המלך האחרון מאת אריה אורן

מערת קבורה

עיניו מצמצו לאור הצללים החיוורים שהטיל פנס הסלולרי על קירות המערה. בתודעתו המקרטעת בין חלום למציאות ידע שנפל לתוך דבר שאין שני לו בהיסטוריה הארכיאולוגית של ירושלים. הצללים המטושטשים שנצרבו אל הרישתית שבדופן האחורית בעיניו, נראו לו מכוכב אחר. לא היה לו ספק בדבר המועד העתיק שבו רצף הזמן כלא את המערה הזו בקיפאון נצחי.

נכנסו אל העיר דרך שער יפו. צינת הבוקר הסגרירית ושלוליות המים שנקוו בכל מקום, לא הניחו אף למבקרים האמיצים ביותר לצאת אל בין החומות בבוקר גשום זה. הלכו באיטיות זה לצד זו לאורך הרחובות המתפתלים בשולי הרובע הארמני. היא התכרבלה בתוך המעיל הצבאי הישן של אבא והוא חיזק את אחיזת הצעיף הסרוג בצווארו. היא הייתה שמנה בכל מובן. פשוט שמנה ללא כחל וסרק. אי אפשר היה ליפות את זה בשום מלל פוליטיקלי קורקט. לא שמנמונת ולא מלאה ולא כבדה באופן חינני אלא פשוט שמנה. תחת עגול גדול, בטן בולטת, שדיים גדולים, כבדים ומלאי נוכחות, זרועות עבות ולחיים בשרניות. ככה, אישה אמיתית, הוא חיבב את המראה שלה. כשחלף על פניהם משב קל, יכול היה להריח את ריח הסבון מונח על גופה. מדי פעם נדד מבטו אל אחוריה העסיסיים הלכודים בג'ינס ישן ובלוי. היא חשה במבטיו ושתקה. יחד, קרובים ונמנעים, נעו בין השלוליות הנקיות שארבו לצעדיהם על האספלט הבוהק. פסעו קשובים עד שהגיעו לרחבת הכותל. באפלולית הבוקר הרטוב, הרחבה נראתה כנטושה. במרחק ניראה אברך שהשכים קום ממהר ליעדו, עטוף במעיל שחור ולראשו כובע רחב שוליים עטוף בניילון מרושל, למניעת רטיבות. תאורת הלילה ההיקפית עדיין דלקה. פנו דרומה אל שער האשפות. הקור שליטף את אוזניהם ואפם היה כמעט גבישי. במרחק ניראה הבזק של ברק והרעם לא אחר לבא. תוך כדי פסיעתם סיפר לה שעונת החפירות בתל שילה הסתיימה זה מכבר ותתחדש באביב. ראתה את הלהבה הבוערת בעיניו בכל פעם שסיפר לה על ימי החפירה כאן ושם. אמר לה שמקווים מאוד למצוא שריד למקדש שעמד בשילה. מקדש שקדם לבית המקדש הראשון שבירושלים. כשהוביל חצי צעד לפניה היא הביטה ברעמת השער האדום ג'ינג'י, המקורזל, האסוף בגומייה על עורפו. רעמת שיער לא אופנתית, כמעט ארכאית, אסופה על פי טעמו האישי בלבד. הוא לא היה גבוה, כלל לא, אבל זה לא הפריע לה. פסעו לאט אל שער האשפות המוביל אל מחוץ לרחבת הכותל אך ממש לפני היציאה עקבו אחרי השילוט המוביל מתחת לכביש הגישה אל "הגן הארכיאולוגי עיר דוד". אמר לה שהכניסה בתשלום והשער נעול בשעה כזו אבל לסטודנטים לארכיאולוגיה יש פריווילגיות קטנות. הוא חייך אליה תוך כדי שהוא מקיש את הקוד לדלת הכניסה והיא חייכה חזרה. הרגישה כמי שמתגנבים להצגת הקולנוע בלי כרטיס. הסביר לה שאחרי מלחמת ששת הימים, חפר כאן צוות במשך כעשור ונמצאו מבנים וממצאים מכל התקופות האפשריות בהיסטוריה של העיר. פסעו בשביל המסותת מביטים מטה אל מה שחשפו החפירות הארכיאולוגיות. חיים שלמים שהתרחשו במשך אלפי שנים. הצביע אל מה שניראה כעיי חורבות משוחזרים ואמר "אני רואה כאן אנשים. אני מדמיין כאן נשים וגברים וילדים רצים. אני רואה ברחובות ובבתים אנשי שררה ופשוטי עם ותמיד שואל מה יש להם לספר לנו". היא חייכה נוכח התלהבותו. הוביל אותה במורד, מעבר למרכז המבקרים אל מתחם מקורה שניראה כמו גיבוב של אבני לגו שילד קטן הרכיב באקראי. "על פי השילוט את וודאי מבינה שאנחנו בעיר דוד" אמר לה. "זה שלפנינו נקרא הארמון הגדול" הוסיף. כמו שאת רואה בבסיס המבנה יש אבנים גדולות שנקראות אבני גוויל. נמצאו כאן חרסים מהמאה העשירית לפני הספירה וההערכה הייתה שזהו ארמונו של דוד המלך. יש מי שחולקים על דעה זו" סיכם במשפט ארוך. שביל המבקרים המוגבה עליו עמדו התמתח לאורך מה שנראה לה כמו בורות וקירות שלא הולכים לשום מקום. הוא עצר אותה והביט מטה אל אחד הבורות. "חכי רגע, יש משהו בקרקעית החדר הזה שנראה ….מוזר" אמר וטיפס מעל גדר המתכת התוחמת את שביל המבקרים. "אתם הארכיאולוגים, כל אבן נראית לכם כמו ציוויליזציה שנכחדה" אמרה אל גבו המתרחק. בקפיצה נחת על ראש קיר האבנים שלמטה ומצא את דרכו בזריזות לתחתית הבור. היא לא ידעה מה משך את תשומת ליבו אך עקבה בסקרנות אחר חקירתו. הוא נעץ מבט ארוך בסדקים שברצפה היכן שסימני מי הגשמים הראו חדירה וחלחול. "אבשה" היא צעקה בחרדה כשהרצפה עליה עמד נבקעה פתאום. ראתה אותו צונח אל תוך חור שחור עמוק וענן אבק עלה מן החור מעלה. היא דילגה בכבדות מעל גדר השביל וירדה בזהירות אל ראש קיר האבנים. משם קראה שוב בחרדה "אבשה".

