האורות כבו.
טבעת האירוסים בידה של רותי הייתה עיגול חלקלק כנגד ידה המזיעה. לפני שהטבעת תאבד שוב היא ענדה אותה על אצבעה, כאילו מעולם לא הוסרה. מלבדה לא היה איש בתערוכה ההיסטורית של מוזיאון ישראל. היא עצמה וידאה זו קודם לכן, מלווה את המבקרים המעטים שנותרו החוצה. ובדממה של חוסר האנשים כמעט היה אפשר לשמוע את החפצים נושמים. החושך היה מוחלט – מישהו כנראה הוריד את המפסק בלי לדעת שהיא עדיין במוזיאון, אי שם בקרביה של מצרים העתיקה. אבל רותי הכירה את החלל הזה כמו את חדר השינה שלה. היא העבירה שם סיורים פעמיים ביום כבר חמש שנים, ותמיד צחקה שהיא יכולה למצוא את דרכה בעיניים עצומות.
ובכן, הגיע הזמן לבדוק את הטענה שלה.
בהיסוס היא פנתה שמאלה, פורשת ידיים לצדדים כדי לא להיתקע במקרה באף ארון תצוגה, מחפשת שלטי יציאה זוהרים. להיתקע בתערוכה ההיסטורית בחושך לא היה בתוכניות שלה להערב. אבל כשיצאה, דוחפת את הפלאפון לתיק כדי לשלוף את מפתחות הרכב, היא קלטה שהמשקל הקבוע על אצבעה איננו. מבט מהיר אישר שטבעת האירוסים שלה נעלמה. היא הבזיקה על הקמיצה שלה קודם לכן, כשהעבירה יד אוהבת על אחד הסרקופגים בדרכה החוצה, מה שאומר שהיא נפלה בין האגף המצרי ליציאה.
אז היא הדליקה את האורות וחזרה על עקבותיה, לא מרימה מבט מהרצפה, בוחנת בדריכות כל סנטימטר. תחת ארון מלא כלים שבורים שהודבקו מחדש היא מצאה אותה, כמעט בלתי נראית בפינה שנחתה בה. היא הרימה את הטבעת בחיוך ניצחון בדיוק כשהאורות כבו.
היו אגדות שהסתובבו ברחבי המוזיאון, סיפורים שנשלפו בצהריים ארוכים ושוממים ובהפסקות קפה מותשות. לחישות על רעשים שנשמעו במקומות בהם השקט אמור לשלוט, על חדרים שלמרות שהיו ריקים היו גדושים בצללים ללא מקור. בכל התכנסות היה את מי שאמר, בחיוך מודע לעצמו, שנדמה שאפשר לשמוע את הרוחות חוגגות. כולם תמיד צחקו, כמובן, ובו בזמן העיפו מבט חושש מעבר לכתף. כי היו במוזיאון חללים שכפור שרר בהם בלי קשר למזגן או לעונות השנה. חפצי ערך שאבדו מעולם לא שבו. חפצי ערך, ומדי פעם אנשים.
מישהו תמיד פטר את זה בתור תופעה טבעית, עם הסבר הגיוני. זה תמיד היו משחקי אור או האקוסטיקה או מזג האוויר.
וברור שאלו היו הסיבות. לא היה שום דבר מוזר או על טבעי בחללים בהם עבדו כל יום. אז מה אם אחרי רדת החשכה נדמה היה שרוחות רפאים יצאו לשוטט. או, אם חושבים על זה לעומק, הם בעצם מוקפים במצבות וקברים.
התערוכה ההיסטורית הייתה המבעיתה ביותר. לא רק בשל הפסלים שלטשו עיניים מכל קיר, אלא גם בגלל האגדות שנקשרו בה. בשבוע הראשון של רותי בעבודה המאבטח סיפר לה את כל הסיפורים שהכיר. היה את השומר שלילה אחד נכנס ופשוט לא יצא. היה את הילד שהסתתר בתערוכה לאחר הסגירה ורק בבוקר מצאו את גופתו. הטענה הרשמית הייתה שהוא מת בגלל מחסור באוויר, אבל לא היה ברור למה הוא נשאר בחלל הדחוס בו התחבא במקום לצאת להסתובב.
והיה את המדריך שנכנס לתערוכה בסוף יום העבודה בטענה שהוא שומע משם קולות, ומת. הניתוח קבע שהוא נפטר מהתקף לב, שבצורה מאוד נוחה התרחש כאשר לא היה לידו אף אדם שיכול להזעיק עזרה, ולמרות שהיה בריא לחלוטין,
רותי כמעט עברה התקף לב בעצמה כששמעה את הסיפורים האלה. החוקים הלא כתובים, גם אם נאמרו בצחוק, היו ברורים לחלוטין. לא נכנסים לתערוכה ההיסטורית בלי להדליק את האורות. לא נכנסים לתערוכה ההיסטורית אחרי שעות הפעילות. לא נכנסים לתערוכה ההיסטורית כשיש חושך בחוץ. ומומלץ לך לציית. כלומר, אם את רוצה להישאר בחיים.
היא צחקה מזה, אז. אך היא מעולם לא נכנסה לתערוכה מעבר לזמנים בהם הייתה אמורה להימצא בה. עד היום. זו הייתה כמו כל אמונה טפלה אחרת, כמו לדפוק על עץ נגד עין הרע או להשליך מלח מעבר לכתף כדי לעוור את השטן. את יודעת שזה לא קיים, את בטוחה שזה לא אמיתי, שאין שמץ של סיכוי שזה משנה משהו, אבל את עושה את זה בכל מקרה. כי קיים מרחב טעות. כי את לא מסוגלת להתעלם מהקול העמוק שמסתתר אי שם בפנים, לוחש שאולי זה כן אמיתי.
