"אמא שלי לא משחררת ואני לא יודעת מה לעשות." אמרה זיו בקול רם והתחילה לבכות.
היא כיוונה את זרם המים החמים והניחה לו לשטוף את הפנים המיוזעות שלה, ואחר כך את שאר הגוף. המים היו חמים מדי, כמו שהיא אהבה, וחדר האמבטיה הקטן היה אפוף אדים. היא בקושי הצליחה לראות את עצמה.
אבא שלה לא היה בבית, מאז האירוע הוא מצא כל מיני סיבות ותירוצים למה לא להיות בבית. בשבוע האחרון התירוץ היה דוחות כספיים שהוא עזר להכין במזכירות. איתי נשאר במעונות של האוניברסיטה למרות שמועדי ב כבר הסתיימו. ארבל היה בצבא. זיו שנאה אותו מאז שהתגייס והיא תמשיך לשנוא אותו עד שישתחרר, לא כולל חופשות מיוחדות וחמשושים. היא הייתה מסוגלת לשנוא את ארבל רק כשהוא היה מחוץ לבית.
אבל הבית לא היה ריק. אמא של זיו הייתה בו.
זיו התנגבה היטב והתלבשה. החום של הבקעה החל לחבוט בה בזמן שהסתרקה מול המראה המטושטשת ואספה את שיערה לקוקו מהודק היטב.
רגע לפני שהיא יצאה מהבית אמא שלה תפסה אותה: "השיער שלך מתולתל," היא הזכירה, "כדאי לייבש אותו כשהוא פזור."
זיו הנהנה בשפתיים מהודקות.
"ובכלל, למה חפפת?" שאלה אמא, "כבר אמרתי לך כמה פעמים שלא חופפים יום אחרי יום ברציפות. מספיק פעמיים בשבוע."
זיו משכה בכתפיה וגלגלה עיניים, שתי תנועות שאמא שלה ממש שונאת. היא חצתה את החצר בצעדים רחבים, כמעט רצה, והמשיכה לכיוון המגורים הוותיקים.
בזמן שעברה במדשאות שליד המזכירות, הפלאפון שלה רטט. היא שלפה אותו וענתה במהירות: "סבא?"
"זיו, ראיתי רק עכשיו את ההודעה שלך. אנחנו בבית ואת מוזמנת בשמחה."
"אה, אני כבר בדרך." התנשפה זיו, "עוד חצי דקה אני מגיעה."
"מצוין." הוא אמר בכנות, "תבואי כל יום."
זיו באה כמעט כל יום. בסוף החופש הגדול הקיבוץ היה כמעט ריק מאנשים שהיא הכירה ומלא במבקרים, מטיילים, תיירים ואמא שלה. אצל סבא וסבתא שלה היה מחנק מסוג אחר, כזה שזיו כבר התרגלה אליו כמו צוללן שמתרגל לנשימה מהבלונים הדחוסים שהוא נושא על גבו. והיה ריח טוב של פטרוזיליה ושמיר באדניות הרחבות שבחלונות המטבח הישנים, והיו שירים של ארבע אחרי הצהריים והיו וופלים בטעם אגוזים.
"תביאי לסבתא קצת וופלים, ממוש," ביקש סבא, "ותקחי גם לעצמך. הוצאתי אותם כרגע מהפריזר."
זיו לקחה בצייתנות שני וופלים והושיטה אותם לסבתא. סבתא ישבה על הספה הכחולה, נראה היה שהיא מביטה לכיוון אחר, שקועה במחשבות, אבל כשזיו קירבה אליה את הוופלים סבתא שלחה יד רפה וקטפה אותם, מחייכת חיוך דועך ולא ממוקד. זיו התיישבה ליד השולחן ולקחה לעצמה שני וופלים.
"את מחכה לכיתה ח?" שאל סבא ודחף בעדינות ספל עצום, מלא בשוקו וקרח גרוס.
"לא." אמרה זיו ונגסה בוופל הקפוא.
"את נשארת עם אותה מחנכת?" הוא שאל.
"נראה לי שכן." היא ענתה.
"מתחשק לך ילקוט חדש?" הוא הוסיף והתיישב לידה עם הספל שלו, מלא במים, עלי נענע, לימון פרוס דק וקרח גרוס בשפע. הוא לגם ממנו ארוכות ולקח לעצמו וופל, אוחז אותו כאילו היה סיגריה ארוכה ומתפוררת.
זיו הביטה בו בהפתעה גלויה, "ממתי קונים ילקוט חדש לכיתה ח?" היא שאלה.
"מתי קונים ילקוט חדש?" שאל סבא.