שנייה אחר כך מצא עצמו שוכב בחושך, ידיו מגששות שברי אבנים וגרגרי אבק חורקים בין שיניו. הכאב בברכו, כתפו ובמצח לא היה חמור מדי. מישש כה וכה והתרומם בכבדות. לא הרגיש שנשבר בו איזה דבר מה אך כשמישש את המצח חש ברטיבות. הניח שהוא מדמם מעט דימום שטחי. בהה אל החושך ושמע את רות קוראת בשמו מלמעלה. הפתח הקטן שדרכו נפל לא אפשר לאור להאיר את המקום בו נחת. "אני בסדר" קרא כלפי מעלה. מישש את כיס מכנסיו ושלף את הסלולארי. הדליק את פנס המכשיר והאיר כלפי מעלה. היא ראתה את האור המבליח מהחושך ונרגעה מעט. "אני מתקשרת למשטרה או מגן דוד" אמרה. "עוד רגע, תני לבדוק מה מצאתי כאן" ענה. חשב שלא בכל יום מזדמן לסטודנט שנה ב' להיות הראשון שמוצא משהו בתולי, שאיש לא מצא לפניו בירושלים. הייתה לו תחושה לגבי הדבר הזה. הרהר לעצמו שצ'ארלס וורן הבריטי חפר כאן במאה התשע עשרה. קתלין קניון הבריטית חפרה. חופרים ישראלים אחדים חפרו כאן וכולם פספסו את הדבר הזה. תמיד חסר תקציב לחפירה. תמיד חסרות ידיים מיומנות לעבוד. תמיד 'הגביע הקדוש' נמצא במרחק מכת מכוש אחת או במרחק נעיצת את חפירה אחרונה. כל ארכיאולוג מקווה לא לעצור עד ימצא דבר מה משמעותי. היה ברור לו שאת המקום הזה אליו נפל, איש לא חפר מעולם. חסרה להם מכת המכוש האחת הזו. הפנה את פנס הסלולארי למרחב סביבו. התקרה דרכה נפל נמצאה כ ארבעה מטרים מעליו. הוא עמד בשולי מערה בקוטר של כ 5 מטרים שנחסמה בקיר. הקיר היה בנוי אבנים מסותתות. קו החיבור בין המערה לקיר האבנים היה ברור. כשהביט מעלה הבין מדוע נפל. במהלך מאות ואלפי שנים, בעקבות זעזועים טקטוניים וארוזיה של מי גשמים, התרחק הקיר מפי המערה. הסדק טויח ולאחר מכן נסתם בשפוכת מקרית. מי הגשמים האחרונים מצאו את דרכם פנימה ופערו חלל בסדק הישן. דרך הבולען הזה נפל פנימה. רצפת המערה הייתה משופעת מעט ובמרכזה תעלת מים זורמים רדודה. המים נכנסו מפתח בקצה האחד ונעלמו זורמים אל פתח דומה בקצה האחר. לאורך הקירות נחצבו מדפים אופקיים רחבים כמו מיטות. על המיטות השונות נחו מה שנראה כערמות סמרטוטים ואור הפנס הסלולארי יצר בהם צללים מתעתעים. האינסטינקט הארכיאולוגי שבו דחק לגשת קרוב ולבחון את מה שעל הדרגשים. הוא התקרב לאחד המדפים והאיר לתוך הבליל המוארך. מתוך גיבוב הסמרטוטים המתפוררים בצבצו עצמות וגולגולת. כל מיטה והשלד שלה. סך הכול חמישה שלדים. "מערת קבורה" מלמל לעצמו. הוא נזהר לשמור מרחק ובקושי נשם. לא רצה לערבב את הדי אן איי שלו בדי אן איי של השלדים שלפניו. אחד השלדים משך את תשומת ליבו. משהו בחפצים הצמודים אליו היה מסקרן. רות קראה שוב מלמעלה והוא הרגיע אותה שהכול בסדר. " אני מזמינה מכבי אש" קראה אליו בפסקנות. חשב לעצמו שנשים אולי יותר דואגות מגברים ויש בהן אינסטינקט אימהי ומיד הוכיח את עצמו שבימנו מחשבה כזו עלולה להתפרש כשוביניזם. נאנח והרגיע את עצמו שמחשבות פליליות בינך לבין עצמך אינן פשע על פי החוק. התקרב אל השלד שעניין אותו והאיר עליו מקרוב ככל שיכל. לצד הגולגולת נח חפץ מוזהב שניראה כמו סוג של כתר צנוע. עשוי מקשה אחת מפותלת. על עצמות הזרוע נחו מספר צמידי נחושת ירקרקה. על עצמות אצבע יד שמאל טבעת כסף ועליה חריטה לא ברורה. לאורך השלד נח חפץ מוארך. חרב. מתכת ברזל חלודה בצורת משולש חד זווית באורך זרוע. הוא זיהה את דגם החרב כמשהו שראה בציורי לוחמים פלשתים. ואז הפנס האיר את האבן למראשות השלד המלכותי. נשימתו נעצרה והוא קרא.

