"היי!תראו מה מצאתי!"
אח שלי,דניס,מצביע בהתרגשות לעבר השורשים של אחד העצים."יש פה אולי איזה עשר פטריות!אולי יותר,לא ספרתי…"
הוא מתכופף לעבר הקרקע ובעזרת הסכין הקטנה שבידו מוציא ממנה פטריה גדולה ושמנה.
"למה רק לך יש מזל?" אני נאנח בתסכול בעודי סורק את הקרקע שמתחתיי בתקווה למצוא לפחות פטרייה אכילה אחת.אבל במקום זה אני מוצא עוד ועוד פטריות אדומות עם כתמים לבנים.
"תקנא בשקט" דניס מחייך בשחצנות בעודו מכניס את הפטריות לתוך הדלי שלו.
"תגידו," נשמע קולו של אחי הצעיר,מישה,מרחוק.הוא מתקרב אלינו ובידו פטרייה שחצי ממנה כבר החל להשחיר."אפשר לאכול אותה לפי דעתכם?"
"לא כדאי." אני אומר."תשאיר את זה באחד העצים,שהסנאים יקחו."
מישה מהנהן ותוחב את הפטרייה החצי רקובה לתוך אחד מחריצי העץ הקרוב אליו ביותר.
אנחנו ממשיכים ללכת לתוך היער,סורקים את הקרקע בניסיון למצוא עוד פטריות.
'המצב שלי ממש נואש' אני חושב לעצמי בזמן שאני בוחן את הדלי שלי,בו מונחת פטרייה אחת בלבד.'אסור שאני אחזור ככה הביתה,הם יצחקו עליי כל השבוע.'
"יש!" נשמע עוד פעם קולו הנלהב של דניס.
"יש!יש!" מיד אחרי מופיע קולו של מישה.
אני מציץ לעבר שעון היד שלי.עכשיו רק ארבע,יש לנו עוד זמן.
אני ממהר קדימה,למקומות שהם עוד לא הספיקו להגיע אליהם.בתקווה שאם יהיה עוד עץ מוכה פטריות בסביבה,אני אהיה זה שאגיע אליו ראשון.
אבל במקום מושבות של פטריות,אני מוצא דבר אחר לחלוטין.
מדובר בשביל הצר והמבולגן ביותר שראיתי מיימי.
מורכב מאבנים אפורות שטוחות ועגולות לחלוטין ומתפתל בין העצים כמו נחל אפור דק.
השביל מתחיל מאבן ישנה ומלוכלכת שעיטורים כלשהם מעטרים אותה.
למשך כמה רגעים אני פשוט בוהה בו ללא מילים,מעולם לא נתקלתי בשביל הזה לפני כן.וזה אומר משהו,כי כל הילדות שלי ביליתי שעות ביער הזה.
ובפעם הראשונה זה אחר הצהריים,אני נזכר להרים את מבטי מעל האדמה.
אני לא יודע למה,אבל כאן אני מרגיש מעט…קלוסטרופובי. אני מרגיש כאילו העצים הכבירים האלה סוגרים עליי וכלל לא מוסיפה העובדה שצמרות העצים צפופות ברמה כזאת עד שאני בקושי מסוגל להבחין בשמיים.
אני מביט סביבי,מנסה לזהות משהו מוכר-אך לשווא.
אני לא יודע אם התחלתי להשתגע,אבל נדמה לי שהעצים עוקבים אחריי.
כאילו לא מדובר ביער אלא בקבוצה של זקנים שראו הרבה דברים בחיים שלהם…וכעת כולם מסתכלים רק עליי.
לפעמים קשה לי לתפוס עד כמה היער הזה עתיק.הוא היה פה לפני שנולדתי,הוא היה פה אפילו לפני שההורים שלי נולדו.העצים האלה ראו הרבה דברים שהתרחשו פה במאה השנים האחרונות…אולי אפילו יותר.