אבל דבר לא עמד לקרות לה. לא הייתה מפלצת משחרת לטרף בצללים, לא היה דבר על טבעי בחושך. כל מה שהיא צריכה לעשות זה לעלות בשלוש המדרגות בקצה החדר, להמשיך ישר, לעלות בשלוש מדרגות נוספות ולצאת החוצה.
היא הגיעה למה שניחשה שהוא סוף החדר והרימה את הרגל כדי לעלות במדרגה.
הרגל שלה נחתה חזרה על הרצפה. המדרגות לא היו שם.
לרגע היא רצתה לצרוח בכעס ובתסכול ובחרדה, שהתחילה לפעפע בתחתית בטנה. אבל במקום זה היא הושיטה את ידיה לפנים, מאתרת את הקיר. מסתבר שהיא כן הגיעה לקצה החדר, פשוט לא אל הקצה הנכון. היא השאירה עליו יד אחת והלכה לאורכו, מחפשת את החור ברצף שמעיד על מדרגות, כשניצוץ בהיר רקד בזווית עיניה. היא הסתובבה לאחור, מפנה את ראשה לריקנות שחורה שלא חשפה דבר. כנראה שהיא רק דמיינה את זה. היא שחררה נשיפה רועדת והמשיכה קדימה, מסרבת להיכנס לפאניקה. צעד ועוד צעד, הקיר חזק ויציב תחת אצבעותיה. צעד, ואז חלל ריק ומעקה מתכת.
מדרגות.
אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, היא ספרה אותן בלב כשעלתה ואז צנחה בייאוש על המדרגה האחרונה, אבודה. לא אמורות להיות באגף המצרי חמש מדרגות. אין באגף המצרי חמש מדרגות. באגף המצרי יש שלוש מדרגות בכניסה ושלוש מדרגות ביציאה. אין חמש. איפה היא בדיוק? ואיך היא הגיעה לשם?
היא השעינה את הראש על הקיר, נאבקת בדמעות שעולות. לא היה טעם לזעוק לעזרה כדי שיבואו להציל אותה. לא רק שאיש לא ישמע אותה מהמרחק הזה, אין גם מי שישמע אותה, כולם כבר הלכו הביתה. ואם היא תתפרק עכשיו הכל יהיה אבוד, כי היא לא תצליח לאסוף את עצמה חזרה ולמצוא את הדרך החוצה.
יותר מכל זה הזכיר לה את פראג. ממש לפני שהתחילה לעבוד במוזיאון היא טסה לצ’כיה עם חברות אחרי שסיימה את הלימודים, חוגגת את החופש ואת האוויר הנוסף שנשמה פתאום. בפראג הן שוטטו אחוזות קסם בין סמטאות צרות עשויות לבנים ושערים מקומרים והצטרפו לסיור כדי לשמוע על ההיסטוריה של העיר. המדריך היה מקומי שדיבר אנגלית רצוצה ושהצליח לספר סיפורים גם כאשר הם לא היו בשפת האם שלו. על יד קיר חסר ייחוד עשוי לבנים, משובץ חלון גבוה ושלבי מתכת חלודים הוא סיפר להם על המהר"ל מפראג – הרב שיצר את הגולם כדי להגן על היהודים ואז איבד את השליטה עליו, מסתיר אותו בעליית גג בה לא יראה אור יום. הוא סיפר על מלחמת העולם השנייה, על נאצים שטיפסו בשלבי המתכת עד למעלה ולא נראו עוד. הוא סיפר על אנשים שיצאו מדעתם ועל מצלמות שהוכנסו כדי לחקור וחזרו הרוסות, ללא שום תיעוד של היצור ששכן בפנים.
גם אחרי שהמדריך המשיך הלאה, לפינת המעשיות הבאה שלו, הן התעכבו על יד הקיר, בוהות בפתח הסגור. היא זכרה שהיה מוזר להיתקל בפיסה מההיסטוריה של עמה שלא קשורה לשואה. לא גג שילדה הוחבאה בו מפחד הגרמנים עד שנמצאה, לא אנדרטה בודדה לזכר אלה שנספו. רק פולקלור יהודי במיטבו.
רותי כבר לא זכרה מי הראשונה מבין חברותיה שתהתה מה נמצא שם למעלה, אבל זכרה היטב שמשכה בכתפיה והציעה לברר, תופסת את הברזל החלוד בלי להשתהות. היו שם שישה עשר שלבים, היא ספרה. שלב אחד לפני האחרון היא נעצרה והביטה מטה, יד אחת תופסת בסולם והשנייה מונחת על החלון. זה לא שעלתה מאוד למעלה, וזה לא שהיה לה פחד גבהים, אבל פתאום החשש הופיע. היא ידעה שאין דבר מאחורי התריס. לא משהו מסוכן, לכל הפחות. אולי ערימות של גניזה ושל דפים ישנים. אולי פיסת פלסטיק ומתכת מעוקמת, שבקושי יהיה ניתן לזהותה כמצלמה. ואולי עצמותיו של חייל נאצי שלא שהה לאזהרות ובכל זאת טיפס מעלה. ברור שזה לא היה אמיתי, רק סיפור של מדריך תיירים שנועד להפחיד. רק אגדה יהודית שהוחבאה בעליית הגג.
אבל מה אם כן? מה אם יש משהו מאחורי הדלת? מה עם הסיכוי הקטן של אפס נקודה אפס אחוז שקיים שם משהו שהמדע לא יכול להסביר? מה אם הסיפור הבא שמדריך התיירים יספר יהיה על תיירת ישראלית שנכנסה לעליית הגג וכל מה ששמעו זה את צעקותיה, שעדיין מהדהדות לפעמים ברחוב?
