הינָה הולכת במורד הרחוב, מעבירה יד בשערה. בתוך הרחוב הארוך, הדומם, צעדיה מהדהדים על המדרכה. היא הולכת בין המבנים העתיקים, שתמיד שמעה עליהם אבל מעולם לא ראתה אותם, מסתכלת סביב, פוסעת על אבני הריצוף הצבעוניות וצועדת בתוך סמטאות צרות. היא מקווה שהיא הולכת בדרך הנכונה.
היא מטפסת על מדרגות הכניסה של אחד הבתים, שנראה לה פחות נטוש מהאחרים וליד הדלת עומד עציץ גרניום אדום. אבל בדלת אין אינטרקום, והינה נזכרת מה כתבה לה מרים: "קוד הכניסה באינטרקום הוא 404".
הינה ממהרת לרדת במדרגות. אם ייתכן שמשהו עדיין נמצא שם, זה לא יכול להיות טוב. היא לא רוצה להסתכן. אף אחד לא אמור לשוטט ברחובות בזמנים האלה.
היא ממשיכה ללכת ורואה מימינה עץ אלון עתיק שנפל וחוסם את המדרכה. היא נאנחת בשקט. היא נזכרת במשהו שכתבה פעם אחת הלקוחות באתר – היא כתבה באנגלית, ותירגמה ליפנית, והינה היתה זאת שעבדה בשבילה. היא תיארה גן ובמרכזו עצי אלון. הינה מעולם לא ראתה עץ כזה.
הינה נעמדת בצל אחת הכניסות, מסדירה את נשימתה ומנסה לחשוב. היא תוהה מה קרה לשאר, האם הם הצליחו להגיע למכון, ואם לא, מה עלה בגורלם. פעם, כשעוד עבדה באתר, ולפני שהיו צריכים להימלט, היתה חושבת מדי פעם שלא היה מזיק לה אם חלק מהעובדים היו עוזבים שם, אחרי שהיתה מתווכחת איתם או להפך, מדברת איתם יותר מדי זמן. לפעמים היתה גם מחליטה שהזמן איתם רק מפריע לה, מסיח את דעתה מהעבודה. אבל עכשיו היא מבינה כמה תהיה בודדה בלעדיהם, אם תגיע למכון והם לא יהיו שם.
היא היתה מתעכבת עוד להרהר בכך, אם לא ראתה באותו רגע את הבניין הקטן, המטויח בטיח כחול בהיר, שנשא את הכותרת "בית ממכר לעתיקות". בדיוק כמו שכתבה לה מרים. הינה ממהרת ומתקרבת לבניין. מה היו ההוראות שמרים כתבה? להקיש את הקוד באינטרקום. הינה מקישה את המספר. כשהיא נכנסת, הכול נראה לה כמו חנות אמיתית לעתיקות: השרשראות והצמידים שעל הדלפק, הבדים הססגוניים התלויים סביב, כלי החרסינה שממלאים את מדפי העץ. על המדרגות המובילות לקומה השנייה מונחות מחצלות דמויות פרוות נמר. הינה מביטה על כל אלה בהשתאות.
המילים של מרים מופיעות בראשה ברורות וצלולות: "תעלי במדרגות לקומה השנייה, יש שם מסדרון. בסופו יש דלת. תיכנסי".
*
אני עומדת מול השולחן וממתינה. מרים עדיין לא אומרת שאני יכולה ללכת, רק שואלת אותי עוד ועוד שאלות, מה שמי, מה השפה שאותה אני מתרגמת, כמה זמן עבדתי באתר, מתי יצאתי משם, ועוד שאלות שוליות שאני לא מבינה מדוע הן נחוצות לה. מדי פעם היא מקלידה בזריזות במחשב שלה, ומעירה לעברי כל מיני הערות: "את מדברת מהר מדי," היא אומרת, או: "אני לא מבינה, איך מאייתים את זה?"
בשעה שאני מחכה שהפגישה תתקדם, אני מתבוננת סביב בחדר הקטן והכמעט ריק. הרהיטים היחידים שיש בו הם השולחן הגדול והלבן הזה שליד מרים, והכיסא הצהוב שעליו היא יושבת. על אחד הקירות כתב מישהו בכתב יד, באותיות מחוברות: המכון לשימור שפות עתיקות.