ליבי מתחיל להלום בחוזקה,הלכתי לאיבוד.זהו,הלכתי לאיבוד ביער ואיש לא ימצא אותי כאן לעולם.הזאבים יטרפו אותי ו…
"הנה אתה!"
אני מזנק בבהלה ברגע שמישהו מניח את ידו על כתפי.
"אמאל'ה מה יש לך?!"
גל של הקלה שוטף אותי,זה הפרצוף המנומש והמעצבן של דניס.
"לא ראית אותי חמש דקות וכבר אתה לא מזהה את אח שלך?"
לאחר כמה רגעים מישה מגיח אלינו בריצה,שיערו הבלונדיני כבר החל להיות פרוע מעט."מה קרה?הכל בסדר?"
"כן,אבל נראה לי שהוא שכח איך מדברים." דניס מתחיל לנופף בידו מול פניי ולנקש באצבעותיו."הלו?הלו?!"
"תראו מה מצאתי," אני מצביע לעבר האבנים הפזורות על האדמה.
"וואו!סלעים!איזה מרגש." דניס אומר בהתלהבות מזויפת עד כדי כאב.
מישה לעומת זאת מתכופף לסלע הראשון ומנסה לשפשף אותו במרץ."אותי מעניין מה מציור עליו."
אבל המאמצים שלו היו לשווא,משום שהסלע נותר ישן,אפור ומתפורר כמקודם.
"מה זה משנה?בוא נלך הביתה,אני רעב." דניס מתחיל להתלונן כהרגלו.
"אתה יודע את הדרך הביתה?" אני שואל."די הלכתי לאיבוד פה."
דניס נאנח בתסכול."ברור שכן.אני לא מטומטם."
הוא מצביע לכיוון ההפוך "משם באנו אז לשם נלך,נורא פשוט."
לפתע,רעש פתאומי קוטע את שיחתינו.
רעש של צחוק.
"מה זה?" מישה מזדקף בפתאומיות כמו כלב רועים העומד על המשמר.
"זה ליצן רצחני שבא במיוחד לרצוח אותך." דניס משיב לו בעוקצנות."תירגע,זה בטח עוד חבורה של מטומטמים כמונו שבאה לקטוף פטריות או גרגרי יער או משהו."
"זה לא הזמן להתבדח!" אני אומר,משום מה האופן שבו הצחוק ההוא מהדהד בין העצים גורם לצמרמורת לחלוף במורד גבי."צריך ללכת מכאן,עכשיו!"
ובדיוק באותו הרגע משהו מופיע מבין העצים.
המשהו הזה נראה כמו ילדה בת חמש.אבל לא ילדה בת חמש רגילה.
נתחיל מזה שהעור שלה ירוק,ירוק כמו הדשא שמתחת לרגליה.
"בואו נלך," אני מנסה למשוך את האחים שלי,אבל הם לא זזים ממקומם.
"עד שסוף סוף אני זוכה לראות חייזרים?" דניס אומר לי בבוז בעודו ממשיך לבהות בילדה המדלגת בקלילות מולנו.
אבל היא לא נראית כמו חייזרית.ענפים ועלים מגיחים מידי פעם מצמתה העבה הבלונדינית,שפרחים קטנים שזורים בה.היא לבושה במין שמלה לבנה עם שרוולים נפוחים וחגורה בצבע אדום סביב למתניה.וצעיף מפואר בצבע אדום כהה עם עיטורים זהובים עוטף את כתפיה.יותר מהכל היא נראית כמו שדונית או אלפית.או ילדה בת חמש שהתגלגלה בדשא וכל הבא ליד נדבק בשיערה,ובנוסף להכל היא גם חטפה בחילה איומה.גם זו אפשרות.
ואז,הילדה סוף סוף מבחינה בנו.
היא בבת אחת מפסיקה לדלג ובוהה בנו באימה מוחלטת בעיניים גדולות וירוקות,כאילו אנחנו המוזרים כאן.
"תירגעי," מישה אומר מיד ולוקח צעד אחד קדימה."לא נעשה לך כלום."