היא הסירה את היד מהדלת האפורה וירדה חזרה, מסרבת להסיר את מבטה מהקרקע. מושכת בכתפיה שוב ואומרת שהדלת הייתה נעולה, אפילו שכלל לא בדקה אותה. היא לא העזה להתמודד עם האפשרות שאולי כן אפשר לפתוח אותה.
אבל אז הייתה לה בחירה, והיום אין לה. היא נתקעה בעליית גג רחבת ידיים, בחלל שהייתה אמורה להכיר היטב. וגולם הסתובב לו חופשי בשטח, מחכה לתפוס אותה.
לא, היא תיקנה את עצמה, הגולם לא אמיתי וכך גם רוחות רפאים.
לרגע קול צעדים הדהד בחדר, והיא הסיטה את ראשה הצידה, מנסה לאתר את מקור הצליל, אבל הוא נעלם לפני שהספיקה. "זו רק האקוסטיקה." מלמלה לעצמה בפסקנות ונעמדה. אין לה זמן להתפרק, היא צריכה לצאת מכאן. ואם תמשיך קדימה בסופו של דבר היא תגיע ליציאה.
ככל הנראה.
היא נעמדה וחזרה לפוזיציה הקודמת שלה – יד אחת על הקיר, השנייה מושטת קדימה, כשראתה את הצל שלה – שלולית שחורה בהירה שהבהבה לשנייה ואז נעלמה. לקח לה רגע להבין כמה זה שגוי. אם היא לא הצליחה לראות את הידיים שלה היא בהחלט לא אמורה להצליח לראות גוון כהה יותר של שחור. ויותר מכך, איזה מקור אור הטיל את הצל הזה?
באיטיות, בקושי נושמת, היא הסיטה ראש לאפלה מוחלטת. לא היה דבר מאחוריה. רק הדמיון שלה, אם כך. היא המשיכה ללכת, מדדה קדימה.
וזה היה רק הדמיון שלה כשהיא שמעה צליל צעדים ואז לחישות של שמה. זה היה רק הדמיון שלה כשראתה כתמי אור כסוף מוחזרים לרגע שברירי ממאה זכוכיות תצוגה. זה היה רק הדמיון שלה כשגבר שאת גילו היא לא הצליחה לשער הופיע, מפיץ אור כסוף ומרחף מעל לרצפה.
זה היה רק הדמיון שלה. היא המשיכה הלאה, נחושה בדעתה למצוא את היציאה.
”רותי.” רוח הרפאים לחש.
היא התקדמה עוד צעד, מתעלמת מהדמיון שלה.
”רותי.” הדמיון שלה המשיך.
היא מצאה מדרגה. שלוש, ליתר דיוק, אולי איפה שהיא הייתה אמורה להיות מלכתחילה, והתיישבה באנחה.
”רותי!” רוח הרפאים נשמע עצבני.
”מה?” היא השיבה בצעקה.
הרוח לא מצמץ. אורו התחזק, אם כבר, עז מספיק כדי לחשוף את מעקה המתכת.
”לא לא לא.” היא מלמלה, מביטה על כפות ידייה בבעתה. ”לא לא לא. אתה לא אמיתי.”
הרוח אמר משהו שנשמע כמו: ”את בחיים. זו התחלה טובה.”
”לא!” זעקה. ”אתה לא אמיתי. אתה רק בדמיון שלי. אין דבר כזה רוחות רפאים.”
הרוח כחכח בגרונו. ”צר לי לבשר שרוחות רפאים קיימות. מי כמוני יודע.”
רותי הרימה אל הרוח מבט זועם. ”אני לא מאמינה ברוחות רפאים.” מחתה כמו ילדה קטנה שהולכת לישון ולוחשת שאין מפלצות מתחת למיטה, אפילו שהיא שומעת אותן זזות.
הרוח חייך אליה, פרץ של אור בוקע מפיו. ”אין זה משנה אם את מאמינה ברוחות או לא. הדבר שאת וחברייך אינכם מבינים הוא שהאמונה שלכם אינה משנה דבר, אנחנו קיימים בכל מקרה.”
”לא! אתה רק בדמיון שלי. אתה יציר דמיוני. אני מסרבת לקבל את זה שאתה אמיתי.” היא כיסתה את הפנים בידיים, מעלימה את האור. ”אתה. לא. אמיתי.” קבעה בקול מעומעם.
מבעד לאצבעותיה היא ראתה את הרוח בוחן אותה בפרצוף מחושב, כמו קיר שבדקו את אורכו כדי לראות אם הספה תתאים. כאילו היא חפץ. "מדוע את חושבת שאני לא אמיתי?” הוא היה חסר כל צבע, כולו באותו גוון כסוף אחיד – עיניו הצרות, שערו הארוך וגלימתו הארוכה אף יותר. הוא ריחף חצי מטר מעל לרצפה, מביט עליה מלמעלה. היה בו משהו ערטילאי, מעבר לכך שהיה אפשר לראות דרכו. בגדיו לא זזו תמיד להיכן שהיו אמורים, או נשארו תמיד באותה הצורה. ותווי פניו לא היו בדיוק ברורים, אלא היו יותר רושם כללי של פנים. כמו ציור בעיפרון שהעבירו עליו אצבע.
רותי נעמדה, מניחה יד על הקיר. הוא הפיץ מספיק אור כדי שתראה את המדרגות. אז היא עצמה עיניים, מושיטה יד קדימה וממשיכה ללכת. ”בתור התחלה? אתה רוח רפאים. חוץ מזה, אתה מדבר עברית תקינה ולא נשמע כמו מישהו ממאה אחרת.”
הרוח המשיך בטון משועשע, כנראה בהבעת פנים תואמת. ”שמעת פעם את הביטוי ’אוזניים לכותל’? ובכן, הוא לא סתם ביטוי. הקירות מאזינים.”
היא כמעט פקחה עיניים. ”אתה רוצה להגיד לי שהקשבת לנו במשך מאה שלמה, פשוט לומד את השפה שלנו?”
