הכל עמד להתפרק.
אסתי הרגישה את זה בעצמות. בציפורני הרגליים. בפצעים המגלידים על זרועותיה. היא הרגישה את זה בחום שחדר ממרצפות הבלטה הישנות. מהמזגן המקרקר שטפטף מים לתוך הדלי.
זאת לא הייתה תחושה מקדימה. לא היו לה תחושות מקדימות, ואם זה תלוי בה, גם לא יהיו לה. לא כשהיא יכולה לבחור לחיות.
אבל זה היה ברור, הכל עמד להתפרק, והיא תהיה האשמה.
היא הכניסה את הקלסר האחרון לתוך קופסת הקרטון והרימה מבט אל החדרון הקטן. הקרטונים נערמו זה על זה בפינות החדר, מדפי המתכת ריקים ושולחן הכתיבה עם הציפוי המתקלף עמד יתום בפינה. המחשב הנייד – החפץ המודרני היחיד בחדר – כבר היה מאוחסן בבטחה בתיק הגב שלה.
המשרד לנבואות הרסניות שכן באותו בניין משרדים ממשלתי כבר ארבעים ושתיים שנים.
זאת הייתה השנה האחרונה שלו.
בעצם, זה היה היום האחרון שלו. אסתי בוחבוט, בת לשושלת ארוכה של נביאות וחוזות, עמדה לסגור את הבסטה.
זאת הייתה ההחלטה הנכונה. הממשלה הפסיקה את התקצוב, וברבעון האחרון אסתי משכה את הפעילות רק בזכות תרומות ורצון טוב. אבל עם רצון טוב לא הולכים למכולת, והיא לא התכוונה לשפוך את כל החסכונות שלה על משרד שהפסיק להיות מועיל כבר לפני חמש שנים.
"זמן לומר שלום," היא אמרה לחלל הריק והרגישה די מטופשת. את המקום הקימה הסבתא רבתא שלה, אנט בוחבוט, כמה שנים אחרי שהגיעה לארץ. עם עברית שבורה ומחברת עם ציורים, אנט הצליחה להשתחל למשרד ראש הממשלה דאז ומשם לפגישה עם האיש עצמו. צוות האבטחה ניסה לגרש אותה, איים עליה בהשגת גבול ואפילו קרא למשטרה. אבל אנט הייתה נחושה, ובסוף ראש הממשלה הקשיב.
וטוב שכך. זה היה נורא עצוב אם הוא היה מוצא את עצמו בתאונת דרכים מיותרת להפליא והורג סבתא ושני נכדים, יומיים אחרי הביקור של אנט. במקום זאת, הרג אותן נהג אחר וחסך לראש הממשלה שנים של ישיבה בכלא.
אסתי גירשה את המחשבות, הרימה את התיק שלה וצעדה אל הדלת. סופן של שושלות להיגמר, והשושלת של נביאות בוחבוט תיגמר אצלה. היא תירשם כבר לתואר שני באוניברסיטה, תטוס לאיסלנד לראות את הזוהר הצפוני ותפסיק לחשוב על נבואות חורבן ועל סוף העולם ועל ירושות משפחתיות.
אבל כשהיד שלה נגעה בידית הדלת, הטלפון צלצל.
הטלפון הנייח, עם החוט המסולסל והמקשים הענקיים, שעמד על שידה בפינת החדר כי החוט שלו לא היה מספיק ארוך להגיע עד השולחן, צלצל.
אסתי קפאה. הטלפון לא צלצל כבר שנים.
היא הסתובבה באיטיות אל תוך החדר ובהתה במכשיר הארור. הצלצול נמשך, ולרגע מסוכן אחד היא שקלה פשוט להתעלם. לסגור את הדלת אחריה ולברוח מפה כמה שיותר מהר.
אף אחד לא יידע.
כלומר, הן יידעו. ואסתי תדע.
תחושות מקדימות אף פעם לא טועות.
היא כשלה קדימה והרימה את השפופרת. "הלו."