מרים מושכת לאחור את שערה בתנועה נמרצת. "הבאת איתך את המכשיר שלך?"
"לא," אני אומרת, "את כתבת לי שיש פה את כל מה שאני צריכה."
"כן, נכון… אני לא יודעת איפה המכשירים האלה נמצאים. בן זוגי, ובסטר, אחראי על זה. במוקדם או במאוחר תקבלי את זה, גוגל תרגום יפן. את יכולה ללכת עכשיו."
אני שואלת אותה בהיסוס מסוים לאן אני צריכה ללכת. היא מסבירה בקצרה ובנימה מצווה: "עלייך ללכת עד סוף המסדרון, שם נמצא החדר של כל המתרגמים. כל הקולגות שלך שם." היא מניפה את זרועה לעבר הדלת הפתוחה ומצביעה על המסדרון.
"תודה," אני אומרת וממהרת לצאת מהחדר, בעוד מרים מסננת "לכי" וזוקרת את את גבותיה כך שלא אוכל להטיל שום ספק ברצונה להישאר לבד. אני סוגרת את הדלת מאחורי בשקט, פוסעת בזריזות לאורך המסדרון, לפי ההוראות שהיא נתנה לי. אני רואה מיד את דלת החדר שאליו התכוונה – רשום עליה: "חדר המתרגמים". אני מנערת את ראשי, זוקפת את כתפי ופותחת את הדלת של "חדר המתרגמים".
"לא, היא ממש נוראית בעיני, טריבל…", "בונז'ורנו לכל הגבירות היפות –", "תודה, ספסיבה, את צודקת, אני פשוט…", "יואו, כמה חתיך!", "דורית, את חייבת ללמוד להיות בשקט! טרנקילו!"
בליל של שפות, צעקות ודיבורים ממלא את החדר. אחרי כל כך הרבה זמן, אני לא יכולה שלא לעצור את נשימתי כשאני שומעת את הקולות המוכרים, מדברים בבת אחת, בקול רם. אני סוקרת במהירות את כל מי שנמצא בחדר הזה ומנסה לנחש לפי הקול, ההבעה, צורת ההתנועעות, מי הוא מי. אני יכולה, למשל, לנחש מי זה הבחור שמסתובב בערניות ומברך את כולם בברכות שלום חמות באיטלקית.
הוא ניגש לאחת הבנות – זו בוודאי לואיז – ומחליף איתה כמה מילים, כשהוא מבחין בי עומדת בקצה השני של החדר, מתבוננת בו. הוא עוזב את הבחורה וצועק לעברי: "הינה, זאת את שם? כן? נו, לא בכל יום מסתובבות פה יפניות יפהפיות." הוא הולך אלי במהירות ומחבק אותי מיד, בלי היסוס. "מה זה, כמה זמן לא דיברנו? מרגיש לי כמו שנים."
"טוב לראות אותך, אנטוניו."
"איך את יודעת שזה אני?" הוא מתלוצץ.
"הקול שלך. וחוץ מזה, אתה נראה בדיוק כמו שדמיינתי אותך," אני משיבה ברצינות.
"אז אני מניח שיש לך דמיון יפה-משהו," הוא קורץ לי ומזמין אותי לשבת לידו, על אחת מהכורסאות האפורות הגדולות שממלאות את החדר. אני מתיישבת ומהרהרת כמה שונה החדר הזה מהחדר של מרים. הרבה יותר עמוס וצפוף מבחינה פיזית, אבל הדבר שאותו אני מרגישה במיוחד הוא ההמולה של הקולות. למרות שמעולם לא הייתי פה, זה מרגיש לי כמו מקום מוכר, מרגיש כמו הקבוצה שהיתה לנו בימים של גוגל תרגום.
"באמת לא דיברנו הרבה זמן," אני אומרת, "צריך להשלים את זה עכשיו. קודם כל, תספר לי מה קורה פה במכון הזה. אני לא חושבת שאפשר ללמוד הרבה מדבריה של מרים."
"אוה, כן! מכשפה מעצבנת. נוקשה כזאת! הגעת לפה רק היום, אני משער?"
"כן, עכשיו. כל המתרגמים שנמצאים פה הם היחידים ששרדו?" אני שואלת בהיסוס.