שפתה התחתונה של הילדה מתחילה לרטוט ודמעות מתחילות לעלות בעיניה.
"לא ככה עושים את זה!" דניס מתרגז ודוחף את מישה הצידה."שלום לך!אנחנו מכדור הארץ,באנו לשלום!"
הילדה מתחילה לבכות ופולטת ייללות אימה.
"רגע,יש לך משהו בשיער." דניס ניגש אליה,תוך כדי התעלמות מוחלטת מיללותיה ההולכות והגוברות,ומושך בחוזקה באחד הענפים המבצבצים משיערה.
"תפסיק מטומטם,אתה לא רואה שכואב לה?!" אני מנסה להרחיק אותו ממנה,אבל זה כבר מאוחר מידי.הענף כבר נתלש מראשה והילדה נאחזת ברקתה בשתי ידיה וממררת בבכי.
וחרדת כולנו,מהענף מטפטפות טיפות סמיכות וירוקות הנוחתות על הקרקע.
"איכס," דניס משליך את הענף בגועל לעבר הקרקע ומשפשף את ידיו בבגדיו במרץ.
הילדה מתחילה לצרוח אפילו יותר חזק,אפה כבר נהייה נפוח וקיבל צבע ירוק כהה יותר.וכך גם עיניה.
"ס-סליחה," דניס בוהה בה באימה מוחלטת."לא ידעתי שזה כואב!אני נורא מצטער.."
"הנה את!"
מבין העצים יוצאת דמות ירוקה נוספת.הפעם מדובר בנערה בת שלוש עשרה או ארבע עשרה,בערך עם אותו לבוש בדיוק.רק שצעיפה ירוק ולא אדום.
היא מבחינה בנו כמעט בבת אחת."חיות!נבלות!מה עשיתם לה?!"
היא מרימה את ידה בתקיפות באוויר ומתוך האדמה יוצא גבעול ירוק עם קצה מחודד המתנועע מולינו באיום כמו נחש.
אני מיד תופס בידיהם של דניס ומישה ומכריח אותם לצעוד אחורנית מהצמח המשוגע הזה,שכבר ניסה לזנק עלינו אבל פספס אותנו בכמה סנטימטרים ונחבט קשות בקרקע.
"סליחה!" דניס מרים את ידיו לאות כניעה."אני מצטער מעומק ליבי!חשבתי נתקע לה משהו בשיער,לא ידעתי.."
הגבעול מתרומם מולו באיום ודניס נרתע אחורנית.
להפתעתי הרבה מישה מתכופף ומרים משהו מהקרקע."אני מצטער אבל זה נפל לכם…" הוא מושיט להם חפץ כלשהו,אבל הן מתרחקות ממנו באימה.
"לכו!עופו!אל תתקרבו אלינו!נבלות!שרצים!" היא שואגת וממהרת לאסוף אליה את הילדה."למה לא ברחת?"
"פחדתי!" הילדה ממשיכה לבכות."פחדתי שהם ירצחו אותי!"
הנערה מרימה אותה והן נעלמות בין רגע בחומת העצים שמולינו.
ולמזלינו הרב גם הגבעול שהם זימנו שקע בחזרה אל תוך האדמה.
***
"מה זה היה?"
דניס אומר בפליאה לאחר שעברנו בערך חצי מהדרך חזרה הביתה."גם אתם ראיתם אותן נכון?ואת הצמח המשוגע הזה שבקע מהקרקע נכון?"
שנינו מהנהנים בשקט.
דניס מביט בדאגה לעבר הדלי המלא שלו."מקווה שלא קטפנו פטריות הזיה בטעות."
אני נאנח ומגלגל את עיניי."כדי שפטריות הזיה יפעלו צריך לאכול אותם לפני כן.אכלת משהו?"
"נראה לך?!" דניס מוחה כמעט מיד."מי אוכל פטריות הישר מהאדמה?"
גם מישה מניד לשלילה."לא,לא אכלתי כלום.וחוץ מזה,גם אם הם היו כאלה-אני בספק אם כולנו היינו רואים את אותה הזיה בדיוק."