$C:\Users\Acer\Desktop\דוד בן ישי מלך ירושלים.jpg$

הוא נסוג שני צעדים לאחור. הוא ידע את המלים שנכתבו בכתב עברי עתיק אך המשפט סרב להסתדר בתודעתו. באופן אוטומטי, רובוטי, החל לצלם בזויות שונות את מה שניתן. כמעט שלא העיז לנשום. היה נדמה שאף ליבו חדל מפעימתו. מבחוץ נשמעה המולה ורות קראה אליו שמכבי האש הגיעו. פנים בצבצו אליו מהפתח למעלה ומישהו קרא בשמו. כמה דקות אחר כך השתלשל אליו כבאי בחבל סנפלינג קסדה ופנס מאיר לראשו. הכבאי נעמד לידו ושאל מספר שאלות למצבו. רתמה נרתמה לגופו וכבאים אחרים משכו אותו למעלה. הכבאי המתין שיסיימו את החילוץ, העיף מבט אחרון במערת הקבורה וסימן לחבריו למשוך אותו מעלה. הכבאים הניחו מכסה פח זמני על פי הבור וקיבעו אותו באבנים. רות לוותה את אבשה אל האמבולנס שהמתין בסמוך. החובש בדק את כתפו ובירכו וחבש את מצחו הפצוע.

אבשה חיפש את שמו של פרופסור יהודה איזנשטיין ברשימת הווצאפ ושלח אליו את כל הצילומים. בסוף כתב "מצאתי את קבר דוד המלך". הייתה זו הצהרה קצת יומרנית ולא צנועה לסטודנט שנה ב בחוג לארכיאולוגיה אבל הוא היה בטוח במה שראה. דקות אחר כך צלצל הטלפון וקולו המוכר של פרופסור איזנשטיין נשמע רם וברור. "איפה?" הוא שאל קצר ותכליתי. "מתחת לארמון דוד, בעיר דוד" ענה אבשה. "אני בדרך" סיים הפרופסור וניתק.פרופסור יהודה אייזנשטיין החל להתלבש וחשב ש "ארמון דוד" זה קצת מוגזם לקרא לקיר אבני הגוויל שנמצא בזמנו על ידי עמיתיו. אבל היה משהו מטריד יותר בידיעה שקיבל כרגע. יש לצפות שלא יעבור זמן רב והקיצונים של הרב אלישע עוייזרבך יגיעו למקום. הרב אלישע עוייזרבך נודע כמנהיג רוחני של קבוצה קטנה ומחמירה בציבור הליטאי. שמם נודע לשמצה כמפגינים אלימים שלא בחלו באמצעים במלחמתם בחילוניות בכלל ובארכיאולוגים בפרט. פרופסור יהודה אייזנשטיין הושיט ידו אל הסלולארי וחייג אל אחד המספרים ששמר בזיכרון המכשיר.

