יהודה מְיוּזְמֶן, אוצר העתיקות הראשי ב"מוזיאון לעתיקות עתיקות של דוריאל את ישראל" בין השנים 1953 – 2009, היה בן שבעים ושמונה שנים כשהוא יצא לגמלאות. יהודה היה אוצר העתיקות הראשי השני שקם למוזיאון, מאז שנוסד בשנת 1922, ולמעשה, יהודה כנראה לא היה מתקבל לתפקיד אם הם לא היו זקוקים נואשות לאוצר ראשי חדש; האוצר הקודם שהיה לפניו, ששמו נשכח עם השנים, נעלם באופן מפתיע יום אחד, כאשר עבד. לפי עדויות, היו אלו שעות הסגירה של המקום, והאוצר נכנס ל"חדר העתיקות הקדמוניות" – אז, עוד לא היו להם מצלמות אבטחה. מחוץ לחדר חיכו לו כמה עובדים, והוא נכנס כדי לוודא שהכל תקין. רוח נושבת סגרה את הדלת אחריו, והאוצר נכנס לחדר, והעובדים חיכו. אלא שהזמן התארך והתארך, וכשהאוצר לא נענה לקריאותיהם המודאגות של שאר העובדים, הם פתחו את הדלת; לא היה שם איש. האוצר נעלם. ומעולם לא נמצא.
יהודה ידע בנוגע למקרה באופן מעורפל כשהחליט לגשת ולנסות לקבל את התפקיד. באותם ימים, כולם דיברו על "המוזיאון רדוף הרוחות" ו"האוצר שנעלם באופן על־טבעי", אבל יהודה מעולם לא האמין במה שהוא כינה "שטויות מיסטיות של אנשי־דת", והוא מעולם לא חשש להיכנס ל"חדר העתיקות הקדמוניות" של המוזיאון.
הוא נודע בתור "האוצר החביב של 'מוזיאון העתיקות העתיקות'", וכל העובדים שעבדו מתחתיו העריכו אותו. הוא היה חכם, ושנון, ונחמד, והמגרעה היחידה שהם מצאו בו הייתה "הכישרון" לספר בדיחות קרש גרועות. אבל אפשר להתמודד עם זה.
ביום הפרישה שלו, הם אירגנו לו מסיבה נחמדה, עם עוגת בננות בהכנה ביתית שהכינה רונה, הקונדיטורית האוצרת של המוזיאון, עם שיר מקורי במילותיו של ניר, המשורר עובד־התחזוקה של המוזיאון, שהולחן, נוגן והושר בידי סטפן, המוזיקאי רואה־החשבון של המוזיאון. זה היה נחמד מאוד, וכולם נהנו, ובמיוחד יהודה, שבעודו אוכל לו פרוסת עוגה מונחת על מפית בד, שמח מאוד לשמוע את השיר "יהודה האוצר המושלם" אשר הוקדש לו.
לאחר שכולם נאמו ליהודה נאומים מלאי שבחים עבורו (והלנה פרצה במחצית הנאום שלה בבכי), יהודה נאם נאום תודה לכולם שהחל במילים, "אין ספק שבלעדיכם לא הייתי יכול להיות אוצר ראשי שכזה במוזיאון…" ונחתם במילים, "…וזו הסיבה שאני מודה לכולכם על חמישים ושלוש שנים מופלאות של עבודה בתור אוצר ראשי במוזיאון." האווירה הייתה מעט עצובה; אך רק "מעט", מכיוון שכולם היו מאושרים שיהודה, האוצר האהוב עליהם, שעמל רבות כל־כך בעבודתו, יוכל סוף־סוף לנוח מעט ולצאת לחופש.
יהודה הודה לכולם על המחוות הנעימות, ובעודו יוצא מהחדר עשה עוד צעד לכיוון הגמלאות – היציאה עצמה תהיה רשמית רק בתום היום, ואז הוא יוכל לומר רשמית שכעת הוא חופשי.
בעודו תוהה מדוע לא הגיע הבוס הגדול – מנהל המוזיאון, בַּעַז – למסיבה שלו, בעז הופיע בזווית עינו.