"לא יודעת," היא מלמלה, "אולי באולפנא כולן יהיו עם ילקוטים אחרים?"
"אז נקנה שוב חדש." פתר סבא את הבעיה הקשה, "השוקו לא טעים לך?"
זיו בירכה ושתתה בלגימה ארוכה, אבל הספל באמת היה עצום, ונראה היה שהיא לא שתתה כמעט. היא נגסה שוב בוופל.
"איפה נקנה ילקוט חדש?" היא שאלה.
"עכשיו את מדברת." אמר סבא בהנאה, "חשבתי שניסע מחרתיים לירושלים. יש לי שם כמה סידורים ואני אשמח שתבואי איתי."
"וסבתא?" שאלה זיו.
"קטרינה תשמור עליה. יש לה גם שיעור שחיה, היא כמעט לא תשים לב שנסענו."
"טוב." חייכה זיו בהקלה.
"את רוצה לראות קצת טלוויזיה?" שאל סבא ולקח וופל נוסף.
זיו הנהנה. היא עברה עם הספל והוופלים אל הספה. סבתא לא הרשתה אבל סבא מרשה, וחיפשה בעצלנות משהו מעניין לראות. אחר כך היא הכינה יחד עם סבא ארוחת ערב לשניהם וגם לסבתא ולקטרינה – סלט, ביצים מקושקשות עם בצל ולחם קלוי עם חמאה, ואחרי שאכלו היא חזרה לצפות שוב בטלוויזיה. בתשע וחצי אבא שלה התקשר וביקש שתחזור הביתה.
היא רצה ברוח אב על פני המדשאות הריקות ונכנסה הביתה קצרת נשימה.
"איך היה אצל סבא וסבתא?" שאל אבא, הוא ישב מול המחשב שלו עם כוס קפה ריקה.
"בסדר. אני הולכת לישון."
"את לא מתקלחת קודם?"
"התקלחתי בצהריים."
היא כבר כמעט נכנסה לחדר כשפתאום היא נזכרה והסתובבה לספר לו: "סבא הציע לי שניסע ביחד ביום רביעי לירושלים והוא יקנה לי ילקוט."
"ילקוט?" אבא קימט את מצחו, "ממתי קונים ילקוט לכיתה ח?"
"ככה הוא הציע."
"ואת לא רוצה לחכות עם הקניה הזאת לאולפנא?"
"לא."
הוא נראה מוטרד, "אני לא בטוח שמותר לך לקנות ילקוט חדש, מתוקה, עוד לא עברה שנה."
"עוד לא עברה שנה." הדהדה אחריו אמא, "איך שכחת?"
זיו נעצה בשניהם מבט שהרתיע את אבא.
"ילקוט," היא אמרה בטון צורמני, "זה לא משמח. ואני צריכה ילקוט חדש."
"לפני שסבא הציע לך לא חשבת על זה בכלל." אמר אבא.
"ועכשיו אני כן חושבת על זה!"
"את לא צריכה לכעוס כל כך."
"אני אכעס כמה שבא לי."
אבא פרש את זרועותיו לרווחה, היא הסתובבה ונכנסה אל החדר.
"זה לא הוגן," אמרה אמא מפינת החדר, "את סתם כועסת ומוציאה את זה עליו."
"לכי מפה." התנשפה זיו, "זה בכלל לא הבית שלך."
אמא הביטה בה במבט מוזר, חציו תוהה וחציו מסוקרן.
"את צריכה חיבוק?" היא שאלה לבסוף.
"תעזבי אותי." לחשה זיו, "אני צריכה להיות לבד."
"אמרת משהו, זיו?" קרא אבא בהיסוס מהסלון וזיו ניסתה לענות שלא, ובמקום זה פלטה יפחת בכי.
הוא נכנס אל החדר ואסף אותה בזרועותיו. לפני האירוע הם היו מתחבקים רק לתמונות, נראה לה.
"די," הוא לחש בעידוד, "את צודקת. ילקוט זה לא משמח. אם את צריכה ילקוט חדש סבא יקנה לך ילקוט חדש, מותר לקנות דברים נצרכים גם בשנת אבל."
"בטוח?" שאלה זיו, מנסה לשלוט בדמעות.
"בטוח." הוא חייך, "אני יכול להישאר איתך קצת?"
היא הנהנה בהקלה.
השיזוף של הקיץ מחק מאצבעו את המיקום של טבעת הנישואין. כבר שמונה חודשים עברו מאז שהוריד אותה, וחמישה חודשים עברו מאז שזיו הבינה שהוא ואמא שלה לא יחזרו להיות ביחד יותר.
