וואו! זה ממש איום ונורא להתעורר כשהראש כואב בכאלו עוצמות! אני חייב לזכור את זה בפעם הבאה לפני שאני שותה ככה.
העיניים שלי בקושי נפקחו כי הפרצוף שלי דבוק לאדמה. האצבעות שלי בקושי נעות, יכול להיות שאחת מהן מדממת? אני מנסה בכל זאת להזיז אותן, אך התחושה מתחת לידיים מוזרה. החול והחצץ שמתפזרים מענני האבק הקטנים גורמים לי להשתנק ולהשתעל.
מה קורה פה.
איפה הבטון שפגש אותי כשאיבדתי את ההכרה ונפלתי? איפה החברים שלי? איפה אני? את המשפט האחרון, כבר מלמלתי בקול.
פקחתי את העיניים, במאמץ גדול, אבל שום דבר לא השתנה כי לא ראיתי אפילו לא טיפה של אור.
טוב, החלטתי שאני חייב לעשות משהו. תחושה מוזרה התפשטה לי בבטן. אני לא יכול להמשיך לשכב ככה, בחושך ובשקט הזה. דחפתי את עצמי בכוח, מתרומם לישיבה מסוכלת והצלחתי אפילו להרים את הידיים, שהרגישו לי כבדות, למעלה, לשפשף את הראש שהמשיך לכאוב. אוף. הרגשתי שהוא עומד להתפוצץ!
התחלתי לשחזר את מה שקרה, נזכרתי שנגעתי בפעמון המתכת אחרי שבטיפשותי נדנדתי אותו כחלק ממשימת שתיה. אחרי הגונג השלישי, שהחריש את אוזניי, פעמון המתכת הגדול התנתק מהקורה שאחזה בו תלוי, והוא… נפל עליי?! אני לא בדיוק זוכר. באמת, מי ציפה שאקבל כזו מכה שתגרום לי להתעלף. הייתי ניגש להתלונן עליהם בעירייה, שלא מתחזקים ככה שטחים ציבוריים!
רק שגם אני לא הייתי צריך להכנס לתוך שטח מוגן ואסור, שאפילו גידרו אותו. וגם-
כן, הגזמתי עם האלכוהול. השוט האחרון היה ממש מיותר! אבל אייל אמר שלא אצליח לשתות יותר ונעמה ישר צחקה אחריו. אז התביישתי ורציתי להוכיח שאני גבר. אייל המניאק הזה. בכוונה הוא מקניט אותי לידה? למה הוא עושה את זה עדיין לא הבנתי, הוא לא בקטע שלה כמוני, וגם יש לו חברה כבר שנתיים! מאז שהתחלנו את כיתה ח'. גם כן הוא. קורא לעצמו חבר.
הצלחתי להתרומם על הברכיים, נעזר בקיר שנשענתי עליו כשישבתי, ועכשיו חיבקתי אותו כדי לעמוד. בכל אופן נראה לי שזה קיר, כי הוא מאוד מחוספס. יכול להיות שזו אבן גסה שבולטת ממנו החוצה? למה הגינה כל כך חשוכה לעזאזאל?! ולאן נעלמו כולם?
אני חושב שהחבר'ה רדפו אחרי, עד שהגעתי אל הפעמון. המשימה היתה לשתות ואז לרוץ מהר לפעמון ולנדנד אותו. הצחוק שלהם עוד מהדהד בראש שלי, הם חשבו שאני אפול על המדשאות בדרך, אבל הגעתי אליו! בוודאות שמעתי את הגונג שלו, פעם ועוד פעם, עד שקרה לו משהו והוא נפל עליי. איזה שטויות, באמת. אייל והרעיונות שלו. אפשר לחשוב שהוא לא התבגר מאז היסודי. אבל, גם אני זרמתי איתו.
האויר חנוק ואני מרגיש שאין לי כל כך אויר. שיט. שלא אקיא עכשיו. אני לא רואה כלום.
התחלתי לצעוד בחשיכה, מנסה להגיע לאנשהו, למקום עם קצת אור. למה החשיכו ככה את הגינה שהייתי בה?
הרגל פגעה בחפץ ארוך כלשהו, שהשמיע צליל מתכתי. מה זה המקום הזה? השאלות התחילו להשתולל בראש שלי. אחרי שהתרוממתי והתחלתי לצעוד, חשדתי שאני כבר לא בגינת הפעמון, ואולי אפילו לא נמצא ברחוב. יכול להיות שנפלתי והתגלגלתי לתוך ביוב? כי איזה מקום יכול להיות צר כל כך?
