המים השקופים של מזרקת העיירה נצצו באור שמש אחר הצהריים הקיצית. פניה של את'ר השתקפו בהם, מציגים מראה מפוחד מאין כמוהו של עלמה צעירה שגורלה עמד כעת להיחרץ.
מילה גדולה, אולי. בכל זאת, מדובר בתקופה נאורה – זה לא שהיא נשפטת, מואשמת בכישוף, ותכף עולה על המוקד. אבל איכשהו, את'ר הרגישה כאילו זהו בדיוק המצב.
כעת, כשהיא בת תשע-עשרה, היא עומדת לקבל ממזרקת הנבואות את העתיד שלה.
או יותר נכון, את הייעוד, הגורל, הנבואה שתנחה אותה ותחליט עבורה במה תעסוק בחיים מעכשיו והלאה.
לאחר תשע עשר שנות חיים בעיירת המכשפות קריין, היא גדלה לצד רבים שציפו וחיכו לטקס קבלת הנבואה, ולעיתים אף היתה אחת מאלו. מעבירה ימים שלמים בחלימה בהקיץ על כל אפשרויות העתיד שלה, מתכננת מה תעשה, מי תהיה, כאילו מדובר בבחירה שלה ולא נבואה אקראית או גורל שחתום מראש.
והנה היא כעת, היום, ניצבת בטקס האישי שלה כשסביבה כל עיירת המכשפות הקטנה, שצפו בה כל השנים גדלה וחיכו אף יותר ממנה לטקס הזה, ככל הנראה.
המזרקה היתה לא יותר ממזרקת אבן ישנה ועגולה, עם עמוד גבוה במרכזה שממנו יצאו מים צלולים. בקצה העמוד, ניצב פסל של נחש-ציפור, שדיבר כעת הישר אל את'ר.
"בואי, יקירה, התקרבי. אין מה לפחד," הוא הורה לה במבטא בריטי כבד. את'ר מעולם לא הבינה למה זה המבטא שלו. מה, הוא הגיע מהיבשת האחרת? הרי הוא בכלל אבן, איך זה הגיוני?
את'ר צייתה לבקשת האבן ופסעה שני צעדים קדימה, נעצרת לצד שפת המזרקה.
היא עצמה את עינייה, וידעה שזהו רגע שתזכור לנצח.
לכל אורך הטקס עינייה היו עצמות, ולמרות החושך האירוע נחרט בדמיונה צבעוני וחי.
היא חשבה עליו בדרך הביתה, מלווה באיחולי הצלחה משכניה המכשפים והמכשפות. היא חשבה על זה בזמן המקלחת, צחצוח השיניים, הארוחות ושאר שגרת היום יום. היא חשבה על זה שבועיים שלמים עד שהוריה הניחו מולה כד ורוד בחבטה מאובקת שהוציאה אותה מהלך הרוח שליווה אותה מאז.
"מה נסגר, את'ר?" הם ספק שאלו ספק דרשו, והחלו בנאום ארוך על סיפורי העבר, ואיך הם מצאו את דרך חייהם לפי הנבואה שקיבלו. "תתעוררי על החיים שלך, מותק. זאת לא נבואה כל כך קשה או בעייתית."
קל להם להגיד – הם שניהם קיבלו נבואות שקשורות בתחביבים שהיו להם אף לפני. את'ר נתקעה עם משהו לא קשור, משהו עלוב, משהו שהיא לא טובה בו – ובכלל, מי הביא עליהם את הנבואות האלו? למה העתיד המקצועי של המכשפות נקבע על פי נבואה מטופשת ממזרקת אבן מטופשת?
ואז היא מצאה מי להטיל עליו את האשמה. פסל הנחש-ציפור בראש המזרקה הוא האחד נתן לה את הנבואה, דפק אותה, אם להיות בוטה. אם יושמד, לא יוכל לפקח עליה ולא לחרוץ ככה את הגורל של שאר המכשפות בעתיד. אם רק תעז, היא תוכל לשים סוף למסורת המטופשת הזאת ולשנות את חייהם של כל המכשפות בעיירה.
היא ידעה כמובן שברחבי ארצה יש לא מעט עיירות מכשפות נוספות, כך שהיא לא באמת תשנה את חייהם של כולם. אבל לפחות את של סובביה.
כשגמלה בליבה ההחלטה, את'ר חיכתה לרדת החשכה כדי לפעול.
באישון לילה, חמקה מביתה מכוסה בגלימת קטיפה שחורה ופסעה בשביל שהוביל מביתה אל מזרקת האבן. עיירת קריין, כמו כל עיירות המכשפות, היתה בנויה כאסופה של בתים שמסודרים בעיגול סביב המזרקה, במרחק שווה. לא לקח לה הרבה זמן להגיע למזרקה ולטפס על עמוד האבן שבמרכזה. היא העבירה אצבעות רועדות על הפסל, יודעת בדיוק מה עליה לעשות.
את'ר הטילה כישוף ניתוק מהיר וראתה איך חלקיקי אבן קטנים נושרים מהפסל אט-אט, מעידים שהחיבור בין פסל הנחש-ציפור והמזרקה נחלש. מסופקת, את'ר עטפה את הפסל בידייה ומשכה חזק, מנתקת אותו לחלוטין ממקומו בראש עמוד המזרקה. מעוצמת המשיכה צנחה מטה אל המזרקה, נרטבת כהוגן.