אף אחת בכיתה לא ריחמה על זיו כשההורים שלה התגרשו. היו לא מעט תלמידים בבית הספר האזורי שההורים שלהם היו גרושים, עלמא מהכיתה שלה אפילו לא זכרה אותם ביחד, ככה היא טענה. איתי וארבל דווקא ריחמו על זיו, וניסו לפצות אותה ולהגיע יותר הביתה בשבתות ולהסיע אותה לביקורים אצל אמא שעזבה את הקיבוץ, אבל אחרי שלושה חודשים כבר היה ברור לכולם שצריך לרחם על זיו, ואף אחד לא ידע איך בדיוק עושים את זה.
"זה בסדר לבכות ולכעוס," אמר אבא וליטף את הדמעות של זיו, "התגעגעת אליה פתאום?"
זיו נענעה בראשה לשלילה והתרפקה על אבא. אבא לא ראה את ניד הראש שלה בחושך.
"זה ממש בסדר." חזר אבא בשקט, "תנסי להירדם. אני כאן."
אמא כמעט לא העיזה לדבר כשאבא היה בחדר ושתק ביחד עם זיו. היא התנדפה אל חשיכת הלילה והדממה הנקטעת בבכי הצרצרים. אבא ישב על המיטה בכבדות, עוטף בידיו החמות את ידה של זיו וממתין לנשימות העמוקות שיסמנו לו שנרדמה. הוא הביט בחלון הפתוח, המוסתר חלקית מאחורי וילון סגול, במכתבה העמוסה ניירות ועבודות חופש שנזנחו מזמן, בילקוט שנח מתחתיה, שזיו כבר לא רוצה אותו, ובארון הבגדים הפתוח, המציג לרווחה השתדלות. הוא נאנח וניגש לסגור את דלתות הארון. אמא של זיו הקפידה תמיד לסגור את דלתות הארונות, למרות שהיא דווקא הייתה מקפלת כל בגד בצורה מדויקת מאוד. אם היא הייתה רואה איך החדר נראה עכשיו… הוא נענע בראשו בחוסר שביעות רצון וחזר לשבת על המיטה. זיו כבר ישנה. הוא נשאר שם עוד כמה דקות ואחר כך עבר לסלון.
זיו ישנה שינה טרופה. היא חזרה, כמו כמעט בכל לילה, אל התאונה.
"אני שונאת את הכביש הזה," סיננה אמא שלה בשפתיים דקות, משקפי השמש שלה חצצו בינה לבין זיו הכועסת.
"אז בפעם הבאה אני לא אבוא אלייך." ענתה זיו בעלבון, "ככה לא תצטרכי לנהוג שוב."
"את תבואי ואני אנהג." אמרה אמא באורך רוח ומלמלה מילה לא ברורה בזמן שנהג עקף אותה והשתחל בינה לבין המשאית שעיכבה את שתיהן.
זיו משכה בכתפיה בסרבנות.
"חשבתי שהיה לך נחמד." אמרה אמא.
"לא היה לי נחמד." שיקרה זיו. היא נהנתה בשבת אבל גוש מעיק התיישב בבטנה ככל שהתקרבו לקיבוץ, והיא חששה שאבא יכעס מאוד אם היא תגיע הביתה ותגיד שהיה לה נחמד אצל אמא.
"מאוד נהנית כששיחקנו יחד לפני סעודה שלישית."
"אז מה?" שאלה זיו, "אני רק אורחת אצלך. אני אפילו לא יודעת איפה את שמה את המצעים. חיפשתי שעות את הקולפן אחרי הצהריים כדי לקלף לי גזר ולא מצאתי."
אמא שתקה ארוכות. הן עברו עוד צומת והעומס בנתיב שלהן השתחרר. משמאלן השתרע פקק של מכוניות שהשתרכו מאחורי משאית נושאת טנק. המשאית התנהלה בכבדות על הכביש, כאילו אין לה כח להתקדם עוד סנטימטר אחד עם הטנק על גבה.
"יכולת לשאול." אמרה אמא בהיסוס בסוף.
"יכולת להישאר!" צעקה זיו, מבוהלת מעצמה, "מה את עוזבת? מה את עוזבת אותי?"
אמא שתקה. זיו התנשפה וקברה את פניה בתוך הטלפון הנייד שלה, מחפשת נואשות אחרי משהו שיסיח את דעתה אחרי שאמרה את המילים האסורות.
אחרי זמן שהרגיש כמו נצח אמא אמרה בטון מלטף: "זיו – "
ואז העולם החשיך.