"תגיד,מה מצאת שם על האדמה,מסקרן אותי." דניס שואל את מישה.
מישה מראה לו צמיד עבה עשוי כסף,עמוס בעיטורים של חיות,עצים ופרחים.למען האמת,אני מופתע איך הם הצליחו לצייר את כל זה בצמיד אחד.
"וואו איזה מהמם!"
להפתעתי דניס עונד את הצמיד הזה סביב פרק כף ידו."מה?" הוא אומר בפליאה."היינו שם.מישה באמת ובתמים ניסה להחזיר להן-לא רוצות,בעיה שלהן."
"אתה לא חושב שעשית מספיק היום?" אני אומר."קודם לתלוש להם ענפים ואחרי זה לקחת להם את התכשיטים?"
"שתוק שתוק כבר,מר מוסר."הוא בוחן בשעשוע את הצמיד המחליק על ידו."אני חושב שזה די מתאים לי."
"אני מצאתי את זה." מישה ממלמל במרירות.
"בסדר,תוכל להשאיל ממני אותו אם תרצה." דניס אומר בתמימות.
למשך כמה רגעים שתיקה משתררת ביננו.
"בואו רק ….לא נספר על זה לאף אחד.ונשכח שזה קרה בכלל." אני אומר.
דניס ומישה מהנהנים מיד.
"ברור." דניס אומר."וגם אם נספר,מי יאמין לנו?"
***
אמא מקדמת את פנינו בחיוך ברגע שאנחנו מגיעים הביתה.
"איזה יופי!" היא סופקת כף ברגע שהיא רואה את כל הפטריות שאספנו."מה אתם רוצים שאכין מהם?מרק?שאבשל אותם עם תפוחי אדמה?"
"אני מעדיף לטגן אותם." דניס אומר."זה הכי טעים."
"בסדר.." אמא אומרת בעודה בוחנת בדקדקנות כל פטרייה ופטרייה,בודקת שלא קטפנו כמה רעילות בטעות.
"לכו תנוחו,עוד שעה ארוחת הצהריים תהייה מוכנה."
אני הולך לחדר שלי ומתיישב בכבדות על הכיסא,במוחי מבזיקות עדיין שתי ה…בנות הללו.
'מה זה המקום הזה?' אני חושב לעצמי.למה הם גרות שם?ולמה הן שונאות אותנו?לא עשינו להם כלום.
'טוב,חוץ מדניס' אני חושב לעצמו במרירות.'לא היה ברור שהיא לא רצתה שיגעו בה?'
במוחי מופיע שוב ושוב הגבעול ההוא,צומח בהילוך איטי מהאדמה.לא רק שהן סוג של שדוניות,הן גם מכשפות.מי יודע למה עוד הן מסוגלות…מי יודע,אולי אפילו לא היינו יוצאים מזה בחיים.
אני ממהר לנער את עצמי.די,אין טעם שאחשוב על כך שוב ושוב.
אבל מה שכן,בחיים אני לא אחזור לשביל האבנים המוזר הזה,בחיים לא.
ועכשיו,עדיף לשכוח מזה וזהו.
מחר זה היום הראשון ללימודים אחרי הכל,אני צריך לבדוק שהכל מוכן.
ציוד?מוכן.תלבושת?הנה היא על המדףף בארון,כבר גיהצתי אותה אתמול.
אוף,לפעמים אני שונא להיות מסודר.
ובמה להעסיק את עצמי עכשיו?
ולפתע,משהו צד את זווית עיני.
מתוך רצפת העץ שבחדרי מגיחים מספר פרחים.חרציות בצבע לבן וכתום,שהגדולה שמבינהן מגיעה עד לקרסוליי.
'מוזר' אני מתכופף על מנת לבחון את פלא התבל הזה.הם לא היו פה בבוקר,אחרת הייתי שם לב.
אני נוגע בהם בקצה אצבעותיי,הם אמיתיים.האמת שזה דווקא די נחמד,כאילו הטבע עבר לגור צאלי בחדר…
ולפתע,שני הבנות האלה שוב מופיעות במוחי.מה אם…?
