בגיל חמש ריקי יעקב החלה מתנבאת. ריקי, רבקה בשם לידתה, נקראה על שם סבתה אותה לא זכתה להכיר. ילדותה לא הייתה פשוטה, ומצד ההיגיון, לא הייתה צריכה להיוולד כלל. ריקי נולדה לאם חד הורית. בנעוריה, אימה הייתה פרועה מעט. האם, עליזה, נמלטה מבית הוריה במושב בשרון בהיותה בת שש עשרה. היא ירדה בטרמפים לאילת ובהמשך לסיני, והסתובבה עם חבורת צעירים זרוקים, הלומי סמים ואלכוהול, הדוגלים בחיים ללא התחייבויות, ובמיעוט נכסים ובריבוי מין ואהבה. משום כך, עליזה לא ידעה מי מהם היה אביה של ריקי. בשל מצבה הנפשי, ואי מוכנותה ליטול אחריות לגידול תינוק, ואנונימיות האב, עליזה ביקשה להפיל את העובר הצומח בבטנה, ורכשה מרוקחת שיקויים בדואית שיקוי להפלה. היא לגמה את מלוא הבקבוק המר והקיאה, וליתר בטחון גם דקרה את רחמה במסרגה. בעקבות זאת אושפזה, עקב אילוח דם ודימומים חמורים. עליזה התנדנדה בין חיים ומוות בבית החולים יותר מחודש ימים, עד שהרופאים הצליחו להצילה. למרות כל אלה, ריקי הקטנה נאחזה בציפורניה בדפנות הרחם וסרבה למות.
לאחר שעליזה שבה לאיתנה, וחודש הריונה התקדם מכדי ביצוע הפלה, היא החליטה שניתן לה אות משמים לשנות דרכיה, שהתינוק הזה מוכרח להיוולד, כי כך נגזר למעלה. לפיכך, עם צאתה מבית החולים, הפקידה עצמה לידי רשויות השיקום והרווחה, ובסיועה של עובדת סוציאלית מלאכית שלקחה אותה כפרויקט הצלת חיים, התנזרה מאז מסמים ואלכוהול, וצלחה בכאב ובאומץ את ייסורי הגמילה. עליזה קיימה עצמה מקצבת רווחה ועבודה חלקית כפועלת במפעל שימורים. בסיוע הרווחה והעו"סית שכרה דירת חדר בבאר שבע. בדירה זו תגדל את ביתה, שתיוולד ללא פגם בחודש תשיעי. מעת הריונה, וביתר שאת לאחר לידתה, עליזה הייתה משוכנעת שנעשה לה נס. אם הילדה נולדה בריאה, לאחר כל מה שעשתה כדי למנוע זאת, הרי שמדובר בלידה ניסית וילדה ניסית, ילדה מיוחדת, שזכתה להשגחה עליונה. לפיכך, עליה לטהר עצמה, למרק חטאיה, להיות ראויה. עליזה התחזקה באמונתה, בגדיה התארכו לכסות טפח וטפחיים, והחלה עוטה שביס. בשבתות וחגים פקדה את עזרת הנשים בבית הכנסת, והשתתפה בשיעורי תורה אצל הרב אלבז, רב ומקובל ששמעו יצא כעושה ניסים ורואה נסתרות. עליזה שיתפה את הרב בעברה המפוקפק ובחטאיה, וחלקה עימו את אמונתה כי הילדה, ריקי, מיוחדת ונולדה בברכה ובהשגחה ממעל. הרב לא סתר את דבריה, אלא נשא תפילה כי יסלחו לעליזה חטאי עברה, נשא תפילה לשלום הילדה, והוסיף השבעות ונדרים וקמעות, לפזר בבית, ולהטמין במיטת הילדה, למען תשרה עליה ברכה וירחקו ממנה מיני מזיקים ושדים.
ריקי גדלה להיות ילדה זריזה, פעלתנית, מלאת שמחת חיים מתפרצת, טום-בוי שובבה, פרחחית חסרת פחד. ילדה פיקחית, המזהה את כוונת הסובבים במילה או מחווה ראשונה שלהם. ילדה דקת גו וזקופה כמקל, שחומת עור, ששערה השחור כפחם ארוך וחלק, ועיניה השחורות גדולות וחודרות.