אני ממשיך לצעוד, מרגיש שאני חייב להתקדם עד שאראה משהו. מודה שהתחלתי לדאוג.
מחר אני צריך לקום למשמרת הראשונה בעבודה שאמא סידרה לי בגלידריה ואין לי מושג איך אני עושה את זה. טוב, קודם כל שאצא מכאן! הידיים שלי מרגישים בעוד אבן? אני כבר יודע שאני צועד במקום מאוד צר והקיר אולי לא גמור? כי חלק מהאבנים מצידיי בולטות החוצה ואני הולך בזהירות בסוג של מסדרון ממש צר.
אמא בטח תכעס עליי. או יותר גרוע, תתאכזב. כשאחזור הביתה היא בטח תשב ותחכה לי בסלון וישר תתחיל בהטפות: "שגיא, זה מה שאתה רוצה לעשות כל החופש הגדול? אתה רק יושב עם החברים שלך בגינות ציבוריות ומשתכר. ומי הפושע שבכלל קונה לכם את האלכוהול? אתם רק עולים לתיכון!" אוף. היא כזו לחוצה כל הזמן. ומציקה.
אני ממצמץ בעיניים ומתחיל יותר ויותר להלחץ. איפה אני לכל הרוחות? המסדרון הזה כל כך ארוך והוא לא נגמר. הקירות קרובים אליי מדי ואני צועד בחושך, לא נתקל עדיין בשום דלת, חלון או לפחות שיגיע קצת אור.
"אייל ! רוי ! … נעמה? " התחלתי לקרוא לחברים שלי. לאן הם נעלמו כולם? למה הם לא חיפשו אותי, או הרימו אותי אחרי שקיבלתי את המכה מהפעמון והתעלפתי? או לפחות קראו לעזרה.
"אייל !" צעקתי בכל הכח ולשמחתי שמעתי אז קול ריצה של רגליים שהתקרבו אליי בחושך במהירות מהכיוון שמולי. סופסוף!
"אייל ?" קראתי אל החלל החשוך.
"ששששש….שקט!" היה זה קול לא מוכר שחזר אליי.
"מה, מי אתה, איפה אני?" שאלתי, חושב מי ככה משתיק אותי. אבל לפחות יש פה עוד מישהו, במקום הלא ברור הזה, חוץ ממני.
"הם ישמעו אותך! מדוע אתה צועק? מה אתה עושה." הקול הלחוץ היה של ילד, צעיר ממני, והוא נשמע באמת מודאג. שמעתי אותו כבר ממש קרוב אליי, אולי במרחק פסיעה ממני.
"מי ישמע אותי? איפה אנחנו, ואיך יוצאים מכאן?" התקפתי אותו בשאלות. כבר לא היה בא לי להקיא, ונדמה לי שהחמרמורת שלי התחלפה בדאגה אמיתית שרק גדלה. לאן נפלתי ואיך אני יוצא מכאן, זה הדבר היחיד שעניין אותי.
"ילד? איך קוראים לך? אתה יכול לענות לי? אתה יכול להוציא אותי מכאן?" המשכתי.
"שמי יוסף. ומה פתאום לצאת? אתה רוצה למות?" הוא המשיך ללחוש וידו נשלחה לגעת בידי.
"איזה למות? אולי תגזים באמת?! אני רק רוצה לחזור הביתה" גיחכתי בעצבנות. ואז גם הפנמתי; הילד נשמע כל כך צעיר, אולי בן עשר. למה הוא נמצא פה לבד, איפה ההורים שלו?' יכול להיות שנפלתי לאחד מהמבנים הישנים בגינה? לא, ביוב נשמע לי עדיין יותר הגיוני בגלל דוחק המנהרה שעמדנו בה.
"אם תצא מהנקבה כעת, אתה תמות! ותפסיק לצעוק, אסור שהם ישמעו אותנו" הוא ענה בקול ילדותי אבל טון הדיבור שלו נשמע באופן מוזר בוגר.
"נקבה? על מה אתה מדבר ילד? טוב, זה כבר לא מצחיק. איפה ההורים שלך? קח אותי בבקשה אליהם" לא הבנתי למה ביקשתי את זה, אולי הוא בכלל לא איתם.
"כמובן" הוא הסכים מייד להפתעתי, "בוא אחריי" הרגשתי בחשיכה שהיד שלו מחזיקה את כף היד שלי.
נכון, אני לא מכיר אותו, אך הוא בסך הכל ילדון ולא האמנתי שהוא מסוכן. נשמע שהוא מכיר את המקום טוב יותר ממני, אז החלטתי ברגע לבטוח בו. התחלנו לצעוד ככה. יד אחת שלי מחזיקה את היד שלו והיד השנייה ממשיכה למשש את האבנים הגולמיות שבלטו מהקירות שהקיפו אותי משני הצדדים.