"אסתר," נשף הקול הצרוד מהצד השני. "הגיע הזמן."
"זה מאוחר מידי," היא העזה לפלוט, "כבר סגרנו את המשרד, הכל ארוז – "
אבל השיחה כבר נותקה והמילים שלה קרסו לתוך עצמן. ברור, ברור שהן ינתקו בלי אפילו להקשיב. בלי לשמוע מה יש לה לומר. בלי להתחשב.
מתי הן התחשבו בכלל? מתי הן התעניינו במה שיש לה להגיד?
מעולם לא. והן לא הולכות להתחיל עכשיו. ומצד שני… תחושות מקדימות לעולם לא טועות. היא נשכה את שפתה התחתונה בחוסר אונים והעיפה מבט אחרון במה שנותר מהמשרד שלה. מה אם הפעם זאת נבואת חורבן אמיתית? מה אם הבשורות שבפיהן יצילו אלפים?
ומה אם לא? מה אם הן שוב יצילו איזה מאפיונר מעונש? אסתי לא רצתה את הדם הזה על הידיים.
אבל היא לא יכולה להתעלם מהקריאה.
היא תטפל בזה בזריזות. תיגש לשם, תבין מה הן רוצות, ותעוף מכאן על הטיסה הראשונה לסקוטלנד. או לאיסלנד. או למלבורן. לכל מקום שבו אין בוחבוט ואין נביאות ואין קול צרוד שתופס אותך בטלפון רגע לפני שאת משתחררת לחופשי.
כן, כל זה ייגמר תוך שש שעות, אם היא תהיה ממש מהירה. היא יצאה מהחדרון ונעלה אחריה את הדלת.
*
הן עדיין גרו בטבריה, באותו בית מתפרק שבו גרו מאז שאסתי זכרה את עצמה. קוטג' דו קומתי עם חצר גדולה וגדר אכולה מרוב חלודה. עץ הקלמנטינות צמח הרבה יותר מידי וגלש כבר החוצה אל הרחוב, פירותיו נרקבים על המדרכה. אף אחד לא העז לומר להן כלום על הלכלוך. שום פקח עם קצת שכל בקודקוד לא יתעסק איתן.
אסתי פתחה את השער בחריקה והרגישה איך הריאות שלה מתכווצות עוד קצת. הלחות של טבריה עשתה את שלה, ועורה הבריק מזיעה בזמן שצעדה אל הדלת.
צ'יק צ'ק, היא הזכירה לעצמה.
להיכנס, לשמוע מה הן רוצות, ולצאת מכאן.
אם הן הפעילו את טלפון החירום, כנראה שיש נבואה. כשאמא שלה ניהלה את המשרד, הטלפון היה מצלצל בלי הפסקה. לפחות פעם בחודש הן הצילו מישהו ממוות, וגזרו מוות על מישהו אחר במקומו. החיים הם קערת מים רותחים על כדור, הם זקוקים לאיזון. אם מנערים את הקערה, הכדור יתגלגל כדי לייצב אותה.
הבעיה הייתה בכיוון הגלגול.
האם לאנשים שהצילו הגיע לחיות יותר מאחרים? ולמה הנבואה בחרה דווקא בהם? למה הוא חשב שהם אלו שצריכים להמשיך להתקיים? לא תמיד אלו היו אנשים טובים. סבתא אמרה שיש תמונה רחבה יותר, תוכנית אלוהית שרואה יותר מאשר את האדם הקטן, אבל אסתי לא הייתה בטוחה שזה נכון.
הדלת נפתחה לפני שאסתי הספיקה לשלוח את היד אל הידית. דודה רחל עמדה בכניסה, בג'ינס ועקבים שלא התאימו למטפחת הראש הפרחונית שלה. "את מאחרת," היא חסמה את הכניסה עם הגוף הדקיק שלה והרימה קעקועי גבות חיוורים. הגבות האמיתיות שלה נשרו הרבה לפני שאסתי נולדה, יחד עם שאר השיער שלה.