בעז היה המנהל המסתורי ביותר של המוזיאון – יהודה, האוצר הזקן של המוזיאון, חזה במנהלי המוזיאון מתחלפים, נכנסים לכלא, מתפטרים מתפקידם, מתים בשיבה טובה – הוא ראה את רוב מנהלי המוזיאון, אבל בעז תמיד היה המסתורי ביותר, המבודד ביותר, המנהל הזה שאתה לא יודע עליו דבר, לא יודע עליו שום דבר.
"שלום לך, יהודה," אמר בעז – ולא בנימה חביבה.
"שלום לך, בעז."
"יהודה," אמר בעז, ונימת דיבורו הייתה איטית ויש שיאמרו אפילו שהייתה מעט מרושעת, "ברכות על יציאתך לגמלאות."
"רשמית עדיין לא יצאתי לגמלאות," אמר יהודה, "אבל תודה רבה."
"כן, כן. עליי לדבר איתך. יש משהו שעליי לדבר איתך עליו."
"זה קשור במוזיאון? כי אם כן, אז צר לי מאוד, אבל אני כבר לא אוכל לטפל בו. אני סיימתי לעבוד פה."
"זה אמנם קשור במוזיאון," אמר בעז, "אבל זו לא עבודה. ובכן, זו אולי תהיה מעט עבודה. אבל אני מניח שתהנה ממנה."
כעת יהודה היה סקרן – "מה זה?"
"זו מעין מסורת," אמר בעז. "כלומר, מסורת היא משהו שקורה זמן רב, וזו הפעם השנייה שזה קורה, אבל בכל זאת – זו תהיה מסורת. אני נותן לך, האוצר הראשי של המוזיאון, לבחור עתיקה אחת מהמוזיאון ולקחת אותה."
"לקחת עתיקה אחת מהמוזיאון?" אמר יהודה, ובקולו ניכרה התדהמה. "לא, לא, אני לא יכול."
"כן, כן, אתה כן."
"אני מעדיף שלא."
"אתה יכול להעדיף," אמר בעז, "אבל כדאי מאוד שתבחר עתיקה אחת, אחרת דברים אפלים יתחילו לקרות."
"דברים אפלים?"
"פשוט בחר, יהודה," אמר בעז. "לעומתך, יש אנשים שעדיין יש להם עבודה במוזיאון הזה, ואין להם את הפנאי לפטפט במשך שעות על גבי שעות." כך אמר בעז – והלך.
ויהודה חסר־האונים נותר עם משימה שהוא בכלל לא רצה לעשות.
הלנה כבר התאוששה מאז המסיבה, וכבר כמעט לא היה אפשר לראות על פניה שהיא בכתה. היא סיירה לה במוזיאון, מוודאת שהכל כשורה, כשלפתע הבחינה ביהודה.
"יהודה?!"
יהודה הסתובב בבהלה, ואז נרגע כשהבחין שזו בסך הכל הלנה. "הו, שלום, הלנה."
"אתה לא הלכת הביתה?"
"הייתי בדרך לשם, אבל אז בעז נתן לי איזו משימה…"
"יהודה, אתה יודע שאתה לא חייב לעשות אותה? עזוב, אני אדבר עם בעז. זו באמת חוצפה, להטיל על יוצא לגמלאות עבודה ביום שבו הוא פורש."
"לא, לא, זה בסדר…" אמר יהודה בחביבות.
"אתה לא חייב להעמיד פנים, יהודה. אני אדבר עם בעז, אל תדאג – "
"די, הלנה!" צעק יהודה בפרץ זעם פתאומי, שממש לא היה אופייני לו. לאחר מכן, כשהבחין שהוא צעק על הלנה – ושהלנה, הרגישה ביותר במוזיאון, מתאפקת שלא לבכות – הוא התנצל. "סליחה, הלנה. אני פשוט קצת לחוץ, את מבינה? היציאה לגמלאות, וכל זה…"
"בטח," אמרה הלנה על סף דמעות וחזרה למסלול הסיור הרגיל שלה.