לא,אני מחליט חד משמעית במוחי ומורט בעצבים את הפרחים הסוררים.זה ממש לא קשור אליהם.
בטח הזרעים שלהם נתקעו שם עוד מהאביב הקודם והיה להם נוח לצמוח בתוך רצפת העץ שלי.
הכל בסדר,אני צריך להפסיק לחשוב על זה.
כעבור שעה אמא מכריזה שארוחת הצהריים מוכנה.
זה מצוין,אוכל זו דרך טובה להירגע.
ודניס צדק,לפטריות המטוגנות באמת היה טעם מצוין.
"איפה נסטיה?" מישה אומר בדאגה.נסטיה היא החתולה שלנו.
"לא יודעת." אמא מושכת בכתפיה."לא ראיתי אותה מהבוקר.כנראה היא הלכה לצוד."
"קיס קיס קיס.." מישה קם ומתחיל לקרוא לה בכל רחבי הבית.
מה שדי החל לעלות על העצבים של דניס.
"ממה אתה דואג כל כך?" הוא מביט בו בזלזול מוחלט."אתה זוכר את הפעם ההיא שהיא נעלמה ליומיים?והפעם האחרת שהיא נעלמה לשלושה? העיקר שהיא חזרה בסוף!"
מישה יוצא לחצר וכעבור פחות מחמש דקות נשמעת זעקת אימים.
"מה זה שם?" דניס יוצא אחריו,מבודח קלות."צרצר?גמל שלמה? או שזה ג'…אמאל'ה!"
וגם דניס פולטת זעקת אימה.
אני לא יכול להתאפק ויוצא גם כן לחצר,מפחד לרגע ממה שאני אוכל למצוא שם.אבל כשאני מוצא את דניס ומישה,אני מגלה שהמציאות עולה על כל דמיון.
נסטיה מוטלת על הקרקע ללא רוח חיים,הפרווה השחורה שלה מוכתמת בדם ומתוך בטנה יוצא עץ.
מה ששמעתם.עץ קטן המגיע עד לברכיי,שנראה כאילו הוא צמח ממש מתוך הבטן שלה.
אני חש כיצד בטני מתחילה להתהפך ואני מרים מבט למישה ודניס.
פניו של מישה נהיו לבנות כחלב,ודניס לעומת זאת החל להיראות ירוק כמו השדוניות שראינו ממקודם.
"בנים,אל תסתכלו על זה." אמא ממהרת להכניס את מישה,שדמעות כבר עלו בעיניו הכחולות הענקיות ואת דניס ההמום לתוך הבית.
ולפתע,מבטה של אמא נוחת על הצמיד שבידו של דניס.
"מה זה?"היא מצביעה עליו."מאיפה השגת אותו?"
"מצאתי אותו ביער." דניס מתגונן מיד בזמן שאמא בוחנת את הצמיד בתשומת לב.
"אתה בטוח שסתם מצאת אותו?" היא חוזרת ונראית מוטרדת ביותר."תנסה להיזכר טוב טוב,אולי ראיתם עוד אנשים בסביבה?אולי אנשים עם עור ירוק וענפים בשיער?"
"מאיפה את יודעת?" מישה אומר בהלם מוחלט ולרגע אפילו מפסיק להתייפח.
דניס נראה כאילו מתחשק לו לחנוק אותו."מה אמרנו על סודיות?"
"תביא לי את זה," אמא תולשת את הצמיד בכח מהיד של דניס.
"עדינות אמא!" דניס מיילל ומשפשף בחוזקה את פרק כף ידו.
"אתם תלכו מהר אל היער ותשימו את הצמיד הזה בדיוק איפה שמצאתם אותו. אחרת.." אמא נאנחת.
"אחרת מה?" מישה מצייץ בקול חלוש.
ולצערינו הרב,השאלה שלו נענית כמעט בין רגע.
