ארבע לפנות בוקר. עליתי לגבעה בצעדים איטיים. השמיים היו תכולים, האוויר היה נעים, אפילו קריר. ההרים האדומים של דרום סיני מתגלים באופק. בחודש האחרון למדתי ליהנות מהשעות האלו. בשבע השמש כבר תצליף בלי רחמים.
ברחבה שבראש הגבעה התארגנו חברי המשלחת בעצלתיים. חלקם עוד בוהים באוויר, מתמתחים. הישראלים נטו לשיחות בוקר, המתנדבים היו יותר מכונסים. מתחת לרשת הצל יוס וצביקה כבר חיממו קפה וישבו שעונים בין ארגזי הציוד, מגלגלים סיגריות.
"איתן!"
הרמתי את הראש. לביא התקרב אלי בצעדים נמרצים. לא יאומן איך האיש זז ככה, בכל שעה ביממה. לביא נראה כמו הסבא שלנו, זקן לבן ומשקפים צהובות- כהות, כובע רחב ומכנסי חאקי גזורות. מעולם לא ראיתי אותו עם מכנסיים ארוכות. גם לא באוניברסיטה.
"מה העניינים?" הוא שאל בלי לעצור לתת לי לענות. "אני רוצה שנתחיל לחפור היום את המדרון המערבי. תיקח אתך חמישה שישה מהמתנדבים, איציק כבר יוריד לך ציוד לשם"
"בטח, אין בעיה", הנהנתי, מנסה להישמע סמכותי ורציני.
לביא כבר התקדם הלאה, צועק פקודות ומחלק צ'פחות למי שנראה לו עייף מידי.
אנשים התחילו להתארגן. צביקה אסף את החברה קבועים שלו, כמה סקנדינביים ארוכי גפיים, והם ירדו לכיוון פינת הסינון. הבנות העמיסו דליים ומכושים.
"איתן! אתם יורדים?"
לביא קרא אלי מרחוק. זקרתי אגודל למעלה, ומיהרתי לתפוס שני חברה שעברו לידי.
"תקראו לעוד שני אנשים" אמרתי להם באנגלית, "אתם תחפרו איתי היום" הם הסתכלו אחד על השני. אחד מהם, ג'ים או ג'ימי, בחור גבוה וצהוב שיער אמר
"אנחנו עם יוס, לא סיימנו לשטוף את החרסים אתמול"
בטח, כולם רוצים להיות עם יוס. איתו צוחקים, מעשנים את החשיש שהוא משיג מהבדווי הזקן. יושבים ומנגנים סביב המדורה בלילות. אני סתם צנון שרוצה להיות פרופסור.
"זה בסדר, ידאגו לזה. בואו איתי, זה לביא ביקש"
הם הצטרפו בלי רצון, וקראו לשני חברים שלהם לבוא אתנו.
מאחורי הג'יפ הבחנתי בג'נה, כאפייה מגולגלת לראשה, עומדת ומתבוננת.
"חכו כאן" אמרתי לבחורים שאיתי, ורצתי אליה.
"הי! מה קורה?"
היא הסתובבה אלי, חיוך קטן עולה על פניה. לא הייתי בטוח אם חיוך של נימוס, או יותר מזה.
"את תצטרפי אלי היום, אוקי? אנחנו מתחילים לחפור באזור חדש"
"אוקי" היא אמרה, בנימה האגבית שלה, שמשגעת אותי.
היום עבר מהר. חפירה חדשה תמיד ריגשה אותי. המעבר מפני השטח התמימים למראה, לעולם התת קרקעי. חשיפת הקרביים של האדמה, רמזים ראשונים לצורות ומתארים. האפשרויות הגלומות.
הקרמיקה הייתה, כצפוי, אחידה. כמו בכל שאר האתר- החרסים המחוספסים וחסרי העידון של מתנחלי ההר. הייתי מלא ציפייה. האתר התמים הזה כבר סיפק כמה הפתעות מעניינות. הרבה גבות הורמו כשהוחלט על משלחת חפירה דווקא כאן, בעריף א נאקה. סתם גבעה בשוליי רכס בצפון סיני. אם לא היוקרה של לביא, הארכיאולוג עטור התהילה, ספק אם המשלחת הייתה יוצאת אל הפועל.
הייתה שעת בין ערביים. השמש נמוכה ורוח נעימה נשבה. סיימתי לעבור עם נעמי על הממצאים היומיים, כשצעקה נשמעה מהקוליס.
"איתן! בוא מהר!"
הסתובבתי. אחד הבחורים עם המברשת בידו, הרים אלי מבט. הוא היה מרוגש בעליל.
צעדתי לעברו במהירות. הוא נשף על העפר שבין הברכיים שלו והבריש בעדינות. משטח אבן חלק בצבץ מתוך האדמה. החריטות על פניו נראו בבירור.
"אתה חושב שזו כתובת?"
התכופפתי והבטתי מטווח אפס. כולם סביבי שתקו, שמעתי נשימות מאחורי, של ג'נה, זיהיתי. דקה ארוכה בחנתי את האבן החלקה. בידיים מרפרפות ליטפתי את מה שנדמה לי כאות ע, בכתב העגול והיפה של התקופה הפרסית.
"תקראו ללביא" אמרתי, בלי להזיז את הראש.
++++++
בערב ישבתי עם לביא באוהל שלו. עששית האירה את המפות והתרשימים שהיו פזורים על הארגז הגדול. הוא הגיש לי קפה שהיה מר מדי. לגמתי מידי פעם בקולניות, כדי לא להעליב אותו. היה קשה שלא להבחין כמה הוא מאושר. כשהוא ראה לראשונה את הכתובת הוא כמעט קפץ משמחה.
"אז מה אתה חושב איתן? לא משהו שציפינו לו"
בלעתי רוק. פרופסור לביא קדמי המהולל שואל אותי לדעתי. מה לעזאזל אני אמור להגיד?