יהודה נאנח, ולא רק בגלל התקרית הלא־נעימה שקרתה לו כעת עם הלנה. הוא הסתובב כבר כמה שעות בתוך המוזיאון, בודק חדר אחר חדר אחר אגף אחר מחלקה, ולא מוצא שום עתיקה שתספק את רצונו. היו לו כמה מועמדים ראשיים: הייתה את "ביצת הדרקון" שנמצאה בסין לפני כאלף שנים – זו הייתה עתיקה מרשימה ביותר, שהייתה כולה עשויה נחושת וזהב, ושיהודה תמיד אהב אותה; אבל הוא החליט שלא לקחת אותה, דווקא בגלל שהוא אהב אותה: הוא רצה שעוד אנשים יוכלו להנות ממנה כמו שהוא נהנה, והוא ויתר עליה.
הייתה, כמובן, גם את העתיקה הידועה בתור "הברבראה של הדרידסטים" – אותו כתב קודש של עם הדרידסטים, שנעלם מעל פני האדמה לפני כאלפיים שנים, בעודו משוטט במדבר, ככל הנראה עקב מחסור באוכל או מתקיפה של חיות רעות ושל שודדים. אבל יהודה לא רצה לקחת את העתיקה הזו – הוא רצה להשאיר אותה. עם הדרידסטים המסכן נכחד, והנחמה היחידה שיש למתיו היא העובדה שאנשים באים למוזיאון ומכירים אותו, ואם הוא יקח אותו – איש לא יזכור את הדרידסטים יותר. אז גם עליו הוא ויתר.
היו גם את "נשל הנחש מהיבשת האבודה" ואת "המעיל של האדם הקדמון" ו"עצמות הדינוזאור הערפד" ו"המצבה של הנביא הקדמון" ו"המקל של הצייר הקדמוני" ו"עצמות המפלצת מטרויה" ו"הקמע העתיק של הקהילה היהודית באטלנטיס" – אבל כל העתיקות האלה… יהודה פשוט לא רצה לקחת אותן. הוא ידע שכל עתיקה מוסיפה לייחודיותו המופלאה של המוזיאון – ואם הוא יקח אחת מהן, הוא יגרע מהייחדיות של המוזיאון. והמוזיאון – שהיה עמל חייו… הוא פשוט לא היה יכול לגרוע ממנו.
בעודו מהרהר כמו משוגע אשר רק מתחיל לאבד כמו שפיותו, הבחין בו גם דן. "יה־הו, יהודה!" נופף דן לכיוונו.
יהודה סובב ראשו במהירות כמו ינשוף פרנואיד. "הו, שלום לך, שלום לך, דן."
"מה קרה, יהודה? למה אתה לא בבריכה, שוכב על מזרן גומי מנופח ושותה פינה קולדה מתוך קש בתוך כוס עם קיסם־מטרייה שכזה בתוכה?"
"ככה אתה מדמיין את הגמלאות?" שאל יהודה.
"ככה בדיוק," השיב דן. "אז מה קרה, יהודה? למה אתה עדיין כאן, בעבודה של חייך הקודמים?"
"אני… יש לי עוד משהו קטן לעשות… זה בעז… הוא נתן לי עוד משהו קטן לעשות… אבל זה בסדר, באמת… אני מבטיח לך שזה בסדר, באמת… באמת בסדר…"
דן היה הרבה פחות חטטן מהלנה, וגם הרבה פחות רגיש, והוא הניח ליהודה לנפשו.
ויהודה חסר־האונים נותר עדיין עם משימה שהוא בכלל לא רצה לעשות.
הערב כבר הגיע. נותר רבע־שעה – אחריו, יסגור המוזיאון את שעריו להיום, עד מחר בבוקר. אבל מחר בבוקר יהודה כבר לא יהיה פה. הוא כבר לא יחזור למוזיאון. לא בתור עובד, בכל מקרה, כבר לא בתור אוצר ראשי. רק רבע־שעה, ויהודה היה חייב לבחור עתיקה. 'אחרת' – לפי דבריו של בעז – 'דברים אפלים יתחילו לקרות.'
יהודה הילך כמו פרנואיד במסדרונות המוזיאון ובחדריו ובאגפיו ובמחלקותיו. העתיקות שסביבו כמו צחקו עליו: "לעולם לא תצליח לבחור! לעולם לא תצליח לבחור! דברים אפלים יתחילו לקרות! דברים אפלים יתחילו לקרות!"
יהודה הסתכל על כל העתיקות, ולא ידע מה לעשות. כל העתיקות – הוא היה יכול לבחור פשוט אחת מהן ולקחת אותה וללכת. אבל כל עתיקה ועתיקה הייתה של המוזיאון – עמל חייו, המוזיאון – והוא לא היה יכול לקחת מהמוזיאון את מה של המוזיאון.