"איפה אימא?" אסתי שאלה וניסתה לעקוף אותה, אבל רחל לא זזה.
"עם סבתא," הדודה החזיקה את הדלת בכוח. "אמרתי להן שאנחנו לא צריכות אותך, שנסתדר."
"תאמיני לי שאני לא רוצה להיות פה," אסתי ענתה ביובש, "אבל היא התקשרה. זוזי."
רחל עיוותה את פניה בחמיצות, אבל נתנה לאסתי להיכנס פנימה.
לבית היה את אותו ריח קלוש של חצילים מטוגנים ואקונומיקה, שילוב מוזר שליווה אותה כל הילדות. על הקירות היו תלויים תמונות של חכמים ופיסות קלף עם איורי קמעות. שום תמונה שלה לא הייתה שם. גם לא תמונה של הדודות ושל אמא.
זה לא צבט לה את הלב כמו פעם.
אסתי חצתה את המסדרון בצעד מהיר אל החדר של סבתא ונעצרה בכניסה.
מרים בוחבוט שכבה על המיטה ועישנה את המלבורו לייט הרגיל שלה. לפי הריח בחדר ומצב המאפרה, זאת לא הייתה הסיגריה הראשונה שלה בשעה האחרונה. העור שלה היה צהבהב ופריך למראה, שערה הצבוע דבק לראשה כמו פאה, ובזוויות פיה התייבש רוק לבן וסמיך. סביבה ישבו שלושת הבנות שלה, רבקה הבכורה, אמא האמצעית ותרצה שנולדה שנה אחריה. רחל, בת הזקונים, דחפה את אסתי כדי להיכנס ולתפוס את מקומה לצד סבתא.
חמש הנביאות של משפחת בוחבוט ואסתי באותו חדר. זה לא קרה כבר שנים.
"את מאחרת," סבתא אמרה בקול צרוד, "היית צריכה להיות כאן לפני שעה."
"זאת נסיעה ארוכה מהמרכז," אסתי השתעלה וסירבה להתנצל. "הגעתי כשיכולתי."
סבתא השמיעה קול לא מרוצה והדליקה עוד סיגריה. היא תמיד הייתה מעשנת כבדה, ולמה לא בעצם. כשאת יודעת איך ומתי תמותי, כבר לא צריך להקפיד על ענייני בריאות.
"אז מה העניין? למה התקשרתן?" אסתי שאלה כשהשקט נמתח כמו חיקוי גבינה זול. היא עדיין עמדה בכניסה, התיק על כתפה, מוכנה לברוח בכל רגע. אף אחת מהדודות לא קמה לחבק אותה, ואימא שלה רק שלחה אליה חיוך רפה ועייף ממקומה לימינה של סבתא. הן לא ראו אותה מאז הפיצוץ ההוא, שגרם לה לארוז את עצמה ולא לחזור לכאן שוב.
לא חגים, לא שבתות, לא שיחות טלפון. היא לא שמעה מאף אחת מהן עד היום בבוקר.
"הגיע הזמן," סבתא חזרה על המילים, כאילו שיחת הטלפון לא נותקה מעולם. "הזמן שלי."
אסתי הרגישה איך הדם אוזל מהפנים שלה וזורם לרגליים, מסמן לגוף שלה לברוח.
"את בטוחה?" היא קרקרה.
זאת הייתה שאלה טיפשית. ברור שסבתא הייתה בטוחה. כל נביאה יודעת מתי מגיע זמנה, וסבתא רמזה כבר מזמן שהיא יודעת איך הכל ייגמר.
"זה יקרה היום," סבתא שאפה מהסיגריה בענייניות, "בערך עוד שעתיים, אולי קצת פחות. הבנות כבר נפרדו ממני." היא החוותה על הדודות ועל אמא, שהחזירו לאסתי פנים יבשות. אף אחת מהן לא נראתה מופתעת.
כמה זמן הן כבר יודעות?
