דּוֹרוֹת עַל דּוֹרוֹת שֶׁל סָבְתוֹת צָרְבוּ בְּנִשְׁמָתִי
אַזְהָרוֹת חֻרְבָּן הַמִּתְרַגֵּשׁ עַל רֹאשִׁי
אֶת הַכּוֹס דַּחֲפִי לְעֹמֶק הַשֻּׁלְחָן
אֶת יָדִית הַמַּחֲבַת סוֹבְבִי כְּלַפֵּי פְּנִים
אֶת הָרֹאשׁ זִקְפִי, מִשְׁכִי אָחוֹרָה אֶת הַכְּתֵפַיִם
כְּשֶׁאַתְּ רוֹצָה לַחֲצוֹת אֶת הַכְּבִישׁ, אַל תַּעַמְדִי בַּשּׁוּלַיִם
וּלְעוֹלָם, לְעוֹלָם, אַל תָּרוּצִי עִם מִסְפָּרַיִם
השמש בוהקת כל כך. אני יודעת שהרחבה מרוצפת באקרשטיינים ורודים, אבל עכשיו היא זוהרת בלבן. גם השמיים לבנים. לבן מלוכלך מאופק עד אופק. חריקת הדגל המורד לחצי התורן מזעזעת את האוויר העומד. בלי רוח, הדגל תלוי שמוט כסמרטוט. גם האנשים מסמורטטים. מי האדיוט שקובע הלוויות לצהרים? אז מה אם יש עומס.
מטח הכבוד מקפיץ גם את מי שכן ציפה לו. פז נשכב על הרצפה עם ידיים על הראש. יופי של רפלקסים. אני מרימה אותו ומרחרחת את תלתליו הזהובים לפני שאני מחזירה לראשו את הכובע שנפל. ריח טוב. זיעת תינוקות וקרם הגנה ושמפו רוזמרין. הוא מחבק אותי וראשו הגדול מצל על עיני. אולי, אם אמשיך להחזיק אותו, יגן עלי גם מהחיבוקים ולחיצות הידיים.
פז נרדם בנסיעה חזרה. אדווה ערה, בוהה החוצה בעיניים ריקות. החלונות פתוחים למרות המזגן, וריח הקוצים הבוערים מסתלסל דרכם. רק לפני כמה ימים עוד נסעתי פה עם אופק, קיצור דרך לתחנת ההסעה. השקפנו מהחלון על שובלי המיירטים, והוא סיפר לי שגם החברה של אבא שלו בהיריון. האחיין יהיה מבוגר מהדוד, הוא גיחך. טוב לדאוג מראש לילדים ספייר, הוא הפטיר. גם בדמו זרמו דורות על דורות של סבתות חכמות.
הבית מלא פיצה וטרופיות. הקטן בוכה כי סבא חורר את הטרופית מלמטה במקום בסימון של הקש. מסתבר שניקוב טרופיות הוא כמו לנסוע על אופניים. זכרון השרירים בוקע ממעמקי שכחון ילדותי, ואני מצליחה לנפק לפז טרופית חדשה ומושלמת, כזאת שיכולה לעמוד עצמאית על השולחן. את הטרופית של התינוק אני שותה במקומו. יש לה טעם של החופש הגדול.
איך שאופק אהב את החופש הגדול. הוא לא הסכים לבזבז אותו על קורס מחשבים, כמו שהצעתי. הוא יכול היה להיות בשמונה מאתיים, אולי. אלבומי התמונות פרושים על השולחן. הנה הוא, צולל באילת בינות לאלמוגים. הווסת מחוץ לפיו והמסיכה תלויה על צווארו. הוא מחייך בעיניים פקוחות, למרות המלח. שוויצר. יפיוף. אני ממצמצת מהר, בולעת את ים סוף שמנסה להגיע גם לעיני. ניסיתי לצלול איתו פעם. הרגשתי קלסטרופוביה. הים לחץ לי על הראש, חלחל לתוך צינור האוויר היבש. נשימותיי הדהדו באוזניי, קצרות ונואשות. סימנתי לו שאני רוצה לעלות ולצאת לפני הזמן.
