החתך על הלחי של גיליאן דימם. זה היה הגיוני, הקרב הסתיים רק לפני עשרים דקות. השיער שלו היה צמוד למצחו ורטוב מזיעה, והוא אחז ביד שרירית את חלקי הקסדה השבורה שלו. ביד השנייה הוא החזיק חרב ענקית. היה נוח יותר לשאת אותה בנדן, אבל הוא ידע שהוא נראה יותר מגניב ככה, וזה היה חשוב.
כל צדו השמאלי של פלין היה שרוף ואדמדם, וחולצת העור שלו הייתה צרובה כמעט לגמרי. גם הוא הזיע: היה חם להילחם בדרקון, לכל הרוחות. החנית והמגן שלו היו חגורים לגבו בקשר המסורתי. גם אם הוא בדיוק יצא מקרב ושאריות המדים שלו נתלו עליו בחתיכות חרוכות, אין שום סיבה להיות לא מדוגם.
שלדון נראה גרוע בדיוק כמו השניים האחרים: גלימתו הלבנה הייתה מכוסה אבק וקרועה לאחר שהתגלגל על הקרקע הסלעית, פניו היו סמוקות והוא צעד בקווים מפותלים בחוסר שיווי משקל. הקסמים בקרב הזה היו עוצמתיים במיוחד, והיה להם מחיר: ציפה לו הנגאובר ממש קשה למחרת בבוקר.
הקרקע הטרשית התמלאה חתיכות עשב ירוקות ככל שהשלושה המשיכו לרדת מההר. האבנים הגדולות התכסו טחב ובין חתיכות הדשא הופיעו לעיתים חרציות ופעמוני שלג. היער נפרש מתחת לצלע ההר, בוהק בשמש אחר הצהריים.
השלושה גררו את רגליהם בקצב אחיד. הם בילו יחד את כל השבוע האחרון, במעקב אחר הדרקון וחיפוש המאורה שלו. הם תקפו בזריחה, כשאור השמש השתקף מהקשקשים הזהובים על האבנים הענקיות. לכל אחד מהם הייתה סיבה טובה להצטרף למשימה הזו, אבל אף אחד לא הזכיר אותה. כעת, הם ירדו בתחושה קלילה, עם הילה של גאוות ניצחון.
המכשף של המערב חיכה להם בצילו של עץ אלון ענק. הגלימות הכחולות שלו בלטו בשטח ההררי, והוא חבש מצנפת רחבת שוליים. כשראה את שלושת הנערים הוא חייך חיוך רחב. שלושתם נעצרו ברגע אחד כשראו אותו, ואז הרכינו את ראשם בכבוד. גיליאן כרע ברך והושיט את חרבו למכשף, פלין הצדיע באופן מסורתי ושלדון נעצר בחוסר שיווי משקל – לפי המסורת מטיל כשפים לא צריך להתנהג בהתאם לכללים לאחר קרב: מטילי כשפים היו נוטים להקיא, לדבר ללא הפסקה ולעיתים לצחקק, אבל זה היה המחיר, וכולם כיבדו אותו.
"כל הכבוד לכם, גיבורים. אני גאה בכל אחד ואחד מכם." הקול שלו היה נמוך ומתנגן והוא דיבר בנימה בטוחה.
"גיליאן, גש קדימה." האביר התרומם לעמידה ופסע בהדרת כבוד לעבר המכשף. הוא שלף מכיס קטן בנדן מגילת קלף עתיקה, מגולגלת וסגורה בחוט סגול. הוא הושיט אותה למכשף.
"תודה לך על הנבואה, הוד מערבך." המכשף זיכה אותו בהנהון מכובד והוא פסע לאחור. הטקס חזר על עצמו עם פלין ואז עם שלדון. לקבל נבואה היה כבוד גדול, והיו חוקים מאוד נוקשים לאורך כל התהליך: מקבלי הנבואה נבחרו בקפידה, ועל כל אחד מהם היה לשמור את תוכנה בסוד כמוס. לאחר הגשמת הנבואה היה על מושא הנבואה לחזור אל המכשף ולהחזיר את קלף התיעוד, והמכשף היה משמיד את הניירות בטקס חשאי. כל הנבואות התגשמו, ולכן איש לא פקפק בכללים. המכשף הזקן של המערב היה דמות יחידה: רוב מטילי הכשפים היו נערים חסונים שיכלו להתמודד עם תופעות הלוואי של הכישוף. לא היה זמן רב לפתח מיומנות מרשימה לפני שהמחיר היה כבד מדי, ולכן מטילי כשפים מבוגרים היו נדירים.