"אוקיי," אסתי הניחה את התיק על הרצפה בהיסוס. אם סבתא עומדת למות, אסתי תישאר כאן, תכבד אותה ברגעיה האחרונים. היא יכולה לעשות את זה, לשבת כאן עם הדודות ולהעלות זיכרונות מהימים ביחד.
ואחר כך, אחרי שהעניין יסתיים, היא תיסע בחזרה לדירה שלה בחולון ותזמין כרטיסים לטיסה הבאה.
"את צריכה להצטרף," רחל אמרה ברגע שאסתי התיישבה על הכיסא הפנוי היחיד.
"מה?"
רחל העיפה מבט באחיות שלה. "נו, מה? אתן מתכוונות לדבר או שאני צריכה להיות המכשפה שוב?"
"אל תלחיצי אותה," אמא נזפה והפה שלה התעוות כמו תמיד בסוף המשפט. תנועה לא רצונית ומבעיתה שגרמה לפניה להימתח כלפי מטה. "היא רק הגיעה, היא צריכה רגע."
"אבל אין לנו רגע," רחל הרימה את חיקוי הגבות שלה. "או שאת חושבת שאפשר לתת לה להמשיך להסתובב בעולם כאילו כלום. רבקה, אין לך מה לומר פתאום?"
"יש לה מחויבות," רבקה הסכימה, "נתנו לה מספיק חופש."
"את יודעת שלא נצליח להחזיק את הנבואה לבד," תרצה אמרה לאמא בקול קודר והתותבות בפיה זזו. השיניים שלה נשרו כשהפכה לנביאה. תרצה הרימה תפוז מקערת הפירות שעל השידה והתחילה לקלף אותו בעזרת סכין מטבח.
אף אחת מהן לא הסתכלה על אסתי, לא דיברה אל אסתי.
כאילו היא לא שם. כמו תמיד.
"אני לא מתכוונת לעשות את זה," אסתי אמרה בקול רם מספיק, וכל חמשת זוגות העיניים קפצו אליה.
"אין לך ברירה," רחל קפצה וסבתא היסתה אותה בתנועת יד מהירה.
"מספיק עם זה," סבתא נבחה, "מספיק עם הוויכוחים והדיונים. לא אתן מחליטות."
זאת הייתה הפתעה. אסתי מצמצה ושלחה אל סבתא חיוך של תודה. אולי אחרי הפיצוץ בפעם האחרונה סבתא חשבה על הדברים שאמרה, התחרטה על מה שעשתה. אולי היא רוצה לבקש סליחה על כל מה שהיה. "אני שמחה שאת מקבלת את זה כל כך יפה – "
"אני לא מקבלת שום דבר," סבתא השתיקה אותה, "גם את לא מחליטה, גברת אסתר."
גוש חמוץ טיפס באיטיות במעלה גרונה של אסתי. פתאום החדר נראה קטן יותר, ומבטיהן של הדודות נראו חדים יותר. מה היא עשתה? היא לא הייתה צריכה לבוא לכאן, היא ידעה ששום דבר טוב לא יכול לצמוח מהבית הזה.
"אני לא מתכוונת להחליף אותך," אסתי אמרה בקול הכי יציב שהצליחה לגייס. היא הספיקה כל כך הרבה בשנים האחרונות. התואר הראשון בכלכלה, הטיולים ברחבי העולם, שיעורי הפילאטיס השבועיים.
היא לא תזרוק את הכל לפח.
"זה לא לבחירתך," סבתא ענתה.
"לא היו שום עניינים בשנים האחרונות," אסתי שמרה על הקול היציב והשתדלה לחשוב מחשבות חיוביות. "לא נבואות, לא אסונות. כלום. כבר לא צריך לשמור על חמש הנביאות, סבתא. המשרד נסגר, אנחנו יכולות לעשות מה שאנחנו רוצות. אולי תרצה תפתח את הדוכן פלאפל שהיא רוצה לפתוח כבר שנים."
תרצה העיפה בה מבט מלוכלך וידיה רעדו עם הסכין, כאילו אסתי חשפה סוד מדינה שמור. אבל הן כולן ידעו הכל אחת על השנייה, אין סודות בבית הזה.
