זה שוב הגיע, פעם בארבע שנים, כמו אולימפיאדה מוזנחת בבחריין, הפרס הזה שמכניס את כולם לטירוף. איזה עולם! אני אומר לכם, אם לא היה את הפרס עינת הזה פעם בארבע שנים אנשים היו מתחרפנים. מילא אנשים, אני הייתי מתחרפן! אבל בינינו, אין סיכוי שאני לוקח מיליון דולר, כאילו, כל העולם ואשתו (ויש הרבה כאלו ואשתו) מגישים לזה.
אבל מה דפוק? כל שנה אותו זבל, הם פשוט לא מקשיבים! כמה פעמים כתבתי להם? עם מי לא דיברתי? עם יו"ר הועדה בעצמו, וירטואלי לגמרי אני יודע, אבל עובר אצלי טיורינג בענק, יותר חכם מכל החברים הלא יוצלחים שלי. אז קיצ קוצ, מה הדפוק כאן? זה אמור להיות בנושא שיפתח את הדמיון, מדע בדיוני, פנטזיה, טירוף, יריות, מפלצות ענק, חלליות במהירות האור, שדים ירוקים ומה הם מביאים לנו השנה?
עתיקות עאלק!
עתיקות? מה אתם אמיתיים? מה נסגר איתכם? כאילו, מה, ישבתם וחשבתם פאקינג ארבע שנים! ארבע שנים! ואז אתם מפליצים לי את זה? מה אתם רוצים שאני אספר לכם איך סבא שלי דפק לחייזר כדור עתיק בראש והציל שוב את העולם? שאני אספר איך בעולם העתיק בכלל לא היו נסיכות ואבירים אלא רק דובות וצפרדעים?
רגע! למה לא נלך עוד קצת לדינוזאורים ונגיד שהייתה להם ציוויליזציה ואיזה המן הרשע סטייל קרטיקון או איך שלא קראו לתקופה המפגרת הזו, בא וזרק עליהם חתיכת סלע. אין, זה גאוני, בטוח יתפוס, מעניין כמה מהמפגרים האלה יושבים וכותבים את זה ממש עכשיו.
אבל הם אמרו עתיקות, אני מנסה לזרום, באמת, אבל זה פאקינג לא הגיוני! אתם כאילו ועדת הפרס הכי יוקרתי בעולם, בעולם! וזה מה שיצא לכם?
בסדר, הבנתי, רוצים השנה משהו מיוחד? אני אראה לכם מיוחד… אני אסע לירושלים שיהיו לי קצת עתיקות בסיפור, אני אעמוד מול הכותל המערבי הג'יפה עם כל הטביעות ידיים המגעילות שלכם ואני מזהיר אתכם מראש, סיפור על עתיקות לא יצא מזה, אבל אני אנסה כי בסוף, בדצמבר, בדד ליין של ההגשה, כולם ישאלו אותי על מה כתבתי ומאיפה קיבלתי השראה… כל החברים שלי שבקושי עוברים טיורינג יגידו לי "נו, אתה יודע ממה קיבלתי השראה השנה?"
"נו, ממה יא קוף מגודל שכמוך, מה נתן לך השראה השנה?"
"כדור הארץ, זה בקלות איזה חמש מיליארד שנה, תגיד לי שזה לא עתיק…"
באותו רגע, נשבע לכם, באותו רגע, אם הרגע הזה יבוא, אני קורא לשוטר הדביל הזה על גלגלים ואומר לו שיעיף את קופסת ההשראה החלודה הזו מהדירה שלי כי זה עומד להתפוצץ! זה מסוכן כל כך הרבה השראה במקום אחד! חבורת פוצים עתיקים! מאיפה? תגידו לי, מאיפה???
אין עתיקות! יא חבורת דבילים! אנחנו חיים במדינה עם עתיקות שמופיעות בחדשות, אתם רואים את זה בכל מקום, זה כמו שיבקשו ממני לכתוב על האוויר. הוא כאן! שמתם לב לזה? אתם נושמים אותו ברגע זה! אבל לא… אנחנו נשב ונעשן איזה ג'וינט נחמד, נשכח שיש אוויר ותנוח עלינו הרוח וכל זה אז פאק איט! אני נוסע לירושלים.
עכשיו אני מדמיין לי אולי, רק אולי, איך זה היה פעם שהיה נהג ברכבת הקלה (העתיקה!) ובאמת שאני לא מצליח. מילא, אני מבין, הטכנולוגיה הייתה מפגרת, אבל אשכרה מישהו קם בבוקר והחליט שהוא הולך לנהוג ברכבת קלה! אני לא מסוגל לדמיין את זה! אם אני כותב על זה סיפור זה מיליון דולר שרק שוכבים על הרצפה ואני בא ואוסף אותם. העולם העתיק לא צריך סיפורים, הוא כותב את עצמו! מה עשיתם???