איך ילד חוץ כזה, ילד טיולים, יכול היה לסבול כליאה של חודשים במיכלים? הוא אף פעם לא סיפר לי כלום. בטקס הסיום הוא עמד בים המדים הלבנים וקרץ לי מרחוק כשקיבל את אות ההצטיינות.
"דג קטן," קראנו לו. בגיל שלוש עבר את הגדר בבית של סבתו ונפל לבריכה של השכן. בני הדודים ששמרו עליו לא הרגישו כלום, אבל אמי הבחינה בשקט החשוד וקפצה בבגדיה לחלצו. "הבריכה הזאת היא סכנה," אמרה לי. "תמיד ידעתי שהיא תגבה קורבנות. אמרתי להם. חוסר אחריות, להשאיר אותה פתוחה ככה".
בסוף הוא דווקא לא טבע. כל הזמן פחדתי מטביעה. לא הרשיתי לו לשחות בשלושת השבועות, ולא בלי מציל. הנה, הצליח לי בקטע הזה. אבל לא על הכל חשבתי.
כשלימדתי על הקשר בין לחץ וטמפרטורה, נהגתי להראות לתלמידים צילום של קרון מעוך של רכבת משא. מין מיכלית שנמחצה כמו פחית קולה. עובדי הרכבת ניקו בקיטור את הקרון, אבל מיהרו לחזור הביתה, וסגרו את דלת האטימה בלי להמתין שהאוויר שבפנים יתקרר. בעקבות הקירור, ירד הלחץ שהפעיל האוויר על פנים הקרון. האטמוספירה, לעומת זאת, המשיכה ללחוץ מבחוץ באותה העוצמה. דפנות המיכלית קרסו ממשקל השמיים שעל גגה.
הים כבד מן השמיים. זה היה מהיר מאוד, הבטיחו לי. כנראה שהם לא הרגישו כלום. רגע אחד מילאו עוד קצת את מיכלי הציפה, וברגע השני כבר היו מתים.
"איך מטביעים צוללת עיראקית?" שאל אותי כשהיה בן שתיים עשרה.
"איך?"
"דופקים בדלת ומחכים שיפתחו!"
"הזהרתי אותך", אמרה לי אמא. "תמיד ידעתי". אז מה אם ידעת? גם אני תמיד ידעתי. עוד לפני שנולד. עוד לפני שנהרה. מה עזר לנו לדעת?
אני מצליחה להתחמק מהמון המנחמים ולצאת מבעד לדלת הרשת שבמטבח. חורשי כוונות טובות, הם מתאספים מחדש מסביב לדניאלה. היא יושבת דחוקה בין הוריה, הבטן שלה כבר בולטת ממש. מסכנה (היתום הקטן דווקא יהיה בסדר. "עוז", היא תקרא לו. יהיו לו עיניים חומות, לא כסופות. הוא יהיה עדין ונחמד. נכד טוב. יוולדו לו רק בנות). הזבובים שחמקו איכשהו פנימה מזמזמים ובורחים כשאני עוברת, ואז חוזרים ומתאספים סביב שאריות הפיצה. אדווה יושבת בחוץ על המדרגה, מלטפת את זאביק. אני נותנת לה את הטרופית שלקחתי לעצמי ומתיישבת לידה.
"ניסיתי להזהיר את אופק," היא אומרת. "זה אף פעם לא עובד," אני עונה. היא מניחה את ראשה על כתפי ואני מלטפת את שיערה. "ידעת?", היא שואלת אותי. "לא לגמרי, לא איפה או מתי. אבל היתה לי הרגשה."
"את חושבת שגם הוא ידע?"
"אני לא יודעת. הוא כתב לנו מכתב, יתנו לנו אותו בהמשך היום."
"כולם כותבים מכתבים לפני שהם יוצאים למשימה. זה לא אומר."