לאחר החזרת הנבואות, המכשף שחרר את שלושת האבירים. הם נפרדו זה מזה במחוות כבוד אחרונה ופנו, איש איש, לדרכם: גיליאן ושלדון פנו לתוך היער, שם יפרדו כשיגיעו לאזור הגבעות, ואילו פלין הסתובב וחזר במעלה ההר, לארץ הפסגות המושלגות ממנה הגיע.
המכשף צפה בהם מתרחקים ממנו לשעה ארוכה, עד שכל אחד מהם נעלם בינות לסלעים או לעצים הסבוכים.
כשהשמש נגעה באחת הפסגות המושלגות, אישה מבוגרת הופיעה ליד המכשף. היא לבשה בגדים ירוקים מכובדים מקטיפה מבהיקה, ושערה הארוך היה אסוף בהידוק מאחורי ראשה.
"ערב טוב, הנרייטה." המכשף דיבר בקול שלו. הוא לא ראה אותה כבר זמן רב, אבל הצליח להסתיר את הפתעתו מהופעתה. הוא לעולם לא יכול היה להיתפס מופתע מדבר מה.
"אני חייבת להודות שאני מתרשמת, אוסובאר."
"כן, גם אני. נשמע שזה לא היה קרב קל." הוא אמר בכובד ראש. שניהם התחילו ללכת, פוסעים בדרך ההררית בצעדים איטיים.
"לא מהם. חייל, אביר ומטיל כשפים מהווים קרב שקול לדרקון. התכוונתי אליך."
"אלי?" אוסובאר שאל בחיוך קטן.
"אתה לא צריך להעמיד פנים עכשיו. שנינו יודעים שאני יודעת." הנרייטה הזעיפה פנים קלות והציצה במכשף שהלך לצידה. הוא פסע לאיטו, מוקף בהילת הכבוד הרגילה שלו, בצעדים בטוחים של הקוסם הכי חזק בממלכה.
"בסדר, בסדר," אוסובאר חייך לרגע אחד ואז הרצין. "אני מסכים שזו הייתה בחירה מוצלחת וארגון שיצאו טוב משציפיתי." הם הלכו בין הסלעים, פוסעים על הדשא הלח ומותירים טביעות נעליים בחתיכות הקרקע שבצבצו בינות לצמחים.
"בהחלט. וכל אחד מהם עומד לחזור הביתה ולספר על הגדולה שלך. אנשים עלולים לצאת לחפש אותך בהמוניהם."
"את אומרת את זה בכל פעם, ובכל פעם הסטטוס קוו נשמר. אני מעניק נבואות רק כאשר יש בהן צורך, ולא לכל אחד. וחוץ מזה, אף אחד לא יודע איפה אני גר. אני רק רוצה להנות מחיי הפרישות שלי ברוגע ושקט." המכשף חזר לחייך.
"אז למה אתה ממשיך לחלק להם נבואות? למה לשמר את כל המערכת הזו?" הנרייטה שאלה, והזיכרון של שניהם נדד לשנים מוקדומות יותר. אוסובאר היה מכשף הארמון והנביא המלכותי. הוא בילה את מרבית השנים האלו שיכור לחלוטין, לעיתים מטיל כשפים בבוקר רק על מנת להיפטר מכאב הראש של יום האתמול. הנרייטה עבדה בספרייה המלכותית. היא מעולם לא הטילה כישוף, אבל היו דרכים נוספות להשתכר.
"אנשים צריכים אותן. זה נותן בהם תקווה ואמונה בצורה שאין דרך אחרת להעניק. יש הרבה כוח בלא נודע."
"זה עדיין מסוכן. מישהו עלול להיהרג, או לגלות את הסוד שלך." היא נשמעה מוטרדת.
"אני יודע, אבל בינתיים הרבה אנשים ניצלו. הדרקון הטריד כפרים שלמים וחסם את המעבר דרך ההרים במשך שנים. הבאנו הרבה שקט לאזור היום."
הנרייטה נאנחה. כשאוסובאר הגה את התוכנית הזו לפני שנים זה היה בערב חורפי, אחרי הנגאובר קשה במיוחד. הוא סיפר לה כמה חודשים לאחר מכן והשביע אותה לסודיות, והיא הכריזה מיד שהוא מטומטם. רק אחרי שנים היא הודתה לבסוף שאולי הוא צדק, אבל מאז חזרה להביע ספק.
"כמה נבואות עוד נשארו לך?" היא אמרה אחרי שתיקה ארוכה. הם נכנסו לתוך היער לפני זמן פה ושאריות האור נמוגו לאיטן בין עלוות העצים. הם כבר היו קרובים ושניהם החישו את צעדיהם, איש מהם לא שואף להסתובב תחת מעטה הארזים והאורנים בחסות החשיכה. "נבואות אמיתיות, אני מתכוונת."
"כמה עשרות. אבל עברו חודשים מאז שהשתמשתי באחת. רובן עדיין מעורפלות מידי."