בבוקר אביבי אחד, עת ילדי הגן משתוללים בחצר, ריקי קפאה על עומדה כפסל שיש, קפאה בתנוחה בה עמדה, יד אחת מורמת ומצביעה לפנים, ופיה פעור. כעבור מספר דקות קפואות תנוחה, החלה מדברת, דיבור מונוטוני, דיבור של אדם מבוגר, שאינו דומה כלל לקולה ודיבורה הרגילים. הילדים המשתובבים סביבה הבחינו במתרחש וקראו לגננת. הגננת הביטה בה בתמיהה, אחר כך בדאגה. הגננת ראתה את הקפאון והנוקשות בגופה, את הדיבור הזר והמוזר, דקלום משפטים בשפה כמו תנכית, ואת אישוניה הנעים מימין לשמאל ושוב לימין, כאילו היא קוראת טקסט המוצג לפניה בטלפרומפטר. הגננת קראה לה מספר פעמים בשמה, ללא תגובה, וניערה אותה בכתפיה הנוקשות, תחילה בעדינות, אחר כך בחוזקה, עדיין ללא תגובה, והחליטה כי האירוע מוזר ומדאיג ויש לערב את אימה. עליזה עזבה מיד את מקום עבודתה, ומיהרה לגן. עד שהגיעה, ריקי חזרה מקיפאונה לתפקוד רגיל, שבה לשחק עם הילדים בחצר, והגיבה בתמיהה ובחוסר הבנה לשאלות הגננת ועליזה, על מה קרה ומדוע התנהגה כך. ריקי ענתה להן שאינה זוכרת דבר מן הדברים שהגננת מתארת.
הגננת המליצה לעליזה לקחת את ריקי לרופא ילדים, ועליזה ענתה שתחשוב על זה. שתיהן סיכמו לעקוב אחר התנהגותה של ריקי בימים הקרובים ולעדכן זו את זו. עליזה לא פנתה לרופא, ובשבועיים הבאים התנהגותה של ריקי הייתה רגילה בתכלית, והאירוע החל להישכח. אולם האירוע חזר. הפעם אירע בבית, בשעות הערב. עליזה שלא חזתה בהתנהגות המוזרה באירוע הקודם, אלא נחשפה לה רק מדיווחי הגננת והילדים, ראתה הפעם בעיניה את הקפאון הקטטוני, ואת הדקלום המונוטוני, בקול זר, של אמירות משונות, במילים ארכאיות, כמו תנכיות. עליזה לא הצליחה לחלץ את ריקי מקיפאונה, אך הייתה לה תושייה מספקת לצלם בווידאו, במצלמת הנייד, לפחות חלק מההתרחשות.
למחרת התייצבה עם ריקי אצל רופא הילדים. הרופא הקשיב, וראה את הווידאו, ושאל את ריקי מה היא זוכרת, והאם היא נתונה במתח או בלחץ, והאם מישהו מציק לה או פוגע בה. ריקי השיבה בשלילה נמרצת לכל השאלות. הרופא אמר לעליזה שעל פי מיטב שיפוטו הבעיה אינה בתחום הדיסציפלינה שלו, והפנה את עליזה לפסיכולוגית ילדים עליה הוא ממליץ.
ריקי ועליזה הגיעו לשלוש פגישות עם הפסיכולוגית. לאחר הפגישות, הפסיכולוגית הודתה ביושר כי אינה בטוחה שבכוחה לעזור, כי ריקי פשוט אינה זוכרת דבר מהאירועים המדוברים, ונראית לה כילדה בריאה פיזית ונפשית, שמחה וחכמה. הפסיכולוגית הציעה לפנות לפסיכיאטר העוסק גם בהיפנוזה, כי אולי באמצעות היפנוזה יעלו תכנים מודחקים שריקי אינה זוכרת במודע. פסיכולוגית הילדים המליצה על פסיכיאטר כזה, ועליזה וריקי הגיעו אליו. במהלך אותו חודש פגישות התרחש עוד אירוע, שוב בבית, ועליזה צילמה והקליטה את רובו, והציגה את שני הקלטות הוידאו לפסיכיאטר.
הפסיכיאטר עיין בהקלטות הוידאו, שוחח עם ריקי, וניסה להפנט אותה. ההפנוט לא צלח. הפסיכיאטר הסביר לעליזה שלצערו לא כולם ברי הפנוט. בתום הפגישה אמר לעליזה שמדובר במקרה מעניין ומסקרן מאד, כמוהו לא פגש, והציע לקלוט את ריקי לתקופת הסתכלות במוסד לרפואת הנפש בו הוא מועסק, כי ברור שנדרש במקרה זה מעקב מתמשך בכדי שיוכל לעזור. עליזה ענתה שתשקול את הצעתו ועזבה את הקליניקה, נחושה שלא לחזור אליו לעולם.
בבית, לאחר הפגישה עם הפסיכיאטר, עליזה צפתה שוב ושוב בשני סרטוני הוידאו, שקועה במחשבות. הייתה לה תחושה שמיצתה את הפתרונות שהרפואה מציעה. לפיכך, ביקשה מעוזרו של הרב אלבז שיקבע לה ולביתה פגישה עם הרב. עליזה פירטה בפני הרב את שני האירועים שאירעו לריקי, והציגה לו את סרטוני הוידאו. הרב הקשיב וצפה ושתק והרהר, ולבסוף ביקש לשוחח עם הילדה ביחידות. השיחה ארכה יותר מחצי שעה, עד שעוזרו נכנס להזכירו שיש תור פונים ארוך הממתינים לו. בצאתם, אמר הרב לעליזה, "הילדה שלך נביאת אמת. תשמרי עליה, והקדוש ברוך הוא שישמור על כולנו. אנחנו צריכים להתפלל חזק שהנבואות שלה יהיו טובות", הרב ביקש שתעדכן אם יתרחשו אירועים נוספים.