"זה שלא היו, לא אומר שלא יהיו," הקול החרוך של סבתא חתך את האוויר, "את תמשיכי את המסורת, אסתר. חמש נשות בוחבוט מחזיקות את הנבואה בכל רגע נתון. היה לך פתור עד עכשיו, עשית מה שרצית, אבל זהו, את האישה החמישית."
"לא," אסתי התרוממה על רגליה, "אין לי תחושות מקדימות. אין לי סימנים, אני לא אחת מכן."
"אה, כן?" סבתא חייכה והחניכיים השחורים שלה נחשפו. "ומה שצומח לך בבטן, היא לא הנביאה הבאה?"
אסתי הרגישה איך האדמה זזה מתחת לרגליים שלה. הדודות השמיעו נשיפה חדה, כאילו הן יצור אחד עם ארבעה ראשים.
לא. היא הקפידה, היא שמרה. היא השתמשה בגלולות וקונדומים וקוטלי זרע. הכל ביחד לפעמים. היא נזהרה.
זה לא אפשרי.
"את משקרת," אסתי ירקה, "את מנסה לשגע אותי, סבתא. זה לא יעבוד לך יותר."
"באמת?" סבתא עדיין חייכה, "את רוצה לבדוק את זה?"
אסתי ממש לא רצתה לבדוק כלום. היא רצתה לעוף מפה, אבל רחל כבר עמדה ליד הדלת וסגרה אותה בכוח. "תפסיקי להילחם, אסתר," היא נבחה, "את תביאי ארבע בנות, ואחת מהן תביא בת אחת, והשושלת תמשיך. השושלת תמיד ממשיכה."
נקודות שחורות הופיעו מול העיניים של אסתי. היא ניסתה לחשב את הימים. מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתה עם מישהו? היה את הארז ההוא, שאספה הביתה מהאפליקציה. אבל עבר יותר מחודש, לא? ואחריו מי היה? מי זה היה.
הדודות לא ידעו מי היו הגברים שהביאו אותן לעולם. גם אסתי לא ידעה מי אבא שלה, אמא לא הסכימה לדבר על זה. הן תמיד היו נשות בוחבוט, בלי בעלים, בלי אחים. רק הוא.
ועכשיו גם הבת של אסתי לא תדע.
"אסתי, את תמיד ידעת שזה יקרה," אמא צעדה לעברה, פיה מתעקם בלי שליטה. "ידעת שזה התפקיד שלך. חמש נביאות בוחבוט שומרות על עם ישראל כבר מאות שנים. הגיע תורך, אהובה."
"לא," היא טלטלה את ראשה בכוח. היא לא רצתה להיות חלק מהחמש, היא לא רצתה לקחת עליה את העול המשפחתי. היא רצתה לחיות. באמת לחיות, לא רק להתקיים. לא רק לנשום כאן בבית הזה עד שהכוח ההוא יואיל בטובו להתגלות. הן לא יתנו לה לעזוב אם תצטרף, הן בעצמן לא יכולות לעזוב. החמש חייבות להיות ביחד כל הזמן, כל החלקים שלו צריכים להיות קרובים.
"אולי הוא עזב אתכן," היא פלטה, "אולי אתן סתם מחכות. כבר שנים שלא הייתה שום נבואה."
"הוא כאן," סבתא ענתה בוודאות איומה.
"את לא יודעת את זה," אסתי כמעט בכתה מרוב ייאוש. "את לא מרגישה אותו, נכון? הוא עזב אתכן! בגלל זה אין נבואות, בגלל זה לא התקשרתן."
רחל עטה עליה בציפורניים שלופות, קולה צווח ומהדהד בחדר הסגור. "הוא כאן ואת תעשי את החלק שלך!"
אסתי כשלה לאחור בבעתה, גופה הצנום של רחל הטיח את שתיהן לרצפה. ראשה פגע במרצפות בקול קראק חזק והכאב כמעט עילף אותה. "את לא תדברי עליו ככה!" טיפות רוק עפו על פניה של אסתי וציפורניים חדות ננעצו בבשר צווארה. הציפורניים של רחל.