"כן, תסתכלי סביבך, תבדקי מי שרד ומי לא," אומר אנטוניו. "אין שום לחץ, אף אחד לא יקרא לך, אף אחד לא יזמן אותך, אף אחד לא יבקש ממך לתרגם משהו במהירות הבזק."
"מה זאת אומרת? לא קיבלתם זימונים פה?"
הוא מניד בראשו לשלילה. "לא, אף אחד לא. בטח חשבת, בגלל שמריאמה אמרה לך על המכשירים. אף אחד לא צריך פה מכשירים, לדעתי. לא קיבלנו זימונים מאז סוף המגפה, ומאז התרגום האחרון ההוא… את זוכרת אותו?"
אני נאנחת, "כן, 'אני השורד האחרון'." אני נזכרת לפתע בזימון שקיבלתי באותו רגע, במילים הכתובות על המסך. אני גם נזכרת שהוא ביקש לתרגם את זה לכל השפות שיש. או ליתר דיוק, לכל השפות שנשארו. כבר אז התחיל הווירוס של נורטון להגיע לאתרים, ועובדים רבים ברחו מהשרת שלנו – גוגל פינית, קוראנית, טורקית… אני יצאתי מגוגל תרגום רק אחרי שכל אפליקציות גוגל האחרות נפרצו וקולקלו. "גם אנחנו השורדים האחרונים."
"נכון," אומר אנטוניו, "גם אנחנו השורדים האחרונים, אבל אנחנו נמשיך לשרוד."
אני מביטה באנטוניו, בחיוכו הבוטח. המילים שלו מעודדות אותי. בדרך לכאן הייתי מאוד מבוהלת, פחדתי שהווירוס יצליח לחדור לכאן למרות ה"בטיחות המצוינת שיש לנו במכון" שעליה כתבה מרים. אבל כעת החששות שלי כמעט מתפוגגים, והביטחון שלא ניעלם שב לקנן בי.
אנטוניו ממשיך לדבר, בקול רם, זורק לעברי מדי פעם שאלה: "את זוכרת את הימים הטובים האלו, הינה?" אבל בעיקר מדבר אל חלל החדר. אני מסתכלת בו בתמיהה: הוא אף פעם לא התנהג בכזאת צורה משונה ודיבר כל כך הרבה. אולי משום כך, מצטרפים עוד מתרגמים לפינה שלנו, בעיקר מתרגמות. אנטוניו מציג אותן בפני, למרות שאני מזהה אותן לפי הקול: לואיז הצרפתייה, היהירה, דורית, בעלת הקול חסר הגוון, ואיזבלה, הספרדייה, שאני זוכרת אותה כחדת לשון וחמת מזג. השיחה מתנהלת במהירות ובקלילות, ההמולה שבחדר גוברת עוד יותר.
אני כמעט לא משתתפת בשיחה, אף פעם לא הייתי משתתפת בשיחות הקבוצתיות האלה, רק אם הייתי מתייעצת לגבי תרגום משונה במיוחד או מילים לא ברורות. מלבד זאת הייתי מדברת עם אנטוניו בפרטיות. אבל לדבר בקבוצה אף פעם לא היה הסגנון שלי. אנטוניו יודע זאת. אף על פי כן, אני נשענת בכורסה ומקשיבה למה שהם אומרים.
"נכון, הוא קשוח, אבל אני מאמינה שהוא יסדר הכול…"
"הוא בטח מושלם!"
"מסתורי, מסתורי מאוד, אֶטרֶה…"
"אני לא מבין בדיוק מה העניין שלו, אבל הוא רציני מאוד, ובלי ספק מי שיכול לעזור לנו…" אני שומעת את אנטוניו אומר. "ממש 'בחור כארז'."
"מי בחור כארז?" אני שואלת.
"ובזטר," אומרת לואיז. איזבלה, שיושבת על הרצפה ליד אנטוניו, משעינה את לחייה על זרוע הכורסה שלו ואומרת: "מרים כל הזמן מדברת על 'ובסטר בן זוגי', אבל עדיין לא ראינו אותו בכלל. זה עניין מאוד משונה. אבל בטוח הוא מי שקשור לכל ענייני הבטיחות של המכון. בלעדיו לא היינו כאן."