”בערך. תזהרי, יש ארון לפנייך.”
האזהרה הגיעה שנייה מאוחר מדי. הזרת שלה כבר נתקעה בפינת ארון תצוגה שלא זכרה את קיומו. רותי החניקה צווחה ופקחה עיניים, נכנעת. הרוח הזהיר אותה ממשהו שלה עצמה לא היה דרך לדעת. ואולי זה מספיק כדי להתחיל לראות בו יצור בעל קיום משל עצמו, לא הזיות שהמוח שלה החליט לייצר. היא התיישבה שוב על הרצפה, נואשת. היא לא ידעה היכן היא בדיוק, והיא לא הצליחה למצוא את הדרך החוצה. יתכן שזה היה בגלל החושך, יתכן שזה היה בגלל דברים אחרים.
האור הכסוף של הרוח חשף את המוצגים מאחורי הזגוגיות: טבעות ירקן, פסלים וצלמיות, ציורי אנשים הולכים על הצד; היא נשענה על הארון שמאחוריה. אז היא עדיין הייתה באגף המצרי, ללא חמש מדרגות נראות לעין. היא רצתה לקום ולרוץ, לברוח הכי רחוק שרק אפשר. אבל היא לא חשבה שאפילו תצליח לצאת מהאגף המצרי. לא לאור הניסיונות הקודמים שלה. היא לא הלכה לאיבוד, היא הכירה את המקום טוב מספיק כדי לדעת שמישהו שיחק איתו, היא נלכדה על ידי רוח רפאים. ולמיטב ידיעתה הוא היה יכול להימלט מהסרקופג שלטש בה מבט מהפינה.
או שהיא יצאה מדעתה, זו גם הייתה אפשרות.
”איך קוראים לך?” הרוח ידע את שמה בלי לשאול בכלל, מה שהיה מטריד ביותר ובו בזמן חיזק את ההשערה שלה שהוא יציר דמיונה.
הרוח התיישב על הרצפה גם הוא, משלב רגליים שקופות מתחת לגלימות שקופות גם הן. היה אפשר לראות דרכו את הפסלים בצד השני של המסדרון והפנים שלו הביעו סימנים למה שאולי היה עצב. ”למען האמת, איני זוכר. עבר זמן רב כל כך מאז מישהו קרא בשמי, ששכחתי אותו.”
לרגע היא ריחמה עליו, אפילו שאולי הוא היה הסיבה לכך שהיא הייתה תקועה פה. והיא עדיין לא הייתה בטוחה שרוח הרפאים חסר השם והדובר עברית סבירה למדי לא היה רק התת מודע שלה, שהוענק לו קול. אם כי היא חשבה שהתת מודע שלה לא יהיה כזה קריפי.
”אתה יודע מי אתה, רוח?”
הוא משך בכתפיו. ”איני זוכר במדויק דבר. המרחבים הפתוחים רודפים אותי – האוויר הרוטט מרוב חום של המדבר,” עיניו התערפלו מעט כשאבד בזיכרונותיו. ”כרי דשא המשתרעים לנצח, שמיים כחולים שתמיד פוגשים את האופק.” מבטו התייצב וננעץ חזרה בה חזרה. ”את יודעת כמה זמן עבר מאז שראיתי את השמיים?”
לא, היא לא ידעה. היא גם לא ידעה כמה זמן עבר מאז היא עצמה ראתה את השמיים. שמונה השעות של המשמרת, ואלוקים יודע כמה זמן היא לכודה בתערוכה. זה הרגיש כמו כמה דקות, אבל מי יודע? ובהנחה שהרוח אמיתי, ומוכן לענות על שאלות, אולי הוא תצליח לחלץ ממנו איך למצוא את דרכה החוצה מהחדרים האלה, שהיא אמורה להכיר. מפני שאם הוא אכן אמיתי, הוא הסיבה לזה שהלכה לאיבוד. ובמקרה שזה ייכשל, היא פשוט תאלץ לשרוד עד שיהיה אור והרוח יעלם.
”אתה יודע איך הגעת לפה? יש פה עוד רוחות רפאים? מתי היית בחיים? מה יש אחרי המוות? איך נהרגת, בעצם? למה אתה רודף את המוזיאון בכלל?" רותי שפכה עליו את מפולת השאלות שלה.
הרוח עדיין נראה עצוב, מכל הדברים שבעולם. ”אין לי תשובה למרבית שאלותיך. איני זוכר מתי נולדתי, או היכן. אני חושב שמתתי מוות עקוב מדם על אבן שמצאה את דרכה אל הארונות האלה. אני זוכר שהתעוררתי פה, לבדי, בלי שאיש ישמע או יראה אותי. חמישים שנה אני משוטט במסדרונות האלה בלי יכולת לברוח. בלי יכולת למות או לישון או לחזור לאיפה שהייתי."
"ואין פה עוד רוחות רפאים מלבדך?” חקרה בתקווה שזה רק הוא, ולא גדוד אנשים שקופים שעומדים לגייס אותה בעל כורחה לשורותיהם.
הוא הניד בראשו. ”רק אני. ואיני יודע מדוע אני כן וכל השאר לא.”
אולי שאר הרוחות בחרו ללכת לרדוף מוזיאונים מעניינים יותר, ושם הן חוגגות ביחד.
"את האדם הראשון שאני מדבר איתו מאז הגעתי לכאן. לפחות את לא מתה. הם בדרך כלל מתים מיד ש- ”
רותי קטעה אותו. ”מה זאת אומרת, ’לפחות את לא מתה’?” תהתה בהתחלה של פאניקה. ”אתה הרגת את הילד שהתחבא כאן ואת המדריך שחטף התקף לב ואת המאבטח שלא ראו שוב?” האם זה אומר שהוא מתכוון להרוג גם אותה?