הכל עומד להתפרק והיא עומדת למות.
"מספיק עם זה!" סבתא שאגה ומישהי משכה את רחל הרחק מאסתי. "אתן תהרגו אחת את השנייה, וכולכן צריכות להישאר בחיים. לא נשאר לי הרבה זמן."
הכאב פילח את ראשה של אסתי כמו צליפות שוט. היא הייתה צריכה לטוס מכאן, להיעלם, אבל הטלפון הארור שלא צלצל בכל תקופת כהונתה במשרד צלצל סוף סוף. מה היא חשבה, שתהיה להן נבואה בשבילה? שהן יעשו משהו טוב ביחד?
לא, זה לא הסוף שחיכה לה.
"קומי, אסתר. את סתם מלכלכת את הבגדים ככה." אמא הקימה אותה בכוח והושיבה אותה שוב על הכיסא, כאילו אסתי היא ילדה קטנה ולא בת שלושים. אסתי לא התנגדה, לא כשהן כולן נעצו בה את המבטים האלו. אמא הניחה יד אחת על כתפה, ורבקה יד על כתפה האחרת. רחל שוב עמדה ליד הדלת, ותרצה ניצבה ליד החלון.
הן חסמו לה את היציאות. הלב שלה פעם פעימות גדולות ומהירות, ניסה להספיק את כל הפעימות שעוד נותרו לו בבת אחת.
"יש דרך אחרת," היא קרקרה וניסתה לתפוס את המבט של תרצה. היא תמיד הייתה הדודה האהובה עליה, זאת שחלמה איתה על דברים אחרים. אולי תרצה תעזור. "אנחנו יכולות לומר לו שנמאס לנו, שאנחנו מוותרות על התפקיד."
תרצה לא הביטה בה, אבל אסתי ראתה איך הלחיים שלה מאבדות את הצבע.
"אסתר, את כבר לא ילדה," רבקה נזפה וידיה שקשקו בחיקה. "את באמת חושבת שאפשר לומר לו כזה דבר?"
אסתי רצתה לצרוח. היא לא רצתה שום קשר אליו, היא לא רצתה לוותר על משהו מעצמה כדי לקבל את הנבואה. רבקה עם הידיים הרועדות, אמא עם העיוותים, רחל איבדה שיער ותרצה את השיניים. ומה היא תאבד בתמורה?
"זה יקרה בעוד כמה דקות," סבתא הודיעה ובתנועות איטיות ירדה מהמיטה. היא כיבתה את הסיגריה במאפרה, והשתעלה לפני שהצליחה לעמוד על שתי רגליה. אסתי בלעה רוק בכוח כשבחנה את מרים בוחבוט, גדולת הנביאות של דורה. היא נראתה קטנה כל כך, רזה הרבה יותר מכפי שהייתה לפני חמש שנים, כמושה וכפופה כמו גבעול יבש.
שאריות של אישה.
"סבתא," הדמעות החליקו על פניה של אסתי כשסבתא נעמדה מולה, וצחנת הסיגריות התערבבה בריח הזקנה. "את לא חייבת, אפשר לגמור את זה."
"בינתי, זה לעולם לא יסתיים," סבתא ענתה ברוך ואצבעותיה הכמושות ליטפו את הלחי של אסתי. "זה גלגל."
ואז האוויר התפצח וצחנה אחרת כיווצה לאסתי את הבטן. ריח של ריקבון ומים עומדים וקץ העולם. מרים בוחבוט פתחה את פיה וחשפה חניכיים שחורות ואכולות, ומתוך המערה הכהה של פיה בקע קול.
זה לא היה הקול של סבתא.
"אסתר בוחבוט, האם את מקבלת עלייך את עול הנבואה?" הקול הזכיר לה ציפורני עכברים על לוחות מתכת, קרקוש סכינים במגירה סגורה, הד בבניין ריק. צמרמורת עברה בגבה כשהביטה אל הלוע הפעור של סבתה.