'מקווה שהוא יודע לאן הוא מוביל אותי' הרהרתי בדרך, וניסיתי להרגיע את הפחד שהתעורר מהרגע שפקחתי עיניים. לאורך הדרך במנהרה המוזרה והבלתי נגמרת, הידיים שלי ליטפו את האבנים הגדולות הבולטות, ועם הליטוף והמגע המחוספס שלהן, הרגשתי שהלחץ שלי יורד.
בעוד היד שלי מרפרפת על קיר אבן שסוגר עלי, העיניים שלי התמקדו באדמה, למרות שאני לא רואה כלום, החלטתי לצעוד בצורה הזו.
לפתע הוא התחיל להאיץ את קצב ההליכה והבנתי למה, קולות עמומים התחילו להגיע אלינו. יופי, אנחנו מתקרבים סופסוף לאנשים! מזל שפגשתי בו! איזה ילד אלוף, איך הוא ידע להגיע אליהם ככה בחושך.
אור צהוב התחיל להזדחל אל המסדרון, מאיר את נעלי הספורט המרופדות שלי. אני כבר צריך לזרוק אותם. ואז גם ראיתי לראשונה את יוסף, שיערות ראשו קצרות וחומות. הן ביצבצו מבעד למה שנראה כמו בד מלופף סביב הראש שלו. הוא לבוש בשמלה? מוזר.
אך אין לי הרבה זמן להרהר בלבושו המוזר כי האור מתחזק והמסדרון מתרחב, יוסף מתחיל לרוץ בעקבות הקולות שמתחזקים, ואני ממהר אחריו, מעודד ושמח לקראת היציאה מהמקום החנוק והסוגר הזה. לא חשבתי שאני קלסטרופובי, עד עכשיו. ידעתי שאני רוצה לצאת מכאן החוצה, ומהר! לאויר ולגינת הפעמון בחזרה.
המנהרה כבר ממש מתרחבת ואני מגיע מתנשף לחלל רחב, שנראה כמו חדר גדול. והוא מלא באנשים! האור שהגיע ממנו, היה מהאש שדקלה בלפידים שחלק מהם החזיקו. היו שם מבוגרים, צעירים, ילדים ואמהות עם תינוקות בידיים. כולם הביטו בי. הם בחנו אותי בסקרנות ואני בחנתי אותם. ונדהמתי!
הראשים של כל האנשים האלו כוסו בבדים, בדיוק כמו יוסף, והם לבשו שמלות ובדים רפויים. אפילו הגברים. "מה זה, כולכם שחקנים באיזו הצגה?" גיחכתי במבוכה ומייד התחרטתי. לא ידעתי מה לומר. אבל לא מצאתי הסבר אחר. זה מוזר ממש. חשבתי שמבנה התיאטרון העתיק רחוק מאיפה שישבנו בגינה.
הם המשיכו לבהות בי. נדמה היה לי שהם לא הבינו בכלל מה אני אומר. ראיתי את העיניים שלהם סוקרות אותי, מסתכלים על שיער הקוצים שלי, הטי-שירט שקצת התלכלך מהקיא, מביך. ואז בוהים בג'ינס הקרועים ובנעליים המרופדות שלי. המבטים המהופנטים שלהם לא היו לי נעימים. למה בכלל הגענו מהתעלה אל חדר תת קרקעי כזה ולא יצאנו החוצה עדיין "אז, מהחדר הזה אפשר לצאת?" שאלתי, לא פונה למישהו ספציפי.
יוסף התרחק ממני ונעמד ליד גבר כבן שלושים, שנראה בדיוק כמוהו רק מבוגר יותר. האיש התקרב אליי לאט, ויוסף נצמד אליו. המבוגר הביט בי ישר וענה לי:
"אתה יודע שלא ניתן לצאת. הם יתפסו אותך. ויהרגו אותך. או גרוע מכך…" הוא עצר לרגע "הם ימכרו אותך לעבדות ותצא לגולה".
ברגע הראשון כמעט התחשק לי לצחוק. עבדות, גולה, כל המילים המפוצצות האלו משיעורי התנ"ך. אבל התאפקתי ולא היה נעים לי להעליב את אבא של מי שעזר לי ואם מישהו מאיים על חייהם אז אני רוצה לעזור.
"גולה? יהרגו אותי? מי אלו? על מה אתם מדברים? אם יש כאן אנשים מסוכנים, בואו נתקשר למשטרה!"