אנחנו נאנחות ומסתכלות כמה רגעים על האופק המאדים. תכף תהיה שקיעה מרהיבה. שמיים מלאים בזיהום חלקיקי יכולים לגרום לשקיעה להיראות כמו פיצוץ אטומי. אני מצטערת שלא הכנסתי את הכביסה אתמול. כל הבגדים יסריחו מעשן. ידעתי שזה יקרה, אבל דעתי הוסחה. בלבול-אֵבֶל.
"הוא בטח לא ידע," אני אומרת לפתע ומקפיצה אותה. "אני חושבת שזה בתאחיזה למין. אנחנו צריכות לשאול את סבתא. היא תמיד סיפרה לי סיפורים על הסבתא הזאת והדודה ההיא, אף פעם לא על גבר."
אני מרגישה אותה מצטמררת תחת ידי. "זה גנטי?", היא שואלת בשקט. אני מושכת בכתפי והיא מתרוממת ונועצת בי את מבטה. "נראה לי שיש לזה יתרון אבולוציוני, לא?", אני עונה לה. "מי שיודעת קצת יותר, נזהרת קצת יותר, משגיחה קצת טוב יותר – היא וצאצאיה ימותו קצת פחות."
"איזה יתרון יכול להיות לזה, אם זה לא עובד? אם ממילא אף פעם אי אפשר לעשות כלום?! את רק יודעת ויודעת, ואם את איכשהו מצליחה לעשות משהו, זה בסוף לא עוזר בכלום! פעם אחת. פעם אחת ניחשתי נכון מה יהיה במבחן. זה הדבר היחיד שיצא לי מזה, חוץ מאשמה ומכאב לב". ראשה מופנה הלאה ממני, רגלה היחפה חופרת חור באדמה. אני מושכת אותה בחזרה אלי, מחבקת אותה. יש לה ריח של השמפו של התינוק.
"זה משתפר קצת עם הגיל, נראה לי. אצלי, לפחות. וזה לא נכון שאי אפשר לעשות כלום. לפעמים כן אפשר. את זוכרת איך סבתא הצילה…"
-"אני זוכרת! וזאת הפעם היחידה בערך. תמיד זה עובד רק בדברים הקטנים. מה עוזר לי שלא דפקתי את הזרת של הרגל בשום דבר כבר שנים? הייתי דופקת אותה מאה פעם אם זה היה מחזיר לי את אופק!" היא מוחה את עיניה בתנועות חדות.
"גם בדברים הקטנים זה לא תמיד עובד", אני אומרת בשקט. "את זוכרת שבטעות דפקתי לפזפזון את הראש, רגע אחרי שאמרתי לו 'תזהר על הראש'? זה פשוט שכשאת מפספסת משהו רציני, את זוכרת את זה יותר טוב."
שתינו מסתובבות לשמע חריקת דלת הרשת. מדברים על החמוריקו. פז יורד בזהירות, ידו על המעקה. "אז אולי זה לא בתאחיזה למין?" אני חושבת, אבל לא אומרת בקול. חזית חולצתו הקרועה של פז מוכתמת בטרופית. שקית המתכת (הריקה?) מתנודדת, הפוכה, בידו השניה. הוא נדחף ומתיישב בזהירות ביני לבין אחותו, שומט את הטרופית (כן, ריקה) ושולח את אצבעותיו החומות, הדביקות, אל שולי חולצתי. "ציצי," הוא מסביר. אני מסתכלת אחורה, אל המטבח, ומשחילה את הילדון מתחת לחולצתי, בין רגליי המונחות על האדמה בזווית כמעט ישרה. אף אחד לא יעז להעיר לי עכשיו שהילד גדול מכדי לינוק. רק אמא שלי היתה עלולה, אבל היא לא תעשה את זה. גם היא מפנקת אותו. בן זקונים מתוק, נכד אחרון. גם היא מפנקת אותו, יותר מאשר את כל הנכדים האחרים.
אני ואדווה מסתכלות על הבליטה בחולצתי. כמו מין היריון חוזר. איך שמרתי עליו אז, ברחם. הרופאים קראו לזה היריון גריאטרי. הייתי שלושה חודשים בשמירה, דימומים והכל.