"כן!!" מסכימות איתה במהירות לואיז ודורית.
אני מסתכלת סביב ורואה שכבר כמעט כל העובדים יושבים לידנו, וכולם צועקים ומצחקקים וקולותיהם מתערבבים. אני יודעת שאני לא רוצה להיות בכל המהומה, לכן אני קמה בזהירות מהכורסה וחומקת בשקט אל הדלת. אבל אנטוניו מבחין בכך וממהר להיחלץ מהמולת המתרגמים. אני מנסה לחשוב על תירוץ טוב לעזיבת החדר בזמן שהוא מתקרב אלי.
"למה את הולכת, הינה?" הוא שואל.
"אני לא יודעת… אני רוצה להתרענן קצת."
"אף פעם לא אהבת חבורות, את," אנטוניו צוחק.
אני מהנהנת בראשי ופותחת את הדלת. לפני שאנטוניו חוזר למתרגמים, אני אומרת לו בקול מהוסה יותר: "דרך אגב, אתה בסדר? אתה נראה לי קצת –"
"אני בסדר גמור. אני קצת באיפר היום, נכון. אבל לא משהו מיוחד." הוא מושך בזרועי בעדינות ומחבק אותי. "תחזרי מהר, אל תדאגי, ה'מסיבה' הזאת לא תימשך הרבה זמן. ביי, הינה בלה."
"ביי, אנטוניו, אני כבר חוזרת. בינתיים תהנה במסיבה," אני קורצת לו ויוצאת מהחדר. "או, הינה!" הוא קורא וסוגר את הדלת. אני פולטת אנחה עמוקה ומפנה את גבי אל הדלת. עכשיו אני יכולה להיות לבדי.
*
אני צועדת לאורך המסדרון, הלוך ושוב. אני מביטה בחלון עץ צבוע כחול, משתוקקת לגעת בו, לפתוח אותו. אבל אני יודעת שלמרות שאנחנו מוגנים כאן, אני לא יכולה לפתוח כאן חלון, אני צריכה להקפיד על כללי הזהירות. אני נועצת מבט אחרון בחלון, נאנחת וממשיכה ללכת.
"…מרים, גברתי, אני חושבת שזה משהו שאת צריכה לשמוע."
אני נעצרת למשמע הקול הזר והחד הזה. קולה הגבוה של מרים עונה: "מה כבר יכול להיות כל כך חשוב? אלוהים, תעמדי קרוב יותר, ותדברי בשקט, אני לא רוצה שאף אחד מהמתרגמים ייכנס לי לעניינים."
אני ממהרת להיצמד אל קיר הפרוזדור הצר שאליו נקלעתי וחומקת בדממה אל גומחה. אני לא אמורה לשמוע את השיחה הזאת, אני חושבת. מרים אמרה בבירור שזה לא מיועד למתרגמים, הייתי צריכה לצאת מכאן בשקט. אבל אני משתיקה את המחשבות האלה כשהשיחה בין מרים והבחורה ממשיכה.
"לדעתי הווירוס מתקרב אלינו," אומרת הבחורה הלא מוכרת.
"מאיפה את מסיקה מחשבות כאלה על דעת עצמך? את רק אסיסטנט."
"אני יכולה להסביר, גברתי. קודם כל, כל האתרים כבר נעלמו באופן מוחלט, ואנחנו השרת היחיד שנשאר –"
"אנחנו תמיד היינו השרת היחיד שנשאר, ואנחנו השרת היחיד שנשאר בגלל מערכות ההגנה המשודרגות שלנו."
"– ודבר נוסף, המתרגמים. אני לא יודעת אם הם כבר חולים, אבל בהחלט משהו מרוח הווירוס נדבק אליהם; עברתי בחדרם במקרה, ומצאתי אותם מדברים בשטף, במהירות רבה…"
"אוי, שתקי. אין לך זכות להתבסס על תיאוריה שלמה רק בגלל שהמתרגמים מדברים. הם יכולים לדבר, זה התפקיד שלהם. אני צריכה להזכיר לך שרק בזכותנו את כאן ולא קבורה בהריסות של איזה אתר?"