"נראה לי שמוקדם קצת למסקנות, לא? נחכה לדוח המלא, לחשיפת המבנה המרכזי"
"איתן" הוא הישיר אלי מבט, "אתה חייב להפסיק ללכת על ביצים. קודם הפסלונים האלו, עכשיו הכתובת. זה משהו פנטסטי! מעניין אותי לדעת מה אתה חושב"
"טוב, יש לי כל מיני מחשבות" הודיתי
"אני בטוח, דבר!"
כחכחתי בגרון, "אז, קודם כל, שני הפסלונים שמצאנו, נראים כמו צלמיות פריון. בתקופה הכנענית יש המון כאלה, אם אני זוכר נכון"
"כן, ככה זה נראה"
מגוחך היה להזכיר זאת. לביא היה מומחה בעל שם עולמי לפולחן הכנעני. הוא קנה את תהילתו בחשיפת המקדש בתל ע'סול.
"אז מה לכל הרוחות הן עושות פה, באתר יהודי מובהק, עמוק בתוך ימי בית שני? אף אחד לא חלם אפילו על עבודה זרה"
לביא הסתכל עלי, ממתין. לבסוף אמר.
"כנראה שיש עוד דברים שאנחנו צריכים להבין על התקופה"
"בסדר. עכשיו הכתובת, כמובן שנצטרך לחכות לאפיגרפים שיחקרו, זה ייקח הרבה זמן. אבל המילים די ברורות, לדעתי"
"עתיק נפל" אמר לביא.
"עתיק נפל" חזרתי. "אי אפשר לטעות, והאות הזו, למעלה, נראית כמו W, אולי משהו ביוונית?"
"זו לא אות" אמר לביא, בקול מהורהר. "זה סימן. גל כפול, הפוך".
"גל? איזה מין סימן זה?"
לביא לא ענה, במקום זה אמר לי.
"אתה מחר יוצא לחופשה, לא? תנסה קצת לחקור, לראות מה עולה"
"אני לא יודע מאיפה להתחיל" הודיתי.
"עצה שלי, חפש את העתיק הזה" הוא שרבט משהו על פיסת נייר והושיט לי
הצצתי בפתק. מין קוד סודי, Q1432.
"זה מספר סידורי, של קלף ממגילות ים המלח. תתחיל ממנו."
יצאתי אל הלילה הבהיר. ירח כמעט מלא עמד בשמיים. הייתי נמרץ. השאלות גירו את מוחי, העירו אותי. הצללים הארוכים מההרים, הרוח השקטה, פיזרו על הכול תחושת חלום.
הרגליים הוליכו אותי במעלה הגבעה, מצאתי עצמי בחפירה. הסתובבתי בין ערימות העפר, הירח מאיר לי מלמעלה. לפני שהבנתי מה אני עושה, כרעתי על הברכיים. התחלתי לחפור, בידיים, במרכז המבנה החפור למחצה. חפרתי בלהיטות, ציפורני זבו דם. הראש שלי היה ריק ממחשבות, פעלתי על פי מקצב פנימי, בלי לחשוב.
ואז הרגשתי. משהו קשה, חלקלק.
לאורו הלבן של הירח התבוננתי בחפץ שבצבץ מתוך הקרקע
קווי המתאר העדינים נראו בבירור. ישבן נשי עגלגל הזדקר מולי בשובבות.
בידיים רועדות חפרתי מסביב ושחררתי את הפסלון. פוררתי את רגבי העפר שדבקו בו.
טמנתי אותו בכיס וירדתי לאוהל.
++++++
למחרת נסעתי צפונה, לחתונה של בת דודתי.
רק בדרך, באוטובוס, הבנתי שהצלמית נשארה אצלי. שלפתי אותה בהיחבא והתבוננתי. היא הייתה מרהיבה. מגולפת מאבן שיש אדומה, מעוצבת וממורקת ביד אומן. מרשימה הרבה יותר משתי הצלמיות הקודמות שמצאנו באתר, שהוכנו בפשטות, כמה קווים גסים, סמליים.
מיששתי אותה. תחושה חמימה עטפה אותי. הבטתי מהחלון. בחוץ המדבר נסוג לאט בפני הארץ הנושבת.
קול ניקר לי בראש. מה לכל הרוחות אני עושה?
מילא לחפור כך באמצע הלילה, בלי רישום ובלי סדר, כבר זה היה מנוגד לכל אמת מידה של המקצוע. אבל לקחת לעצמי את הצלמית? מה חשבתי? זה הרי עבירה פלילית! אם יגלה מישהו שלקחתי ממצא מחפירה, כל העתיד שלי יימחק.
אז למה לא יכולתי להביא את עצמי להיפרד מהצלמית?
נשארתי בירושלים לשבת. בערב הלכתי עם אבא לבית הכנסת. שנים שלא פקדתי אותו. בזמן התפילה דפדפתי בתנך. חיפשתי בספר דניאל, נביא האפוקליפסה מימי בית שני. החזיונות שלו הפכו בראשי לתמונות מעוותות. חיות נוראות, מעוותות.
"עתיק יומין יתיב… לבושה כתלג חיוור…"
הרמתי את הראש אל קיר המזרח. שני אריות מחזיקים בכתר.
"עתיק יומין…" מלמלתי… "עתיק נפל.."
אכלנו בשקט את סעודת השבת. אבא נאנח, הזכיר את החתונה של בת דודתי.
"אם רק אמא הייתה מספיקה לראות אותך חתן.."
לא אמרתי כלום. ומה יכולתי לספר? שהבן שלו, הנכד של רב אריה קלמן העילוי, מאוהב בגויה?
שכבתי לישון כשאני ממשש את הצלמית בידיי. חלמתי על ארץ מדברית רחוקה, עצים יבשים היו שם וילד שהלך אחרי וביקש, מים, מים. ואני לא ידעתי איך אוכל לעזור לו.