"מה זו משטרה אבא?" יוסף שאל ברצינות והביט במבוגר שלצידו בעיניו החומות הגדולות.
אני כבר לא התאפקתי וצחקתי בקול, ומייד עצרתי, מאי נעימות. הבטתי ביוסף, ובמבוגר שהתברר כאבא שלו והבנתי שהוא לא מתבדח, והוא שואל ברצינות. וכל השאר- הם כולם הביטו בי בשאלה. הם לא מבינים מה שאני אומר? הם גם נראים מוזרים כאלו, כאילו לא מכאן. מאיפה הם הגיעו בכלל? המחשבות השתוללו בראש שלי. הרגשתי שאני מתערער.
"רגע, אנחנו בירושלים נכון? הייתי ממש בגינת הפעמון לפני… לפני שהתעוררתי בבונקר המוזר הזה".
"בונקר?" אבא של יוסף חזר אחריי באי הבנה ופתח עיניים. אז כבר לא ידעתי מה לחשוב. אולי מישהו מרמה אותי או עובד עליי. אבל, אם כל האנשים המשונים האלו שחקנים, אז הם באמת אמינים! הבעות הפנים שלהם, הלבוש והשפה אפילו שנשמעת מעט מוזרה – מה הולך כאן? נלחצתי.
"אנחנו בעיר דוד" ענה לי האבא, הוא שם לב שאני כבר ממש לחוץ. "ונמצאים בנקבה. הנקבה שחצבנו בהוראת המלך חזקיהו."
"מה???" נדמה לי שהצלחתי למלמל. מה קשורה היסטוריה עכשיו. ניסיתי להבין אותו אבל החלטתי להגיע לעיקר "בבקשה תגיד לי רק איך אני חוזר למעלה, אל העיר!" זיעה פתאומית שטפה את הגוף שלי.
"אתה לא יכול" הוא הרים את ידיו קצת בייאוש, וקשיש עם זקן ארוך ולבן, התקרב אלינו. זו פאה?! מי מסתובב עם זקן כל כך ארוך היום. הזקן נעץ בי עיניים כועסות ממש "אתה תסכן את כולנו ילד!" הוא נבח עליי "אף אחד לא יוצא או נכנס, עד שנמצא את החיילים האבודים. ואנחנו מוכרחים למצוא אותם לפני שהם יצליחו לצאת מכאן! כי אם יצליחו לעשות זאת.. אוהוו!" הוא הרים את ידיו בדרמטיות באויר "שני חייליים בודדים יכולים להוביל אחריהם את כל צבא אשור לתוך התעלה שלנו… ואז בקלות הצבא יפרוץ פנימה אל תוך העיר!"
אני לא יודע אם זה עדיין בגלל השפעת השתייה, שבאותו רגע נשבעתי שבחיים יותר אני לא שותה ככה! או בגלל החמרמורת הנוראית שתקפה אותי מהרגע שהתעוררתי או בגלל הקירות החשוכים שחנקו אותי והייתי בתוכם כבר הרבה זמן, אבל באותו רגע הרגשתי שהזיעה שוטפת אותי כמו מים ו- איבדתי את ההכרה.
כשהתעוררתי שוב, קיוותי שהפעם אפקח את העיניים וארגיש את האויר הצח, אראה את אבני הרחוב, את הפעמון. אבל לצערי זה לקרה. הייתי עדיין בתעלה הדחוסה הזו שהם קראו לה 'נקבה', ועשרות פרצופים הביטו בי בדאגה. יוסף היה מכופף לידי מצד ימין וניגב את המצח שלי בבד לח "הוא התעורר אבא" הוא קרא בהקלה. 'נחמד מצידו' חשבתי, 'שככה הוא דואג לי'.
אשה שהתכופפה לידי מהצד השני, אחזה במשהו שהריח כמו לימון ודחפה אותו שוב לתוך האף שלי. השתעלתי טיפה והתרוממתי כשהם עוזרים לי בלי שביקשתי.
"בבקשה אז תאמרו לי איך אני כן יכול לצאת מכאן" הרגשתי מיואש. פחדתי להמשיך לחשוב על האפשרות שעלתה לי בראש של מה קרה לי. אבל זה משהו בלתי נתפס! התעלה העתיקה הזו, האנשים המוזרים האלו… חיילי הצבא, המלך. לא יכול להיות שזה אמיתי. או שכן? קרה לי משהו הזוי כזה? יכול להיות שאני – אני חזרתי אחורה בזמן?
"אתה תוכל לצאת החוצה ילד, אחרי שנמצא את החיילים" אמרה לי בעדינות האשה שלידי. הסתכלתי עליה במבט מיואש כשהתעניינתי.
