"אתה רוצה להגדיל לארוחת-משאלה?" המלצר בדלפק שאל.
הסתכלתי על מייק, שמשך בכתפיים.
"כמה זה עולה?" פלטתי כדי לתת לעצמי עוד רגע של התלבטות.
"תוספת של שני דִירְקִים." המלצר התבונן בי במבט ריק. ראיתי שהוא רוצה שנסיים כבר את הקנייה.
"אז כן, למה לא."
שילמתי. מייק תפס שולחן צמוד לחלון. התיישבנו אחד מול השני וחיכינו לאוכל, מביטים על הבניינים המתנשאים לגובה ועל הקורקינטים המרחפים מכאן לשם. הטיילת הייתה מקום המפגש הקבוע שלי ושל מייק אחרי הלימודים. הטיילת הייתה אידאלית בשבילנו – גם מבחינת מבחר המסעדות הזולות (וכמתבגרים תמיד היינו רעבים), וגם בגלל הקרבה שלה לים, שנמצא ממש מעבר לפינה ואפשר להריח אותו, למרות שהוסתר מאחורי הבניינים. נידנדתי רגליים מתחת לשולחן.
"הזמנה שש שמונה שלוש!" המלצר הכריז ברמקול וקטע את רגעי הבהייה שלנו.
מייק קם וניגש לדלפק. הוא חזר עם שני מגשים עמוסים בקופסאות משולשות ומעוגלות – האוכל שלנו.
"אז יש פה שלוש בשבילך, ושלוש בשבילי." מייק פתח את אחת הקופסאות והציץ לתוכה. "לא, לא, זה שלך. אני לא הזמנתי דג. קח את זה ממני," הוא עיקם את האף, ממהר להעביר אליי את המנות הנכונות. "אה, ותראה! הגיעה לך גם המשאלה." הוא הרים מהמגש כדור כחלחל-שקוף והושיט אליי. לקחתי. הכדור הקטן נח קריר בתוך כף היד שלי.
"מה תבקש?" מייק התעניין תוך כדי לעיסת סלט מהמנה שלו.
"עוד לא חשבתי על זה," אמרתי. הנחתי את המשאלה בצד השולחן, מקווה שלא אפיל אותה בטעות עם המרפק. "אני אבקש אחרי האוכל."
זללנו את המנות שלנו בשתיקה. אני הזמנתי המבורגר דגים כבושים ברוטב, בתוספת אורז מוזהב וצ'יפס. מייק אכל סלט עוף, ירקות מאודים וגלידת אוכמניות בצד. המנה שלו נראתה קטנה בהרבה משלי, אבל בכל זאת סיים אחרי, חותך באיטיות את חתיכות העוף בסכין ומזלג. מאז שהתחיל לדגמן נכנס חזק לדיאטות של אוכל בריאות, והרצה לי קבוע על כמה חשוב ללעוס את האוכל לאט לאט ולא לבלוע ישר. אבל אני הייתי רעב מדי בשביל להקשיב לו.
נשענתי אחורה בכיסא, מלא. זה היה יום ארוך בלימודים, וכבר חיכיתי בקוצר רוח לסיים את הבגרויות ואת השנה הזו. מייק, לעומתי, לא חיכה לסיום השנה. הוא מבחינתו כבר התחיל את החופש, והלך כל יום לגלוש בים, גם אם זה אמר שהוא יצא מהלימודים מוקדם או יגיע באיחור. מה זה משנה, הוא התעקש, כבר יש לי מקצוע ובו אני לא צריך לדעת מתמטיקה בכלל. הסתכלתי על השיער השחור שלו, שכמעט נכנס לתוך האוכל, ועל העגיל המהבהב בצבעים משתנים בגבה. הוא עדיין אכל בכפית את הגלידה הקטנה שלו, מקמט את המצח בריכוז.
נאנחתי. עכשיו התפנתי להביט שוב בכדור השקפקף. נגעתי בקליפה של המשאלה. מאיזה חומר הם מייצרים את זה בכלל? זה היה נראה כמו פלסטיק או זכוכית, אבל עם מרקם של ביצת תרנגולת, או נייר. בטח זה מתכלה מהר. מצד שני, משאלות של סניפי מזון מהיר דורשות חיי מדף ארוכים, לא? מי יודע כמה זמן זה מחכה בין הרגע שעוטפים לך את המשאלה ועד הרגע שהיא מתגשמת.
"נו, כבר החלטת מה אתה מבקש?" מייק ליקק את הכפית האחרונה של גלידת האוכמניות.
התלבטתי. אני יכול לבקש כסף, נגיד, למרות שזה מוגבל לעשרה דירקים – מחיר הארוחה ללא משאלה. או עיניים כחולות או עגיל, כמו שמייק ביקש בפעם הקודמת שהזמנו פה. משאלות יצירתיות כאלו הן תמיד יותר שוות. משהו קטן שנשאר איתך לאורך זמן. ויכולתי גם לבקש מאה בכל המבחנים שלי, או שאמא לא תתעצבן גם אם אכשל במתמטיקה, ועדיין תרצה לממן לי רשיון לאופנוע תת-ימי. אבל משאלות גדולות יש להן נטיה להשתבש יותר בקלות, או לא להתגשם בכלל, ואז סתם אבזבז שני דירקים. אז גם כל מה שקשור בנטע, שאני והיא קצת מחייכים אחד אל השנייה בזמן האחרון, גם זה מחוץ לתחום.