++++++
בספריה הלאומית הייתי צריך לחכות כמעט שעתיים עד שכל מיני עניינים פקידותיים ייפתרו.
"יש לך קשרים טובים, חוקרים מחכים כאן חודשים לשבת על מגילות" אמרה לי ביובש הספרנית, והוליכה אותי במסדרון ארוך לעמדה.
ישבתי מול פיסת המגילה הקרועה, Q1435
עברתי קודם על כתבי העת והמאמרים. המגילה הזו כמעט לא נחקרה. שני חוקרים הציעו קריאה של הטקסט, בגרסה כמעט זהה.
הכתב, האפייני לסופרים מהמאה השלישית לפני הספירה היה יפהפה. כל אחד ברחוב היה יכול לקרוא את המילים. זה היה טקסט מזמורי.
"()..א הללו עתיקה כי תשמע קול תחינה
(…) ויגל עמה סלה
תבואתה ותר(?)א עין מלכתה
….{תר}ום קרנה ותושיעה עמ(ה)
וירמו כל מלאכי עליון
{ויאמ}רו כל איש ישראל
כי עתיק נפל המה ראו מעשי שכינה"
"עתיק נפל… עתיק נפל…" בדיוק כמו בכתובת שמצאנו. עתיק יומין מספר דניאל.. מלמלתי את המילים.. ומה או מי זה עתיקה? את מי היללו האנשים שכתבו את המזמור הזה? מי הטובים ומי הרעים? הרגשתי שאני על סף משהו, רעיון או הבנה, אבל לא ידעתי מה.
אחרי שעה ארוכה התעייפתי. נשענתי אחור ונאנחתי ארוכות. בזווית העין ראיתי את הספרנית מתקרבת אלי, היא רוצה לסלק אותי כבר, מן הסתם. בהיתי המגילה. ואז זה קרה. הקלף, מתחת לזכוכית העבה, כמו הפך ממשי יותר. תלת ממדי.
התקרבתי עד כדי סנטימטרים ספורים מהמילים. זה היה מול העיניים שלי, לעזאזל, איך לא ראיתי את זה עד עכשיו?
זו לא הייתה א, בשורה הראשונה. הקרע חתך את הסימן לאורכו. זו לא הייתה אף אות מהאלף בית. זה היה סימן.
הוצאתי מהתרמיל את הדף עליו העתקתי את הכתובת מהאתר.
אותו הסימן.
גל כפול, הפוך.
++++++
מצאתי את בני בדשא של בניין ג, כמה חברה עם חולצות פתוחות ושיער ארוך למדי ישבו שם וצחקו.
"איתן! נמאס לך מסיני? חזרת למאה העשרים?"
התחבקנו בחום. שמחתי על שהוא שמח בי.
"אני רואה שהאוניברסיטה השתנתה כשלא הייתי כאן" זקרתי סנטר לכיוון חבריו על הדשא.
"העולם השתנה. יאללה, בוא נשב. אני מכיר אותך מספיק לדעת שלא סתם קפצת לומר שלום"
ישבנו בקפיטריה הקטנה בקומה של מדעי הרוח. הכוס מולי נשארה מלאה בקפה שהלך והפך פושר. בני, מבטו דרוך, הקשיב לי בריכוז. הייתי נרגש ודיברתי בבלבול.
"תירגע, איתן. תנשום. עכשיו תסביר לי שוב, לאט"
חזרתי על עיקרי הדברים. הכתובת, הגל הכפול, הצלמיות. Q1435 עם הטקסט המוזר והסימן בשוליו.
"ומה אתה חושב? לאן כל הדברים האלו מוליכים?"
"אני לא יודע" אמרתי. "יש פה סיפור של פולחן. והפולחן הזה מוקדש לדמות נקבית. אלוהות נקבית"
"אבל זה נראה די ברור, בעצם. 'הללו עתיקה' הם מהללים את עתיקה. האלה עתיקה"
"אולי. אבל מאיפה היא הגיעה? אף פעם לא פגשתי המילה הזו"
"יש משהו, בפיוט של הארי הקדוש, עתיקה קדישה או משהו כזה"
"אבל זה אלף וחמש מאות שנה מאוחר יותר" אמרתי. "האתר הוא מהתקופה החשמונאית לכל המאוחר"
"יש גם בחז"ל, אלוהות נקבית" בני קימט את מצחו, "השכינה, כנסת ישראל וכאלה.. לא?"
"זה עדיין מאות שנים בעתיד. ואני לא חושב שזה אותו דבר.."
בחשתי בקפה הקר, מוחי רץ בפראות.
"אבל שמע" התעוררתי פתאום "יכול להיות שמצאנו את החוליה החסרה. יש לנו אלוהות נקבית בעולם הפגני, הכנעני. בעבודה הזרה שישראל עבדו. וזה חוזר איכשהו, בצורה ממותנת בספרות חזל, בתורת הקבלה"
"ובאמצע" אמר בני, "אלף שנים של שלטון יחיד. האל הזכר של התנ"ך"
"אז אולי האנשים שם, בעריף א נאקה, ומי שכתב את המגילה, הם מאלו ששימרו את הגחלת. הם היו אנוסים, עבדו את האל כמו כל העם כלפי חוץ, ובסתר-"
"-סגדו לעתיקה, האלה הסודית" השלים בני בקול שקט ומלא דרמה.
פרצנו בצחוק.
בחוץ, לפני שנפרדנו, אמר לי בני
"יש איזו מישהי, היא מסתובבת פה לא מעט. חוקרת, משונה מאוד. אולי תדבר איתה"
"חוקרת? מה?"