ישבתם ארבע שנים על המדוכה, עכשיו אתם לא יודעים שזה מכתש, נכון? לכו, לכו לבדוק לפני שתקבלו איזה סנדל תנ"כי לפרצוף, אז שבו על המדוכה, תהום תחתיכם ותעשו טובה לעולם, באמת, פשוט תקפצו, לא רוצה אתכם כאן יותר, כל ארבע שנים אתם מביאים לי את הג'ננה עם הפרס שלכם, אבל השנה, הבאתם אותה בספיישל בהפוכה, השנה… יא אללה שייגמר כבר!
אז אני עולה על הרכבת הקלה וסתם מסתכל סביבי, אבל אי אפשר סתם! זו התקופה הזו בשנה! הכל פאקינג מלא בפרסומות המעופפות האלו של פרס עינת, עם הסמל של הדוב פנדה הוורוד. כאילו, הבנו, עינת מתה על דובי פנדה, הלכה לישון עם אחד אחר כל לילה אבל ראבק! עברו איזה מאתיים שנה, תשנו קצת! מתיחת פנים! תגוונו! אתם רוצים לגרות את הדימיון של הכותבים ונשארים עם אותה פנדה (עתיקה!) מאתיים שנה? אפילו עינת גיוונה, השם ייקום דמה, איך הלכה ככה, כתבה את הסיפור הגאוני הזה שלה ופוף! צוואה עם וועדת פרס קרן-רוטשילד-סטייל מיליון דולר כל שנה.
לפעמים אני חושב שהיא עשתה לנו דווקא, כי אמרו לי שהיא פשוט שנאה את ההוא מכל המדעים, נו, זה עם הדינמיט, אתם יודעים… קיצ קוצ, זה לא הנושא, אתם רואים כמה קל לברוח מנושא כזה פח? מי חושב בכלל על עתיקות? אז מה אם זה מופיע לי, העיר הכי עתיקה בעולם, מול הפרצוף עכשיו? מה? זה אמור לתת לי השראה? אתם בכלל יודעים מה זה השראה? מאיפה זה בא? לאן זה הולך? זה טוב ליהודים בכלל? השם ייקום דמם…
הכי טוב להתעלם מזה, זהו, השנה אני לא אחשוב על זה, השנה אני לא שולח כלום. אתם יודעים שאפילו לשופטים מותר לשלוח? זה הזוי, באמת… אבל הם שולחים את זה לוועדה במקום אחר בעולם, אבל בטח, לא… עזבו, זה לא יכול להיות. כאילו, פתרנו הכל, באמת, למה לחזור אחורה? אני לא מבין! היו תאונות דרכים, קאפוט, פתור, סגור, קטן עלינו. היה מאדים, רצינו ללכת לראות מה הולך שם? הלכנו, חזרנו, אין שם כלום, אבל לפחות עכשיו אנחנו יודעים. היה פעם התחממות גלובלית? עוד מלמדים על זה, מנסים להזכיר את זה, בום! פתור, אין יותר התחממות, גן עדן כאן, אז למה אני מתעצבן?
כי לא נשאר יותר על מה להתעצבן! הכל כזה מסודר ויפה ומושלם ואם היו כותבים על זה סיפור מדע בדיוני לפני שהיו דובי פנדה ורודים הקוראים היו נרדמים, כי מי לעזאזל רוצה לשמוע על אוטופיות? זה חומר של היפים, זה חומר של זקנים שחושבים שהכל אפשר לשפר וכמה נחמד היה אם באוטופיה שלנו יכולנו לבחור את צבע הכוס קפה שלנו בבוקר. רואים? אין אוטופיה! קפה עדיין שותים בכוס זכוכית קטנה, שחור, חזק והערבים עדיין עושים אותו הכי טוב, השם ייקום את דמם ואת דם אחותם, כולם, ביחד, שילכו לחפור איזה בור ולמצוא עוד איזה אתר עתיקות אחד ודי! אולי הפעם ימצאו איזה חייזר, ככה נח לו בעתיקות… עכשיו כמה מכם קוראים את זה ואומרים לעצמם, "שיט בדיוק באתי לכתוב על זה סיפור, זה רעיון מקורי שלי, איך הוא יודע?"