דקות אחר כך הגיעו שתי ניידות לחניה שבקצה המתחם 'עיר דוד' ומספר שוטרים ירדו רגלית. רות הביטה באבשה ושאלה "מה קורה?". "מצאתי את קבר דוד המלך" ענה בשקט נונשלאנטי. כמו צעיר משתחצן שזכה בלוטו ומעכשיו לא יצטרך לעבוד יום נוסף בחייו. היא הביטה בו בחוסר אמון . אחר כך צחקה. אחר כך הרצינה. "איך אתה יודע?" שאלה. הוא שלף את הסלולארי והראה לה כמה מהצילומים. לבסוף הראה לה את צילום הכתובת הכתובה בכתב עברי עתיק ואמר "יש שם כתובת למראשות שלד מלכותי. התרגום הוא , דוד בן ישי מלך ירשלם". השוטרים הגיעו עדיהם ואחד מהם שאל מי הסטודנט של פרופסור יהודה איזנשטיין. רות הצביעה על אבשה. השוטרים ביקשו לראות את המקום ואבשה הוליך אותם אל מכסה הפח המכסה את החור בתקרת מערת הקבורה.

האמבולנס הסיע אותם למרכז הרפואי הדסה שבהר הצופים. טפטוף קל הטריד את השמשה הקדמית. הנהג לא מיהר ולא הדליק סירנה. לא היה כאן אירוע מסכן חיים. אבשה ניסה לשכנע את הפרמדיק שהכול בסדר אבל החבלה בראש דרשה הסתכלות יותר מעמיקה. היה זה בוקר עמוס באירועים ונדרשה לשניהם מקלחת. הרופא בחדר המיון קבע שיידרש צילום גולגולת ובינתיים אבשה שכב במיטה נים לא נים והיא צנחה עמוקות אל הכורסא הסמוכה. אחר הצהריים התקבל מכתב השחרור והיא הזמינה אותו לדירתה. הגיעו באפיסת כוחות. נגסו דבר מה שהניחה על השולחן ואחר כך הביאה מגבת, פיג'מה אולד סטייל וכוונה אותו אל המקלחת. כשסיים יצא ריחני כמו תינוק והיא הראתה לו את המיטה בחדר השינה. היא לקחה את הזמן והאריכה בדקות מתחת למים החמים. כשסיימה לבשה טרנינג דק והציצה לחדר השינה. הוא ישן בביטחון רך כאילו ישן כאן מימים ימימה. שערו האדמוני, המתולתל, המרדני, פזור גלים גועשים על הכר הלבן. היה אספה את בגדיו המאובקים והכניסה אותם למכונת הכביסה. אחר כך כיבתה את האורות בדירה ועמדה לרגע בפתח חדר השינה. בזהירות, כמעט בגניבה החליקה מתחת לשמיכה לצידו, נזהרת שלא להעיר. תחילה בהיסוס אבל אחר כך בחן חתולי התכרבלה אל תוך חום גופו ונרדמה. בבוקר, העירה אותה ערותו. היא חשה את גופו הצמוד לטרנינג המכסה את אחוריה. אט סבה אליו וחייכה. הם התפשטו יחדיו והיא הביטה בגופו החטוב. הוא ניראה כמו הפסל של מיכלאנג'לו. עברה בו מחשבה שכל מובילי האופנה הסוגדים לנשים רזות לא ממש אהבו נשים. הוא לעומת זאת אהב אותן תמיד שמנמנות.

נרדמו שוב. התעוררה בבוקר למיטה ריקה. על הכרית פתק קטן. "אל תחכי לי, אני אשבור לך את הלב." כתב. היא מעכה את הפתק באגרופה הכואב ולחשה "כמו דוד. כולם אוהבים אותו והוא לא אוהב איש".