לפתע כל מעשיו והיותו במוזיאון מאז שהגיע לראיון העבודה ועד היום עברו מולו כמו סרט או כמו תמונות הבאות אחת אחרי השנייה במהירות מפתיעה, מזכירים לו מקרים עתיקים: ההגעה של "האבן הקדמונית מבבל" למוזיאון; ההחלפה של מנהל המוזיאון השני לאחר שנאשם במעילה; שתילת עץ הזית משנת 534 לפנה"ס בחצר המוזיאון; ההגעה של הכתבים האלה למוזיאון כדי לעשות כתבה על…
ההעלמות של אוצר המוזיאון הראשי הראשון.
יהודה נזכר ביום שבו הוא שמע על העבודה בתור אוצר מוזיאון ב"מוזיאון לעתיקות עתיקות של דוריאל את ישראל", ששמו שונה כמה פעמים מאז עד שהשם שב להיות השם המקורי; אותו יום היה גם היום שבו שמע יהודה על אותו מקרה ההעלמות של אוצר המוזיאון הראשי הראשון. אז יהודה ראה את המקרה בתור הזדמנות נחמדה מאוד להשיג עבודה, אבל עכשיו, כשכל העתיקות סביבו צחקו עליו והוא נעשה פרנואיד לא־שפוי, הוא האמין שהיה באותו מקרה יותר מאשר מה שהוא חשב.
הוא נזכר בכל הפרטים של המקרה באחת – אפילו בשמו של האוצר, השם שאותו איש לא טרח לזכור ולכן כולם שכחו. הוא נזכר בעובדים שהיו שם מחוץ ל"חדר העתיקות הקדמוניות" באותו הזמן, אשר רובם מתו… "חדר העתיקות הקדמוניות." יהודה נזכר שהוא עדיין לא חיפש שם עתיקה. אולי דווקא שם הוא ימצא איזו עתיקה שהיא אמנם קדמונית אך היא לא באמת חשובה עבור המוזיאון.
בעוד העתיקות שסביבו צוחקות עליו, התקדם יהודה, שכעת היה האוצר הפרנואיד, לכיוון "חדר העתיקות הקדמוניות".
הוא קיווה שהוא לא יוותר לעוד הרבה זמן עם המשימה שהוא בכלל לא רצה לעשות.
רונה, ניר, הלנה וסטפן הלכו לכיוון שערי המוזיאון. המוזיאון עצמו כבר נסגר, וכעת העובדים התקדמו לכיוון תום יום העבודה עבורם. יום הפרישה של אוצר המוזיאון הראשי השני כבר תם, ומחר יגיע אוצר המוזיאון הראשי השלישי – שעימו הם כבר עשו היכרות – ליום עבודתו הראשון במוזיאון.
"כמה זמן אחרי מסיבת הפרישה מצאתי את יהודה עדיין במוזיאון," אמרה הלנה כדרך אגב. "הוא אמר שבעז נתן לו איזו משימה, וכשאמרתי לו שאני אדבר עם בעז כדי שיבטל את המשימה הזו, הוא צעק עליי." היא נאבקה בדמעות שאיימו לעלות כשנזכרה במקרה.
"גם אני מצאתי אותו," אמר דן. "הוא אמר לי אותו דבר, אבל הוא אמר לי, 'זה באמת בסדר,' אז הנחתי לו."
"לדעתי הוא פשוט לא רוצה לעזוב. הוא מפחד מהשעמום שבגמלאות," הציע ניר.
"כן, זה סביר לגמרי," הסכימה רונה.
הם המשיכו ללכת.
כשהתקרבו ל"חדר העתיקות הקדמוניות", הם ראו צללית של אדם פרנואיד. "יהודה?!" קראה ניר. "יהודה, אני יודע שאתה לא רוצה לעזוב את המוזיאון ואת העבודה שנתנה לך עיסוק כל חייך, אבל היום נגמר, ואתה חייב לעזוב כעת ולא לחזור יותר. אני אומר זאת בשבילך."
"אתה ודאי צודק," הסכים יהודה. "אני… אני פשוט רוצה לראות את 'חדר העתיקות הקדמוניות' בפעם האחרונה, לפני שאני… אה… לפני שאני עוזב לתמיד, כן."