לא היה לה אכפת, כמובן, כי היא כעת אחזה בידה את הפסל (הצווחני, יש לציין. אבל את'ר מיהרה להשתיק אותו בעזרת לחש) ובו צפון הניצחון על גורלה שלה ושל דור העתיד בעיירה.
היא לא ידעה עד כמה המשפט הזה נכון.
את'ר זכתה ברגע ארוך ומספק של ניצחון, של שקט מפסל הציפור-נחש. בלי דאגות לגבי נבואת העתיד המקצועי שלה, בלי דאגות לגבי ציפיות העולם ממנה. רק היא לבד בלילה שקט ושליו בו הכל אפשרי.
ואז הכל התפוצץ.
עלה בלהבות.
קרס.
את'ר הרימה מבטה מעלה בדיוק כשעמוד האבן במרכז המזרקה החל להתפורר ולקרוס. היא זזה הצידה, משפריצה מים ברעש גדול תוך כדי זינוק מהיר מהמזרקה החוצה. הברך שלה נחבטה באדמה, ושריטה ארוכה ומדממת עיטרה אותה. היא בחנה אותה לרגע, אוחזת בחוזקה בציפור-הנחש הדוממת, ואז קלטה את האדמה מתבקעת מהמזרקה – מרכז העיירה – והלאה. ליבה החל לפעום בפראות והיא תהתה אם היא חולמת. אבל לא, היא ידעה שלא. בחלום, הכל עטוף הילה זהובה, ואילו פה הכל היה חד כתער וברור. היא צפתה במדרכות המרוצפות קורסות אל תוך הקרעים בקרקע. עצים קורסים אף הם, בתים מתפצחים לשניים וצווחות לא מזוהות מלוות את כל זה.
ואילו היא, כאילו נבלעה בתוך עין הסערה, מפחדת לזוז שמא תגרום לעוד נזק.
"אני עוד יכולה לתקן את זה," חשבה לעצמה. היא התרוממה בהחלטיות ושיחררה את הנחש-ציפור במטרה לבטל את לחש השיתוק. הוא אולי רק פסל אבן אבל אחד חכם, עתיק ומכושף, ואם יש לו את נבואות העתיד המקצועי של כל מכשפות העיירה וודאי יש בפיו גם את הדרך לתקן את… מה שזה לא יהיה שעשתה.
"נו קדימה…" מלמלה לעצמה, אבל הלחש לא פעל. הציפור-נחש התרוממה בתעופה והתפוררה באוויר לפני שהספיקה להימלט מהתופת.
"פסל מזורגג!" היא זעקה.
כעת כשנעלם, יכלה להפנות את תשומת ליבה לתופת שיצרה – בתים הרוסים, גופות בכל מקום. דם, הרבה דם. ואש, כמובן.
הרגל שלה בערה, עלתה בלהבות. היא קלטה את זה תוך כדי בהיה בגופתה הנשרפת של בת השכנים, והכאב היה חזק מספיק כדי להוציא אותה מההתמקדות המטרידה בחברת הילדות שלה העולה בלהבות. להבות שהיא עצמה גרמה.
את'ר התרוממה וכשלה, לא מצליחה לעמוד על רגלה שהחלה להעלות שלפוחיות. באצבע רועדת היא כישפה באוויר לחש מים, שהיה חזק מספיק כדי לכבות את האש שדבקה ברגלה אך לא את העיירה הבוערת סביבה.
היא החלה להרים את ידה כדי לזמן את המטאטא שלה, עד שנזכרה שהוא וודאי לא יותר מערמת אפר כעת.
ובכל זאת, היא היתה נואשת להיחלץ משם, למצוא את ההורים שלה. לפחות אחותה הגדולה היתה מחוץ לעיירה, אבל היא היתה בספק שאי פעם תראה אותה שוב.
את'ר זחלה בקושי לכיוון ביתה לשעבר, מדלגת בקושי בין הריסות ובקעים בקרקע. היא נאנקה בכאב עם כל תנועת רגל שעשתה ועצרה כמה שניות לאחר מכן בתבוסה.
בבחינה נוספת של הדבר, נראה שרבים מהבתים נפגעו לא מהאש אלא דווקא מהקרקע הבקועה, והאיזור בו גרה בכלל לא היה קיים יותר, קבור עמוק באדמה עכשיו.
כל מה שאת'ר רצתה לעשות זה להתכנס בתוך עצמה, להצטנף במים צוננים ולהיעלם מהסיטואציה. אבל, כמובן, זאת לא היתה אופציה.
היא הבינה שהדרך היחידה החוצה היא דרך הלהבות, ושכל העיירה והמכרים שלה אבודים גם ככה. לא היה לה אכפת שהיא צורחת מצריבות האש על בשרה, העיקר לצאת כבר מחלום הבלהות הזה.
היא הרגישה את העור שלה כמו נמס, שכבה אחר שכבה כל הדרך עד לעצם שלה. היא יכלה להרגיש כל גיד ועורק ופיסות עור ובשר על גופה נצלות. אבל להפתעתה – הוקל לה לגלות שהאש רק העניקה לה כוויות בדרגות קלות בלבד, ובהחלט לא קטלניות. היא תשרוד.