"אני לא יודע כל כך להסביר. היא מהחוג למקרא, לא נתנו לה קביעות. יש לה רעיונות מוזרים מידי, והיא גם, איך לומר, לוחמנית כזו. חפש אותה. שמה יסכה"
"טוב בני, אולי. תודה" חיבקתי אותו. "ניפגש במילואים בנובמבר?"
"נעה אמורה ללדת, אז נראה"
הבטתי בו כשהוא התרחק ונכנס בחזרה לבניין. רוח חמה של סוף הקיץ הרקידה עלים סביב הדשא. הוצאתי את הצלמית מהכיס ומיששתי אותה, קרוב לחזה. "עתיק נפל" מלמלתי. המילים הסתומות השפיעו עליי בצורה לא מובנת. חום נעים התפשט לי בבטן, תחושת כמיהה חזקה, אלימה כמעט, תקפה אותי.
התיישבתי על אבן גדולה, מתנשף בכבדות.
++++++
הייתה שעת ערב, לא רציתי לחזור לבית, לצערו השקט של אבי. שוטטתי ברחובות ירושלים, נכנס אל בין הסמטאות שמאחורי השוק.
שער אבן מעוטר משך את ליבי.
מעל הפתח אמר שלט צנוע: "ישיבת המקובלים כיסא השמיים"
נכנסתי. שניים או שלושה אנשים, רזים ומזוקנים, היו ישובים בקיטון הקטן. רוכנים מעל ספרים וממלמלים בקול. הקירות היו מכוסים בספרים, מרצפה עד תקרה. דקה ארוכה חיפשתי בעיניי. לבסוף ניגשתי ושלפתי את ספר שער הגלגולים לר' חיים ויטאל, והתיישבתי בפינה.
דפדפתי, לא הייתי בטוח מה אני מחפש. הייתה לי היכרות שטחית עם קבלת האר"י, אבל שטף המילים והביטויים הסתומים היו מעל לכוחי.
הנה, בחנתי את הכתוב.
"סוד אדם קדמון נכלל מאור פנימי ומקיף משעה שעתיק יומין יורד ויושב על כיסאו"
דפדפתי הלאה
"ועתיקה קדישה נסבת ומתאחדת עם עתיק יומין בחינת כתר העליון. ולהיות חד יורד וחד עולה, בחינת עייל ונפיק"
הרמתי את ראשי. עתיקה ועתיק. אחד עולה ואחת יורדת.
אדם ישיש נכנס בצעדים איטיים לחדר. הנוכחים, כל אחד במקומו, קמו לכבודו. הוא חייך רפות והסתובב, התקדם לשבת. ואז הוא ראה אותי. החיוך קפא על פניו
מבטו אמר פחד וגועל
"שיקוץ! טמא! לך, לך מפה!"
האדמתי כולי, מיששתי את ראשי, הכובע היה שם. מה הוא רוצה ממני?
שאר הנוכחים הסתכלו עלי, ספק במבוכה ספק בתוכחה
"מה לך פה?" הזקן המשיך, מתקדם לכיווני ודופק על השולחן "לך! שיקוץ!"
סגרתי את הספר ונמלטתי מהמקום.
++++++
דוקטור יסכה אלימלך התגוררה בבית שקט בשכונת קוממיות. מבטה היה עצור כשפתחה לי בשעת בוקר את הדלת. הסברתי לה את מטרת בואי, כשאני עומד במפתן.
"בוא, תיכנס" אמרה לבסוף. היא נראתה בשנות החמישים המוקדמות לחייה. לבושה בשמלה פרחונית ארוכה, שרשרת זהב, יחפה. הדירה הייתה פשוטה וצנועה, מוארת באור ירושלמי בהיר. צעדתי אחריה למרפסת הקטנה, דרך חדר המגורים. לא היה סימן לבעל או ילדים. על אצטבה גבוהה עמד מין פסל, אפריקאי משהו, מגולף בעץ כהה. פני אדם, לא ברור אם איש או אישה, ופיו פתוח בזעקה.
היא מזגה לי מים קרים, ציפורים צייצו סביבנו בעלוות העצים.
"איך הגעת אלי?"
הזכרתי את בני, ואת אורית מהחוג להיסטוריה, שעזרה לי למצוא את הכתובת. היא לא הגיבה למשמע השמות. רק כשאמרתי את שמו של לביא משהו זע בפניה.
"הלכת לאיבוד במחקר שלך. הגעת עד למפתן הדלת. באת אלי שאכניס אותך פנימה"
היא קבעה עובדה, לא שאלה.
"אני מאמין שמצאנו רמזים לכת יהודית, שעבדה אלוהות נשית, פגנית, בתקופת הבית השני. אין בספרות שום רמז או אזכור למשהו כזה. יזרקו אותי מכל המדרגות."
"אז באת לזו שכבר זרקו מכל המדרגות" היא חייכה חיוך קר. "אבל יש לי את הרושם, שלא מחקר אקדמי יש כאן, נכון?"
התבוננתי בה באלם. מה אני עושה כאן, בעצם? ידי נשלחה מוכנית לכיוון הכיס. עצרתי את עצמי בקושי מלשלוף את הצלמית.
"באת לקבל תשובות גדולות הרבה יותר. אתה כאן כי אתה שואף למשהו, מתפלל למשהו, ואתה מבקש לדעת מהו הדבר הזה"
יכול להיות שהשרשרת על צווארה זהרה? היא לפתע נדמתה לי כבת בלי גיל, צעירה מאוד אבל רבת שנים. תשוקה עמומה פעמה בי.
"אלוהים בראו את האדם בצלמו. זכר ונקבה. אלוהים זכר ואלוהים נקבה"
היא דיברה בקול שקט, חולמני.
"האלוהים הזכר הוא השמיים. האלוהים הנקבה היא הארץ. שמות רבים היו לה. ענת ועשתורת. אלה ואשרה. נינטו והרה. אבל אני מעדיפה לקרוא לה בשם שאבותינו ראו לה"
"עתיקה" לחשתי.