"אבל אם אנחנו נמצאים בסיכון –"
"אנחנו לא נמצאים בסיכון, וגם אם כן, יש לנו דרכים להישמר. אפילו אם הווירוס קרוב, אפילו אם הוא כבר אצלנו – ובסטר יכול לסדר את זה."
אני מתחמקת בשתיקה, על קצות אצבעותי. רגעים לאחר מכן עוברת נסערת גם הבחורה. אני מעמידה פנים אדישות, כמי שלא שמעה דבר מהשיחה שלה ושל מרים. כשהבחורה מסובבת אלי את גבה וצועדת הרחק ממני, אני רואה את הכיתוב על גבה: "גוגל אסיסטנט".
היא ניצלה, אם כן.
אני זוכרת את גוגל אסיסטנט מהתקופה בה עדיין עבדתי באתר. כמה שנים אחרי שהוא נפתח, היא הופיעה פתאום, ובמשך זמן רב לאחר מכן, עד שהגיע הווירוס, היתה ממשיכה להופיע מדי פעם, עוזרת לנו ומשרתת אותנו בדברים הקטנים. הייתי בטוחה שנספתה יחד עם שאר אפליקציות גוגל.
אבל אני לא מסוגלת להתעסק כרגע בגוגל אסיסטנט. אני מתיישבת על אחד מהספסלים המפוזרים לאורך המסדרון, מניחה את מרפקי על הברכיים, ואת הסנטר אני משעינה על כפות ידי. בתנוחה הזאת אני יכולה לחשוב – לחשוב ולהבין מה לעשות.
מה אם אסיסטנט צודקת? אמנם מרים השתיקה את דבריה בזלזול, אבל איני יכולה לסמוך בלב שלם על מרים. אני לא מבינה למה התכוונה אסיסטנט כשאמרה שהמתרגמים בחדר מדברים בשטף ובמהירות. האם אלו תסמיני הווירוס?
אף פעם לא ראיתי מישהו שחוטף באמת התקף. לא ידעתי מה זה אומר או איך זה נראה. לא ידעתי אם "למות בווירוס" פירושו ליפול ולהיאלם דום, כפי שתוארו מתים בסיפורים שאותם תרגמתי, או שזה לאבד את יכולת התרגום, אבל מעולם לא תיארתי לעצמי שמדובר בדיבור שוטף מהרגיל. אם כן, אז מה הבעיה?
האם יש מישהו שאני יכולה לבטוח בו שיגיד לי את האמת?
ובסטר, כולם אומרים. ובסטר הוא מי שיודע הכול, שמסדר הכול, שמגן עלינו. אם רק הייתי יכולה לדבר איתו… אבל אנטוניו נמצא כאן חודשים ואפילו הוא עדיין לא ראה אותו. מה הסיכוי שיסכים להיפגש איתי?
אבל אני בטוחה, שלו היה מסכים, דברים היו מתבהרים לי.
אני צריכה לספר לאנטוניו על מה שאמרה אסיסטנט. בשעה שאני קמה מהספסל והולכת בנמרצות חזרה לחדר המתרגמים, ראשי פועל בקדחתנות: יש לנו דרכים להישמר? אבל אילו דרכים? מה אעשה? אדבר פחות? אין לי דרך להישמר.
כשדלת החדר נפתחת אני שומעת מהומה גדולה, והמוני זעקות ויבבות. יכול להיות שהווירוס כבר הגיע, אני חושבת. אם הווירוס הוא לצעוק ולבכות, הרי זה באמת מגוחך.
אבל אני מבחינה שבין הצעקות יש גם מילים, משפטים חסרי היגיון: "אני מעדיף ציפור בשדה על זוג גרביים בתלת אופניים", "הולכים ברגליים אבל מתחממים באמצעות פחם", "יבוא קדוש אצלי לבלוש". אני מזהה אותם, כמובן. זה היה מבחן הכניסה שלנו לאתר – תרגום משפטי האבסורד מתוך "הזמרת הקרחת" של יונסקו.
קול עמוק ומוכר אומר את המשפטים האלה. נשימתי נעתקת. אנטוניו.