אשבעל הבנאי הפניקי

"אשבעל הבנאי" נשמעה הקריאה בחצר. "אשבעל חניקרת" שוב קרא העבד היבוסי ומיהר, קצר נשימה, אל הרחוב הפונה במורד דרומה. אחר נפנה מזרחה ,דרך הרחוב החיתי, היכן שריח הקטורת המונחת בפינת הפסילים נישא בין הבתים ורץ אל החומה המזרחית. שם אפשר היה למצוא את הפניקי הבנאי, לעיתים נובר בבורות ומוציא חרסים. "אשבעל הפניקי" קרא שוב העבד וראה דמות מרימה ראש מעל אחת המסלעות ממזרח. העבד היבוסי נפנף בידו במרץ וניסה לשוות לנפנופו ארשת בהילות וחרדה. אשבעל העיף מבט אחרון על סכין הצור שחילץ מן העפר והטמין אותה בנרתיק העור שנשא בהצלב. העבד מיהר במורד לעברו, תקע בבנאי הפניקי מבט של תוכחה ואמר "אם אתה ואני לא נגיע מיד אל השר אדוניה בן מלכיצדק, את שנינו יגלגלו במורד אל גיא בן הינום ויסקלו באבנים". אשבעל חייך, טפח לעבד על כתפו ויחד טיפסו בדרך חזרה. "מאאאתיים מלקות ילקו אותנו " מילמל בחרדה העבד, מטעים את האלף אחרי המם כדרך היבוסים בעיר. כבר עשרות שנים מאז נפלה העיר בידי היהודאים אבל העגה היבוסית נשמעה בכל הרובעים. גבוה מצפון, מהר המוריה, התגלגלו עד אוזניהם קולות צעקה ופקודות משמר המלך. העבד ואשבעל עצרו ונשאו עיניים אל הפיגומים הנישאים מראש ההר. היו שם מי שהתרוצצו אנה ואנה וחיילים נושאי רומח ניסו להשליט סדר בבאים. העבד מלמל "כבר שלוש שנים מאז שהמלך הזקן דוד נאסף אל אבותיו ועדיין אין שקט בעיר". אשבעל חשב שהמלך החדש ימצא לבסוף את דרכו. שלמה בן דוד ניראה מרחוק מתהלך במתינות כמי שהעמיק במחשבות. אשבעל ראה בכך תכונה ראויה למנהיג. הוא צידד מבטו אל העבד ואמר "אם תמשיך לשונך בחרות כזו לאור יום, לבסוף תימצא את עצמך לבד בבן הינום". העבד בלע את רוקו ולא ענה. הם נכנסו אל חצר בית השר, מבנה אבן מוצק ובולט , בנוי אבני גוויל כבדות. אשבעל הבחין שהגימור באבנים הללו לא היה חלק מספיק. מישהו התעצל או מיהר בעבודת הסיתות. העבד הוביל את הבנאי אל אחד החדרים. משלחת מצרית שזופה וחמורת סבר חלפה על פניהם בדרך החוצה. אשבעל זיהה אותם על פי הלבוש הססגוני של ראש המשלחת. שני שכירי חרב פלישתים שליוו את המשלחת הביטו בו בחשדנות, ידם על נדן חרב הברזל. אשבעל הביט על התקרה וחשב שקורות העץ האלה לא ישרדו שריפה או רעש אדמה ונדרש משהו אחר. הוא התלבט בשאלה הזו וחשב שאולי תערובת של אפר עם אדמה יכולה להיות יציקה מספיק חזקה לבניה אך כשנעמדו מול השר אדוניה זנח אשבעל את הרהוריו והתרכז במה שלפניו. את הבטון ימציאו הרומאים כאלף שנה מאוחר יותר. השר אדוניה בן מלכיצדק היה רכון אל שולחן עץ פשוט, קורא אותיות דיו שצוירו על חרסים. השר נאנח והתרומם מישיבתו הכפופה. הוא לא הביט בעבד ובבנאי שעמדו שותקים בפתח החדר. השר נשען לאחור ושפשף את עיניו הלאות. אחר הרים את אחד החרסים והושיט אל אשבעל שמיהר לקראתו. הפניקי הביט באותיות המוכרות והמתין לשאלת השר. השר אדוניה אמר כלאחר יד "זה הגיע היום מצידון והפניקית שלי קצת חלודה". השר התחנך על ברכי כתב היתדות הישן והברור. הכתב החדש הזה, שנתן סמל לכל הברה נהגית, היה קשה לעיכול. אשבעל הביט שוב באותיות והקריא לשר משהו בנושא משלוח עץ, מחירו ומועדיו". הפניקי נזכר בימיו כנער באקדמיה הספורטיבית בצידון. אשבעל הבנאי הפניקי נולד בפרבר נידח בעיר הנמל השוקקת. הזיכרון העלה ריח ים באפו, ריח ספינות וצלילי הנמל עמוס הסחורות. נצח עבר מאז אבל גל נוסטאלגי אפף אותו. השר נאנח ומלמל שתוכניות המקדש החדש יורידו אותו ביגון שאולה. אחר התרומם השר על רגליו וסימן לבנאי לבא בעקבותיו תוך שהוא חולף על פניהם ויוצא אל החצר. העבד סימן לאשבעל בתוכחה ומיהר אחר אדונו. אשבעל התקדם בעקבותיהם אל החצר. השר יצא מן החצר, סבב מעבר לפינת הבניין ונעמד בחזית מערת הקבורה. "מה המצב כאן?" שאל השר. אשבעל הסביר לאט ובפרוטרוט כיצד זעזועי אדמה לאורך השנים מפרידים לאט את הקיר החוסם ופוערים סדק בקו המחבר את הקיר לתקרת המערה. ולכן הקיר נבנה במעט שיפוע שנשען על פי המערה ולא אנכי לחלוטין. חציבת התעלה המרוקנת מי גשמים העלולים לחלחל מלמעלה תעזור לשמור את החלל כנגד הצפה. התעלה תוביל מים שיצטברו החוצה במורד מתחת לקיר הבנוי. דלת העץ החוסמת את הפתח הצר פנימה נתפתחה פתאום ועובד מאובק יצא ממצמץ בעיניו. אור לפידים נראה בוקע מבפנים. "ניכנס" הורה השר. העבד מיהר לפתוח את דלת העץ והשלושה נכנסו פנימה. שני פועלים עצרו לרגע מהלמות הפטישים אחר המשיכו , נועצים אזמלי מתכת באבן הגיר הקשה. השר הביט במדפי האבן המוכנים. אחר מדד בעינו את הקיר המוצק החוסם את פי המערה ונגע בו בקצות אצבעותיו. דקות ארוכות אחרי שעזבו השר אדוניה ועבדו היבוסי את המערה, לקח אשבעל הבנאי הפניקי את הפטיש והאיזמל הדק והמשיך לעצב אותיות על מצבת האבן המיועדת. "דוד בן ישי מלך ירשלם" כתב אשבעל על מה שהיה עתיד להיות מקום מנוחתו האחרון של המלך…המלך!