”הם תמיד מתים. המדריך הזה רק ראה אותי וכבר התעלף. והילד היה כאן כל הלילה וניסה להעמיד פנים שאני לא קיים. את טובה יותר משניהם,” אמר בשביעות רצון, ”את לא השבת את נשמתך לבורא רק בגלל שראית אותי. את מכירה בקיומי.”
”ומה עם המאבטח?” היא שאלה בזהירות.
”איזה מאבטח?” הוא תהה.
”המאבטח שנכנס לכאן ואיש לא ראה אותו שוב. המאבטח הזה.” האם הרוח שכח שהרג אותו? או שכלל לא היה מאבטח? אבל סיפורים חייבים להתחיל איפשהו.
’’את מתכוונת לאיש במדים שרץ פה באמצע הלילה ויצא מהצד השני? הוא חלף מהר מכדי שאספיק לנסות לשוחח איתו.” הרוח נשמע מתוסכל מכך שלא הצליח לתפוס את המאבטח לשיחה. כאילו הזמין אותו לשעת תה וקיבל סירוב חסר נימוס.
אז המאבטח לא מת, אלא רק ברח ממשהו.
הרוח רכן קדימה. ”אני רוצה לשאול אותך שאלה, רותי.” הוא פתח.
”מאיפה בכלל אתה יודע מה השם שלי?” תהתה.
”את מסתובבת פה כל יום במסדרונות כבר חמש שנים, את באמת חושבת שאני לא יודע מה השם שלך? או של כל אחד מהעובדים האחרים?” השיב בנימה מובנת מאליה.
היא רצתה להצטמרר. הרוח בלש אחריה ואחרי כל השאר מאז שהמוזיאון הוקם. לזה הוא התכוון כשאמר שהקירות מאזינים. ואז היא הבינה שהתייחסה אליו כאל אדם אמיתי, גורם ודאי, ולא רק אשליה של דמיונה. מתישהו, בין השאלות, קיומו הפך בעינייה לעובדה מוגמרת. ”אז למה אתה לא מדבר איתם?"
”ניסיתי. את חושבת שלא ניסיתי? אבל אף אחד לא רואה רוחות רפאים ביום, ואיש לא נכנס לתערוכה ההיסטורית בלילה.”
רותי רצתה לנחור בבוז ולשאול אותו אם זה מפתיע אותו אחרי מה שקרה לאנשים שכן נכנסו אחרי רדת החשכה, אבל הצליחה לשמור על לשונה. לפחות תוכנית ב' שלה, להישאר בחיים עד הזריחה, קיבלה משנה תוקף.
הרוח נעץ בה מבט.”למה?”
”למה מה?” ניסתה להבין מה הוא רוצה ממנה.
הוא החווה בידו מסביב, מקיף את כל האגף, התערוכה, המוזיאון. ”למה זה? למה אתם אוספים פיסות אבנים וחימר ותכשיטים ושמים אותם מאחורי זכוכית, במקום להשתמש בהם?”
היא בהתה בו. ”כי הם עתיקות. הם היסטוריה.”
”אז מה? הם רק חפצים. אתם לא עושים איתם שום דבר. כל החפצים האלה, מונחים בארונות, בלי שאף אחד יגע בהם, ובשביל מה? בשביל מה להפוך אבנים ואז לסחוב אותן הנה רק כדי להסתכל עליהן? לו הייתם משאירים אותן במקומן לא הייתי מבלה את חמישים השנה האחרונות בשיטוט במסדרונות האלה, מנסה רק לתקשר עם מישהו.” הרוח חסר השם לחש במרירות.
איך היא תסביר לו? איך היא תחדיר למוח הערטילאי שלו שיש דברים שחובה לשמור ולהגן עליהם, ושהם שווים את ההשלכות? ”אבל הם חשובים. הם לא סתם מונחים כאן, אנחנו לומדים וחוקרים אותם. אנחנו מבינים דרכם, או לפחות מנסים להבין דרכם, מה התרחש בעבר. איך אנשים חיו ומה הם עשו ובמה הם האמינו. ואז אנחנו מעבירים את הידע הזה הלאה, אל האנשים שבאים לפה.” לא היה דבר יפה מזה בעינייה, ידע לשם ידע. אנשים שבאו למוזיאונים בזמנם החופשי רק כדי ללמוד. זה היה נשגב.
”אבל אתם לא משתמשים בידע הזה לשום דבר! אתם לא עושים איתו כלום!” הוא מחה בכעס.
”אנחנו לומדים, אנחנו חוקרים, ואנחנו זוכרים את העבר.” השיבה בשלווה.
הרוח נראה כעוס עוד יותר. ”וזה שווה את זה?” הוא שאל בסקרנות, מניף ידיים בתסכול. ”זה שווה את המוות של שני אנשים חפים מפשע? את שפיות הדעת שלי? הידע הזה שאתם לא עושים איתו דבר, שווה את זה?”
זו לא הייתה שאלה מבחינתה. ”כן.”
הרוח נשען לאחור, ”אני לא מאמין לך.” אמר לבסוף.
היא הרימה סנטר בהתרסה. ”זאת האמת. אני חושבת שזה שווה את זה.”
הוא נעמד, מרחף שוב כמה סנטימטרים מעל הקרקע. ”אכפת לך אם אני אבדוק את הטענה הזו?” שאל מלמעלה.
זאת לא באמת הייתה שאלה, הוא כלא אותה כאן, הוא יכול לעשות בה כרצונו. הוא באמת חושב שהיא תסרב למשהו שישאיר אותה בחיים עוד זמן? "מה אתה מתכוון לעשות?” שאלה בחשש.