"אני – אני – " והיא רצתה לומר לא. היא רצתה לנער את ידיהן האוחזות של רבקה ואמא, ולברוח משם. היא רצתה להיעלם.
הקול לא חיכה לתשובה. הוא התגנב ממערת הפה וריחף בחלל האוויר וגופה של סבתא נתלה במקום כמו בגד על קולב. היא עצמה כבר לא הייתה שם. והקול חיפש בית אחר, מקום אחר להשתכן לעשרות השנים הבאות.
חמישה גופים שונים לגור בהם, בתמורה לנבואות שאולי יצילו את העולם.
אבל אסתי לא רצתה להציל אף אחד, לא רצתה לדון אנשים לחיים ולמוות. היא סגרה את פיה בכוח, הצמידה את שפתיה זו לזו ונשכה את הבשר כדי שלא תתפתה לפשק אותן.
הקול התנדנד באוויר, ערפל מוחשי למחצה, וחיכה שתענה על השאלה. כן או לא, היא תהיה חייבת לדבר, וכשזה יקרה הוא ימצא את דרכו פנימה אליה.
מעבר לערפל הקול אסתי קלטה את תרצה. תנועה קלה ליד החלון, קצת לא רצונית.
תנועה של לא, ומבט שזלג אל השידה עם צלחת הפירות.
חמש נביאות בוחבוט צריכות להחזיק את הנבואה. ארבע לא מספיקות, שש הן יותר מידי. סבתא מתה, נותרה אסתי למלא את החסר. ומה יקרה אם הן יהפכו פתאום לארבע?
"תפתחי את הפה כבר," רבקה לחשה כשערפל הקול המשיך לרחף מולן.
וזה היה הרגע שבו אסתי הבינה.
היא סובבה את ראשה ופתחה פיה מספיק כדי לנעוץ את שיניה בזרועה הרועדת של רבקה. דם פרץ אל פיה וצווחת כאב מילאה את האוויר.
"מה את עושה – היא נשכה אותי!"
היד נעלמה מהכתף שלה ואסתי זזה ולא עצרה לרגע. אצבעותיה נסגרו על הסכין שבקערת הפירות והיא זינקה קדימה, כושלת דרך ערפל הקול הישר אל רחל.
ארבע נשים הן לא נביאות. הן סתם נשים.
הסכין חדרה את בשר צווארה הרך של רחל עוד לפני שהספיקה לפתוח את פיה. צליל הקריעה צלצל בראשה של אסתי כששלפה את הסכין ודקרה שוב, ואז שוב, ואז פעם נוספת.
רק ליתר ביטחון.
דם בכל מקום. על פניה, בפיה, על בגדיה. כל כך הרבה דם, עד שאסתי חשבה שזה לא ייגמר לעולם.
ואז, סוף סוף, רחל פערה את פיה, וכששפתיה הופשלו לאחור ערפל קול אחר בקע החוצה. הקול זמזם וגרגר וזעם, ואסתי נעצה בו מבט רטוב מדמעות.
חמש נשים להחזיק נבואה, ונותרו רק ארבע בחיים.
"זה לא הסוף," תרצה קרקרה ממקום כלשהו מאחור. "הילדה בבטן שלך – "
אסתי הבינה עוד לפני שהמשפט הסתיים. אם יש לה תינוקת בבטן, אולי זה נחשב כאילו הן שתי ישויות נפרדות. ערפל הקול עדיין ריחף באוויר, מחכה ומצפה למקומו החדש. שני ערפלים של קולות, שני חלקים של אותו שלם. האם שניהם ייכנסו לתוכה? אחד לתוך בתה שעוד לא הספיקה להתפתח? איך הוא יעוות אותה? מה הוא ייקח מהתינוקת שעוד לא נולדה בתמורה לנבואה?
אסתי לא תיתן לזה לקרות. היא נעצה את הסכין הישר בבטנה וקיוותה לטוב.