"אבל למה, איפה החיילים עכשיו ומה … הם בכלל עושים פה?".
"הם נפלו אל הנקבה. אנחנו מניחים שבטעות, לא יודעים בוודאות כיצד, ככל הנראה הם שתו לגילופין ונפלו לתוך אחד הפתחים הסודיים." היא ענתה לי בסבלנות והתיאוריה שלה נשמעה לי כל כך מוכרת.
"אבל.. אם הם ייצאו מכאן, הם בכל זאת יוכלו לחזור לא?" שאלתי מבולבל. מה החיילים יעשו? יחשפו אותם אמר מקודם הזקן.
"לכן עלינו למצוא אותם לפני שהם יצאו החוצה! הם יביאו אחריהם את כל הצבא! לאחר מכן, בקלות יצליחו לכבוש אותנו" אבא של יוסף נשמע גם דרמטי. היד שלו אוטומטית נגעה בחפץ מכוסה וארוך שהיה בתוך חגורת הבד שלו. "אנחנו מכירים את התעלה לכל אורכה. אנחנו יודעים מהיכן ניתן להכנס או מהיכן ניתן לצאת. אבל לא נותר לנו זמן רב, עלינו למצוא אותם לפני שהחיילים ימצאו את אחת היציאות. אסור להם לחשוף את התעלה ולהצליח להכנס אל העיר."
"וכשתתפסו אותם, אז מה? מה תעשו איתם?" שאלתי מבולבל מכל המידע שהמוח שלי עדיין סירב לקבל שהוא אמיתי. זו באמת לא הצגה שנתקלתי בה? הפנים הרציניות שלו יחד עם היד שאחזה בסכין הגדולה בחגורה שלו, הבהירה לי את התשובה. פניתי לבחון את כולם; הם נראו מודאגים, מתלחששים. רק עכשיו הבחנתי שבחדר הדחוס היתה גם פינה עם כלי כרס לבישול. נשים ישבו בצד להניק תינוקות, מי היה מכניס תינוקות לתעלה חנוקה כזו. בקצה השני שכבו קשיש ואדם שנראה חולה וממש סובל, ואחת הנשים עמדה מעליהם, נתנה להם לשתות נוזל כלשהו מכף עץ.
פאק! זו לא הצגה! כל מה שראיתי, הכל אמיתי מדי כדי שיהיה מזויף או משחק. אני לא יודע מה קרה לי ואיך, אבל אני חזרתי אחורה בזמן- לתקופה מאוד עתיקה.
לאחר זמן קצר בו הרגעתי את עצמי וארגנתי את המחשבות שלי, נפלה לי הארה. אני לא יכול להשאר ככה, כלוא פה לנצח. וגם כל האנשים המסכנים האלו, חיים בפחד כזה כל הזמן. הילד יוסף, דאג לי ועזר לי, הוא והמשפחה שלו יכולים להתפס או … לההרג. קמתי על הרגליים ופניתי לאבא של יוסף שכבר שמעתי שקוראים לו חננאל.
"אני רוצה לעזור!" אמרתי בהחלטיות וקצת התביישתי. אף פעם לא דיברתי ככה. "אני מתכוון ש… אני צעיר, מהיר ויכול לעזור לכם למצוא אותם ולמשוך אותם… לאן שתאמרו שצריך להוליך אותם" זרקתי את ההצעה. חננאל הרים גבה אבל נראה סקרן לשמוע עוד. "ובכן, בוא נשמע" אמר וסביבנו התאספו שאר המבוגרים, ביניהם אשה אחת קצת מבוגרת, בגיל של אמא שלי, שמשום מה מצאתי חן בעיניה והיא פרגנה לרעיון שלי.
"הבעיה היחידה היא שהצעיר הזה אינו מכיר את התעלה כמונו" אמר המבוגר שהביט בי מהרגע הראשון בפנים כועסות. בעניין הזה הוא צדק.
הנהנהתי בהסכמה "אני אצטרך סיוע או הכוונה להוביל את החיילים למקום ללא מוצא. מקום שממנו הם לא יוכלו לצאת החוצה או לקרוא לצבא שלהם".
"אני אעזור לו אבא" יוסף מייד הציע והסתכלתי עליו נדהם 'מאיפה יש לילד בגילו אומץ כזה'. חננאל חיבק אותו והבנתי שכנארה בזמנים האלו, הצורך להתבגר הגיע ממש מוקדם. לא יכלתי שלא לחשוב על זה; איך ילדון בגילו דואג למשפחה ולעם שלו, צריך להתמודד עם אויבים שרוצים להשמיד אותם ואני – שותה ומאבד שליטה כמו אידיוט בגינות ציבוריות. הרגשתי שהסומק מהמבוכה שוב מציף את הלחיים שלי. טוב, מה שהיה, נגמר! הגיע הזמן לעשות דברים גם למען האחר! אם רק אמא היתה יודעת על זה , אולי היא אפילו היתה מתגאה בי.