זאביק הולך לעיסוקיו הכלביים, ואדווה מזדקפת ועוברת להתעסק בשיערה. היא מלפפת אותו לגולגול גבוה, בגלל החום. אצבעותיה הממוללות מחפשות תחליף לקצוות הזהובות, ונעצרות על עצם הבריח, ממששות את הקרע שבצווארון.
"חוץ מזה, זה כן עבד," היא אומרת פתאום.
"מה?"
"מבחינת האבולוציה, זה כן עבד. שסבתא הצילה את אופק כשהוא היה קטן. הוא הספיק להתרבות, בערך. אם הוא היה מת כבר אז, הוא לא היה מספיק."
"את כל כך חכמה," אני אומרת לה, ושוב מושכת אותה אליי, הפעם כדי לנשק את מצחה. פז מוחה מתחת לחולצתי. כנראה שאני מועכת אותו.
"לפעמים יש לי איזו הרגשה כזאת…" היא מפסיקה, מושכת בכתפיה ומביטה לכיוון השני. גם אופק היה עושה ככה, כשהרגיש נבוך או אשם. אני זוכרת איך הוא עשה את התנועה הזאת ממש פה, בחצר האחורית. הוא היה בן שמונה או תשע, ובא אלי כשתליתי כביסה. "אמא, אני צריך להגיד לך משהו." אמר, והשתתק. משך בכתפיו, הסתכל למרחקים. לפתע זינק אחורה ונתלה הפוך על מעקה המדרגות, מפנה אליי את כפות רגליו המעוטרות בעשב. "מה קרה?", שאלתי, משועשעת. הוא הזדקף ועמד, כתפיו משוכות אחורה, עיניו הכסופות נעוצות בעיני. "שיחקתי בכדורסל בבית, והכדור פגע במנורה, והמנורה נשברה," אמר בנשימה אחת. כבר אז היה אמיץ. אמיץ ואחראי ובוגר לגילו.
גם אדווה אמיצה. אמיצה ואחראית ובוגרת לגילה. ככה זה אצלנו במשפחה.
"אולי זה טוב שאנחנו לא באמת יודעות הכל מראש. לא בבירור, לא בוודאות", אני אומרת לה. "תתארי לך את ההרגשה של לדעת בוודאות. לדעת מראש מה יהיו ההשלכות של כל בחירה שלך. לראות את העתיד פרוש כולו לפניך, כל הדברים שתעשי או שתוכלי לעשות, כל הדברים שישתבשו."
"בן אדם יכול להשתלט ככה על העולם. אם כבר מדברים על יתרון אבולוציוני."
"אני לא בטוחה. שמעת על קטי, האחות של סבתא שלי? זאת שהתאבדה?"
"היא התאבדה?! לא ידעתי. ידעתי שהיא מתה בגיל צעיר, אבל אז זה היה נפוץ, נראה לי."
"היא התאבדה כשהיא היתה בגילך בערך. זה היה קצת לפני שהנאצים הגיעו. סבתא אמרה שהיא תמיד ידעה דברים. הרבה יותר מאשר שאר המשפחה. אפילו דברים כאוטיים לכאורה, כמו מזג האוויר בחופשה בעוד חודשיים."
"אז מה היתה הבעיה שלה?"
"אמרת את זה בעצמך. נורא קשה לשנות. זה כמו דבש. קשה לראות דרכו את העתיד, וגם כשאת רואה, ואת מנסה להזיז דברים, הם זזים כמו בתוך דבש. הכל עכור וצמיג נורא. כל החלטה דבוקה להשלכות שלה, ולכל ההחלטות של כל האחרים ולכל ההשלכות שלהן."
אדווה מהנהנת בהתלהבות. "אבל אצל קטי זה לא היה כמו דבש. זה היה כמו.. כמו.. זכוכית. הכל בהיר וברור, אבל כלום לא זז". אני נזכרת בחזיון הברור על העובר של דניאלה. דווקא במקרה הזה, אשמח לא לשנות כלום. אני חושבת להגיד על זה משהו לאדווה, אבל בולעת בחזרה את המילים, כשאני נזכרת בחזיונות אחרים. אני מדפדפת הלאה במהירות את המחשבות הסוררות, ואומרת: "אני לא חושבת שהיא לא היתה יכולה לשנות כלום. אני חושבת שהיא כן הצליחה לשנות דברים. שאר בני המשפחה ניצלו כולם. ועוד לפני זה, הם הצליחו לא רע עם החנות שלהם וכל זה."