"אולי שעון אֵייס. מה אתה חושב?"
"אדיר," מייק חייך. "כבר הרבה זמן רצית שעון כזה, לא?"
"כן, ולוקח להם שנה להגיע בדואר."
"יופי, אז למה אתה מחכה? תפתח את המשאלה."
הרמתי את הכדור והנחתי שני אגודלים על מרכז החפץ. בהפעלה של מעט כח הקפסולה נחצתה לשניים, ואור תכלכל קרן משני החלקים השבורים. קרני האור הכחולות חברו יחד לכדי מסך באוויר. אבל השאלה הרגילה, מה תרצה לבקש?, לא הופיעה.
"אוי, מה קורה לזה?" מייק קימט את המצח וקירב את הכיסא אליי. "זה נתקע?"
"אממ…" בעצמי לא ממש הבנתי מה קורה. המסך נשאר ריק. ניערתי את אחת הקליפות, והמסך היטשטש לרגע, ואחרי שנייה הופיעו סוף סוף אותיות על המסך. הרבה יותר מדי אותיות. אותיות שלא היו אמורות להיות שם.
"מה…" מייק פער את הפה, ואני התחלתי לקרוא בדממה:
שלום רב אדון או גברת,
בבקשה, בבקשה שזה יגיע לאדם הנכון. אני אינגין, בן שש עשרה, ואני עובד במחנה-משאלות. זה נמצא בדרום של ארץ-תחתית, ושם אני מייצר משאלות כבר שנה וחודשיים. מאז שהגעתי לפה, כלומר מאז שתפסו אותי, הם לקחו לי את כל המשאלות ועכשיו הם משתמשים בהן לייצור המוני. כמעט לא נשארו לי יותר משאלות, ובקושי אני מצליח לאחל לעצמי משהו. אני עובד עשר שעות ביום בלי הפסקה. כואב לי ועייף לי, אני רק רוצה לצאת, אבל אם אני אמשיך ככה, אפילו את זה אני לא אצליח לרצות. אני כלוא, כמו כל שאר העובדים פה, ולא יכול לברוח. יש עלינו השגחה כמעט כל הזמן. למה אני לא הולך מפה? החבר'ה הקודמים שניסו לברוח עכשיו משרתים באזור הכי נורא במחנה, של המשאלות האדומות, ובקושי נשאר מהם משהו. אדון או גברת, הצילו, אני מתחנן. יש לי חמש דקות לכתוב את המכתב הזה לפני שיחזור המפקח לבדוק שאני עוטף את המשאלות כמו שצריך. בבקשה, תוציאו אותי מכאן. מי שתהיו, בקשו משאלה שאצא מכאן אליכם, אל ארץ-עילית. קנו עוד כדור משאלות ותוציאו אותי לחפשי. אני לא יכול לשרוד יותר פה. אני–
המכתב הסתיים בפתאומיות. הסתכלתי על מייק, שעדיין קרא. עברתי על המכתב עם העיניים שוב. זה אמיתי? דברים כאלו קורים בכלל? או שאולי זו בדיחה של מישהו, של מייק או של המלצר או של החברים מהכיתה, נגיד גור או בן?
"מה אתה חושב?" שאלתי את מייק והבטתי שוב על המסך הכחול העומד באוויר.
מייק הסתכל עליי. "אני לא יודע. אתה חושב שזה בנאדם אמיתי שכתב את זה?"
משכתי בכתפיים. הלב שלי פעם קצת מהר, וניסיתי להרגע. זה שום דבר. בסך הכל מכתב. ועוד בכדור משאלות של שני דירקים. זה לא יכול להיות כזה רציני. "אולי זה זיוף?"
"כן, בטח מישהו עושה לנו קטע." מייק שיחק עם העגיל בגבה ויכולתי לראות שהוא קצת מתוח.
"אבל מה אם זה כן אמיתי?" דמיינתי את האינגין הזה, שהוא בעצם בדיוק בגיל שלנו, כלוא איפשהו בארץ-תחתית. איך בכלל מוציאים למישהו את המשאלות? כשחשבתי על זה עכשיו, זה באמת נשמע די כואב. הצטמררתי. מסכן. וכל מה שאנחנו צריכים כדי להוציא אותו משם זה לקנות עוד משאלה ולבקש שיופיע כאן. "אולי אנחנו כן צריכים לעזור."
"עזוב, אני די בטוח שזה זיוף. מי מדבר ככה בכלל? עם כל ה-"אדון" ו-"גברת" האלו? זה קצת מצחיק, לא?" מייק נשען אחורה בכיסא. "נראה לי שהמשאלה הזאת דפוקה פשוט."