בימים הבאים, עליזה הבחינה בשינויים בהתנהגותה של ריקי. היא נעשתה עצובה, שקטה ומהורהרת, פחות קופצנית ושובבה. שמחת החיים, העליצות, הפטפטנות, הלכו וכבו. וחלו שינויים בהופעתה. ריקי אספה את שערה השחור הארוך בגומייה, וסרבה ללכת פזורת שיער. ובעיקר, ריקי הדירה את כל בגדיה הצבעוניים והסכימה להתלבש רק בבגדים שחורים. כשעליזה ניסתה להלבישה בבגד שיש בו שמץ צבע, ריקי דחתה אותו, וסרבה להתלבש עד שעליזה החליפה לפריט לבוש שחור. עד מהרה, גם הגננת הבחינה בשינויים בהופעה ובהתנהגות, בשיער, בביגוד השחור, בהסתגרות, באבדן שמחת חיים. הגננת הבחינה בשינויים גם באורח הדיבור ובשפה, בכך שריקי משלבת ביטויים בשפה גבוהה או ארכאית עם דיבור יומיומי. לדוגמה, כשהגננת ביקשה מריקי לחבוש כובע, כי השמש קופחת בחצר, והכובע שניתן לה היה צבעוני, ריקי זעמה, "היה לא יהיה". דומה היה שביטויים מאירועי הניתוק עושים את דרכם לשפתה הרגילה, למרות שריקי לא ידעה להסביר מהיכן למדה ביטויים אלה.
באחד הערבים, עליזה קיבלה טלפון מהגננת. הגננת עדכנה בטון מודאג על אירוע בגן: ריקי אספה בובות אנשים, השכיבה אותם בשורה זה לצד זה, פניהם מופנים מעלה, וכיסתה את פניהם בדפי נייר מטבח. הגננת שאלה, "ריקי, מה את עושה?", וריקי השיבה: "הם מתים". הגננת שאלה אם ריקי עוד נפגשת עם הפסיכולוגית, ועליזה עדכנה שהפגישות הסתיימו. הגננת הציעה לחזור לפסיכולוגית בהקדם. עליזה תאמה פגישה עם פסיכולוגית הילדים. עליזה עדכנה על כשלון הפגישה עם הפסיכיאטר המהפנט, ואמרה לפסיכולוגית שהיא מבינה שלא תוכל לסייע בעניין אירועי הניתוק, כי אותם ריקי אינה זוכרת, אבל אולי תוכל לסייע בעניין השינויים ההתנהגותיים. לאחר פגישה ראשונה עם ריקי, הפסיכולוגית אמרה שתוסיף להיפגש איתה, אבל הציעה לקחת את ריקי גם לרופא, כדי לוודא שהשינויים ההתנהגותיים אינם נגרמים מאיזו סיבה פיזיולוגית. רופא הילדים הקשיב לתיאור השינויים, הרגיע את עליזה שלפי דעתו הגורם אינו פיזיולוגי, אבל בכל זאת נדרש בירור, ורשם הפנייה דחופה ל-סי.טי. עליזה פנתה לתיאום תור דחוף ל-סי.טי. וקבלה את התור הפנוי המוקדם ביותר במערכת, לעוד שלושה חודשים.
באחד הימים, עליזה הגיעה לגן בסיום היום לאסוף את ריקי, ומצאה אותה בוכה. ריקי נעטפה בשתיקה וסרבה לומר מדוע היא בוכה. עליזה דובבה אותה כל הדרך הביתה, ולאחר הפצרות רבות ריקי הסבירה שהילדים מציקים לה, מתרחקים ממנה ולא מדברים איתה. כמה מהילדים, סיפרה ריקי, תוקפים ומקללים אותה. הם אומרים שאני פריק, סיפרה, משוגעת, שהם לא רוצים אותי בגן, שגם ההורים שלהם אומרים שאני ילדה מוזרה וצריך להתרחק ממני. עליזה הנסערת התקשרה לגננת וזו אישרה בשפל קול שאכן, יש בעיה. הגננת הבטיחה שתנסה לדבר עם הילדים והוריהם, לשנות את יחסם לריקי.