בלוויה זיו לא הייתה. היא שכבה לבד במחלקה וקראה הארי פוטר חמש כי לא היה לה כח לבכות. רגע לפני שהספר נגמר, כשהארי התווכח עם ניק שסיריוס יחזור, זיו נתקפה בתחושת בחילה והרימה את ראשה מהספר. אמא התיישבה על קצה המיטה והביטה בה.
"את לא בלוויה." היא אמרה בפליאה, "את קוראת הארי פוטר במקום להיות בלוויה."
זיו שתקה.
"את לא חושבת שזה קצת לא מתאים?" שאלה אמא ברכות, "לקרוא הארי פוטר בזמן שקוברים את אמא שלך?"
זיו הביטה בה. קווי המתאר של אמא היו מטושטשים ומשקפי השמש שלה הופיעו ונעלמו לסירוגין. היא לבשה שמלה של קיץ ומתחתיה מכנסי ג'ינס והרגליים שלה היו מקופלות ויחפות. היא הביטה בזיו במבט חומל. זיו פלטה זעקה של חיה לכודה והתחילה להקיא. אמא התקרבה אליה באיטיות. "תנשמי." היא הורתה, אבל זיו לא זכרה איך נושמים ולמה. מישהו כנראה נכנס לחדר וקרא לאחות או לרופא שבאו לעזור לה. אמא נעלמה כשהחדר התמלא בדיבורים.
זיו לא ידעה אם אמא באה גם לאיתי וארבל. היא רק שמה לב שהבית התחיל להתרוקן. אבא כל הזמן מצא סיבות להעסיק את עצמו והיא התחילה להעדיף את הבית של סבא וסבתא. אמא לא אהבה להיות בו. היא הופיעה בו רק פעם אחת, כשסבתא הייתה בטיול עם קטרינה וסבא התקלח, ואמרה לזיו שהקומדיה הרומנטית שהיא צופה בה היא למבוגרים.
אחרי חודשיים וחצי זיו הפסיקה להיות אחוזת בעתה בכל פעם שאמא התקרבה, והתחילה לענות לאמא על ההערות שלה.
"כבר קיץ." העירה אמא, "למה את לא משתמשת בדאורדורנט שקניתי לך בקיץ שעבר?"
"הוא נגמר מזמן," ענתה זיו, "וזה לא עניינך."
"תקני לך חדש."
"לא רוצה."
"זה לא עניין של רצון," הסבירה אמא, "קיץ וחם בבקעה, זה לוקח פחות מדקה."
"אני אקנה, בסדר? אני אקנה." נשפה זיו וטרקה את דלת הארון.
"אבל לא סטיק." ביקשה אמא, "זה פחות בריא."
"זה כל כך לא עניינך." חתמה זיו את הדיון ויצאה מהחדר. בצרכניה היא רחרחה דאורדורנטים וקנתה לעצמה אחד. בבית היא גילתה שהוא סטיק אבל אמא לא אמרה על זה כלום.
לקראת סוף החופש הגדול אמא התחילה לבלות שעות שלמות עם זיו. אבא החליט שהם לא ייצאו כמעט לטיולים השנה, כי איתי גם ככה עסוק בעבודה שלו בתל אביב וארבל גם ככה בטירונות וזיו גם ככה עייפה ואין לה חשק לנסיעות ארוכות מחוץ ליישוב. הוא מילא את לוח הזמנים שלו כמעט לחלוטין והתנהג כאילו הוא אלמן. אבל הוא לא היה אלמן. הוא היה גרוש שגרושתו נהרגה בתאונת דרכים שלושה חודשים אחרי הגירושין ואף אחד לא העז להגיד לו את זה. גם זיו לא העזה. היא כמעט לא דיברה עם אנשים חיים מאז האירוע.
ביום רביעי היא נסעה עם סבא לירושלים ואחזה בחגורת הבטיחות בחוזקה בכל פעם שרכב על הכביש ביצע עקיפה, אבל אף רכב לא התנגש חזיתית ברכב אחר. בירושלים האוויר היה קליל יותר ורועש, וזיו הרגישה איך המתח המכווץ של החודשים האחרונים נושר ממנה. הם הסתובבו בקניון וקנו לה תיק ולסבא נעליים אורטופדיות, ואחר כך הם קנו שני ספרים לסבא ואחד לזיו, כי היה מבצע. בחנות כלי הכתיבה זיו בחרה לעצמה קלסר ועטים ויומן לתלמיד ואוזניות חדשות, וסבא החליף אותן לאוזניות אלחוטיות וקנה כאלו גם לעצמו. אחרי ארוחת צהריים הם חזרו, מפטפטים וצוחקים אל הרכב, והתחילו בנסיעה הארוכה אל הבקעה.