הוא לא השיב, רק ריחף מעט הלאה, לוקח את האור איתו. רותי נעמדה ועקבה אחריו, צעדיה קולות בודדים באפלה. הם התקדמו מעט, רק כמה ארונות קדימה. הרוח עצר מול ארון שהכיל כדים מעוטרים, כתובות פסיפס ופסלונים. הוא הצביע על החריג הבולט, שקיבל מעמד משלו – נוצת זהב באורך אצבע, מגולפת בפרטי פרטים ומשובצת ירקן ולאפיס לזולי.
”את יודעת מה זה?” שאל הרוח.
היא נאבקה בדחף לגלגל עיניים. ברור שהיא ידעה מה זה, והרוח ידע שהיא יודעת מה זה. אם הוא יודע את שמה מצפייה בסיורים שלה, אז הוא יודע שהיא תמיד עוצרת ליד הארון הזה ומסבירה בהתלהבות על העולם הבא המצרי.
”זה ייצוג לנוצת האמת של אוסיריס,” היא התקשתה לחלץ את המילים. ”הכהן הראשי שלו היה עונד אותה בטקסים ובחגים. היא מסמלת את האמת והצדק, ושיום אחד אוסיריס ישפוט את כולנו.”
הוא הנהן. ”במשך מאות שנים הנוצה ייצגה בדיוק את זה. כן, כולם ישפטו לבסוף על ידי אוסריס. אבל את שוכחת את תפקידה החשוב ביותר – במהלך המשפט המתים אולצו לאחוז בה כדי למנוע מהם לשקר. היא כופה על אנשים להגיד את האמת, ורק את האמת."
ובמילים אלו הושיט הרוח יד דרך הזכוכית ואחז בנוצה, מושך אותה איתו. אצבעותיו האוחזות בפיסת הזהב הנוצצת יצאו בקלות החוצה, כפי שנכנסו, והשאירו מעמד ריק.
רותי בהתה בו בעיניים גדולות. ”איך?” היה כל מה שהצליחה לשאול.
”ההשפעה שלי על העולם הפיזי מוגבלת אבל קיימת. הכל יחזור למקומו עד סוף הלילה.” השיב במרירות והרים את זרועותיו קדימה, לעברה.
אבל אנשים לא חזרו למקומם בסוף הלילה. היא אינסטינקטיבית פסעה צעד לאחור.
”קחי את הנוצה.” הוא אמר והגיש לה את כפות ידיו הפרושות, הנוצה מונחת עליהן כמו חרב.
”למה?”
הרוח בהה בה כאילו זה מובן מאליו. ”כדי שתאמרי את האמת.”
רותי רצתה לצחוק. זה היה מצחיק באופן מעוות, מורבידי כמעט. במקום זה גיחוך מתנשא למחצה נפלט משפתיה. ”זה רק מתכת ואבנים. אמנם מתכת יקרה מאוד ואבנים יקרות מאוד, אבל אין לחומרים האלה שום תכונות על טבעיות." חוץ מלגרום לאנשים תאוות בצע בלתי נשלטת. "הנוצה לא תגרום לי להגיד את האמת."
הרוח הביט בה במורת רוח, ידיו עדיין מושטות אליה. ”את מוכנה לבדוק את זה?”
היא דיברה עם רוח רפאים, הד של אדם שהיה קיים פעם. אך אין זה אומר שאלים קיימים או שקסם אפשרי. זו הייתה רק חריגה, רק קוביה שאלוקים הטיל ונפלה על הפינה. זה לא דרש ממנה לסדר מחדש את כל אמונותיה, אלא להרחיב אותן מעט כדי לקבל את הסטייה. הרוח לא ידע איך הגיע לכאן או למה הוא פה או איפה היה קודם. החיים והמוות נשארו אותו הדבר, מסתוריים כמו תמיד.
היא הושיטה את כף ידה, נמנעת מלגעת בו והוא שמט את האוצר לאחיזתה בזלזול. רותי ציפתה לניצוץ של כאב, אולי להבזק של קסם. היא התכווצה קלות בחשש אבל לא הרגישה דבר שונה, רק משקל קליל של חפץ שהיא מעולם לא חשבה שתזכה להחזיק.
”איך קוראים לך?” שאל הרוח.
”רותי.”
”איך קוראים לאמא שלך?”
”מיכל.” היא הקפידה על תשובות בנות מילה אחת, מנסה לא לחשוף יותר מדי.
”עכשיו תנסי לשקר.” הורה לה הרוח. ”איפה את גרה?”
את זה היא לא רצתה לחשוף. היא לא רצתה שאם הרוח ימצא את דרכו אל מחוץ למוזיאון הוא יקפוץ לביקור בחדר השינה שלה. הספיק לה לילה אחד רדוף רוחות, תודה רבה. היא ניסתה להחליף את שם העיר – כל מקום חוץ מירושלים יהיה בסדר. אבל שלשלאות נכרכו סביב גרונה ושלחו זרועות ארוכות מטה, אל המקום הלא מודע בו שמרה מילים, גוררות את התשובה הנכונה החוצה. כל פעם שפתחה את פיה וניסתה להגיד משהו שאינו שם העיר הגרון שלה סירב לשתף פעולה. היא נאבקה, מנסה לדחוף מילה אחרת אל האוויר. ככל שהתנגדה יותר זמן כך פשט הכאב לאורך גופה בפסים דקים של אש, עד שאחז בכולה. לרגע כל מה שהיה זה כאב ואש ושלשלאות. אור ריצד לנגד עיניה – הרוח או תעתועי ראייה, והיא פיללה לחושך שיפיג את הסבל.