את'ר קמה על רגליה, מתעלמת מהכאב העז, והחלה ללכת רחוק רחוק רחוק, כמה שיכלה, עד אשר קרסה מהכאב, מתמוטטת ללא הכרה באמצע שדה חיטה.
איש לא ידע לאן נעלמה – אולי העורבים אכלו את גופתה הצלוייה לפני שמישהו בכלל התקרב לסביבה, או שברחה והקימה חיים חדשים במקום לא ידוע. היא נעלמה. עיירת קריין קמה מחדש אחרי עשרות שנים, משמרים את זכר האסון. בסופו של דבר, יצורים קסומים הגיעו אף לאותו שדה חיטה, מקום המצאה האחרון של את'ר, והקימו בו כפר קסם. איש לא ידע דבר וחצי אודותיה.
לימים יגידו על מה שקרה לעיירת המכשפות ההיא, שזה מה שקורה למי שמסרב לעקוב אחר נבואתו.
העיירה קיבלה מזרקה חדשה עם חיית-פסל חדשה, עם אוכלוסיה חדשה, דורות שלמים – אבל הסיפור נשאר לנצח. כאגדה שעוברת מדור לדור, תזכורת לסכנה שבחשיבה עצמית והתנגדות למה שהושתת ונקבע מראש…
****
נאון סגר את הספר בכבדות ונאנח.
זה סיפור ששמע כל שנה מחדש בתקופה הזאת, תקופת הנבואות, רק הפעם מסופר בצורה עלילתית יותר. השנה, היה לסיפור הזה משמעות כבדה יותר עבורו, מאחר וסוף סוף הוא הגיע לגיל בו הוא עצמו יקבל נבואה כזאת.
מעולם לא יצא לו להתעמק בהיסטוריה של הנבואות, בסיבה לקיומן, ביתרונות שלהן או בחוקים שיצרו לכל קהילת המכשפות. לא היה טעם בלהתעמק בזה, מאחר והנבואה אינה ניתנת לשינוי או התחמקות. אם ישב ויחשוב על כל מה שלא ניתן לשינוי בעולם, לא ישאר לו זמן לשום דבר אחר.
הוא שמע כבר מזמן על המכשפה הסוררת ההיא שהשמידה את העיירה לפני מאתיים שנה, אבל רק עכשיו חשב באמת לגנוב ספר שמור מספריית העיירה כדי לנבור לעומק. זה לא שהסיפור טעה, המכשפה באמת השמידה עיירה (כלומר, אם מניחים שאכן מדובר בסיפור אמיתי) אבל זה לא בגלל שהיא לא הקשיבה לנבואה שלה אלא כי הכסילה הזאת תלשה את חיית-האבן מהמקום שלה במזרקה. ובכנות, נאון לא הבין מה היא חשבה שיקרה.
"מה אתה קורא, נוני?" אחותו הקטנה שאלה אותו במתיקות. הוא אפילו לא שם לב שהיא נכנסה לחדר שלו.
"אהה… סיפורי אגדות…" הוא מילמל, עדיין טרוד. הוא סיפר לה בקצרה את סיפורה של אותה מכשפה, משמיט כמובן את הפרטים המאיימים. ליר, אחותו, בכל זאת רק בת 10.
אחרי שהניחה לו, נאון המשיך לעלעל בספר.
באותו ערב הוא חזר לבקר בספריית העיירה, מגניב את הספר חזרה למדף הספרים באיזור השמור. הוא הביט לכל הצדדים כדי לוודא שאיש לא שם לב ושהאיזור בהחלט ריק – ולכן נבהל כהוגן כששמע קול קורא לו.
"מה זה, נאון, כבר נפטר ממני?" הקול שאל בלגלוג.
"מה? מי זה?" נאון לחש בבהלה. לא היתה נפש חיה בספריית העיירה.
האורות נכבו לפתע ונאון מצא את עצמו בחשיכה, אלא שדווקא בהיעדר אור הוא שם לב להשתקפות זוהרת מרחפת מולו. "הפתעה!" אותו הקול קרא, וכעת נאון יכול היה להבין שהקול שייך ל… רוח רפאים.
"אה!" הוא צווח ומיהר לכסות את פיו.
נאון מעולם לא ראה רוח רפאים לפני כן, הוא לא ידע שזה דבר שאמור להיות קיים בכלל. כלומר, ברור, הוא עצמו מכשף וקסם זה דבר קיים וידוע. אבל מפה ועד לרוחות רפאים?
"מי את?" הוא העז לתשאל. הרוח רק נענעה את ראשה בחוסר שביעות רצון. "כבר שכחת ממני? אני הסיבה שאתה כאן, דא!" היא ציחקקה.
נאון הביט בה ואז הביט במדף הספרים השמורים.
"אה" הוא פלט, "את היא."
"יש לי שם, אתה יודע," היא הפטירה, "תקרא לי את'ר."
"המממ" נאון המהם, "בסדר. אני נאון. מה את רוצה?"
הרוח ציחקקה ברשעות, "ישיר אתה, הא?" היא הצביעה סביבה, "מה אתה חושב שאני רוצה ממך?"
