרטי. הרשויות לא הצליחו לזהות אותו, כי ממה שהבנתי הוא לא נשא שום תעודה מזהה איתו ואף אחד לא ידע מאיזה מקום בצ'ילה הוא יצא לטרק."
"אני לא מאמינה שהוא מת," אמא אמרה בשקט, בעיקר לעצמה. "כל השנים האלו…חשבתי שהוא עזב אותי." היא התחילה לבכות. "אני…סליחה. לא ציפיתי לזה עכשיו."
עומר כהן הניח יד על הכתף שלה. "הייתי משוכנע שהרשויות יאתרו את המשפחה שלו בסוף. אני מצטער."
"על מה אתה מצטער?" אמא שאלה בקושי רב. שמעתי שהיא נלחמת עם הבכי. גם בלוויה של אמא שלה, היא לא הרשתה לעצמה להתפרק.
"לא היה לי איך למצוא אתכם."
"אז איך בסוף מצאת אותנו?" אמא שאלה.
"בזכות הבת שלך. היא זו שמצאה אותי, בעצם." עומר כהן פזל לכיווני.
"מה?" אמא הביטה בי כלא מאמינה. "נוגה, איך…אני לא מבינה."
"אני אסביר לך הכל אחרי הלוויה, אמא." נתתי לה נשיקה על הלחי. כמובן שלא באמת תכננתי לספר לה על הרוחות של סבא וסבתא. ידעתי שאוכל להמציא משהו שקשור למדיה החברתית.
בזמן שאמא ועומר כהן שוחחו, התרחקתי בשקט אל עבר עץ האלון.
"אני גאה בך, נוגי," הרוח של סבתא תרצה אמרה. "בזכותך אני יכולה ללכת לעולמי בשקט."
"שנינו גאים בך," הרוח של סבא שמואל ניסתה לצבוט לי את האף, כמו שהוא עשה כשהייתי קטנה, אבל מן הסתם לא הרגשתי כלום.
עמדתי בצד והבטתי בכל האבלים. אם הם רק היו יודעים שהמוות הוא לא באמת הסוף, חשבתי לעצמי. העברתי אצבע על הטבעת הבן-דורית של סבתא תרצה. החלטתי שבבוא העת, אני אעניק את המתנה הנפלאה הזו לבת הפוטנציאלית שלי, כדי שהיא לעולם לא תצטרך להתגעגע אליי.