חננאל נכנס מייד למשימתיות. הוא ושניים נוספים, בנוסף ליוסף ואליי, ימצאו את החיילים האבודים במבוך העצום הזה של הנקבה. הם יובילו אותם הרחק בתעלה, לקצה ההר, גם כדי להרחיק אותם כמה שיותר מהקשישים, הנשים והילדים המסתתרים בחדר המסתור הרחב. לאחר מכן יוסף ואני נכנסים אל התמונה. קיבלנו את ברכת הדרך, יוסף חיבק חזק את אמא שלו ויצאנו חמשתנו מהחדר.
הבטתי רגע אחד אחורה וראיתי שני גברים גדולים מגלגלים אבן עגולה ועצומה שסגרה את פתח החלל. 'אני מקווה שיהיה להם מספיק אויר ככה' חשבתי והופתעתי בו זמנית שהתחלתי לחשוב עליהם יותר מאשר על מה יקרה לי אם אתקל בחיילים… ועוד חיילים שלא יצא לי לראות מעולם, מתקופה כל כך רחוקה.
שוב צעדתי בין הקירות הצמודים, הלוחצים קרוב מדי לגוף . הפעם בחשיכה יחסית, כי חננאל שצעד בראש, החזיק לפיד דולק קטן. ידיי ליטפו את האבנים הבולטות משני הצדדים של התעלה, מלטפות אותם, עדיין ניסיתי להשתכנע שזה אמיתי ואני לא נמצא בחלום. כולנו הלכנו באותו קצב ובשקט. הרגשתי שאני מתחיל להתרגל למקום הצפוף הזה שקודם הרגשתי שחונק אותי.
חננאל, שני האחרים שצעדו אחריו ויוסף החלו להאיץ, ואני האחרון בטור, מיהרתי בעקבותיהם. היתה דממה מוחלטת בחלל החלול והמוחשך, ורק אחרי כמה דקות שמענו קולות. אלו בוודאי החיילים. הם דיברו ביניהם בשפה לא מוכרת. חננאל נעצר והסתובב כשהלפיד האיר את פניו. הוא סימן לנו עם הראש שהגיע הזמן להוציא לאור את התוכנית.
התקדמנו לעבר הקולות, עד שהגענו ממש מולם. חננאל, יוסף ושני האחרים עמדו לפני והסתירו אותם, אבל שמעתי מקרוב את קול המתכת כשהם שלפו חרבות. חננאל לא נבהל ופנה אליהם לדעתי בשפה שלהם. הקולות של החיילים נשמעו מתוחים אבל גם תוקפניים. חננאל דיבר בשקט. ידעתי שהוא אומר להם שהוא מכיר את דרך היציאה, ושיתלוו אלינו, בדיוק כמו שקבענו מראש שהוא יגיד. עבורה דקה ארוכה ומתוחה. החיילים הרהרו במה שאמר, חיפשתי לראות אותם בעיניי מהצדדים של אלו שעמדו לפניי. גם בחושך הבחנתי בחולצות האדומות הבוהקות שלהם ובמבטים המתוחים שהם החליפו ביניהם.
קול המתכות נשמע שוב. הפעם הם השיבו את החרבות שלהם לנדנים. חננאל הסתובב אלינו וחייך חיוך קטן שהוא מרוצה, ואז הנהן ואמר לנו לפנות לאחור ולהתקדם.
אך מייד באותו הרגע, יד ארוכה שהתלווה אליה אגרוף גדול הונחת על הראש של חננאל. יוסף צרח מבהלה וגם שני הגברים שעמדו מאחורי חננאל, שבנתיים התעלף ונגרר על ידי החיילים לאנשהו הצידה. לאחר מכן החיילים התקדמו במהירות וכל אחד מהם תפס את אחד משני המבוגרים האחרים שהתלוו אלינו. הם הטעו אותנו! הם לא מאמינים לנו ויהרגו את כולנו! המחשבה קפצה בראשי.
ידעתי שאני חייב לפעול מהר.
תפסתי בזרוע של יוסף "אנחנו חייבים לרוץ מכאן, מהר!" צעקתי. יוסף עדיין קרא לאבא שלו להתעורר וניסה מעט להתנגד אבל שראה שהחיילים הכו ועילפו גם את שני האחרים, הוא הסתובב אליי והתחיל לרוץ יחד איתי.