"לא יודע, לנקום את מותך? להקים לך מצבה? מאיפה לי…"
"חכם אתה," הרוח הנהנה, "אבל לא, לא בדיוק. אני בסך הכל רוצה לעזור לך."
נאון הביט בה בסקרנות. "לעזור לי במה?"
"טקס הנבואה שלך בקרוב, לא?" היא הביטה בו ברצינות. "הטקס ממשיך, שנה אחר שנה, הורס לכולם את החיים שלהם והחופש והבחירה החופשית ו-"
"הבנתי את הנקודה, אבל לא את הבעיה?" נאון ספק שאל ספק אמר. "לא אכפת לי לקבל נבואה, דווקא יכול להיות נחמד. חוץ מזה, אין לי רעיון מה אעשה בחיים גם ככה, אז זה יופי שאני לא צריך לחשוב על זה אפילו ופשוט לקבל עתיד מושתת מראש. אני בטוח שיהיה טוב. את הרי ההוכחה שרק רע יוצא מזה שלא עוקבים אחרי הנבואה."
"לא, לא, לא!" הרוח כעסה, "הנבואות האלה הורסות הכל. אתה לא רוצה את זה, אני יודעת שלא. וחוץ מזה, אמרת את זה בעצמך. הבעיה לא היתה שלא עקבתי אחרי הנבואה אלא שניתקתי את פסל האבן מהמקום. למרות שהגיע לו…"
"ב…טח…" נאון ענה לה בציניות. הוא פנה לצאת מאיזור הספרים השמורים, אבל הרוח חסמה אותו.
"אתה לא הולך מכאן. אתה תעשה בדיוק מה שאני אגיד לך." היא אמרה בטון מאיים, אבל נאון לא פחד. היא רוח רפאים, היא לא גשמית, היא לא יכולה באמת לעצור אותו או לגעת בו.
נאון התקדם וניסה לעבור דרכה, אבל משהו מוזר קרה. הרוח ניסתה לעצור אותו בידיה, ואמנם מאחר שהיא אכן רק רוח היא לא באמת יכלה לאחוז בזרועו או לדחוף אותו, אבל היא עברה דרכו, וזה – זה כאב.
"אוווווה!" נאון זעק. זה הרגיש כאילו העצמות שלו קופאות, נעטפות במשהו לא מוסבר. איך זה שהיא לא יכולה לגעת בו ובכל זאת כאילו נוגעת הישר בעצמות שלו?
"אז בקיצור, התוכנית כזאת: קח שיקוי ממרקחת העיירה, אסביר לך איזה כשתהיה שם. ותאסוף צרור פרחים מאיזור המזרקה. אה, וכמובן, אל תבוא לטקס הנבואה עוד שבוע. מובן?" הרוח פרשה בפניו את התכנון שלה, בעוד נאון מתאושש מהכאב.
"אני לא הולך להקשיב לך." נאון אמר ברוגז, ופנה שוב לכיוון היציאה – הפעם רוחה של את'ר איפשרה לו.
היא יודעת איפה למצוא אותו ומה נקודות החולשה שלו.
כשנאון שב הביתה, הביקור הספרייה טרד את מנוחתו. הוא שיקר להוריו בלי להניד עפעף כששאלו אותו אם הוא בסדר, וניפנף את אחותו הקטנה שכל הזמן רצתה לשחק איתו.
"בבקשה, נאון! אני רק רוצה לבלות איתך עוד זמן לפני שתהיה עסוק עם הנבואה שלך!" היא התלוננה אליו, יומיים אחרי הביקור בספרייה.
"עוד מעט, טוב, ליר? מבטיח." הוא אמר והעניק לה חיבוק מהיר. הוא לא רצה לפגוע בה, הוא סך הכל היה צריך קצת זמן לעצמו. נאון נאנח בהקלה כשסגר את דלת חדרו אחריה, מתיישב עם הגב לדלת וראשו בין שתי ידיו.
"היא תמות." קול ליחשש אליו. נאון ידע למי הקול שייך, אבל לא ראה את אותה הרוח בחדר שלו. הוא הניח שזה התת מודע שלו, שטרוד יתר על המידה. "באמת, היא תמות. אם לא תקשיב לרוח, היא תמות. הרוח מסוגלת לזה. אני מסוגלת לזה. אני אהרוג את אחותך ואת כל משפחתך אם לא תעשה בדיוק מה שאני אומרת!"
הקול המשיך לצווח באוזניו לעוד שלושה ימים שלמים לאחר מכן. הוא לא הצליח להתרכז בשום דבר שעשה, כי כל פעם רק ראה לנגד עיניו את כל הדברים הרעים שעלולים לקרות אם לא יציית לרוח ההיא. הוא לא ידע אם זה המצפון שלו, הקול הפנימי, הנשמה, המוח, או אפילו כן משהו קוסמי שקשור להשתלטות הרוח עליו. הוא הניח שזה הוא שחושב את כל זה, הוא שבשליטה ופשוט חושב בצורה נבונה על כל ההשלכות. וזה שיגע אותו. כל בוקר, כל לילה אותן המחשבות והמראות שוב ושוב מרצדות במוחו. הוא הצליח רק בקושי להכניס מזון אל גופו, להתקלח, ללמוד. אלו היו שלושה ימים קשים שעברו עליו, במיוחד הצורך להסתיר את הדבר ממשפחתו, מי שהיו חשובים לו הכי בעולם ומי שבגללם התייסר כל כך.