הוא יושב ומדקלם את המשפטים האלה כמתוך טירוף. עיניו לטושות בקיר, ריקניות כעיני מת, בוהות ולא בוהות לסירוגין. המתרגם הפולני, העובד הזכר היחיד בחדר מלבדו, מנסה למשוך אותו ולהרים אותו, להוביל אותו אל הדלת. אבל אנטוניו לא משתף פעולה, יושב קפוא, קפוא לכל דבר, לכל הצעקות והקריאות. דורית, לואיז ואיזבלה יושבות על הרצפה ומתייפחות, ודורית זועקת עשרות פעמים: "אני לא רוצה למות! אני לא רוצה למות!"
"אנטוניו!" אני קוראת ונדחפת בין העובדים, רצה ומנסה לעורר את אנטוניו מההתקף הזה, חובטת בידיו, מביטה בו וממשיכה לצעוק את שמו, למרות שאני יודעת שזה לא עוזר. אנטוניו לקה בווירוס. הוא לא יישאר. הוא ימות. ואם הוא לא ימות, הוא פשוט ימשיך לנצח בהתקף המילים הבלתי נשלט הזה.
"לעץ קקאו אין קוקוס ואין קוקאין, יש רק קקאו."
אני עוזבת את היד של אנטוניו, צונחת על הכורסה שמולו, אוטמת את אוזני ואת עיני ומחכה שזה יעבור. אני שומעת שכבר לוקחים את אנטוניו, שמוציאים אותו מהחדר. הצעקות שלו מהדהדות בחלל הגדול. אני פוקחת את עיני ומעיפה בו מבט אחרון.
אף פעם לא חשבתי שאצטרך לראות אותו ככה. "לא דרך שם רק דרך כאן, לא דרך שם רק דרך כאן, לא דרך שם רק דרך כאן, לא דרך שם רק דרך כאן, לא דרך שם רק דרך כאן!" נאנק אנטוניו כשהוא נגרר אל הדלת. מילותיו של יונסקו נשמעות כל כך מציאותיות בפיו, עד שאני כמעט נשברת ומפצירה בגוגל פולין שיפסיק להתעלל בו ככה. אבל אני שותקת, מבועתת מדי.
*
במסדרונות הארוכים של המכון אני רצה, רצה בלי סוף. איני יודעת למה אני עושה את זה, אולי פשוט מתוך ייאוש. אני לא מסוגלת לחשוב, אני לא מסוגלת להתרכז, לא מסוגלת לעשות דבר, רצה ומתנשמת, נשימותי נשמעות קולניות בתוך הדממה הזאת.
הייתי חייבת לצאת מחדר המתרגמים, אחרת היה עולה קולו של אנטוניו בראשי כל הזמן, אחרת הייתי מרגישה חנוקה ומשתגעת. ועכשיו אני נעה בלי מטרה במסדרונות האלה. אני לא יודעת איזו מטרה יכולה להיות עכשיו, לאן אני יכולה ללכת, לאן אני רוצה ללכת. האם יש טעם להישאר כאן בכלל? האם המקום הזה עזר לי בכלל? אני כאן רק שעתיים, ולא קרה דבר מלבד עצב. אני רוצה שזה יהיה כך לנצח? מי יודע כמה עצב יכול להתווסף בתקופה כזאת של זמן? בסוף כל המתרגמים יחלו בווירוס, בסוף אני אשאר לבד, בסוף אני אשאר לרוץ במסדרונות הבלתי נגמרים האלה, כמו שאני עושה עכשיו.
לפני עדכון כונן הרגשות 101, הכול היה שונה, כמובן. אם הוא לא היה קיים, לא הייתי רצה, לא הייתי מתמוטטת בכזאת צורה, לא הייתי מקדישה לאנטוניו תשומת לב מלכתחילה, הייתי מרגישה עכשיו כאילו אנטוניו היה רק דבר חסר משמעות לחלוטין שהתפוגג. בזמן שבו רק התחילו השדרוגים האלו, הייתי משוכנעת שזה נפלא. כולם חשבו שזה עומד להיות שיא האנושות. אבל עכשיו אני תוהה אם לא היה עדיף שלא היו ממציאים את זה.
המסדרון נגמר, אני נתקלת בקיר. בלי להסס אני רצה לעבר חדר שדלתו פתוחה קמעה. אני בטוחה שהחדר כבר לא בשימוש, כי לא ראיתי שאף אחד נמצא שם קודם לכן. אני פותחת את הדלת לרווחה ומועדת. אני נופלת. אני לא יודעת אם זה קרה מרוב מתח או מאי שיווי משקל.