לא ידעתי לאן אני רץ, אבל הייתי בטוח שאני חייב לברוח מהר ולהציל לפחות את יוסף. הם יכולים להכות אותו, ולענות ילד כל כך קטן, כדי שהוא יספר להם על מקום המסתור של השאר, או שיגלה להם איפה נמצאת היציאה מהמקום הזה. "תוביל אותי אל היציאה, מהר!" הנחתי אותו, מפוחד ממה שיכול לקרות אם יתפסו אותנו.
רצנו במהירות, האבנים שליטפתי בדרך קודם, היו מורי הדרך שלי, יוסף התנשף אחריי והחל לצעוק את הכיוונים כשהגענו אל הפניות; "שמאלה… עכשיו ימינה!" הוא שאג בקול מפוחד ורצתי כמו שלא רצתי מעולם. מרוצה שלפחות נועל נעליי ספורט. ידי החזיקה את ידו הלחוצה, המזיעה. החיילים בעקבותינו, והם צעקו לעברנו בשפה לא ברורה. אבל לא היה מקום להתבלבל, הקול שלהם נשמע לוחמני ומאיים. הם רוצים לתפוס אותנו.
"אסור לנו לעצור יוסף!" צעקתי מתנשף. אני לא יודע איך קיבלתי את האומץ הפתאומי לעשות את הדבר הזה, להתמודד מול חיילי צבא מיומנים ומצוידים בחרבות. יוסף האמיץ הקטן, לא עצר, הוא המשיך לכוון אותי בהוראות, ורצנו, כשהחיילים בעקבותינו, בתעלה קרקעית חשוכה כשאנחנו לא רואים כלום, רק קוראים זה לזה.
הרגשתי שעברו שעות, אפילו שלדעתי עברו רק דקות, עד שאור השמש התגנבה אל התעלה והתחילה להאיר את הדרך. "עוד קצת ואנחנו שם!" צעקתי לדרבן אותו וגם את עצמי. אסור להם לטפס החוצה ולהביא את הצבא לכאן!" יוסף הנחוש דאג להזכיר לי. גם אז, לא יכלתי לשבריר שנייה להמנע מהמחשבה, למה ילד בן עשר צריך להתמודד עם סכנות כאלו ואיך כל הדברים שעד עכשיו חשבתי בחיים, מתגמדים לעומת הדבר הזה.
האור התחזק, וכשהסתכלתי שוב אחורה, רחוק, בקצה התעלה ראיתי אותם לרגע. מתנשפים אבל עדיין רודפים אותנו. כמו שני מפלצות רושפות אש שהעיניים שלהם לא מרפות. יוסף ואני התאמצנו והגברנו לקצב הכי מהיר שיכלנו. "שגיא הדרך הסתיימה! לא נוכל עוד להתקדם" יוסף קרא בפאניקה כשהגענו אל קצת ההר.
הסדרתי נשימה. הגענו למבוי סתום. מהפתח הגדול החצוב שעמד מולנו, היתה רק דרך אחת לצאת, ליפול. מתחתנו ראינו תהום ענקית של מטרים עד למטה, לתחתית ההר שבמרגלותיו מרחוק נצץ אלינו מעיין. זו היתה תעלת שפכים שיצאה ממרכז ההר, ממנה נשפכו המים מהעיר. נזכרתי שהמבוגרים הזכירו את זה קודם בחדר.
לא היה לי הרבה זמן למחשבות או החלטות, דחפתי את יוסף הקטן לתוך גומחת אבן בצד והסתובבתי שוב אחורה, מביט על החיילים. מתנשפים הם התקדמו לכיוון שלי, חיוך מרוצה נמרח על הפנים שלהם והרחתי כבר את הריח הנורא מהפה שלהם. הם נראו מרוצים. בטוחים שהם תפסו אותי. עבר רגע מתוח, הם עצרו ולקחו נשימה ואז שוב רצו לעברי באמוק ובידיים מושטות.
"שגיא!" הצלחתי לשמוע את יוסף קורא לי בבהלה מתוך הגומחה הקטנה שדחפתי אותו להסתתר בתוכה.
לא חשבתי באותו רגע. פעלתי.
גם אני הושטתי את הידיים לעבר החיילים ואז- צעד קטן אחד, צעדתי לאחור. כשאני מושך אותם איתי, אחריי.