"עתיקה" היא חזרה אחריי. "כשהקדמונים עבדו אותה, הם התחברו להיגיון של הבריאה. האל הזכר, עתיק, היה רחוק למעלה, מנתב את ההיגיון הקוסמי, בורא במחשבתו את המציאות. אבל עתיקה, היא שנתנה חיים לבריות, ממנה הגיע כוח החיים והמוות, הלידה והתשוקה. ההרס והבנייה"
"אז מה קרה?" שאלתי, מוקסם מאופן הדיבור שלה, לא פחות מן המילים שאמרה.
"האל הזכר רצה יותר. הוא רצה לשלוט, רצה שיסגדו לו. הוא בחר באדם שהיה מספיק עוצמתי להביא בשורה, לשנות את מהלך ההיסטוריה. האדם העוצמתי ביותר שחי על האדמה"
"אברהם" אמרתי.
"נכון. אברהם הביא את בשורת האל הזכר לעולם. האל האחד. עמו, ישראל קיבלו את מרותו של האל, אבל לא יכלו להניח לדרך הקדומה. הם נמשכו, שוב ושוב, לעבודת האלה. לעתיקה"
"זה לא מופיע במקרא" הקשיתי.
"תפתח תנ"ך. בני ישראל חוטאים שוב ושוב. עבודה זרה. לפעמים לבעל, לפעמים אלוהי נכר אחרים. אבל הכעס של אלוהים מתעורר הכי חזק כשהם פונים לעתיקה. תקרא את הושע. אפשר להשתגע מהזעם שם"
היא הדליקה סיגריה, שאפה ארוכות, והמשיכה. "העורכים של התנך מחקו את עתיקה, השכיחו אותה. אבל אי אפשר למחוק לגמרי אמונות של בני אדם. תמיד תהיה תורה שבעל פה."
"והיום, מה?"
"שמעת על המושג פמיניזם?"
לא ידעתי, התנצלתי, אם כי הביטוי צלצל לי מוכר.
פמיניזם משמעותו שחרור האישה, הסבירה. בכל העולם כבר התקדמו מזמן, ופה בארץ, עוד תקועים בעבר.
ואז הוסיפה, "אבל מה, דווקא אצלנו, מנהיגה אישה!"
"גולדה?" גיחכתי, "היא סתם הייתה פשרה, בין רבין ואלון"
"פשרה? לא, לא. יש בעולם תהליכים יותר חזקים מהפוליטיקה המפלגתית שלכם. פעם היו לנו מנהיגות, דבורה הנביאה, מרים בת עמרם. אלפיים וחמש מאות שנים הגברים דחקו את הנשים לצד. ומה הם הביאו עלינו? מלחמות, אסונות".
הלהט בדבריה הפך אותה יפה מאוד. היא שוב סובבה אלי את פניה, כמעט לתוך העיניים
"תור חדש יורד לעולם. אנחנו צריכים להשתמש בידע של הקדמונים, הם הטמינו אותו בכתובים ובחפצים, בטקסים ובמזמורים. אנחנו צריכים ללמוד מחדש את הידע הזה. התפקיד שלנו הוא להחזיר את העולם לשיווי המשקל הנכון. להעלות את עתיקה, לשאוב מכוחה, ולהניח סוף סוף לעתיק"
ישבנו ושתקנו רגעים ארוכים. התבוננתי בירגזי צעיר שקיפץ על ענף אורן זקן, מכריז בעוז על נחלתו.
"איך עושים את זה?" שאלתי לבסוף.
"אם אתה רוצה, אתה מוזמן לראות בעצמך"
נימת קולה השתנתה, הייתה מפויסת יותר. הרמתי אליה את המבט בשאלה.
"אני לא אמורה לעשות את זה, אבל ליבי אומר לי שאתה בסדר"
היא לקחה נשימה ארוכה והמשיכה. "בליל מולד הירח הקרוב יש טקס, פולחן. בפסגת הר כמון. תבוא, תאמר שאני הזמנתי אותך"
"אני אבוא" אמרתי. היא ליוותה אותי לדלת. פתאום קלטתי, התליון על שרשרת הזהב שעל החזה שלה, הסמל מהכתובת. שאלתי אותה על התליון.
"סימן של עתיקה. אנחנו חושבים שכשמאמינים היו נפגשים הם היו מסמנים זה לזה את הסימן, להזדהות כמאמינים.
"גל כפול, הפוך"
היא צחקה. "איזה גל בראשך. שדיים".
++++++
אחר הצהרים נפלטתי בצומת הרוחות. אויר כבד עמד, השמש ליהטה.
אף מכונית לא נראתה שעה ארוכה, התיישבתי על הקרקע, ידיי ממששות את הצלמית. האצבעות כבר הכירו אותה על בוריה, כל קימור ובליטה.
צל גדול עבר מעלי. הרמתי את ראשי. עזנייה ענקית דאתה מעל במלכותיות. עקבתי אחריה במבטי עד שנעלמה מהעין.
שאפתי את ריח המדבר. עצמתי את העיניים.
לפתע הכול השתנה. המציאות סביבי הייתה חיה, כמעט נושמת. הרגשתי את המדבר.
הרגשתי את כובד השנים של אבני הצור המעוותים, את העקשנות השקטה של שורשי הרתמים. יכולתי לחוש בחיים הרומשים באדמה, הנמלים, החיפושיות. הזוחלים הנעים לאיתם באפלה, המכרסמים הקטנים, נצמדים למחילותיהם ברטט. הציפורים הקטנות, עומדות דוממות על ענפי השיטים. חשתי את צעדי הנמר, את אימת הטורף, שזכרונו שרה כל הכול. הנוכחות שלהם הקיפה אותי, מילאה אותי.
הבנה נוראה חלחלה בי. כמה הכול חי ופועם, מחובר ומשתנה. וגם אני חלק. איך הייתי עיוור כל כך?