בסופו של דבר, נאון נכנע והחליט לחזור אל הספרייה. עדיף ללכת על בטוח, לא?
וחוץ מזה, אותה רוח-מכשפה-מרשעת לא ביקשה ממנו הרבה, סך הכל… לגנוב איזה שיקוי מהמרקחה, לקטוף צרור פרחים כמו ילדה קטנה ו…לא להגיע לטקס שלו. זה… אולי יהיה בעייתי, חשב. הוא מעולם לא שמע על מישהו שלא הגיע לטקס הנבואה שלו, אפילו את'ר הארורה הגיעה לשלה!
שלב-שלב, נאון הרגיע את עצמו. בלב כבד הוא עשה את הדרך אל ספריית העיירה, מתגנב אל איזור הספרים השמורים. לא היתה שם נפש חיה – אם רצה, היה יכול לסוב על עקבותיו. אבל לא, הוא ידע שלא יוכל לנוח ולא יוכל להיות בטוח בהגנת משפחתו אלא אם יציית לאותה רוח.
בהיסח הדעת, הוא העביר את אצבעותיו הרזות על גבי מדף הספרים שהכניס אותו לכל התסבוכת הזאת, ורק קצת הופתע כששמע את קולה הצלול של את'ר, שהפעם דיברה אליו ישירות ולא רק ליחששה דרך מוחו.
"הא! ידעתי שתחזור!" היא אמרה בשמחה ורקדה לה ריקוד ניצחון מהיר.
"כן…" נאון אמר, ורעד קל חלף בגופו.
"אוי, אל תדאג!" הרוח עודדה אותו, "יהיה לנו כיף יחד, אתה עוד תראה."
נאון הנהן, אם כי לא היה בטוח לגבי זה. הוא הקשיב להסברים הארוכים של את'ר לגבי השיקוי אותו היא מצפה שיגנוב, ואף להסברים שלה לגבי כמה פרחים עליו לאסוף.
לאחר מכן, נאלץ להקשיב שעתיים שלמות לזקנה החביבה ששמרה על המרקחייה באותה שעת צהריים, ושמחה יתר על המידה מביקורו של נאון, עלם צעיר, שסוף סוף מתעניין קצת בידע עתיק של שיקויים. הוא לא הרגיש טוב עם זה שהוא מרמה אותה – גורם לה לברבר כדי שיוכל לפרוץ לארון השיקויים ולגנוב משם שיקוי שנראה מסובך ויקר מאוד. הוא מעולם לא שמע על השיקוי הזה, ולכן הניח שמדובר בשיקוי נדיר שלא מייצרים הרבה ממנו. הזקנה הבודדה ודאי לא תשים לב אם יקח רק אחד… והוא יחזיר את הבקבוקון אחר כך, באמת. אולי יבוא לבקר אותה יותר או יביא לה מתנה… הוא יכפר על זה, איכשהו.
"הבאתי את מה שביקשת," נאון הכריז כששב לבקר בספרייה כמה שעות לאחר מכן. ליקוט הפרחים היה קל בהרבה מגניבת השיקוי. איש לא חשד בו, להפך, עוברים ושבים שיבחו אותו על שהוא דואג לטיפוח המזרקה, והפסל בקצה העמוד, קיפוד-חתול, שמח שסוף סוף למישהו אכפת.
"הו, נהדר! אם רק תוכל להתקרב טיפה…" המכשפה הפצירה בו, ונאון הכנוע ציית. באופן בלתי צפוי, ידיה השקופות של את'ר לפתו את צרור הפרחים שנשארו בידה, ולא נשמטו לרצפה, כפי שנאון חשב שיקרה.
"פרחים נהדרים בחרת," היא שיבחה אותו, "כנראה משהו טוב יצא מהמזרקה הזאת."
נאון הנהן באיטיות, "הבאתי גם את השיקוי. אמממ… אני יכול לחזור הביתה כבר?"
את'ר צחקקה, "מה פתאום, עכשיו מגיע החלק הכי חשוב של התוכנית! יוצאים למסע, קדימה!"
"מה- סע?" נאון השתנק. זה לא היה בתכנון שלו.
"בטח, הרי השיקוי מיועד למשהו מאוד, מאוד ספציפי…"
"אוותר." נאון הניד בראשו, רגוז.
"אפ, אפ, אפ, לאן אתה חושב שאתה הולך?" את'ר צעקה, ומשכה אותו בזרועו. או יותר נכון, שוב עברה דרכו.
נאון צווח בכאב וסב על עקבותיו. "די, תעזבי אותי, משוגעת!"
הרוח הביטה בו לכמה רגעים. "בסדר." אמרה לבסוף ושיחררה אותו. נאון מצמץ בעיניו, בוחן אותה. כשהחליט שלא מדובר בתרגיל, יצא מן הספרייה.
"נו, נאוני, מתרגש לקראת מחרתיים?" אמו שאלה אותו בארוחת הערב. נאון הנהן, משחק מעט בפירה ההיביסקוס שבצלחתו. "ברור, מת לדעת כבר מה העתיד צופן לו," הוא ענה בכנות.