חבטות נשמעות בכל רחבי הבית,כאילו מישהו הולם בו בפטישים.עד מהרה לחבטות נוספים רעשים מוזרים נוספים כמו חריקות,קרקושים,ולחישות מוזרות כלשהן.
ולפתע מישה פולט צרחה ומצביע על אחד החלונות.
לרגע אחד אני בטוח שמדובר בנחש פיתון,מהסוג שגר באמזונס.
משהו עבה וירוק כהה זוחל על פני החלון וראשו המחודד תוקף באיום את החלון,כאילו מנסה להיכנס פנימה.
"גם שם!גם שם!" דניס צורח ומצביע לעבר חלון המטבח,שם כמה נחשים קטנים יותר מנקשים על החלון בכל הכוח.אם הקודם זה פיתון,אז הם נחשי צפע קטנים.
ואז את האוויר מפלח צליל של זכוכית מתנפצת.
הגבעול העבה מצליח לשבור את החלון וכמו קוברה ענקית ומעוותת הוא מזנק הישר לעבר דניס.
"עזוב אותי נחש משוגע," דניס מנסה להזיז אותו הצידה,אבל הצינור הירוק לא זז כמו..בול עץ.
ולפתע אני מבין,אלו לא נחשים.אלו גבעולים של עצים.
"קח," אמא מנסה לנופף בצמיד לפני הגבעול,מעשה מוזר בהתחשב בעובדה שאין לו לא אוזניים ולא עיניים,אבל הגבעול מתעלם ממנה לחלוטין.
הוא מזיז את קצהו הכביר ימינה ושמאלה,עובר מאמא,אליי, למישה ולבסוף לדניס.
"הוא יהרוג אותי,הוא יהרוג אותי!" דניס זועק באימה בזמן שהוא מנסה לברוח מהגבעול העצום.
קול חבטה נוסף מחריש את אוזנינו,הדלת נפתחת.
בפתח עומדת הזקנה הכי זקנה שראיתי מימיי.
פניה מלאות קמטים כמו גזע עץ עתיק,שיערה הכסוף מגיע כמעט עד לרגליה וענפים גדולים שנראים כמעט כמו קרניים בוקעים ממנו.
היא לבושה בגלימה אדומה כיין ומעליה צעיף צהוב עם אינספור עיטורים בחוטים צבעוניים.עשרות שרשאות מעטרות את צווארה ועגילים גדולים משתלשלים מאוזניה.אם לא הייתי חרד על חיי כנראה הייתי אפילו צוחק עליה.
"אנחנו נורא מצטערים." אמא שלי קדה קידה בפניה ומושיטה לה את הצמיד.
הזקנה חוטפת אותו ממנה ובוחנת את הצמיד בעיון."עשר דורות הצמיד הזה עבר במשפחה…" היא ממלמלת לעצמה בוחנת אותו מכל הכיוונים.אפילו הקול שלה מזכיר לי חריקות של ענפים.
"הוא עבר הרבה.הסבתות שלי הצליחו לשמור אותו במלחמות,רעב,מגיפות…לא כדי ששרצים כמוכם יגנבו אותו!"
היא מתחילה לדמוע ומצביעה באצבע גרומה לעברינו.
ולמרבה החלחלה הגבעולים הכבירים מתחילים לזחול לעברינו במהירות ואחד שמן במיוחד מתחיל להתלפף סביבי.
התחושה איומה,אני מרגיש את הגוף העצום שלו ננעל סביב גופי,אני מנסה לבעוט בו ולהעיף אותו ממני בכח-אך לשווא.כעבור כמה זמן אני מוצא שקשה לי לנשום.
"אמא,אנחנו אוהבים אותך." מישה פולט,הגבעול שלו כמעט הגיע עד לחזהו.
"זה בגללי הכל..אני מצטער.." דניס מתבכיין ובקול חבטה רם הגבעול שלו מטיח אותו לרצפה.