"אבא יודע שאת רוצה לעזוב את הקיבוץ?" שאל סבא כשהם עברו את הגבעה הצרפתית.
זיו קפאה.
"אני לא רוצה לעזוב את הקיבוץ." היא לחשה בקול שכמעט לא נשמע.
"באמת?" שאל סבא. הוא לא הביט בה מפני שעיניו היו נעוצות בכביש אחת המתפתל.
זיו לא ענתה.
"אני חושב שאת צריכה להחליף קצת אווירה וזה בסדר," אמר סבא, "גם איתי וארבל מצאו לעצמם מרחב אחר כדי להתרגל בו למה שקרה."
"זה לא יעזור." אמרה זיו בנוקשות, "ואני צריכה להישאר קרובה אליכם."
"את לא צריכה, זיו. באמת." ענה סבא, "אני מאוד אוהב שאת מגיעה אלינו וגם סבתא שמחה לראות אותך, אבל את לא צריכה להישאר רק בשבילנו."
זיו נענעה בראשה, פניה היו רטובות מדמעות.
"תגידי משהו." ביקש סבא.
"אני לא יכולה." היא הצליחה לפלוט בכוחות עליונים.
"את חייבת ללמוד לפרוק, אחרת לא נוכל לעזור לך." אמרה אמא והניחה את ידה על כתפה של זיו.
זיו בהתה בה בעיניים פעורות. הכתף שלה הרגישה בבירור את היד החמה ודרך המראה היא ראתה את אמא יושבת במושב האחורי של הרכב, יד אחת נוגעת בזיו והיד השניה אוחזת בשקיות הקניות.
"זיו?" שאל סבא.
"אני כבר לא יכולה. אני כבר לא יכולה ככה." התייפחה זיו וניסתה לנער את היד של אמא מהכתף שלה. היא השתנקה ומיררה בקול רם, מתקשה להסדיר נשימות או לראות מה קורה מסביבה. סבא עצר את הרכב ליד תחנת הדלק ועזר לה לצאת מהרכב ולהירגע מול המדבר הקשה והחותך שהשתרע סביבם.
"קחי," הוא הושיט לה בקבוק קולה שנשאר מהקניות שלהם, "לאט לאט."
"רבנו." מלמלה זיו, נשענת על הרכב מסוחררת, "היא כועסת עלי."
"מתי רבתן?" שאל סבא.
"רגע לפני." השתנקה זיו וניסתה לפתוח את הבקבוק, "צעקתי עליה ואז המכונית ההיא התנגשה בנו."
סבא שתק. הוא פתח את הבקבוק בעצמו ולגם ממנו לגימה ארוכה למרות שלא טוב לו סוכר. זיו שתתה עד שהקולה נגמרה.
"את רוצה לשתות עוד? יש פה תחנת דלק." שאל סבא.
זיו הנידה בראשה לשלילה.
"אני לא חושב שהיא כועסת עלייך." אמר סבא בשקט, "אני חושב שאת כועסת עליה."
זיו שתקה.
סבא סגר את הבקבוק הריק היטב וזרק אותו לפח הקטן שניצב לצד התחנה.
"בואי נחזור לקיבוץ." הוא הציע.
בשאר הדרך הם שמעו את שירי ארבע אחרי הצהריים וזיו התייפחה בשקט.
כשהגיעה הביתה, הוא היה ריק. היא פתחה לעצמה חבילת בייגלה ורצתה להכין גבינה עם שמן זית וזעתר כדי לטבול בה את הבייגלה, אבל עבר לגבינה התאריך.
"הגבינה טובה עדיין, התאריך עבר רק לפני יומיים," העירה אמא, "חבל שזרקת אותה."
זיו הביטה בה וסגרה את הפח.
"אמא," היא אמרה בשקט, בקול רועד, "אני מסתדרת."
"אבל…" אמרה אמא.
"זאת רק גבינה. אני אלמד הכל."
"איך תלמדי?"
"אני אלמד. אני מבטיחה לך."
אמא הביטה בה, נשענת על דלת המטבח.
"אבל…"
"זה בסדר אמא, זה לגמרי בסדר."
"לגמרי?" שאלה אמא בתהיה, מביטה בזיו ברעב שלעולם לא יבוא על סיפוקו.
זיו ניגשה אליה וחיבקה אותה. אמא התנשפה ודהתה בין זרועותיה בשתיקה.
"לא לגמרי," לחשה זיו, "אבל אני שקרנית ממש טובה."
והיא הלכה אל הצרכניה, לקנות גבינה חדשה.