"כן, זה לא מה שאמור להיות בכדור משאלות," מלמלתי, והסתכלתי על המלצר בדלפק, שטיגן עוד אורז מוזהב ושרק לעצמו. לא, החלטתי, המלצר לא ניסה לעבוד עלינו. הוא גם יכול בקלות לאבד את העבודה שלו ככה. וזה גם לא גור או בן.
"בכלל אין בזה משאלה בסוף. סתם מכתב דפוק." מייק קיפל את הקופסאות בחזרה למגש שלו. "אתה תלך להחליף? שילמת שני דירקים ונתנו לך כדור משאלות מפונצ'ר."
"כן," אמרתי אחרי רגע, מתנער מהמחשבה על אינגין. מעניין איך נראה הבחור. שם מוזר, כמעט חייזרי כזה. גם כן נשמע כמו שם ממומצא. "אני הולך רגע להתלונן. שנייה חוזר, ואז נלך לים."
קמתי ופניתי אל המלצר. "היי! תקשיב,"
הוא הסתובב אליי מהטיגונים. "כן, מה אתה צריך?"
"אממ, פשוט רציתי להגיד שהבאת לנו משאלה שלא עובדת. משהו נדפק בה, מופיע מין איזה מכתב מוזר במקום המשאלה הרגילה, לא יודע."
"אה, אוקיי," המלצר הלך לקופה ובדק את ההזמנה שלנו. "בסדר, אז אתה רוצה משאלה חדשה? אני יכול להחליף לכם אם הקודמת פגומה."
"זה בלי תוספת תשלום, נכון?"
"נכון."
"אז כן, יופי." הושטתי את היד והוא שלף מהמגירה כדור כחול נוסף ונתן לי. "תודה!"
חזרתי לשולחן עם מייק, שפינה את המגשים שלנו בינתיים ועכשיו ישב בציפייה למשאלה שלי. נראה שהמשאלה הקודמת עם המכתב המאיים גם היא סולקה לפח. הנחתי שוב את שני האגודלים על הכדור ושברתי. האור הכחול התחבר למסך באוויר, והפעם הופיעה ישר השאלה הנכונה.
מה תרצו לבקש?
היססתי. שעון אייס, או להציל את אינגין הזה? מייק ציפה ממני לשעון אייס. אבל אני לא הייתי בטוח כל כך שהמכתב הזה הוא בדיחה. ממש יכול להיות שיש מישהו בשם אינגין שכתב את המכתב הזה ומצפה שאוציא אותו משם. ואני קצת רציתי לעזור. מה אם אפתיע את כולם ואבקש שאינגין יופיע פה? מעניין אם זו משאלה שבאמת אפשר לבקש בלי שהיא תשתבש איכשהו. ואם הוא באמת פשוט יצוץ לו כאן, זה יהיה כמו בסרטים. אבל מה המלצר יחשוב. הוא יגרש אותנו מהמזללה? מצד שני, מה אכפת לו? נגיד שביקשנו לקרוא לחבר נוסף. אבל אז איפה אינגין יגור, הוא לא יכול סתם להסתובב ברחוב. זאת בעיה. אולי לא בעיה שלנו. בעיה שלו. במחשבה נוספת, אנשים מארץ-תחתית צריכים אישורים מיוחדים בשביל להיות פה, והמשטרה יכולה לתפוס אותו, ואז עלולים בסוף לתבוע אותי, שעזרתי לו לברוח או שהוצאתי אותו בכלל מאיפה שהוא אמור להיות. ואפילו לפני זה, אני לא יכול פשוט להביא מישהו זר הביתה ולהגיד לאמא שזה חבר חדש, היא מייד תזהה שהוא לא קשור. הוא גם בטח נראה נורא. ואולי הוא אפילו לא באמת נער בן שש עשרה אלא איזה פושע מרושע שכלאו אותו בגלל זה, אחרת למה הוא בארץ-תחתית מלכתחילה? זה רעיון רע מאוד לבקש שיצא משם. אבל בלב גם קצת רציתי את ההרפתקה.
"נו, לוקח לך מלא זמן." מייק פיהק. הוא כבר רצה שנזוז לים. "עוד רגע הגלים הטובים יסתיימו, אתה יודע איך זה לקראת הערב. הרוח מגיעה מהדרום ואז כל הנמל יחסום לנו את הגלישה."
"כן, כן, אני יודע. אני מבקש עכשיו." לחצתי על המסך, וכתבתי את המשאלה שלי. עיגול צהוב הופיע על הצג. זה קיבל את המשאלה, ועכשיו עבד על להגשים אותה.
"אוהו." מייק פלט כשהשעון הופיע על היד שלי. כסוף, עם מחוגים קטנים מזהב שחור. "זה נראה נהדר."
"נכון?" חייכתי למראה השעון הגברי שעטף את מפרק כף היד שלי.
"יופי, עכשיו בוא נלך לגלוש."