נאון היה משוכנע שאחרי טקס הנבואה המכשפה ההיא לא תוכל להציק לו יותר. אחרי הכל, הוא כבר יתחייב לעתיד שיקבל – חופשי מהחלטות מעיקות.
לאחר מכן, ההורים יצאו לאיזו פגישת מועצה ונאון נשאר לשמור על אחותו הקטנה. הכל היה בסדר – נאון ישב בסלון והיא שיחקה בחדר שלה – עד ששמע אותה צורחת.
"ליר???" הוא קרא בבהלה ומיהר אל חדרה. אחותו הקטנה עמדה ליד המיטה, צורחת עד עמקי נשמתה בעוד… היא, הרוח, עומדת עליה.
"מה? מה את עושה כאן- איך- מה?" מרוב הלם, נאון אפילו לא מיהר לחלץ את אחותו. רק כשהמכשפה החלה לצחוק הוא משך את ליר אל חיקו, מחבק אותה אך לא מצליח להרגיע את הבכי שלה.
"חשבתי שאת לא יכולה לצאת מהספרייה," אמר לה. זה הרושם שקיבל מאחר ושלחה אותו לבד לכל המשימות, סומכת עליו שיבצע אותן.
"באמת לא יכולתי," ענתה, "פרחים יפהפיים בחרת, כבר אמרתי?" היא חייכה חיוך זחוח.
נאון נאנח אל ידו. "כמובן…"
"יש סיבה שאף פעם אין פרחים בספרייה, אתה יודע, הרבה ספרים חובקים בחיבם רוחות…"
"מי זאת..?" ליר שאלה בלחש, מביטה ברוח המכשפה בפחד.
"אף אחת, למה שלא תלכי רגע למטבח להביא עוגיות?" הוא ניסה לחשוב על תירוץ כדי שתלך. הוא לא רצה להשאיר אותה עוד זמן עם הרוח. את'ר רק גילגלה עיניים.
"אתה בא איתי עכשיו. יש לנו מסע קטן להשלים…" את'ר אמרה במתיקות.
"אני לא הולך איתך לשום מקום! אני נשאר כאן לטקס הנבואה שלי."
"אוי, נו, שוב זה…" את'ר התלוננה, "מתי תבין שזה לא מה שחשוב? וחוץ מזה, לא מפסיקים באמצע! אני מבטיחה שאחרי זה תוכל לחזור לחיים המשעממים שלך…"
"לא." נאון זעף, "מי את בכלל שתבואי ותחטפי אותי מהחיים שלי? הייתי ממש בסדר גמור לפני שהחלטת להתנהג כאילו אני חייב לך משהו! את עושה את זה לכל מי שמשאיל את הספר שמתעד עד כמה עלובה את?"
"הבאתי עוגיות…" אחותו עמדה מפוחדת בכניסה לחדר, וידיה רועדות. נאון הרגיש רע, הוא ידע כמה היא שונאת צעקות וקולות רמים.
"הו, אתה חייב לי הרבה." את'ר אמרה בקול חורק. "אתה באמת חושב שאנשים בעיירה יסלחו לך אחרי ששחררת אותי לחופשי? אחרי שגנבת שיקוי ונכנסת שוב ושוב לאיזור השמור והאסור בספרייה?" היא הפטירה כלפיו.
"מי בכלל יאמין לקיום שלך, תעזבי אותי." נאון רטן, שומר על קול שקט כדי לא להפחיד את אחותו אף יותר.
"היא." הרוח הצביעה על אחותו וריחפה במהירות-שיא אליה, עוברת דרכה – נעמדת עליה, ליתר דיוק – וגורמת לה לזעוק מכאב.
"די!" נאון צעק על את'ר וניסה להאבק בה, אבל לשווא. היא, מילולית, לא יותר מאשר רוח, גוף שאינו מוצק ואינו מוחשי, ולכן לא באמת יכל להילחם בה או לגרש אותה משם. "אחחחחח" הוא זעק בכאב כל פעם שידו עברה דרך גופה השקוף של את'ר, שרק צחקה עליהם.
ליר החלה לבכות וליבו של נאון התכווץ. "בסדר, אני אעשה את זה! רק תעזבי אותה!"
"בחפץ לב," את'ר ענתה וריחפה רחוק מליר שייבבה על הרצפה. נאון מיהר לנחם את אחותו שנאחזה בו בחוזקה כאילו חיה תלויים בזה, מה שלמען האמת לא היה מאוד רחוק מהאמת.
"אני אתן לך כמה דקות לארוז תיק, ואז נזוז." את'ר אמרה בקוצר רוח.
לקח לו לפחות רבע שעה להרגיע את ליר, לשכנע אותה שהכל בסדר, לקחת את התיק הראשון שמצא ולהבטיח לאחותו שיחזור בקרוב ושתלך לישון.
"מה אם אני לא אצליח? אני מפחדת להיות לבד…" היא אמרה לו. נאון אמר שבמקרה הזה, היא יכולה לקום מהמיטה כדי לצייר עבורו הפתעה שיראה מתי שישוב. "בכל מקרה אמא ואבא חוזרים בקרוב," הבטיח.