היא נאנחה. "טוב, לפחות אין לך אחת שאומרת שכל העסק המפוקפק שלך עומד להתפוצץ יום אחד באופן מביך ביותר או באסון כבד. אני מניחה שזה משהו. למרות שאני ללא ספק יכולה לנבא בלי שום יכולת כישוף שזה ללא ספק יהיה מביך כשכולם יגלו הכל."
"למה את כל כך בטוחה שזה עומד להתגלות? הייתי זהיר מאוד כשהתחלתי את הטקס עם הנבואות הסודיות. אף אחד לעולם לא יספר על הנבואה האישית שלו."
"אוסובאר, בדיוק אספת שלוש נבואות משלושה צעירים – אחד מהם גם שיכור למדי – שנושאות בדיוק את אותו הניסוח."
המכשף גיחך. "אדם זקן חייב למצוא דברים קטנים שמשעשעים אותו, הנרייטה."
האישה הנידה בראשה. "אני עדיין חושבת שזה היה חסר זהירות."
"אולי את צודקת, אבל תמיד אפשר להגיד שזו הייתה נבואה משותפת לשלושתם ולא רציתי להכביד עליהם…"
"זה נשמע מגוחך." הנרייטה כמעט נחרה. הם הגיעו לקיר אבן בקצה היער. מעליו הזדקר צוק גבוה וטחב ירקרק כיסה את מרביתו, מסווה אותו בתוך היער שהואר כעת בקרני השמש האחרונות. בינות לשרכים ארוכים וקיסוס הסתוותה דלת עץ עבה. אוסובאר הוציא מפתח כסוף מגלימתו ופתח את הדלת בנקישה. חדר שבברור היה גדול יותר מבפנים נפרש בפניהם. מדפי ספרים עמוסים כיסו את אחד הקירות והפיצו ריח נייר מתקתק, ואש בערה בחוזקה באח.
"אני יודע שאת לא אוהבת את זה, ואפילו חושבת שאני משחק באנשים לפעמים," אוסובאר פתח בקול מתנצל. הנרייטה הסתובבה והביטה אליו. זה לא היה חלק מהשיחה הקבועה שלהם בנושא. "אבל אני באמת רוצה בטובתם של האנשים. אני בוחר את הגיבורים שעשויים להביא שינוי אמיתי, וצריכים לקבל את הדחיפה הפנימית הזו – את האישור מהלא נודע שהם נועדו לעשות משהו גדול. אני לא משקר לאף אחד. אני רק עוזר להם להבין את מה שהם כבר יודעים על עצמם בפנים." הוא דיבר בקול רך.
"וברור שאני מפחד. בכל פעם אני מפחד. אבל לא שיגלו אותי: אני זקן ולא כל כך מעניין. אני מפחד שהם יפקפקו בעצמם. צעירים לא אוהבים להקשיב למבוגרים, אבל אם כישוף מעורב בזה… או אם אני לובש גלימה ארוכה ומנצנצת וקורא לעצמי המכשף של המערב… זה משנה את כל הסיפור." הוא חייך בסוף המשפט. להפתעתו, גם הנרייטה חייכה אליו.
"אין ספק שיש הרבה הגיון בתכנית הזו. אני פשוט תוהה לפעמים למה לא לתת להם ללמוד בדרך הקשה, ובמקום זה להמשיך להתערב יותר מידי בכל מה שקורה." היא שקעה לכורסה שעמדה לצד האח, לאחר שאספה בקבוק שיכר שזיפים ושני ספלים. "אני מניחה שאתה שותה איתי בדרך הרגילה, אם כך." היא הוסיפה ברוגע.
"כן, בהחלט." הוא ענה לאחר שהבין שהיא מיצתה את נושא השיחה. גם לאחר חמישים שנה, התחביב המשותף שלהם עדיין היה בעיקרו לשבת ולשתות. בעבר הוא היה מגיע אחרי יום ארוך של הטלת כשפים, או מטיל כשפים במיוחד לכבוד האווירה. "אם אני אעשה את זה כמו פעם אני אשכב במיטה במשך כמה ימים ארוכים עם בחילה קשה." הוא הוסיף.
היא הציצה בו. "באמת? אפילו מכישוף ממש קטן?" היא ידעה שהוא הפסיק להטיל נבואות לפני שנים רבות. היא הייתה שם כשהגה את התוכנית המקורית והתחיל לאגור נבואות, ואפילו בפעם הראשונה שבה זייף נבואה – שיר קטן בחרוזים שהוא העניק לנערה ענייה. הנערה התחתנה עם נסיך ואוסובאר לא הפסיק להזכיר את זה לאורך חודש שלם. זה לא עזר בכלל לטיעונים של הנרייטה שהנערה גדלה להיות מלכה נהדרת לאחר מכן. אבל היא לא ידעה עד כמה המצב הדרדר, עד כמה הזדקן.