”ירושלים.” פלטה כשהכאב גבר עליה, נכנעת אבל שומרת את השכונה, הרחוב, מספר הבית, אצלה, אף שניסו לצאת. ברגע שענתה הכאב נעלם והשאיר אחריו הקלה ורצון עז להתכרבל לכדור ולבכות. היא הרגישה מחוללת, כאילו מישהו פתח את מוחה בכוח כדי לשלוף ממנה חלקים כרצונו. היא התיישבה שוב על הרצפה, קורסת. האמת הורידה אותה על ברכיה. האחיזה שלה בנוצה הייתה חזקה כל כך עד שנשארו סימנים אדומים על אצבעותיה.
הרוח חייך. ”מה אמרת?” לרגע נשמע כמו מתבגר זחוח.
"ירושלים." התשובה התעופפה מפיה אפילו לפני שהספיקה לחשוב על זה. ”איך?” הוסיפה במהירות לפני שהוא ישאל עוד שאלה שתאולץ לענות עליה.
”אמרת את זה בעצמך. היא סמל לאמת ולצדק. במצרים הביטו בה מאות שנים, רואים בה את התגשמות היושר. אנשים תלו בה את רגשותיהם ואמונותיהם זמן כה רב, עד שהם התממשו. כמו אנשים היא נוצרה מסביב לציפיות ולאמונות שתלו בה. היא הפכה לנוצת האמת, ואיש לא יודע את זה כי היא נעולה מאחורי זכוכית.”
רותי גמגמה לרגע מנסה לגבש מחשבה. ”א… אני לא חושבת שזה עובד ככה, אין – אין שום דבר אחר שזה קורה בו.. זה -”
הרוח קטע אותה בשאלה. ”למה?”
השלשלאות התהדקו סביבה, דוחקות בה לענות. ”אני לא יודעת.” כפתה על פיה להגיד, מונעת ממידע לגלוש מבעד לשפתיה. הנוצה גרמה לה לרצות לענות בלי לחשוב, פשוט כדי למנוע את הכאב שיבוא. היא הרימה אל הרוח עיניים דומעות. באור הכסוף שהפיץ הוא היה יכול להיות מלאך, אבל היה בדיוק ההפך מזה. הלחץ סביב גרונה פחת מעט, מאפשר למילים לעבור. ”אני לא יכולה לענות כי אני לא יודעת את השאלה.”
”כפי שכבר שאלתי, למה אתם עושים את כל זה?” הוא הניף את ידו סביב, מחזיר אור מאינספור זכוכיות. ”למה אתם אוספים חפצים במקום להשאיר אותם במקומם? ואז גם לא משתמשים בהם? את אומרת שזה עבור הידע. ובכן, האם הדחף שלכם להבין ואז לא לעשות דבר עם הידע הזה שווה את כל הסבל שנגרם בגללו?" הוא שאל בזעם. "ולפני שאת עונה לי, אל תחשבי רק עלי, כלוא במסדרונות האלו, חשבי עלייך. חשבי על כל האנשים שמתו בשביל להביא את החפצים האלו לכאן. חשבי על עמיתך שאיננו, על הילד שלא ישוב להוריו. חשבי על כך שזו יכולה בקלות להיות את, שאת גופתה ימצאו עם שחר."
לדבריו היו נימה מוזרה, כמעט מבטיחה. נימה שהעירה את האינסטינקטים העמוקים ביותר שלה, שצעקו לה לרוץ. האינסטינקטים שקברה קודם לכן, כשהאורות כבו, תחת רציונליות מנוסחת היטב.
הוא התקדם צעד לעברה, אורו מתחזק ממילה למילה. "תעני לי בכנות, ילדה. האם. זה. שווה. את. זה!"
"כ-" המילה חתכה את גרונה בטרם הספיקה לצאת, משאירה שובל של אש. השלשלאות הבלתי נראות התהדקו סביבה, צורבות את גופה. היא רצתה לענות לו כן בוטח שימחה את כל הספקות והסבל, אך הוא סירב לצאת. היא הידקה את אחיזתה בנוצה, כלא קטן לאוצר יקר, עד שהקצוות ננעצו חזק יותר באצבעותיה. היא עצמה עיניים, מתנודדת קדימה ואחורה. תמונות של גופה שלה שרוע על הרצפה ללא דופק פלשו למוחה. פניהם של הוריה, דמעות על לחייהם. חיוכו המרהיב של שרון, שכל כך אהבה, נשבר לרסיסים. החתונה שלהם, שלעולם לא תתרחש, הבית שלא יקנו, הילדים שלא יגדלו. הכאב שנבע מלחשוב על כך שלא תראה אותו שוב כמעט גבר על הכאב הפיזי. כל מה שרצתה, כל מה שחלמה, נעלם. העצב והכעס שצפו בתוכה עד שהאבל הכריע אותם והיא התרסקה הצידה, לא מצליחה להשאיר את גופה זקוף. היא התכרבלה לתנוחת עובר, כורכת זרועות סביב רגליים. היא ניסתה להפיל את הנוצה, אך זו סירבה להיכנע לכוח המשיכה, שולחת קרסים אל דמה ושולפת ממנה את האמת. "לא." לחשה. "זה לא שווה את חיי. ולכן זה לא שווה את החיים של אף אחד." הודתה באמת שעלולה לשנות את חייה יותר מכל מה שהתרחש הלילה. אם היא תצליח לצאת בחיים. אבל תוכנית החלה להירקם באחורי ראשה. תוכנית בעלת סיכויים נמוכים, אבל עדיפה על כלום. הוא אחז בנוצה… יתכן כי היה מוצק. יתכן כי ניתן להשפיע עליו.
השלשלאות סביב גרונה נעלמו ופסי הכאב שהקיפו את גופה נמוגו לאחר שענתה על השאלה. לא היה לה ספק שמבחינת הרוח היא לא עמדה לסיים את הלילה הזה בחיים. השניים האחרים לא סיימו בחיים. בניגוד למאבטח שהתחיל את כל הסיפורים אבל הצליח לשרוד. הוא רץ מספיק מהר כדי לחיות. מהירות, אם כך, היא המפתח.