כשיצא לבסוף מהבית, מלווה באת'ר, הוא קילל את עצמו על שלא לקח איתו מעיל או סריג כלשהו. הלילות קרים באיזור של עיירת קריין, והוא בכלל לא ידע לכמה זמן ייעדר. את'ר ניסתה לפתח איתו שיחת חולין, אבל נאון סירב לשתף עם זה פעולה כך שבסופו של דבר השניים עשו את הדרך בשתיקה – את'ר בריחוף ונאון בהליכה, כמובן. הוא ניסה לזכור את הדרך, ככל שהתרחקו עוד ועוד מהעיירה. הוא מעולם לא יצא למסע כל כך ארוך – אולי רק חופשות בכפרים והעיירות ליד, אבל את זה הוא עשה בנסיעה על חתולי ים מעופפים, ולא בהליכה. רגליו כאבו מההליכה הממושכת, שעות על גבי שעות, אבל חלק בו האמין שאם לא יבזבז זמן על מנוחה אולי עוד יספיק לחזור הביתה בזמן לטקס הנבואה שלו – שנקבע ליום למחרת.
התקווה הזאת שלו הלכה ופחתה כשהשמש, שכבר מזמן זרחה, החלה לשקוע והוא קרס באמצע שדה, לא מסוגל לעשות ולו צעד אחד. את'ר נענעה בראשה, שופטת אותו לחלוטין. "בן אנוש…" התלוננה, כאילו היא עצמה לא היתה כזאת פעם.
נאון הרגיש כאילו כל גופו בוער, וכל מערכות גופו קורסות מן המאמץ הממושך. הוא ידע שזאת רק תחושה מאחר ולא היתה אף לא להבת אש אחת בסביבתו, אבל עדיין, החום שעטף אותו היה מחניק. הוא ניסה לנשום עמוק – לשאוף ארבע שניות, לעצור את הנשימה לשתי שניות ואז להוציא אוויר החוצה שש שניות. הוא עשה את זה שוב, ושוב, ושוב אבל כלום לא עבד. היה נדמה לו שהוא שומע מישהו מדבר איתו, אבל הוא בקושי הצליח לחשוב או להבין איפה הוא נמצא ועם מי. הוא חשב שהוא מת. הוא היה בטוח שהוא מת, כי דבר מזה לא דמה למשהו שאי פעם הרגיש, חווה, או שמע על קיומו.
אבל, כשהשחר הפציע, גילה להפתעתו שהוא עדיין גוף בשר ודם, ולא מרחף מעל האדמה כמו הרוח המעצבנת שלצידו.
"למזלך, פחות או יותר הגענו לנקודה שלנו לפני שהחלטת לקרוס ולהעמיד פני מת," את'ר הפטירה בכעס. נאון התיישר וקלט שהם נמצאים בשדה חיטה, ממש סמוך לכפר קסם. הוא חיבב כפרי קסם – הם תמיד היו כאלו משפחתיים ומעניינים, כמו העיירות בארץ אבל עם כמה סוגים וגזעים של יצורי קסם במקום רק אחד. היה נדמה לו שאפילו ביקר בעבר בכפר הקסם הזה, כי משהו בשדה נראה לו מוכר.
"שם," את'ר הצביעה על גומחה קטנה בהמשך השדה. באנחה קלה, נאון התקדם לשם, צועד לאט-לאט, עוד מותש מהלילה שעבר עליו. השרירים שלו כאבו והדבר היחיד שגרם לו להמשיך ללכת היתה ההבטחה שנתן לאחותו הקטנה והרצון לקיים אותה. ככל שהתקרב לאותה גומחה, ריח מזוויע החל לאפוף את האיזור.
גופה. היתה שם גופה.
נאון בלע רוק ואזר אומץ, צועד עוד קצת לעבר המקום שהרוח בבירור רצתה שיהיה בו.
"מה… מה זה אמור להיות?" הוא שאל בחשש קל. את'ר רק חייכה, "אני חושבת שאתה יודע."
לא היה צריך להיות חכם בצורה יוצאת דופן כדי להבין שמדובר בגופתה של את'ר, המכשפה. הרי הוא קרא על זה בספר לפני ימים ספורים, ושמע את הסיפור כל חייו בערך. הוא רק לא ציפה שהגופה עדיין תהיה כל כך… בשרית, לאחר מאתיים שנה.
"אז את באמת רצית שאקים לך מצבה ואטהר את הגופה שלך." הוא אמר, וליבו החל לפעום במרץ.
"מה זה אומר בכלל?" את'ר נחרה בבוז, "לא, אני מצפה ממך למשהו אחר."
היא סימנה לו להתכופף ולכרוע על ברכיו לצד הגופה. נאון הרגיש כאילו כישוף אוחז בו, או אולי פשוט היה מרותק לחלוטין לגופה שמולו, כי הוא ציית בלי שמץ של מחשבה או חרטה, שומט את תיקו אל הקרקע לידו. הריח עורר בו בחילה, ומראה העור הקמל רק החריף את הדחף שלו להקיא. "ועכשיו…" את'ר ליחששה אליו, "עכשיו תאכל."
נאון הרים את ראשו מעלה להביט בה. היא לא רצינית. לאכול מה? לאכול… הוא לא רצה לחשוב אפילו על המשך המשפט. הוא בהה בגופה הנרקבת ולא הבין למה את'ר דורשת ממנו את זה. מה זה תורם לה?