הפגישה של הרב אלבז עם ריקי הותירה על הרב את רישומה. בדף השבועי שפרסם להמוני חסידיו הזכיר את הפגישה איתה, וסיפר על אירועי הניתוק שלה, האמירות הנשמעות כדברי תורה ונבואה, השפה שאינה תואמת את גילה, ואי יכולתה לזכור מה אמרה באירועי הניתוק. לדברי הרב, הסימנים מזכירים מצבי חרגון שצדיקים ונביאים מתנבאים בהם. הרב הזכיר באגרתו כי לאחר ימי הנביאים האחרונים, חגי, זכריה ומלאכי, מתקופת תחילת בית שני, פסקה הנבואה בישראל. הרב ציטט מקצת מדבריה, כפי ששמעם בסרטון הוידאו, וכינה את ריקי "הילדה הנביאה". "אולי ימים גדולים שבים לעם ישראל, ימי שיבת הנבואה", כתב הרב, "ולוואי שנהייה קשובים וניטיב דרכינו ונזכה לבשורות ונבואות טובות." הדברים עוררו עניין רב בחוגים החרדיים והמסורתיים, ופרץ פולמוס בין רבנים ותלמידי חכמים שאימצו את הגדרתו כ"ילדה נביאה", ובין אלה שטענו כי לאחר שחדלה הנבואה משך אלפי שנים, נדרשות הוכחות מוצקות יותר לפני שתוכר כנביאת אמת, ובין הקיצוניים שגרסו כי אלה דווקא סימניו של דיבוק טמא, שיש לגרשו. דברי הרב, והפולמוס סביב הילדה, נפוצו וחרגו מתחומי קהילות דתיות ומסורתיות, אל חוגים חילוניים בעלי עניין ברוחניות וניו-אייג', והתקשורת החלה מגלה עניין. עליזה קבלה פניות לראיון איתה ועם ריקי, וסרבה בתוקף לפניות.
ביום עשרים לאוגוסט, 2027, התרחשה בישראל רעידת אדמה שמוקדה בבית שאן. הייתה זו רעידת אדמה עזה, שבע בסולם ריכטר. היא גרמה לשלושה הרוגים, עשרות פצועים, והרס מספר בתים בבניינים ישנים.
בעקבות רעידת האדמה, הרב אלבז פרסם דף שבועי נוסף, ובו ציטט משפטים מתוך הוידאו האחרון של ריקי. היו משפטים שניתן לפרשם כאזהרה מפני רעידת אדמה. בין המשפטים שציטט מן הוידאו: "ידעתי מעלליכם. מלאה הארץ מרמה וחטאת ורשעה … החזק טורף את החלש, והשבע את הרעב, ואיש הממון את ההמון. לחיות טורפות תדמו, אין חמלה ואין רחמים … בעוון חטאיכם יושבו לכם, מכה תחת מכה. חבורה תחת חבורה. תרעד הארץ תחתכם, הרים ישוטחו, אדמה תיפער פיה ותאכל, איש עם אישה יספו, זקן עם טף, באשמת חטא רשעים, יכלו יחדיו." הרב סיים את הדף החודשי בקריאה לכל קהילות ישראל להרבות בימים אלה בתפילות וצום ותענית. "עת צרה היא לנו," כתב, "וחשרת עבים באופק. התגשמות הנבואה ברעידת אדמה, אפשר שאינה סוף דבר אלא תחילתו. ראוי שעם ישראל כולו ישוב בו מחטאיו ויחזור בתשובה, אם חפצי חיים אנו."
דברי הרב נפלו על אוזניים קשובות. בבתי כנסת רבים נשמעה תפילה מיוחדת לנבואות ובשורות טובות. קהל מתפללים, שהלך וגדל מדי יום, התפלל בדבקות ליד בניין מגוריה של ריקי בבאר שבע. מולם התכנסו חבורות מפלגים חרדיים אחרים, פלגים שרבניהם פסקו שאין מדובר בנבואות אמת אלא בדיבוק, זרע עמלק, זרע שטן, סטרא אחרא. החבורות היריבות זועקות "שיקוץ", "תועבה", ומיידות אבנים לעבר הבית, ולעבר המתפללים, והמתפללים מיידים אבנים חזרה. בתווך התייצבו כוחות משטרה, להפריד בין הניצים. לצידם ברחוב, ובמרפסות הבתים הצופים אל ביתה של ריקי, נאספו חבורות עיתונאים וצלמים, מהארץ ומהעולם. בשלב זה הסיפור הספיק ללכוד לא רק את עינה של התקשורת הישראלית, אלא גם את תשומת ליבה של התקשורת העולמית, והפך לאייטם חדשותי בינלאומי. העיתונאים נאבקים להשיג ראיון עם עליזה וריקי. בהעדרן, הם נאלצים להסתפק בראיונות עם חסידים ומתנגדים משני המחנות, מצלמים את זירת המאבק, ומכוונים עדשות ארוכות לחלונות וחרכי התריסים בביתה של ריקי, בתקווה לתפוס לרגע את תמונת הילדה.
עליזה וריקי הסתגרו בביתן. עליזה ניתקה טלפונים והפסיקה את הפגישות עם הפסיכולוגית. ריקי הפסיקה ללכת לגן. שכנה טובה סיפקה להן מוצרי מכולת למחייתן.
ביום העשרים ותשע בספטמבר, 2027, ריקי חווה בביתה אירוע ניתוק נוסף, ארוך וקשה מקודמיו. משך שעות היא נתונה במצב קטטוני, ללא תנועה, עיניה פקוחות לרווחה. מדי פעם היא מדקלמת דברים קטועים, בדיבור זר ומוזר. למרות ערותה ודיבורה, נראה שאינה בהכרה כלל. עליזה מנסה לעורר אותה ונכשלת, ולפיכך היא רק מצלמת ומקליטה. עליזה מקשיבה, מנסה להבין את הנאמר בין שתיקות ארוכות. הדברים שהיא שומעת עוכרי שלווה, מאיימים, וממלאים אותה חרדה ואימה סתומה.