"אתם בני האנוש כולכם כאלו.רוצחים,שודדים,גנבים…דורות אחרי דורות אתם מחפשים כיצד לעשוק ולגזול מאיתנו את הכל..את טובי בנינו איבדנו בגללכם…"
"אני לא רוצה להשתמש בזה." אמא אומרת,קולה רועד מזעם.
למזלה הרב אותה מלפף גבעול דק יותר שהגיע בינתיים רק עד למתניה."אבל אין לי ברירה,לא אתן לך לרצוח לי את הילדים."
לפתע נשמע רעש כמו של מדורה מלחששת,והגבעול של אמא מתנתק ממנה כמעט מיד ובורח לכיוון הנגדי.
"תרחיקי את הצמחים שלך מהבנים שלי או שאשרוף אותם עד עפר!"
פרץ של אוויר צח ורענן ,כמו אחרי צלילה ממושכת, חודר לריאותיי ואני קורס על ברכיי מעוצמת הסחרחורת שאחזה בי.
"אני לא מאמין." דניס נושם בכבדות כמו דג מחוץ למים ומרים את עצמו לתנוחת ישיבה."כל הגוף שלי כואב לי..אבל אני חי!אני חי!"
מישה מתייפח,אבל הפעם מרוב הקלה.
בנתיים אמא עומדת מול הזקנה כשכף ידה פרושה לעברה.ועל כף ידה מרצדות להבות כתומות עליזות.
"את…את.." הזקנה רושפת בשנאה מוחלטת ומתרחקת מאמא כאילו מדובר בג'וק מגעיל.
"אני.כנראה שהמשפחה שלך והמשפחה שלי שונאות אחד את השנייה כבר כמה דורות רצוף.אני מציעה לך להתרחק מכאן."
"מכשפה." הזקנה לוחשת בזעם.
"אמא?" דניס פולט."אני חולם?"
אמא מתעלמת ממנו.
"בת יער." היא לוחשת בחזרה לעבר הזקנה."הם רק נערים טיפשים,הם לא יודעים כלום על בני מינך.הם הסיגו את הגבול בטעות.אני מבטיחה,זה לא יחזור על עצמו."
"אני נורא מצטער שפגעתי בנכדה..נינה..קיצור שפגעתי בכם!" דניס קם ומתחיל להתייפח בהיסטריה."לא ידעתי כלום אני נשבע!חשבתי שאתם חייזרים.."
"דניס,תסתום" אני לוחש לעברו,כלל לא מוצא חן בעיניי המבט שהזקנה הזאת נועצת בו.
"כלומר,סליחה!אני דביל!לא ידעתי כלום!חשבתי שתקוע לה משהו בשיער זה הכל!זה הכל!בבקשה אל תרצחי אותנו…" ודניס ממשיך לייבב.
"אני מצטער שלקחתי את הצמיד." מישה ממלמל."רציתי להחזיר אותו להן,הן ברחו לפני שהספיקו לקחת אותו"
הזקנה מביטה בו בבוז."כל בני מינכם אותו הדבר." היא ממלמלת לעצמה ועושה תנועה כלשהי בידה.
להפתעתי כל הגבעולים מתחילים לסגת אחורה בבת אחת ולצאת מהבית שלנו עד מהרה.
"קודם זורעים הרס ורק לאחר מכן מתחילים לחשוב.אני לא הטיפשה שתתחיל להילחם עם מכשפה."
היא ממלמלת ויוצאת בדרמטיות מהבית, הדלת נסגרת מעצמה.
***
אני מופתע איך בכלל הצלחתי להירדם בלילה ההוא.
אבל מה שכן,לא הצלחתי להירדם לזמן רב.רעש כלשהו העיר אותי.אני לא יודע בדיוק להגיד מה,אם אלו היו קולות הדיבור,קולות התפצחות הענפים או הצעקות.
אבל מה שכן,כשהתעוררתי וניגשתי לחלון הרגשתי כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגליי.
צבא שלם אחוז לפידים עמד מסביב לבית שלנו,וכולם היו לבושי גלימות וענפים הזדקרו מראשיהם.
קטגוריות