חילוץ

תגבורות נוספות של שוטרים המשיכו להגיע לגן הארכיאולוגי וכשהגיע פרופסור יהודה איזנשטיין למקום, כבר היה האזור בטוח למעבר ועשרות המפגינים החרדים עמדו במרחק מה צועקים ומקללים. עוד הוא מביט כה וכה וניגש אליו מי . לחצו ידיים בחום וירדו אל בין הסלעים והמעברים רטובי הגשם בואכה המקום בו עמדו ששת השוטרים שהגיעו לכאן לראשונה. הבוקר האפלולי פינה את השמים ליום מעונן וסגרירי ומתחת לגג שסוכך על המבנים העתיקים המתין לפרופסור עוד כמניין אנשים וכוסות קפה בידיהם. מישהו מזג כוס טרייה מן התרמוס והושיט לאצבעותיו הקרות. פרופסור יהודה איזנשטיין חייך, הודה והמשיך ללחוץ את ידיהם של תלמידיו וידידיו משכבר. השוטרים שבסמוך הביטו בהם בסקרנות והפרופסור פתח בדבריו, בטון הלבבי והמשועשע כפי שהכירו כולם. "כאמור בכל החפירות האלה מדרום להר הבית, כמעט שאין ממצאים מהמאה העשירית לפני הספירה." אמר ולגם מכוס הקפה כאילו הוא ממשיך מהלך הרצאה באודיטוריום בתל אביב. כל הנוכחים , "שותפי הסוד" ידעו על מה הוא מדבר. קבוצת העמיתים, תלמידים ואנשי הפקולטה לארכיאולוגיה הכירו את המחקר. "חלקכם מכירים את אבשה, סטודנט שלנו משנה ב' . " אמר הפרופסור ומי מהמאזינים חייך או הנהן. אחר הוסיף לאט והביט אל גלי האבנים שבסמוך "אבשה נפל במקרה לתוך מה שהוא תאר כמערת קבורה שבתוכה מספר שלדים. למראשות אחד השלדים יש כתובת. שלושה מאיתנו מוזמנים לרדת בזהירות פנימה כדי לא לזהם די אן איי או ראיות פחמן ארבע עשרה. " דקות אחר כך עמדו הארכיאולוגים מעל מערת הקבורה והסיטו את המכסה הארעי שהניחו המחלצים שעה קודם לכן. הם הביטו אל הבור החשוך והתקשו להסתיר את סערת רוחם. אחד מהם הביא מקרן זווית קסדות שהוכנו מראש וקשר את קצות חבל הסנפלינג למעקה המתכת שניצב בסמוך. בעוד החבל ניכרך סביב מותניו אמר הפרופסור "חברים, לא להצטופף סמוך לשוליים, זה כנראה לא יציב" ורכס את הקסדה על ראשו. הפרופסור החל להרפות ולהדק את חבל הסנפלינג סביב טבעת המתכת וגופו הנמיך עוד ועוד, משתלשל מטה דרך החור. ידידו, איש צוות מיחידת חילוץ מגילות , שיחרר את חבל האבטחה טיפין טיפין עד שהקסדה והפנס הדולק שלראשו של יהודה איזנשטיין נעלמו.