"אז למה? למה היא התאבדה?"
"אני חושבת שאולי היא הגיעה למין מצב של פט כזה, את יודעת? כמו בשחמט. שלא משנה מה היא תעשה, היא יודעת שהלך עליה."
"זה ממש עצוב," היא לוחשת.
אנחנו מהנהנות יחד, ומסתכלות בשקט על תנועת צמרות העצים. הברושים מחזירים אלינו הנהון איטי. הבריזה פיזרה את העשן, וכוכב ראשון, אולי נוגה, מופיע בשמיים המחשיכים.
פז נחלץ מחולצתי, תלתליו רטובים מזיעה ומחלב. "אמא, תראי, העצים עושים רוח!" הוא מכריז בהתלהבות. גם הוא חכם. איך זכיתי לכאלה ילדים טובים וחכמים (גם אם רק לזמן קצר)? שפתיו המתוקות אדומות, לחייו לוהטות. אני אוהבת להסתכל עליו. ריסיו הארוכים כהים בבסיסם ובהירים בקצוותיהם. גבותיו, הכהות בשני גוונים משערות ראשו, פרועות בגלל ההתחפרות בחולצה. עיניו הבהירות פקוחות לרווחה. והחיוך שלו. לאף אחד אחר אין חיוך כזה. "החיוך של פז יותר גדול מהפרצוף שלו," אופק אמר פעם. אופק לא דיבר הרבה, אז כמעט כל משפט שלו היה קצר וקולע. ופתאום אני מתחילה לבכות. בכי נוראי, כזה שקורע את הריאות מבפנים. אני נושכת את אגרופי ומצליחה להשאר יחסית בשקט, אבל הילדים נחרדים. אף פעם לא בכיתי לידם לפני זה, ועכשיו אני לא מצליחה לעצור.
"את בוכה, אמא? את בוכה?" פז שואל. הוא מחבק אותי בזרועותיו הקצרות, מכסה אותי בנשיקות בפה פתוח.
"אמא עצובה בגלל שאופק מת," אדווה אומרת לו. ואני מהנהנת, למרות שלא בגלל זה אני בוכה עכשיו. על אופק בכיתי כבר כל כך הרבה כל השנים האלה. כל הזמן הזה, כשחשבתי שאולי אני טועה, שאולי יש עדיין דרך למנוע את המוות הטיפשי והמיותר הזה, שהשקיף עלינו מכל כיוון.
אדווה מושכת ממני את פז. "בוא נלך ונביא לאמא טרופית". אני מחייכת אליה מבעד לדמעות, אסירת תודה. היא עוצרת ומסתובבת אליי לפני שהיא פותחת את הדלת. יורדת בחזרה, ידו הקטנה של פז עדיין לפותה בידה. "זה לא פט," היא אומרת, וכשאני מבינה למה היא מתכוונת, אני מפסיקה לבכות מרוב הפתעה. לא ידעתי שגם היא יודעת. אני רוצה לקום אליה, לנחם, להכחיש. להגיד לה שתמיד יש תקווה, שזה שלא הצלחנו עם אופק לא אומר שלא נצליח הפעם. הרי הכל דבש, קשה לראות את העתיד. אבל אני לא אומרת כלום. רק ממשיכה לשבת על המדרגה ולהסתכל עליה. בלי לנתק את מבטה ממבטי, היא מרימה את פז ומנשקת את ראשו בנחישות. זרועותיה השזופות מחבקות אותו, מגוננות. "אנחנו נשמור עליו," היא מכריזה בבטחון, כאילו שבעצם החלטתה היא מסוגלת להמתיק את רוע הגזרה.
ואולי היא מסוגלת.