למחרת, עליזה עוטה עליה בגדים מסתירים, כובע רחב שוליים, מטפחת ראש ומשקפי שמש. היא חומקת מיציאה אחורית וממהרת לרב אלבז. ריקי נותרה בבית השכנה. עליזה מציגה לרב את הקלטת הוידאו החדשה. הרב צופה ומאזין, ורושם דברים מעת לעת. הקול המונוטוני, המנוכר, נשמע אכזר וחסר רחם: "מאסתי תפילותיכם ותחנוניכם. נלאיתי מכזביכם, מלשון הנחשים הצואה בפיכם. דברותי הפרתם. צביעות ומרמה כל דברכם, ולא שבתם בכם מדרכיכם הרעות. האמת שקר בפיכם והשקר אמת, ואין בכם בושה וכלימה. מתי מעט בקהלכם ישרי דרך וברי לבב, והמה נרדפים ומעונים. מנהיגיכם נוטלי שוחד ושלמונים, כוהניכם נושאים את שמי לשווא. ואנוכי בוחן כליות ולב. שומע את אשר לא דיברתם, ורואה את הרעות אשר הינכם עושים, את הרשעה, ואת הזוועה, ואת התועבה. בצלם נבראתם, וטימאתם את צלמי. כפסל בהיכל הייתם. על כן יבואו עליכם חורבן וכליה. לא אציל ולא אושיע. יום עברה קרב ובא. ארץ תתהפך על יושביה. ממשלת אימה וצלמוות תמשול בארץ. רבים בכם יקברו באבן. המונים יצללו בתהום רבה. אדם יותך אל סלע ועץ. אדם יותך אל אדם. פני אדם בבשר זולתו. עין אדם תבקע פקוחה ומתה מטבור רעהו." עליזה מקשיבה שוב לנבואת הזעם ואותם מועקה, חוסר אונים, פחד מן הלא נודע, שבים לאחוז בה, עותקים את נשימתה. הרב לא מנסה להרגיעה או לנחמה. הוא חמור סבר מאד, ודוק דמעות נוצץ בעיניו. יומיים לאחר פגישתו עם עליזה, הרב מפרסם את הדף השבועי, ובו נכתב בכותרת, באותיות קידוש לבנה: "אלוהינו שבשמיים, רחם עלינו." תחת הכותרת מודפסת תפילת "אנא בכוח", ויתרת שטח הדף צבועה בריבוע שחור.
ביום השביעי באוקטובר, 2027, בערבו של יום סתיו, עת ירח צהוב גדול תלה בשמיים אדומים, בשעה 20:33, בשנייה תשיעית של דקה זו, ברגע מחריד ונורא אחד, ארע שיבוש.
לכאורה היה זה שיבוש זעיר. שניה אחת של הווה (לא בדיוק שניה. שניה הוא יחידת מידה אנושית. רגע בזמן הדומה לשניה, שמטעמי נוחות נכנה אותו שניה) נתקעה בין שיני גלגל השיניים הקוסמי, הדמיוני, המניע את מחוגי הזמן, ולא חלפה ועברה כדרכן של כל השניות בכל הזמנים, אלא קפאה, נעצרה. השנייה הסמוכה, המתקדמת קדימה בזמן, נכנסה לתחומה של שניית ההווה התקועה, ושנייה הותכה לתוך שנייה והתאחדה עימה בתוך אותו מרחב חלל וזמן. לכאורה, מה קרה? רק שנייה שנעצרה. אולם התוצאות היו הרות אסון, כטעות של נתב רכבות המסיט רכבת למסילתה של רכבת שניה, והן דוהרות זו לתוך זו.
כי כל שניה, אפשר שנושאת בקפליה יקום שלם, עולם שלם, והעולמות חיים בכפיפה אחת באותו מרחב, אך מופרדים זה מזה בידי מחסום הזמן הלינארי, מופרדים באינטרוול של שניה, ואין דייריו של יקום אחד יודעים על קיומם של דיירי יקומים אחרים, ואין דייריו של עולם אחד רואים את העולמות האחרים החבויים בקפליה של שניה קודמת או של שניה העתידה לבוא. לפיכך, חפיפת השניות גרמה להתכת עולמות.