"הו, אל תדאג." היא ניפנפה בידה השקופה, "כפי שהבטחתי, אעזוב אותך לנפשך אחרי שתסיים עם… זה," היא צחקה ברשעות.
לא הרבה היה ידוע על רוחות בארצם, והניחוש של את'ר היה שכדי להיות חופשיה היא צריכה להיפטר מהגופה שלה. אחרי הכל, היא לא תכננה למות ככה נטושה ועזובה ועוד פחות מזה תכננה להישאר רוח רפאים בעולם העלוב הזה. היא יכלה, כמובן, לתת לנער האומלל להשמיד את גופתה במגוון דרכים, אבל החליטה להשתעשע. אין שום פסול בקצת מתיחת גבולות.
היא לא למדה דבר מאז מותה.
נאון הביט בזרוע המלוכלכת של גופתה של את'ר במשך דקות ארוכות, עד שהושיט ידיו קידמה כדי לאחוז בזרועה, ובלי להתיק את מבטו הוא נעץ את שיניו בבשר. בתוך שניות ספורות פיו התמלא בטעם המתכתי של הדם. נאון בלע בקושי רב את חתיכת הבשר הראשונה, מתעב את התחושה של מיצי הגוף על שיניו הלבנות והמחודדות, אך לא מסוגל לצאת מהדיבוק שכמו אחז בו, רק ממשיך וממשיך לקרוע פיסות עור ובשר מהגופה המפורקת. הוא מעולם לא אכל בשר דמוי אדם לפני, ולמען האמת המעיט באכילת בשר חיות בכללי. הוא ידע שיש גזעים קסומים טורפים שהיו שמחים לבשר מכשפה, אבל הוא אהב להתייחס למכשפות כנאורות יותר, כאלו שלא אוכלות בשר של יצורים תבוניים.
"כל הכבוד, תמשיך כך," את'ר שיבחה אותו, מלחששת באוזניו. נאון המשיך והמשיך, להוט לסיים את המשימה. להיטות היתה שמו השני, והוא היה בטוח שהנבואה שיקבל מהמזרקה תהיה משהו שדורש להיטות ואומץ ואולי אפילו שבירה של מוסכמות. הוא רק צובר כעת חוויות שיחשלו ויכינו אותו לחיי הנבואה שלו, לא מעבר. זאת הסיבה היחידה לחייתיות שיוצאת ממנו כעת.
עד שישוב הביתה כבר יעברו יומיים שלמים מטקס הנבואה שלו, ואמנם מעולם לא שמע על מכשפה או מכשף שלא מגיעים לטקס שלהם, או על מועד ב' לקבלת נבואה, אבל הוא בטוח שיהיה אפשר לסדר עבורו משהו כזה. אחרי הכל, כולם בעיירה מחבבים אותו. הוא אדיב ומנומס לכולם, שומר חוק וסדר, מכשף לעניין – בטוח שיוכלו לתת לו הזדמנות נוספת לקבל נבואה.
"כן, מעולה, זהו זה," את'ר הביטה בסיפוק בגופה השקוף שלאט לאט חלקים ממנו נעלמו וכמו נמוגו באוויר. עם כל חתיכת בשר מגופתה שנבלעה בגופו של נאון, גם התגשמותה של את'ר הרוח החל להיעלם מהקיום. אבל זה לא היה מספיק, "כשתסיים, תשפוך את השיקוי על העצמות." היא הורתה לו.
נאון הנהן, מרוצה מהשבחים. הוא תמיד אהב לעזור לאחרים, ואולי במבט לאחור זה בעצם מה שגרר אותו להרפתקה הזאת, ולא האיומים. הוא החל להנות מזה, מהיחס שקיבל, מהידיעה שרק הוא יכל לעזור לאותה מכשפה תועה. מההשפעה שיש לו על החופש שלה ומהיכולת להיות גואל. הוא היה בעננים, בקושי שם לב שסיים לאכול הכל – לטרוף, אפילו – ונשאר כעת לבדו באמצע אותו שדה חיטה מפורסם, מלקק את אצבעותיו ביסודיות מהדם של את'ר, השריד הכמעט אחרון שלה.
כדי להשמיד הכל, היה עליו רק לשפוך את השיקוי שגנב, כפי שפקדה עליו את'ר – שיקוי הרס, נאון חשב לעצמו. הוא שפך את הנוזל המבעבע ביסודיות על העצמות המפורקות שהיו פזורות על האדמה סביבו, יוצר אגב כך מעיין מעגל שמקיף אותו. נאון צפה בסקרנות בעצמות נמסות אט-אט, והושיט אצבע זהירה כדי לגעת בעצם אחת שהתמוססה ממש לצד רגלו. חצי מהאצבע שלו הספיקה להתמוסס אף היא לפני שמשך את ידו בחזרה, מתנער בכאב. האצבע שלו היתה כמו קטועה באמצע – הבשר שלו, שנפער כתוצאה מהשיקוי, נסגר סביב קצה עצם שבצבצה ממנו כעת כמו אצבע מאשימה, חושפת את שעשה.
הוא תהה אם תהיה לזה משמעות כלשהי כשישוב לעיירה שלו ויקבל את נבואת חייו.