הנוצה נשמטת מאצבעותיה, נופלת על הרצפה בהדהוד קלוש שהרוח לא ייחס לו תשומת לב.
גם מבעד לעפעפיים היא הרגישה את האור שלו מתקרב, כמעט מסנוור למרות המחסום. "אם כך," לחש, משהו דמוי חמלה בקולו. "מדוע אתם עושים זאת?"
היא התרוממה מהרצפה הקרה והמנחמת. "כי אתה טועה בהנחת המוצא שלך. כן, אנחנו אוספים חפצים ומניחים אותם מאחורי זכוכית, מפני שאנחנו מאמינים שידע כשלעצמו הוא דבר חשוב ושלכולם צריכה להיות גישה אליו. אבל מעבר לכך, אנחנו חוקרים תרבויות, את כל התרבויות והעמים שהיו כאן, ואנחנו לומדים עליהם. מהם. ועוד מיליוני אנשים עושים כמונו. כולנו יחד לומדים את העבר וחולקים את הידע שלנו. ואז אנחנו מנסים, אולי לא בהצלחה גדולה, אבל מנסים, להימנע מהטעויות של האנשים שהיו כאן לפנינו. ואולי יום אחד נלמד מספיק כדי לדעת מה הדרך הטובה ביותר לחיות בה. אינך מבין? התקוות, אמנם, נמצאות בעתיד. אבל התשובות, כל התשובות, גם לגבי העתיד שלנו, נמצאות בעבר."
הרוח בהה בה, מופתע משטף המילים שיצא ממנה בעוד קודם לכן היא נאבקה על כל מילה, ואז הפנה את מבטו לרצפה. "הפלת את הנוצה." לחש.
היא לא הגיבה.
הרוח הרים אותה בזהירות, פיסת זהב צרוף משובצת בכחול וירוק. "למה? איך?"
התשובות לשאלות האלו היו פשוטות לדעתה. כי היא הייתה מוכנה להגיד את האמת מרצונה החופשי ולא היה צריך לכפות את זה עליה. והאיך היה פשוט מאוד מרגע שהבינה אותו.
היא חייכה. "עכשיו אני שואלת את השאלות. איך אני יוצאת מכאן?"
הרוח ענה לה אוטומטית, מתווה דרך שכבר ידעה – שלוש מדרגות, פנייה שמאלה ואז ישר עד היציאה.
"אתה מנעת ממני לצאת מכאן קודם לכן?" הוסיפה.
"כן." פלט בקול חנוק.
"אתה תנסה למנוע ממני לצאת מכאן שוב?" חקרה אותו, תחושת הכוח מתגברת לרגע על החשש.
הוא ניסה לשמוט את הנוצה, שסירבה ליפול. "הייתי רוצה לנסות."
הפחד שכבר נבט בה צמח עכשיו לעץ. "למה?"
"כדי שתישארי." רטן בעל כורחו.
"הייתי עוזבת ברגע שהיה אור, בכל מקרה." קולה רטט, לא יציב.
הוא השתנק, לא נשאלה שום שאלה שהוא נאלץ לענות עליה.
רותי מיהרה לשאול עוד אחת, לפני שיבין שאם שאלה אינה כובלת אותו הוא יכול לעזוב את הנוצה. "הייתי עוזבת, נכון?"
הוא דמם, נאבק בקסם הנוצה שהוריד אותו על ברכיו, פיו פעור בסבל. היא תהתה בריחוק איזה כאב יכולה רוח רפאים לחוות.
הוא נשבר. "לא היית עוזבת. לא אם זה היה תלוי בי."
וודאות פשתה בה. "היית הורג אותי?"
החיוך שהוא שלח אליה היה חיוך של טורף. גרוע יותר מאריה שאיתר את הציד שלו – אדם שאיתר את הקורבן שלו. "הייתי מנסה. עוד לא הרגתי אף אחד בכוונה, אבל הייתי מנסה. אחרי שהייתי מקבל ממך תשובות למקרה שלא אצליח. ויכול להיות שאת עוד תישארי פה, איתי."
הוא ענה גם על השאלה הבאה שלה – מדוע הוא לא הרג אותה בהתחלה. בעיניו היא לא ראתה אכזריות, אלא חוסר אכפתיות וחישובים קרים. "מעולם לא התכוונת לתת לי ללכת."
זו לא הייתה שאלה. הוא ענה עליה בכל מקרה. "לא."
"אתה תכננת להרוג אותי רק בשביל האפשרות שאארח לך חברה לנצח?"
הרוח לא היסס הפעם. "כן."
רותי חיפשה במוחה אחרי שאלה אחרונה, שאלה מסובכת שהוא לא יצליח לענות עליה. שאלה שתכבול אותו למקומו ותאפשר לה לברוח. "איך נהרגת? אמרת שאיבדת את חייך בצורה אלימה. אז איך?"
הוא השתנק. "אי-" פיו נסגר באחת כשהנוצה מנעה ממנו להגיד שקרים.
רותי חגה לאחור והתחילה לרוץ, נסה אל האפלה הברוכה. שלוש מדרגות, פנייה שמאלה ואז ישר עד היציאה. היא תספיק לעשות את זה. היא חייבת להספיק. כפות רגליה הכו ברצפה, מהדהדות בחלל בעודה נתקעת בלי הבחנה בקירות וארונות. לרע התווסף לשאון שהקימה צליל של זכוכיות מתנפצות ואז היא גרסה בריצתה שברים חדים. היא לא העזה לעצור כדי לבדוק את זה, היא גם לא העזה להביט לאחור כדי לראות אם הוא רודף אחריה. כי ברגע שבו יפציע אור, ברגע בו החושך יתחיל להתבהר, היא תדע שהוא תפס אותה.