התוצאה של התכת העולמות הייתה קטלנית. הרים, נהרות וימים, בניינים וערים, של העולם הנישא בתוך שניה קודמת התממשו במרחביו וחלליו של עולם שנית ההווה, מוחצים זה את זה ומתאחדים זה בזה, ומיליארדי אנשים של עולם שניה קודמת התממשו בתוך עולם שנית ההווה. חלקם התממשו בתוך הרים, או בתוך קירות, התממשו בחומר מוצק, או בתוך אנשים אחרים, או התממשו בתהומות הים, וחדלו להתקיים. שני העולמות הפכו לעיי חורבות, ורוב אוכלוסיות שני העולמות נשמדו ברגע. בני אנוש אחרים מעולם שניה קודמת, הממוזלים לכאורה, התממשו בחללים פתוחים. חלקם התממשו בשדות וכרמים ושטחים חקלאיים או מיוערים, אחרים התממשו בתוך רחובות ובתים של אנשים מעולם שנית ההווה, וצלחו את התכת העולמות והזמנים ללא פגע. אולם, מלבושם הזר של אנשי עולם השניה הקודמת, השונים ממלבושם של אנשי עולם שניית ההווה, והופעתם הפתאומית, יש מאין, אלה בקרב אלה, ואימת הרגע, ומראות ההרס והחורבן סביב, הפכו בבת אחת את אוכלוסיות שני העולמות לפולשים, לאויבים מושבעים. השורדים מאוכלוסיות שני העולמות החלו נלחמים זה בזה, מלחמת הישרדות לחיים או למוות, בכל אמצעי או נשק הזמינים להם. בינות לחורבות התפתחו שדות קרב מדממים של מלחמת הכול בכל, מלחמת קטל עקובה מדם המכריתה את חייהם של ניצולים רבים משני העולמות.
עליזה נספתה בהתכת העולמות. רגע הייתה, ובמשנהו איננה. הגננת נספתה. רופא הילדים נספה. פסיכולוגית הילדים נספתה. הפסיכיאטר המהפנט נספה. השכנה הטובה נספתה. הרב אלבז נספה. ריקי חיפשה את עליזה משך שעות, קוראת שוב ושוב אמא ומייבבת מרה, עד שהעייפות והצמא הכריעו אותה, והתיישבה, גבה נשען על אבן גדולה. עיניה נעצמו והיא נפלה לשינה עמוקה. בשנתה אירע לה נס הולדת שני. זוג הורים שיצאו לחפש את בנם בין עיי החורבות, אספו אותה אל ביתם.
שישים שנים חלפו מאותו יום מר. העולם החדש שנוצר מהתכת שני עולמות לעולם אחד, השתקם ונרפא. לאחר שנתיים של מלחמה קשה, השורדים משני העולמות הבינו את האיוולת בהקזת דם הדדית של שארית הפליטה, הניחו נשקם, הגיעו להסכמי שביתת נשק ושיתוף פעולה, ופנו למלאכת שיקום העולם.
הטבע, המתאר, נופי העולם החדש, היו שונים מאלה של עולמות המקור, בהיותם התכה של עולם לתוך עולם. בני האנוש, ילידי שני העולמות, היו דומים במבנם ומראיתם, עם ביולוגיה ופיזיולוגיה דומה, אך שונים בהיבטים של חברה ותרבות ושפות ופסיכולוגיה, ומנהגי לבוש והתנהגות, כי אלה התפתחו בעולמות נפרדים. לפיכך, בעשרות השנים הראשונות של העולם החדש, החברה הייתה מפוצלת לקהילות נפרדות, עם שפות והיסטוריה ותרבות שונים. העולם היה מדולל אוכלוסין, כי מרבית אוכלוסיות שני העולמות נספתה, אבל עם השיקום שבה התקווה, ובא בום ילודה. בחלוף הזמן, בעיקר בדור השני להתכת העולמות, כור ההיתוך פעל את פעולתו, ובהדרגה הקהילות נמהלו וילדים מעורבים נולדו, בני זוגות מפליטי שני העולמות. שני דורות חלפו. העולם החדש עוד מלקק את פצעי התכת העולמות, אך האירוע הופך לזיכרון רחוק, לסיפור שבני נוער מתבדחים עליו בבדיחות הומור שחור.
ריקי גדלה במשפחתה המאמצת ובעולמה החדש להיות לאישה, אם וסבתא, ולמדענית מזהירה, פיסיקאית עתירת מוניטין וכבוד, שתחום עיסוקה חקר ממדי הזמן והמרחב.
מול אולם מלא קהל סקרני ומצפה, ריקי עומדת לשאת הרצאה בנושא: "התכת הזמנים והעולמות, התגשמות הנבואה". שערה השחור הלבין והכסיף, אך גופה צנום וזקוף כפי שהיה מילדותה. גאיה, נכדתה בת החמש, מתרוצצת על הבמה, מעלה חיוכים בקהל, עד שריקי מושיבה אותה על כיסא בצד הבמה.
להלן מובאים קטעים מהרצאה זו:
"ערב טוב לכולם. אני נרגשת להיפגש איתכם, ושמחה שיש התעניינות כזו בנושאים היקרים לליבי. לפני שישים שנים ארע לנו אסון נורא. שני עולמות, העולם שלי, ועולם אחר, הותכו זה בזה. באירוע הזה נכחדה מרבית אוכלוסיית שני העולמות.