פקחתי את עיניי. מולי, במרחק, עמד צבי מדבר והביט בי באלם, מוכן לזנק למנוסה.
לאט, הרמתי את ידי, והחוויתי צורה באוויר. גל הפוך, שדיי אישה, זרימת המים ונשיבת הרוח.
הצבי התקרב אלי בצעדים מדודים. ואז, הוריד את צווארו הארוך ונגע עם פיו באדמה.
הבטנו אחד בשני. הבנתי את הצבי. הייתי הצבי.
טרטור רחוק נשמע, מכונית מתקרבת. בבת אחת הכול נגוז. הצבי דילג ונעלם ואני, התרוממתי לכביש והרמתי את ידי.
++++++
ג'יפ צבאי הוריד אותי בחושך בעריף א- נאקה. במחנה האוהלים הקטן האווירה הייתה שמחה. צלילי קוביות שש-בש, וריח עשן ריחני. הסתובבתי בין האוהלים, לביא לא נראה בשום מקום. לבסוף מצאתי את יוס שסיפר לי שלביא נעלם מאז ליל שבת. נסע עם הממצאים ומאז לא שומעים ממנו. הוא, כלומר יוס, נשאר לבד לנהל את החפירה, שהפכה מרגע לרגע דומה יותר לקייטנת קיץ ופחות למחקר שדה חמור סבר.
לא נראה שכל זה הפריע לו יותר מידי.
התיישבתי בפינת המדורה הקטנה. שלושה או ארבעה מהמתנדבים היו שם. אחד מהם, שקראנו לו ישו, על שם השיער הבלונדיני הארוך שלו, ניגן על הגיטרה. הניגון היה מהפנט, כאילו הגיע ממקום רחוק, מעבר לעולם. עצמתי עיניים, נישא על גבי הצלילים.
"הי!"
הרמתי את הראש, כמו מתעורר מחלום. ג'נה ישבה לידי. יכולתי להריח את הסבון מהשיער הרחוץ שלה.
"הי, מה שלומך?" חייכתי אליה. בדרך כלל הייתי לחוץ כשדיברתי אתה, מגמגם. אבל עכשיו איכשהו, חשתי ביטחון, כאילו ציפיתי אני לה, בעצם.
"אני אוהבת לשבת ליד האש. זה מזכיר לי את הילדות שלי"
האנגלית שלה הייתה מושלמת, יפיפייה, עם המבטא הנורווגי הגרוני.
"בכל שנה, בדצמבר, היינו מדליקים מדורה גדולה בחצר של סבתא שלי. חג היול, קוראים לזה אצלנו. היה לנו מנהג כזה, לזרוק בובות קטנות לאש, בובות שאחותי ואני היינו מכינות מצמר עיזים וקליפות עץ. מוזר, לא?"
"גם לנו לא חסרים מנהגים מוזרים" חייכתי אליה.
הבטנו שנינו בגחלים המהבהבות, חומר הופך לאנרגיה.
היא הרימה את ראשה לשמיים. "העשרים ושתים לספטמבר היום. מתחילה התקופה החשוכה"
לקח לי רגע להבין על מה היא מדברת, יום השוויון הסתווי.
"אבל אצלכם כאן יש מספיק אור. לכן אני אוהבת כל כך להיות פה. אצלנו החורף מביא אתו חושך אמתי"
פניתי אליה. האש, השתקפות מהמדורה, ריצדה בעיניים שלה. הרגשתי כאילו אני בתוך חלום, המרחב סביבי היה אינסופי. הרגשתי את השמיים השחורים והכבדים של סיני, מתחילים בקצה האף שלי ונמשכים עד לכוכבים. שמעתי את הצלילים של הגיטרה מבפנים, כאילו נוגנו בתוך החזה שלי.
לקחתי את היד של גנה, וישבנו כך, מחזיקים ידיים.
++++++
התעוררתי הלום. כאב נורא דפק בראשי. פקחתי עיניים והתבוננתי סביב. השעה הייתה שעת בוקר, השמש בחוץ כבר האירה בעוז. למה לעזאזל לא העירו אותי. התרוממתי, הראש פועם בחוזקה עם כל תזוזה. הייתי ישוב על מזרון, מתחת לאוג קוצני גדול שנשען על הסלעים. הרמתי את הראש בזהירות, ובהיתי בחוסר הבנה סביבי.
הייתי כמאה מטר מאחורי המחנה, נסתר על ידי מדרגת הסלע. זבובים טורדניים טיילו לי על הידיים.
רצף של מראות מדהימים קפצו לי לראש.
צבטתי את עצמי, ממצמץ. איזה מין חלום חלמתי?
תמונה הבהבה לי בזיכרון. ג'נה, שוכבת ערומה, פסוקת ידיים, ומעגל של אש סביבה
אני הזיתי? מה קרה בלילה?
באמת כרעתי ברך לפני גנה, פי מנשק את האדמה?
התמונות רטטו לי בראש, נוגעות ולא נוגעות. אבל משהו בהם היה מוחשי ביותר.
שלחתי יד מהירה לפה שלי, רגבי אדמה היו דבוקים לשפתיים הסדוקות שלי. בהיתי באוויר בפה פעור. כל זה היה גדול מכפי שיכלתי לשאת.
לפתע נרתעתי, נזכר בדבר מה. פשפשתי בתנועות אלימות בכיסי המכנסיים שלי, הכיסים האחוריים, זרקתי את השמיכה לצד. ליבי החל לפעום במהירות.
לא, לא, זה לא יכול להיות.
קמתי ורצתי כאחוז אמוק לעבר האוהלים, פרצתי בסערה לאוהל שלי, הפכתי וניערתי את התרמיל שלי, שופך את כל תוכנו על המיטה. מסכסך בידיים רועדות את החפצים והבגדים. המשכתי כך שעה ארוכה, אבל הידיעה כבר אחזה בי.