ידעתי, ידעתי, אתם כולכם קופים, גם אני אז מה? איך אפשר לכתוב על משהו עתיק או על עתיקות כשהכל סביבנו כבר כזה? אני ממש מתפתה פשוט לרשום הכל, להגיע לאלף חמש מאות מילה שלהם, על המילה, אפס מאמץ מה שנקרא, ופשוט לשלוח במברק בקוד מורס שייקח להם עד הקיץ הבא לפענח, הרבה אחרי חלוקת הפרס ואז הם יגידו לעצמם, "היה לנו כאן יהלום! פנינה! פטריית כמהין בגודל הטאג' מאהל ולא פענחנו בזמן קוד מורס פשוט!!!" אבל אני כבר אהיה בים, בועט במדוזות לבנות וכחולות וחושב לעצמי איך עם כל הטכנולוגיה הם לא הבינו את הקוד מורס בזמן כי הוא היה כזה… עתיק!
יאללה איזה סיפור, אתם עוקבים? אתם מבינים? אני הרי סתם שורף כאן מילים ומה אתם עושים? ממשיכים לקרוא, נכון? מה אתם לא יודעים איך זה מסתיים? אני צריך ממש להגיד לכם? אתם צריכים רגע לחזור אחורה לספור את המילים כדי לדעת בדיוק מתי זה מסתיים? אמרתי אלף חמש מאות מיל ומילה, אתם סתומים? אתם מפגרים? אתם עתיקים???
אבל נו, בסוף, אני שורף את עצמי, הרי המחשבות שלי לא באמת מעניינות אף אחד, גם לא את אחשוורוש של הדינוזאורים ובטח לא את יושב ראש הוועדה הקוואנטי שלנו שעם כל הטיורינג שדחפו לו בתחת לא מסוגל להוציא הוראה לשנות פנדה ורודה אחת.
העולם הזה רקוב, מגיע לנו לחזור אחורה, לחורבות, לעתיקות, להתחממות הגלובלית כדי שיהיה קונצנזוס. משהו צריך להיות בקונצנזוס אפילו שיהיו כאלו שיכחישו, אפילו שיהיו כאלו שיגידו שהצב שלנו, ביחד עם הארבעה פילים שלו, לא הציל אותנו ברגע האחרון והוא פחות או יותר הצב הכי גיבור בגלקסיה, לא סתם הוא עומד מעל כל אלו כל הדרך למטה, אין על הצב שלנו, ועל עינת, ועל הפנדה ה…אם אני אומר את זה עוד פעם אחת פשוט תכבו את המסך, תעשו לשנינו טובה. רק לי בעצם, אתם לא אמיתיים, חבורת אלקטרונים מתרוממים, למה מי שמכם??? מי נתן את ההוראה? איזה אינטרס היה לכם לבוא פה בחום הזה? בשנה הזו? אחרי ארבע שנים ולדפוק לי עתיקות???
גם אם אני בסוף שולח, כי הרוב בסוף לא שולחים, מתבאסים, כי הרי מה הסיכוי ש…? אבל גם אם כן, גם אם אני בסוף כן שולח ואתם ממש קוראים את זה עד הסוף (די, נו! לא לספור לי מילים! יש עוד קצת, רבאק!) מה הסיכוי שאני זוכה במיליון דולר? אפס! פשוט אפס! כי זה הכל בדמיון שלי ומה שווה הדימיון שלי? כלום, אפילו סיפור על עתיקות אני לא יכול לדמיין, אבל נגיד בכל זאת שיש סיכוי, כן? אז זה כמו הסיכוי ששוב תהיה התחממות גלובלית, אתם מבינים את האבסורד? אין! נגמר! קאפוט! לא תהיה יותר התחממות! מה לא מובן? זה כמו הסיכוי שלי למיליון דולר ולרכב על פנ… תירו בי וזהו, די, אני יורד מהרכבת, באמת יורד מהרכבת.
אני צריך להתרכז בכאן ועכשיו, כבר סוף נובמבר, עוד רגע הדד ליין של ההגשה ומה אני עושה? כותב לעצמי הערות מפגרות שאף אחד, גם אם ישלמו לו, לא יקרא, אז הכי דחוף, כרגע זה לתקן את המזגן האישי שלי, כי בירידה מהרכבת הרגשתי שהמנוע שלו כבר לא סוחב ועברו איזה שנתיים מהטיפול האחרון והתצוגה מראה טמפרטורה נורמלית בחוץ לסוף נובמבר בירושלים, ארבעים וחמש מעלות, אבל אם אני מרגיש טיפה חם זה רק כי המנוע של המזגן שלי כזה עתיק…
פאק! איזה רעיון!