הייתי אז ילדה קטנה, בגילה של נכדתי גאיה כיום, אבל הטראומה, והיעלמותה של אימי באסון, ממשיכים ללוות אותי עד היום. מה ידענו אז ומה לא? מה אנחנו יודעים כיום שלא ידענו אז?
אנחנו רואים בשמי הלילה אינספור כוכבים. ויודעים שיש עוד אינספור כוכבים, קטנים או רחוקים יותר, שאיננו רואים. כל אלה הם חלק מהיקום הגלוי, זה שביכולתנו להשיג בחושינו או במכשור שלנו. האסון לימד אותנו שהיקום צפוף בהרבה ממה שידענו. למדנו שיש יקום חבוי, נסתר, שאינו נגיש לחושינו ומכשירינו. זה היקום והעולמות החבויים מאחורי מחסום הזמן הלינארי. ההסתרה הזו נובעת מטבעו של מחסום הזמן. אנחנו לא יכולים, בהיותנו ברגע הנוכחי בזמן, לדעת מה קורה שניה לאחור, או שניה קדימה. תאמרו: מה זאת אומרת? אני יודע מה קרה לפני שניה, לי ולאנשים סביבי. הייתי שם, אני זוכר. וכאן המורכבות. מה שאתה זוכר הוא הזמן הסובייקטיבי, שלך ושל האנשים בעולמך, הזמן שכבר עברת דרכו. אינך יכול, בהיותך ברגע הנוכחי שלך בזמן, לדעת או לראות מה קורה כעת בזמן החיצוני לעולמך, זמן שעוד לא הגיע לרגע הנוכחי שלך, או חלף ועבר אותך. במובן זה, הנראות של היקום היא סובייקטיבית. אני, ואנשי העולם הישן שלי, היינו עולם שנסתר מעיני אנשי העולם שהותך לתוך עולמנו, והעולם האחר, זה שפגע בנו, היה נסתר מעינינו.
אנסה להמחיש באנלוגיה. דמיינו רכבת עם אינסוף קרונות. זו רכבת הזמן. כל קרון הוא, נניח, שניה אחת בזמן. המסילה היא ציר הזמן המתקדם מהעבר לעתיד. הקרונות מתקדמים על ציר הזמן קדימה. בין קרון לקרון קיים אינטרוול זמן, ואינטרוול מרחק, וכיוון שמהירותם קבועה, הם לא מתנגשים. חלק מהקרונות נושאים עולם, וחלקם מאוישים. מחסום הזמן הוא לינארי, מתקדם מעבר לעתיד. משמע, כל הקרונות אטומים מלפנים ומאחור. האנשים בכל קרון מאויש לא יכולים לראות את הקרון שלפניהם, את העתיד, או את הקרון מאחוריהם, את העבר.
כדי לפשט, נניח שיש רק שני קרונות, קרון קדמי, וקרון אחורי, שנמצא באינטרוול של שניה לאחור מהקרון הקדמי. לאדם שנמצא בתוך הקרון הקדמי, יש זמן סובייקטיבי של העולם שלו. בקרון שלו, בעולם שלו, יש תנועה. מתרחשים דברים. ילדים נולדים. אנשים וחפצים נעים. אנשים מתים. לכן יש לו, ולאנשים סביבו, תפיסת זמן סובייקטיבית, ייחודית לקרון שלו, של מה שעבר, מה שהווה, ומה שעתיד לבוא.
מבחינת האנשים בקרון הקדמי, הקרון הוא היקום כולו, העולם כולו. אין להם יכולת לדעת שמאחוריהם מתקדם, באותה מהירות, באינטרוול של שניה, הקרון האחורי, שגם הוא נושא עולם, נושא אנשים. גם בקרון האחורי יש אנשים שהקרון הוא עולמם היחיד, והם לא יודעים שלפניהם, באינטרוול של שניה, דוהר קרון אחר, עולם אחר. גם להם יש תפיסת זמן סובייקטיבית, והיסטוריה נפרדת, שנגזרים ממה שהתרחש בקרון האחורי.
ההיסטוריה של הקרון האחורי שונה מההיסטוריה של הקרון הקדמי. לכן בכל קרון, בכל עולם, התפתחה חברה נפרדת, תרבות ושפות והיסטוריה ומנהגי לבוש והתנהגות נפרדים, של אותו קרון-עולם. האדם בקרון הקדמי זוכר לאחור מה קרה לו ולאנשים בקרון שלו לפני שניה, או שעה, או שנה. אבל הוא לא יכול לדעת מה קורה כעת, ומה קרה, ומה יקרה, בקרון האחורי. אתה יכול לזכור את הזמן שלך לאחור, אבל אינך יכול לדעת מה קורה בשניה שמתקדמת אל ההווה שלך – זה מרחב וזמן אחר.
תחשבו על עצמכם. אתם מקשיבים לי ברגע זה, בשנית ההווה, אבל אינכם יודעים דבר על השניה שטרם הגיעה, על זו שמתקדמת בזמן אל רגע ההווה הנוכחי שלכם. שניה זו אולי נושאת עולם אחר.