הצלמית איננה.
רצתי אל מחוץ לאוהל, כמעט והתנגשתי ביוס.
"איתן! סוף סוף, איפה היית? צריך לסגור את החרסים של הדרומית"
ואז עצר ובחן אותי, חיוך התפשט על פניו.
"אז עשית את זה בסוף, הא? ממזר. השגת את הנורווגית שלך"
מלמלתי משהו בתשובה, וביקשתי שיעלה אותי לגבעה.
"בטח, רק שים על עצמך איזו חולצה" קרץ יוס.
כל אותו היום נעתי כמשוגע. ג'נה לא נראתה בשום מקום. גם לביא עוד לא יצר קשר. סבבתי כמו נמר מורעב סביב הרשת הקטנה שתחתיה היו מונחים במסודר ארגזים עם החרסים מהחפירה. אבל שום צלמית לא הייתה שם. שום דבר פועם. רק אדמה שרופה ועקרה.
++++++
מולד הירח יצא בלילה השני של ראש השנה. יצאתי לחופשת חג לבית, ונסעתי לגליל לעת ערב. ידעתי שהדבר מצער את אבא, אבל כוח פנימי דחף אותי. לא ידעתי מה אני מחפש.
מאז הלילה עם ג'נה הסתובבתי כאבל. הייתי משוטט בשטח החפירה באפס מעשה. ישבתי שעות על סלע גדול, מתבונן בעפרוני המדבר ובשחורי הזנב מקפצים בזהירות אל פירורי הלחם שזרקתי להם. התיידדתי עם הבדווי הזקן שהיה עולה עם העיזים שלו אל המחנה. הוא שאמר לי, ערב היציאה לחופשה
"אל חאד'ר מא ימנאש אלקאדר". לא תוכל לברוח מהגורל שלך.
"אישנאללה" אמרתי, והוא רק חייך את חיוכו חסר השיניים.
הגעתי להר כמון עם אור אחרון. עליתי ברגל בשביל העפר את העלייה הארוכה. שנה חדשה, חשבתי, מה אני מחפש, לאן מועדות פניי?
השמש הייתה כתומה ורוח ערב נשבה כשראיתי מרחוק את ההתקהלות. רחבת עפר גדולה ועץ אלה ענקי במרכזה. אנשים. בגדים לבנים, מדורה גדולה. לא הספקתי להבחין בעוד פרטים כשהבחנתי ביסכה מתקדמת אלי בצעדים גדולים. שתי נשים התקרבו מאחוריה, גם הן כמו כולם, בבגדים לבנים. הרמתי את היד לברכה.
היא נעמדה מולי, הפנים שלה היו קשות
"למה באת?"
"את.. כלומר.."
"היית צריך להביא לנו חפץ מקודש. איפה הוא? הוא לא עליך!"
המילים נעתקו מפי.
"את מתכוונת… הצלמית?"
"איך עשית את זה??" קולה עלה בצרידות, היא כמעט בוכה, הבנתי. "איפה החפץ המקודש? היית אמור להביא אותו"
"אני לא יודע" הודיתי, "איבדתי אותו"
"מי לקח אותו?" היא רשפה "דבר!"
"אני.. אני חושב, מישהי שהיית איתי במשלחת, נורווגית"
נדמה היה לי שהוקל לה. היא התעלמה ממני ונפנתה לאחור, לחברותיה. הן דיברו בקולות מהוסים, מילים בודדות הגיעו לאוזניי. 'נכשל', 'המכשפות מהצפון', 'קורבן'.
אחת מחברותיה, גבוהה ושחורת שיער, הסתובבה אלי. "מוטב שתלך", היא אמרה.
הן התקדמו לעבר ההתקהלות. הלכתי לאט כשהשמיים משחירים מעלי. אחרי מרחק מה, נעצרתי והסתובבתי. המדורה הייתה גדולה מאוד, פצפוצים נשמעו ממנה. האנשים, גברים ונשים לבושים גלימות לבנות, נעו במעגל איטי. קבוצה קטנה יצאה מאחורי קבוצת עצים והתקדמה למעגל. אימצתי את עיני. היו שם אישה שנראית כורעת ללדת, שני דמויות תמכו בה מהצדדים. קול שירה גרונית נשמע הולך ומתגבר. הלמות תופים.
מבטי נמשך למדורה. הייתי כחולם. האש בערה בצבע אדום עז. הלמות ליבי השתלבו עם הד התופים מהמעגל. בהיתי באש כמהופנט. דימיתי לראות בה צורה, כמין חיה גדולה ולשונות יוצאים ממנה.
ניתקתי את עצמי מהמחזה והתחלתי לרוץ למטה.
++++++
חזרתי לעריף א נאקה במרץ מחודש. בהיעדרו של לביא הייתי אחראי על כל האתר, והעבודה הייתה רבה. פיגרנו אחרי לוח הזמנים, והמטרה שלי הייתה להצליח לחשוף את הרצפה בכל המבנה המרכזי עד לסיום המשלחת, בסוף אוקטובר. עבדתי קשה, ברצינות, ובערבים הייתי יושב על דוח החפירה עד שהייתי מתמוטט בעייפות על המזרן, כשקולות הצחוק מהמדורה נשמעים כמו מעולם אחר.
כל מה שהדחקתי בשעות הערות היה בא אלי בלילה. השינה שלי הייתה מסוכסכת, הייתי מתעורר באמצע הלילה מבוהל, קרעי חלומות טרופים מהבהבים בראשי. ג'נה ועיניה ירוקות, יסכה משליכה נערה לתוך האש. ישישים לבני זקן דוחפים ומקללים אותי, מצליפים בי במטות עץ ארוכים.