"בסדר, יהודה," אישרה הלנה. "יודע מה? אנחנו נחכה לך. היכנס, יהודה, בפעם האחרונה, ואחר כך נלווה אותך ליציאה וניפרד ממך."
יהודה לא אמר דבר; הוא נכנס בזריזות לתוך החדר כמו ארנב הנכנס למחילה בעודו מתחמק מנחש טורף.
יהודה נכנס לתוך החדר, ולפתע רוח עוצמתית נשבה וסגרה את הדלת מאחוריו. זה בסדר, זה בסדר, זה לא נורא, זה לא חשוב עכשיו… חשב יהודה.
הוא הביט סביבו, בכל העתיקות שהוא כל־כך אהב, מנסה למצוא את העתיקה היחידה שהוא לא אהב, את העתיקה היחידה שלא חשובה למוזיאון.
אבל כל העתיקות היו חשובות למוזיאון, ואת כל העתיקות הוא כל־כך־כל־כך אהב, והוא לא יכול היה פשוט לקחת עתיקה אחת ולהניח למצפונו להישאר נקי. הוא פשוט לא היה יכול לעשות זאת.
"אני פשוט לא יכול," הודה יהודה בלית־ברירה.
רוח שטנית נשבה בתוך החדר. יהודה כרע ברך בעצב. לפתע ניצב ועמד מולו בעז – אבל זה כבר לא היה בעז. זה היה בעז… אבל בלי התחפושת של בעז. הוא היה בעז האמיתי.
בעז הביט ביהודה במבט אחד שטני.
רוח שטנית נשבה שנית בחדר.
יהודה כבר לא הספיק לשמוע את הצעקות שצעקו, וכשפתחו את הדלת – איש לא היה ב"חדר העתיקות הקדמוניות".
אבל יהודה כבר לא נותר עם המשימה שהוא בכלל לא רצה לעשות.
הוא השתחרר ממנה.
בעז צעד במעלה המדרגות. סביבו היו שדים ומפלצות ונשמות מעונות, שבינהן הוא כבר בקושי יכול היה להבחין באוצר המוזיאון הראשי השני של "המוזיאון לעתיקות עתיקות של דוריאל את ישראל". הוא צעד תחת השמיים האדומים לכיוון הבוס הגדול שלו.
"הבוס הגדול מאוד מרוצה," לחש לו קול שטני משום מקום ועם זאת מכל מקום.
"אני יודע," השיב בעז וחייך בחיוך־שלא־באמת־היה־חיוך.
בעז הגיע אל הדלת ופתח אותה.
האולם היה גדול עד אין־סוף, ובתוכו התקיימו שדים ומפלצות ונשמות מרושעות במיוחד שהבוס הגדול עינה בתוך חדר המלכות שלו עצמו. לצד כס המלכות, שעליו ישב הבוס הגדול, עמד סגנו הראשי של הבוס הגדול.
כשהבחינו בו ההמון הגדול, פילסו לו דרך בתוכם בקו ישר היישר אל הכס, ובעז צעד בה. כשהגיע בעז אל הבוס הגדול, נעמד הבוס הגדול רב־המימדים במחווה של כבוד וחייך את אותו חיוך־לכאורה שנהוג לחייך שם.
"שלום," הרעים קולו הרם־במיוחד של הבוס הגדול.
בעז כרע ברך בפני הבוס הגדול. "אדוני הבוס הגדול השטן סמאל הלל בן־שחר ברקאי מלך השדים הגדול שליט הגיהנום העצום, אני מודה לך שהסכמת לי להיכנס לתוך חדר מלכותך הרמה."
"המיזם הזה שלך הצליח פלאים. בינתיים אלו רק שתי נשמות… אבל הדרך שבה עינית אותן וגרמת להן להכניס את עצמן לכאן – מרשים מאוד! אנחנו נמשיך עם זה, ואט־אט יתווספו לכך עוד נשמות במיזם הזה."
"זו התוכנית, אדוני. אני מודה לך, אדוני."
"אני גאה בך, בעל־זבוב," אמר השטן.
ובעל־זבוב חייך שוב את אותו חיוך־שלא־באמת־היה־חיוך.