הנפילה מפתח התעלה, להפתעתי, היתה קצת מהנה. כי אני צללתי באויר כשאני רואה את שני החיילים מסתחררים באויר, מניעים רגליים וידיים, מנסים בהתחלה להאחז בהר, אולי לחזור אחורה, אבל לחינם. אחזתי אותם חזק כשמשכתי אותם איתי. ועכשיו, שלושתנו היינו בדרך למטה, צוללים מגובה של הר! בנפילה חופשית, רק בלי מצנח.
'לפחות הם לא יפגעו ביוסף ובמשפחה שלו! בכל שאר האנשים והתינוקות שהסתתרו מפוחדים. המשימה הושלמה' חיוך קטן עלה על פניי המרחפות בדיוק לפני שהראש והגוף שלי פגשו במכה במים. מיימי המעיין.
המים הכו אותי בכאב שלא הכרתי בחיים. אף פעם גם לא קפצתי מגובה כזה. הם כיסו את כולי ושקעתי במעיין כמו סלע ענק, שוקע בבת אחת. ואז הרגשתי מחנק ושאין לי אויר לנשימה. שתי מכות חזקות הרעידו את המים שהסתחררו סביבי וראיתי את הגופות של שני החיילים שוקעים למטה. הם לא הניעו אפילו אצבע. כנראה הם נהרגו ממכת הנפילה.
אבל אני הייתי בחיים.
ניצלתי במזל. וגם לא רציתי למות! אני צעיר עדיין, התעוררתי על החיים רק עכשיו והבנתי שיש לי סיבות מספיקות כדי לחיות. החלטתי שאני רוצה לצאת מהמעיין. אולי איכשהו אצליח לחזור הביתה, לבקש מאמא סליחה שהייתי ילד חרא וחוצפן לפעמים. לחבק אותה עוד פעם אחת.
התחלתי להזיז את הידיים והרגליים שלי בתוך המים במהירות, בדיוק כמו שהמורה שחייה לימד אותי בשיעורים. השמש ליטפה את שטח המים בנקודה רחוקה ממני, והיא יחד עם פני המים קראו לי למהר להתקרב אליהם. הדקתי את הפה חזק, מסרב לתת למים לחדור אליי פנימה, לריאות. במאמצים דחפי את עצמי בחתירות מעלה מקרקעית המעיין. אבל הרגשתי שכבר הנה… אני נחנק ונגמר לי האויר!
אז הראש שלי יצא בבת אחת מתוך המים והשמעתי קול ענקי של נשיפה ושאיפה. אוהוו!
אויר! אני נושם אויר.
אני משתנק קצת ומתהפך הצידה והמים יוצאים מתוכי עם כל שיעול. הצלחתי. אני חי. אני מתקשה להאמין בעיניים עצומות. אני כמעט מנשק את הקרקע שהצלחתי להגיע אליה כשיצאתי מהמעיין. והשפתיים שלי חשות מתחתן במשהו אחר, מוכר. זו לא קרקע של אדמה.
אני מתרומם במהירות, ומביט לצדדים באמוק. אני- שוכב על בטון!
מסביבי אבני רחוב. אני מתרומם לישיבה ומנסה להביט בכל דבר בסביבה שלי; מעליי אני רואה את הפעמון! הוא תלוי במקום שלו על הקורה, כאילו קודם לא נפל. קרוב אלינו פנסי הגינה מאירים את המדשאות, ספסלי ישיבה, ומולי עומד ביתן קטן ובנוי, צבוע בכחול, עם שלט מכוון שרשום עליו "שירותים".
אני חזרתי הביתה?! היה לי קשה להאמין. לפני רגע כמעט מתתי בטביעה.
"שגיא!!!" נדמה היה לי ששמעתי את קולו של יוסף ממשיך לקרוא לי והלב שלי קפץ בבהלה אבל גם דאגה. כשהקריאות התקרבו אליי יותר, הבנתי שאלו הקולות של אייל, רוי ונעמה שמחפשים אותי וקוראים לי.
חזרתי הביתה. זו עובדה.
נותרתי לשבת על האספלט. השחייה במעיין התישה את הגוף שלי ועדיין ניסיתי להסדיר את הנשימה. הסתכלתי סביב לוודא פעם נוספת. ולא, לא ראיתי שום צינור או מקור מים אחר בסביבה.
נאנחתי. והסתכלתי בפעם השנייה על עצמי; הג'ינס דבוק לרגליים, הטי-שירט נדבקה לזרועות ולחזה שלי. הפעם איכשהו לא הייתי מופתע. אני יודע בוודאות מה הרגשתי ומה באמת קרה. המשכתי לשבת המום על הקרקע, בבגדים ספוגים במים, שיחד עם שיערי הנוטף יצרו שלולית גדולה מסביבי.