חבל הסנפלינג נמשך מעלה ועמיתו של הפרופסור החל בנוהל הירידה מטה. יהודה החל לחלוף על פני הדרגשים בוחן במבט קצר ומקצועי את השלדים ופיסות הבד שנחו על כל אחד מהם. הוא לא נגע בדבר. על סמך שתי טבעות זהב ומספר צמידי כסף שנחו בצמוד לשלדים היה ברור לו שמערת הקבורה הזו לא נשדדה ולא נפרצה מעולם. הוא חייך לעצמו ומלמל "אבשה פרחח בר מזל שכמותך". עמיתו של הפרופסור נעמד לידו. גם הפנס שעל קסדתו מאיר והחבל החל להוריד את המבקר השלישי, איש סגל נוסף מהפקולטה. כשהצטרף איש הסגל לשני עמיתיו שירדו לפניו מצא אותם עומדים בסמוך לדרגש האחרון בשורה. למרות ניסיונם רב השנים, חפירות מרובות וממצאים רבים במקומות שונים, לא היה ביכולתם להוציא הגה ובקושי יכלו שלא לפעור את לסתותיהם בתדהמה. שלד עטוף בתוך בד צבעוני מתפורר. כתר זהב. חרב ברזל וכתובת בעברית עתיקה. "דוד בן ישי מלך ירשלם". הם לא נצרכו לפענוח של פילולוג. האותיות שלפניהם היו כתב דעץ. נוסח של האלפבית הפניקי. אלפבית שהשתמשו בו במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה.

לבסוף פרופסור יהודה איזנשטיין התנער מקיפאונו ואמר "נתחיל בצילום ודגימות פחמן 14. אחר כך אריזה וחילוץ. ניפגש בעוד מספר ימים במחלקה לאנטומיה ואנתרופולוגיה בתל אביב לבדיקות די אן איי." מלמעלה נשמעה קריאה "יהודה, הגיעו מרשות העתיקות. מבקשים אותך". הפרופסור נאנח ופנה לעמיתו "צלם כאן כל מה שאפשר" אמר ופנה לכרוך את חבל הסנפלינג בדרכו למעלה. כשיצא מן הבור והרים מבטו ראה את יו"ר מועצת רשות העתיקות אותו הכיר מלפנים. לצידו עמד רב הכותל שזכר ממקום אחר. היו"ר ניראה מודאג ומוטרד ושאל "מה לפנינו יהודה?" מצחו של רב הכותל הזיע למרות היום החורפי. הפרופסור הסביר לאט ובסבלנות כיצד נמצאה מערת הקבורה במקרה על ידי סטודנט מהפקולטה ומה ראה בפנים. השלדים, הכתר, הכתובת וסיכם שלדעתו יש לאשר מיד נוהל פתיחת אתר ארכיאולוגי. פני רב הכותל האדימו והוא הרעים במלא ריאותיו "אף ארכיאולוג לא יחלל את קבר דוד המלך המושיע בלא אישור ממני." יו"ר המועצה הניח יד על כתפו של רב הכותל וניסה להרגיע. פרופסור יהודה אייזנשטיין הביט ברב הכותל ואמר במתינות " לבטח קראת בקֹהלת והבנת את המשתמע, כי לאריה מת ערך נמוך מזה של כלב חי". פני רב הכותל האדימו עוד יותר ובנוסף למיצחו גם לחייו הסופגניות החלו לטפטף זיעה. הפרופסור לא עצר את דבריו, המשיך והסביר את המשל "דוד המלך היה אמנם האריה המת ואנו מתייחסים לשרידיו בכל הכבוד הראוי אבל הכלב החי זו מורשת ישראל, זכרון העבר והראיות שמחזקות את שניהם". יו"ר מועצת רשות העתיקות פסע פסיעה לפנים לחצוץ בין שני האנשים הרציניים שלצידו כדי שחלילה לא יעוטו זה על זה ותיגרע רצינותם. אחר פנה היו"ר אל פרופסור יהודה איזנשטיין ואמר "תגיש בהקדם דו"ח כתוב בעניין הזה. עד סיום הבחינה המקום סגור לביקורים נוספים". לאחר זמן לא רב נותרו השוטרים הסמוכים לבור לבדם והפתח שב וכוסה. ממרחק נשמעו צעקות החרדים המפגינים.