בערפול אני שומעת קול אומר:
"ידעתי שתבואי, הינה."
אני מביטה למעלה ורואה דמות גברית עומדת מעלי ומסתכלת בי.
"אני ובסטר."
*
אני יושבת על יד השולחן, ובסטר יושב מולי. אני מביטה בו. הוא שותק. ציפיתי שכשאפגוש אותו הוא דווקא ידבר הרבה, יסביר לי הכול, חשבתי שאז אני אבין. אבל הוא יושב שקט, ועל פניו הבעה חתומה, קודרת במקצת, כאילו הוא ואני חולקים אבל משותף. יכול להיות שהוא יודע על מה שקרה לאנטוניו. אבל מדוע שיהיה לו כל כך אכפת? תיארתי לעצמי שהוא בוודאי יודע הרבה על הווירוס, והוא לא הכיר את אנטוניו, הוא לא אמור להיות עצוב.
"את מבוהלת," הוא קובע.
"לא מבוהלת, רק…"
"עצובה. בגלל אנטוניו, נכון? אני מבין. אני משער שעד היום לא חשת עצב אמיתי."
אני חושבת שהוא לא צודק, אבל אין לי כוח להתווכח איתו. אני חשה רפיון מוזר, אמונה מוזרה, שכל מה שהוא אומר הוא נכון. אני חושבת: אני יודעת על עצמי יותר ממה שהוא יודע עלי. אז למה אני סומכת עליו ככה? אני אפילו לא מכירה אותו. אפילו לא דיברתי איתו בקושי.
"את מצפה שאדבר."
"אני אשמח לשמוע את דבריך," אני עונה, נבוכה במקצת מהידיעה שלו על כל מה שאני חושבת. ובסטר מניד בראשו וצוחק, להפתעתי. נדמה לי שהוא משועשע מהנימוס שלי, שהוא כמו אומר לי: "את לא צריכה להיות רשמית כל כך".
אני חשה צינה. זה בדיוק מה שאנטוניו היה אומר.
"תמיד רציתי ליישם את התוכנית הזאת," אומר ובסטר. "להקים את המכון לשימור שפות."
"מאז שהתחיל הווירוס?"
"לא, עוד לפני. כשהשפות העתיקות נכחדו. את זוכרת איך זה קרה – איך אחרי העדכון של כונן הרגשות אנחנו התחלנו להחליף כל עבודה, כל מקצוע? אנשים חשבו שהם יכולים להשתמש בנו לכול. ובאמת השתמשו בנו לכול. לאנשים לא היתה עבודה, לאנשים לא היה כסף… זה הוביל למוות של המונים. אבל את בטח יודעת את זה."
"האמת היא שבזמן הזה לא הייתי מעודכנת כל כך בדברים כאלה. עבדתי בכמויות – חשבו שבעזרת כונן הרגשות פשוט הפכנו לבני אדם, והייתי צריכה לתרגם בלי סוף. אני לא יודעת מה האנשים האלה חשבו שיקרה – שאני אתחיל לדבר איתם?"
"המ, לעולם אי אפשר לדעת מה אנשים חושבים. טוב, כפי שאת יודעת, בעקבות היעלמותם של אנשים נעלמו גם השפות. בחלקים עצומים מאירופה לא היתה נפש חיה. כל השפות, כל התרבויות – אירית, גרמנית, נורווגית… הכול נעלם. חשבתי כבר אז על הרעיון לייסד מקום שבו השפות יישמרו. ניסיתי למצוא את המתרגמים מגוגל תרגום, אבל הם כבר הושמדו לחלוטין. חיכיתי כבר מאות שנים לקחת את השפות האלה ולשמור אותן, לנעול אותן בכספת שאף אחד לא יוכל לפתוח, במקום שבו הזיכרון יגן עליהן מכל פגע. מהבחינה הזאת, הווירוס היה הזדמנות לעשות זאת. אבל הפעם… הפעם אנחנו עצמנו היינו השפות העתיקות."