ערב יום הכיפורים, ישבתי באוהל עם יוס, לסיכום ביניים. מראש לא חשבתי לצום, אבל עם רדת הערב לא הצלחתי לאכול.
"נו, איתן, אתה עושה חשבון נפש?" צחק אלי. "על מה אתה חושב כל כך הרבה? על הנורווגית שלך?"
"אני יכול לשאול אותך משהו, יוס?" אמרתי, "אתה חושב שיש משמעות לכך שיש לנו ראש ממשלה אישה? כלומר, יכול להיות שאם נשים יהיו מנהיגות, פחות מלחמות יתרחשו?"
הוא הביט בי, מופתע.
"האמת שכן, אתה יודע?" הוא דיבר בהיסוס מה. "כלומר, תביט בנו. עם המצרים כבר לא תהיה לנו מלחמה, זה די ברור. תראה כמה שקט כאן. אולי הגיע באמת הזמן, אחרי עשרים וחמש שנים עקובות מדם"
לא הכרתי את הפרטים, אבל ידעתי שיוס לחם בקרבות קשים נגד מחבלים בבקעת הירדן, כשהיה מ"מ בנחל המוצנח.
"ואתה חושב שכל זה קשור לגברים ולנשים?" התעקשתי
"לא יודע, אולי. בכל זאת, להבדיל מאבי, אמא שלי לא הפליקה לי כמעט אף פעם, נכון?"
בלילה הוצאתי את המזרון אל מחוץ לאוהל. שכבתי והבטתי בכוכבים. קבוצות הכוכבים של החורף, הצייד והכלב, זרחו בזה אחר זה מעל להרי הגרניט, בקצב האיטי והעיקש שלהם. שביל החלב חתך את השמיים באור חיוור וקפוא. ריקנות שלווה עטפה אותי, סוף סוף.
למחרת שרתה אוירה רגועה כזו במחנה, שהדי הפיצוצים לא חדרו לתודעתנו. כשהמטוסים התחילו לעבור מעלינו ביעפים נמוכים כבר ברור היה שמשהו קורה. רק לקראת ערב, קומנדקר צבאי עצר בחריקת בלמים וקצין מבוהל יצא בידיים מנפנפות וצעק שפרצה מלחמה.
בבוקר הגיעה משאית לפנות את המתנדבים, ואני ירדתי עם יוס לכיוון התעלה, לחפש את היחידות שלנו.
++++++
לקראת סוף המלחמה פגשתי את לביא.
זה היה בקצר נועימה, במטה האוגדה, ואני חיפשתי קצין תובלה בניסיון להשיג דרך לקדם את הפלוגה שלי דרומה.
פתאום ראיתי אותו. בהתחלה לא זיהיתי אותו, עם המדים המאובקים ומשקפי הטנקיסטים על מצח.
"לביא?" שאלתי, מופתע.
"אה, איתן" הוא נראה פזור דעת, הבחנתי שבזקן שלו היו תקועים זרדים קטנים. "איבדת את זה, מה?"
"על מה אתה מדבר?" שאלתי, מבולבל. כל האירועים מהחפירה נמוגו בזיכרוני תחת אש המלחמה.
"הצלמית. היינו קרובים" הוא נאנח. "עתיקה מתעוררת. כוחות רבים מושכים אותה, מנצלים את העוצמה שלה. אבל" הוא החווה בידו על סביבתנו, הטנקים והחיילים המתרוצצים, "בינתיים נכשלנו"
"מה זאת אומרת נכשלנו?" שאלתי באימה
"יש יותר מידי אנשים, חזקים לעין שיעור, שעובדים את עתיק. הם יונקים מכוחו. הם לא ייתנו לנו לנצח כל כך בקלות"
"אתה מתכוון למלחמה? זה בגלל עתיק?"
"הכול קשור לעתיק. ולעתיקה" הוא אמר. "אבל עתיק נופל, ועתיקה מתעוררת. ייקח זמן, בסוף יהיה בסדר"
"ומה עם יסכה?" צעקתי, מנסה לגבור על שאון הטנקים שעברו בסמוך.
"יסכה? אנחנו פועלים בדרכים שונות" הוא השיב בצעקה משלו, "להשיג מטרה משותפת"
צווחה נוראה נשמעה. נרתעתי בבהלה, זו אזעקה, קלטתי. הפגזה.
הוא שם את ידו על כתפי, כאילו לא שמע את האזעקה
"איתן, אתה בחור מוכשר, אני רוצה אותך איתי. אחרי שייגמר פה הבלאגן נרד לחפור בכונת'ילת עג'רוד. אנחנו חייבים להשיג עוד חפצי עוצמה כאלו, עוד ידע!"
הוא הביט בי, טירוף קל בעיניו, מתעלם מקולות הפיצוץ. התנתקתי מאחיזתו והתחלתי לרוץ בכל כוחי.
"תתפוס מחסה!!" צעקתי לאחור וזינקתי בשארית כוחי לתוך שורת השוחות. פיצוץ נורא מאחורי.
הגיהינום של ההפגזה התלקח בעוז. עוד ועוד פיצוצים נשמעו, קרובים כל כך עד שחישבתי להתחרש, צעקות וקריאות קלושות, ומתחת לכול, הצליל המזוויע, עליית וירידת הסירנה.
הרמתי את הראש מעל למחפורת, ידי מסוככות על הראש. מצמצתי, המחזה היה בלתי נתפס.
המשטח כולו היה מלא בפטריות עשן וענני אבק, פגזים המשיכו ליפול בכל המקום. כלי רכב כבדים עלו באש. לביא, דמותו כפופה ונחושה, כמו גמד מאגדה ישנה, צעד בסך. הבטתי בו משתאה, הוא הלך והתרחק, עד שלפתע נעלם.
התנשפתי בעוז, חזי עולה וירד בכבדות. עתיק נפל, שיננתי לעצמי, והורדתי חזרה את הראש אל מתחת למחסה.