חקירה

ימים אחדים לאחר מכן, פרופסור יהודה איזנשטיין עלעל בניירות שלפניו. לבסוף הרים הפרופסור את עיניו והביט בנוכחים שישבו סביב השולחן הארוך. הדיקן כיחכך בגרונו והציג את הנוכחים. ראשת המעבדה לביו היסטוריה, ראש המעבדה לחקר העצמות וראשת המעבדה לדי אן איי עתיק ואנשי סגל אחרים. כולם הקשיבו לדברי הדיקן אך מבטם היה תלוי בפרופ' איזנשטיין. כשסיים הדיקן את דברי הפתיחה, זע יהודה בכיסאו ואמר "כדאי להתחיל עם ממצאי פחמן 14". הוא כוון את המסובים לפיסקא הראשונה בעמוד השני. הכתוב פרט את תהליך בחינת פיסות בד שונות שנלקחו ממערת הקבורה ונמצאו כסיבי צמח הפישתן. הספקטרומטר הראה כי תאריך ייצור פיסות הבד שעטפו את השלד שבו התמקדו נע בין 975 לפני הספירה ועד 965 לפני הספירה. "ניתן לקבוע דיי בוודאות כי תאריך הפחמן 14 תואם את המועד המשוער של חיי דוד המלך, 1040 לפני הספירה עד 970 לפני הספירה." אמר פרופסור יהודה איזנשטיין. חלק מהנוכחים הנהנו בהסכמה. הדיקן ציטט מספר מלכים א' פרק ב' פסוקים י' ו יא'. "וישכב דוד עם אבותיו ויקבר בעיר דוד והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה." היה ברור לכולם שהבדיקה המסקרנת ביותר היא בדיקת ה די אן איי. הסיכויים למצוא חומר גנטי ראוי בעצמות לא היה רב. החומר הגנטי שבעצמות לא תמיד משתמר בצורה טובה. רוב הבדיקות שנעשו בישראל לא הניבו תוצאות ראויות. פגעי מזג האוויר ההפכפך כאן לא אפשרו דגימות סבירות. ראשת המעבדה ל די אן איי עתיק אמרה "מסתבר שבמערה הספציפית שלנו שררו תנאים מיוחדים. המים שזרמו דרך המערה יצרו ציפוי גיר על העצמות והציפוי הזה שימר את החומר הגנטי. הנה לפנינו הרצף הגנטי של דוד המלך." היא חילקה דף משוכפל לכל הנוכחים ועליו שרטוט הרצף הגנטי האמור. הנוכחים עיינו בדף שלפניהם והדיקן שישב בראש השולחן שאל "מה המשמעות של מה שאנחנו רואים כאן? האם ניתן להשוות את הרצף הזה לרצפים של אנשים שחיים בימינו?" ראשת המעבדה לדי אן איי עתיק חייכה כמצפינה סוד קונדסי. "עדיין מוקדם מדי לבצע מחקר רחב שכזה על אוכלוסיה רחבה אבל ביצענו בדיקה דומה , מה שאנחנו קוראים פלסבו, למספר סטודנטים תוך כדי התהליך. " ענתה ואחר הוסיפה "אנחנו לוקחים מספר קטן של דגימות של סטודנטים מתנדבים כדי שנוכל להשוות את תהליך הבדיקה ובכך לוודא שלא נפלו טעויות טכניות." פרופסור יהודה איזנשטיין הביט בדוברת ושאל "ומה עומד לך על קצה הלשון ומאחורי החיוך הקטן שלך?" היא הביטה בנוכחים וענתה "הרצף הגנטי של אחד הסטודנטים נמצא תואם לרצף של השלד שבו מדובר ב 99.4 אחוז." הדיקן הביט בה בתמיהה ושאל "מה זה אומר?" פרופסור איזנשטיין תקע בדיקן מבט מוכיח וענה "זה אומר שהסטודנט הזה הוא קרוב משפחה ואולי צאצא ישיר של דוד המלך." המולה הקיפה את חלל החדר כשהיושבים סביב השולחן החלו לדבר בקול זה עם זה. מישהו מהם קם והזדרז לחדר השירותים ואחר נאנח והתמתח אל מול החלון הגדול הפונה אל המדשאה. הדיקן הרגיע את הנוכחים ושאל "מי הסטודנט הזה?" ראשת המעבדה לדי אן איי הביטה בניירות שלפניה וענתה "אבשלום כהן". פרופסור יהודה איזנשטיין פקח זוג עיניים גדולות וקם על רגליו "אבשה? אבשה שלנו?" שאל בקול חזק. ראשת המעבדה הנהנה בחיוב. הפרופסור אטם את אזניו למהומה שהתחדשה בחדר ולחש בתדהמה "אבשלום, המלך האחרון".