האם יש מן המשותף לאנשים בקרון הקדמי והאחורי? אני מאמינה שכן. יש דמיון רב בין האנשים בגלל הקרבה בציר הזמן. תושבי שני העולמות היו דומים בתכונות פיזיולוגיות ומבניות. לכן הצלחנו להתחבר לחברה אחת. השוני נבע רק מהיסטוריה שונה, סביבת גידול ותרבות ושפה שונים של כל קרון.
כך מתקיים סדר הדברים. ישנו הזמן החיצוני, האובייקטיבי, של רכבת הזמן, וישנם הזמנים הסובייקטיביים, היחסיים, של אנשי כל קרון נפרד. כך סדר הדברים עד שמתרחשת תאונה. זה מה שקרה לנו באירוע התכת העולמות. מסיבה לא ידועה, השניה שנשאה את הקרון הקדמי, את העולם הישן שלי, נעצרה. אנחנו לא יודעים מה גרם לשניה אחת להיעצר פתאום. השניה שהתקדמה מאחור, זו שנושאת את עולם-הקרון האחורי, חדרה לתחומה והשניות התמזגו. ההבדל בין האנלוגיה של קרונות רכבת מתנגשים, ובין שניות מתנגשות, הוא ששניות לא מתנגשות. במפגש בין השניות, השניות חופפות, הרגעים חופפים, תופסים את אותו מרחב-זמן, והופכים לאותו רגע בזמן, ולכן העולמות שהשניות האלה הכילו, לא התנגשו, אלא הותכו זה לתוך זה. שני עולמות הפכו לאחד, ויצרו את עולם החדש שלנו. זו ההשערה שבחזית המדע כיום, ההסבר לאירוע התכת העולמות. אנחנו לא יודעים מה קרה כתוצאה מהתאונה לשניות ולעולמות שמאחורי הקרון האחורי, או לשניות ולעולמות שלפני הקרון הקדמי. מחסום הזמן הלינארי מונע מאיתנו לדעת.
כשהייתי בת חמש, מעט לפני אירוע התכת העולמות והיווצרות העולם החדש, פקדה אותי הנבואה. אין לי זיכרון ישיר של הנבואות. אימי ואנשים אחרים אמרו לי שדקלמתי נבואות, בטראנס, לא בהכרה רגילה, בקול שונה. כשהתעוררתי, לא זכרתי את הנבואות. אבל אני יודעת, מדברי אימי, ומדברי הרב שפגשתי, מה היו המסרים שקיבלתי. המסרים דיברו על אסון שצפוי לבוא. המסרים תארו עולם פוסט-אפוקליפטי שמזכיר במשהו את מה שקרה לנו בהתכת העולמות. המסרים אמרו שהאסון יתרחש כעונש על חטאים של בני אדם.
אני מדענית. רציונליסטית. מאמינה במדע, ובמה שהמדע יודע להוכיח. אני מאמינה גם בקיומו של אל יוצר, מחוקק חוקי הטבע. אני מאמינה פחות בהשגחה פרטית. מאמינה פחות באלוהות שמתחשבנת איתנו על חטאים. אבל איני יכולה להתכחש לחלק בי שידע להתנבא, לילדה הקטנה שהייתי, שקיבלה מסרים שהתגשמו בפועל. ברור שהייתה לי תחושה חזקה של אסון קרב, אינטואיציה של אירוע קוסמי אפוקליפטי. האינטואיציה הזו מקורה אולי בבו-זמניות, בהצצה אל מעבר למחסום הזמן הלינארי, הצצה אל זמני עבר ועתיד, בתוך רגע ההווה. יתכן שזה ההסבר לתופעת הנבואה, לחזיונות שאנשים חווים בחלומות ובמצבי טראנס. מיום התכת העולמות, מגיל חמש, הנבואה לא פקדה אותי עוד.
מה ההסבר לתוכן הדתי, שקושר בין האסון לחטאים? הסבר אחד הוא שאלה דברי האל. הסבר שני: אימי הייתה אז בתקופה של התחזקות דתית, ודיברה בבית על נושאים דתיים. הילדה שהייתי קלטה ממנה דברים, והוסיפה מדמיונה המפותח, וחיברה נבואות. אין לי דרך לדעת מה נכון.
אנחנו מנסים לפענח את המציאות דרך חלונות. יש חלון של הרציונליות והמדע, ויש חלון של האינטואיציה, הנבואה, הדת, הרוחניות, ומצבי תודעה חריגים. כל חלון מציג חלק מהתמונה הגדולה. המטרה שלנו צריכה להיות ראייה של התמונה השלמה.
תיאורטית, מה שקרה פעם אחת יכול לקרות שוב. האם נוכל למנוע את האירוע הבא? לפיכך חיוני שנמשיך לחקור את מרקם המרחב והזמן. אני מקווה שנדע מספיק בכדי להיערך להתרחשות תקלת זמן נוספת, ואולי נצליח למנוע אותה. תודה על ההקשבה. יש שאלות?"