"מתי הטלת כישוף בפעם האחרונה?" היא שאלה בעדינות.
הוא התיישב על הכורסה לידה ולקח ממנה כוס מלאה עד גדותיה בנוזל הסמיך. "יותר משנה, לדעתי. אבל אל תראי כל כך מוטרדת. תמיד ידענו שקסם שייך לצעירים. ככה העולם עובד." הוא חייך.
"עדיין, אני יודעת כמה אהבת להטיל כשפים."
"זה בסדר, היה לי את הזמן להשלים עם זה." הוא הרגיע אותה ואז הרים את כוסו כדי להקיש אותה בשלה. "וחוץ מזה, יש עוד דרכים להשתכר." היא חייכה והרימה את הכוס שאחזה לכבודו. קול הנקישה הדהד בחדר החמים כששניהם רוקנו את הכוסות בלגימה מהירה.
"סיבוב נוסף?" אוסובאר לא הספיק לסיים את המשפט לפני ששתי הכוסות היו מלאות שוב.
"אה, התגעגתי לזה." הנרייטה אמרה לאחר שלגמה כמות נכבדת מהמשקה שלה. האלכוהול צרב בגרונה בשריפה מוכרת, וריח השיכר המתקתק היה מאוזן להפליא.
"אני מסכים. הפגישות הקבועות שלנו הסבו לי הרבה אושר בזמנו." הוא חייך וגם הוא שתה. כמו בכל פעם שישב והשתכר איתה, הוא הצליח לשכוח ששניהם מזדקנים. ברגע אחד הוא הרגיש צעיר כמו לפני חמישים שנה, כשהיו יושבים במגדל שלו עד השעות הקטנות של הלילה.
שניהם לגמו בשקט לזמן מה. "אתה זוכר את הפעם שאני ביקשתי ממך נבואה?" הנרייטה אמרה לאחר כוס נוספת. אוסובאר המתין לרגע ארוך ואז הנהן. הם ישבו וצפו בזריחה לקראת סוף הקיץ אז. הנרייטה בדיוק סיימה את הבקבוק ואוסובאר חיפש רעיון ללחש נוסף להטיל. כל המנורות במגדל כבר נדלקו וכובו מחדש, האבק נעלם מעל מדפי הספרים בכל הספרייה עוד בשבוע שעבר וכל החתולים היו נקיים מפרעושים.
"אני זוכר. בשלב הזה כבר ממש נגמרו לי הרעיונות לכשפים להטיל." הוא התנגד לרעיון שלה בהתחלה. נבואות היו חידתיות, וחלקן חזו דברים ממש רעים. אנשים לא הגיבו טוב במיוחד לחוסר הבחירה הזה.
"עדיין לא סיפרת לי מה היא הייתה." זה היה הסיכום ביניהם. אוסובאר יעשה את זה, אבל הוא לא יחלוק איתה את תוכן הנבואה. הם לא יתנו לזה להשפיע על החברות ביניהם, מה שהוא לא יגלה שם.
"את זוכרת את הסיכום שלנו. אני אספר לך על התוכן שלה רק אחרי שהנבואה שלך תתגשם. אני לא עומד להשפיע עליך." הוא אמר בעקשנות. הוא צפה בה מביטה בו בתדהמה.
"אחרי כל השנים האלו?" היא אמרה בצחקוק והוא רק חייך. הם כמעט לא דיברו על הנבואה הזו, אבל בשנים האחרונות היא התחילה להזכיר אותה מפעם לפעם. הוא ציפה שהיא תתעקש שיספר לה בקרוב, אבל הוא המשיך לסרב. לא לחלוק עם הנרייטה את תוכן הנבואה השיג תוצאות דומות לשליחת גיבורים לקרב עם נבואות מפוברקות. היא האמינה שצפוי לה עתיד מזהיר, ושמשהו נוסף מחכה לה. היא הייתה מלאת אנרגיה ובכושר קרב ביחס לאישה בת שמונים ושמונה. היא התרוצצה ממקום למקום, מחכה להתגשמות הנבואה הסודית מלפני חצי מאה.
"אני מבטיח לספר לך כשזה יקרה. אני לא מתערב בגורל." הוא אמר וצפה בה מוזגת לשניהם כוס נוספת.
כמו כל שאר הנבואות שלו מהשנים האחרונות, גם המשפט האחרון היה שקר. הנבואה שהא ניבא בזמנו להנרייטה הייתה קצרה במיוחד. הוא נזכר בפיסת הקלף החתומה שישבה בצנצנת זכוכית בקצה השולחן.
מוות מאי-ספיקת כבד, נכתב בו.