"איך הווירוס משתלט בכזאת צורה על מי שחולה בו, איך הוא מוציא ממנו את המילים בכזה…" אני לא משלימה את המשפט. אני יודעת שהוא יבין, שהוא יודע איך הווירוס עובד, שהוא יודע למה אני מתכוונת.
"זה מה שהוא עושה, הוא מקלקל את השרתים ואת מי שעובד בהם. אנחנו אחראים על השפה, ואנחנו מתקלקלים באמצעות השיבוש שלה. הווירוס כמו גורם לנו להיות אשמים בהשחתה של השפה. הכול התחיל בגלל רשלנות של נורטון; בחור לא אחראי. החיסון שהם ניסו ליצור לאיזה וירוס שהסתובב ברח להם מהמעבדה – למרבה הצער, הוא לא עזר מאוד. הוא רק יצר וירוס חדש, את הווירוס הנוכחי. אחרי זה כולם שם מתו מהדבר שהם עצמם יצרו והשאירו את כל האתרים האחרים קורבן לווירוס הזה."
"הווירוס הזה תוקפני מאוד, לא?"
"כן."
אני מביטה בו, מחכה שיגיד עוד משהו. למעשה, אני מחכה שיוסיף: "אבל אנחנו יכולים להתמודד איתו". מדוע הוא לא אומר את זה? הוא רק יושב בשתיקה, עיניו בוהות אל חלל החדר, לא ממוקדות. אני חשה שמשהו השתנה בו, משהו השתנה בקולו, בהבעתו. כאילו נהיה יותר ריקני. אני לוטשת בו עיניים. הוא יודע שאני מחכה, והוא יודע למה אני מחכה. הוא ממשיך לשתוק. הוא לא יענה.
אני שומטת את מבטי ממנו.
ועדיין… מה שאמר אנטוניו… הוא יציל אותנו… הוא יסדר הכול…
"אבל…"
אני לא יכולה להמשיך לומר יותר מזה.
"אבל…" אני מאלצת את עצמי לומר.
"אבל…
אבל אנחנו נשרוד, נכון?"
ובסטר נועץ בי את עיניו, ומפיו נפלטת המילה היחידה, הקטנה והיבשה כפריטה על מיתר: "לא."
*
הינה הולכת בפרוזדור, הולכת ומתקדמת. היא מרימה את מבטה ורואה את חלון העץ הכחול. היא ניגשת אליו, נעצרת. היא מושיטה את ידה ופותחת את החלון. היא לא רואה דבר בעדו, ערפל סמיך מכסה הכול. אפילו לא קרן אור זעירה אחת חודרת דרכו. היא מרכינה את ראשה ונשטפת בערפל. הרהורים אחדים חולפים בראשה, הרהורים על מה שאמר ובסטר. היא שואפת אוויר. היא גוחנת עוד יותר קדימה אל החלון, נעלמת בתוך הענן הלבן, בפרגוד הדקיק שמכסה את כל מה שמסביבה.
היא מהרהרת, מה יקרה כשהיא תהיה חולה בעצמה, מה היא תגיד, מה יבקע מתוכה בעוצמתיות כמו שבקע מאנטוניו? היא תוהה איך היא תרגיש, אבל היא תוהה גם ברוגע מסוים, כאילו היא כבר מוכנה לזה, כאילו היתה מוכנה לזה כבר מזמן.
שערה מתנפנף מהרוח שבחוץ, טיפות גשם אחדות מרטיבות את פניה, הערפל הולך ומסמיך. היא חשה שגם היא תהפוך ללבנה, בקרוב. המחשבות ממשיכות לחלוף בה. בזמן הזה, שבו תתפוגג, גם השפה שלה, תתפוגג יחד איתה, תתמוסס יחד איתה לערפל שכזה, לזיכרון של דבר עתיק-עתיק שזמנו עבר. היא שואלת את עצמה, מה יהיו המילים האחרונות שתגיד, מה יהיה הדבר האחרון שתרצה להגיד, לפני שתיעלם ותמוג כאילו לא היתה קיימת מעולם.
היא מרגישה, שברגעים האחרונים שלה, הדבר היחיד שאותו תהיה מסוגלת לומר, שאותו תרצה לומר, הוא הבקשה, הדרך האחרונה שתהיה לה להילחם בווירוס, המילים: "זכרו אותי".