הוא שוב מביט בי.
הכתפיים שלי מצטמררות, הגוף רועד, כמו הרוח הנושבת על עור קר מדי בחורף. כמו קוץ בבטן.
לא ראיתי אותו אף פעם ישירות. אבל דברים קטנים. השתקפות במסך הטלוויזיה, חלון חצי מוגף.
כל פעם שאני יוצאת מהמקלחת, אפילו כשאני סתם רואה טלוויזיה, הוא שם, עוקב אחרי במבטו, המבט שלו חותך בעורי כמו אור דרך בד בהיר.
אני יודעת את זה.
"את צריכה להתקשר למשטרה", אמרה לי מאיה מיד כשסיפרתי לה.
"אני לא בטוחה…הוא מכיר את המשפחה שלי. הוא חבר קרוב, כולם כל כך אוהבים אותו… אני לא יכולה להרוס לו את החיים ככה. מה אם אני סתם מדמיינת?"
"עזבי שטויות אני אומרת לך מאמי. משטרה עכשיו! את לא מדמיינת כלום"
אני כל כך מבולבלת לפעמים… כל פעם אני שומעת בחדשות וברשתות החברתיות גברים שמספרים שנשים הרסו להם את החיים בסיפורים דמיוניים. אז למה אצלי זה מרגיש… שונה? אמיתי?
הנה הוא כאן, מולי ברחוב, בזמן שאני מטיילת עם הכלבה שלי, ג'ולי. אפילו השערות של הכלבה סמרו, לא רק שלי, כאילו היא חשה במשהו שלא טוב קורה.
"בוקר טוב רוני, מה נשמע" אמר בחביבות ועליזות.
"היי יוסי… מה… אתה בדרך מכולת"?
תברחי אמרתי לעצמי. פשוט תמציאי תירוץ ותברחי
"אני סתם מסתובב קצת בחוץ, יום כל כך יפה את לא חושבת?"
"בטח יום יפה… בטח… אני חייבת לזוז… לרוץ למשרד, אתה יודע איך זה…"
"בוודאי. שיהיה לך יום מקסים."
התקדמתי, אך רגע לפני שהספקתי להמשיך, הוא פנה אלי שוב
"אה דבר אחרון… הפרח שלך בחדר מת. אולי כדאי לך להשקות אותו. חבל לא לטפח פרח יפה כזה"
ידעתי
באותו ערב, לפני שנכנסתי למקלחת, סגרתי את כל החלונות והתריסים. יחשבו שאני משוגעת, פרנואידית, אבל אפילו חיפשתי מצלמות בדירה. אני יודעת שהוא מסתכל בכל רגע.
לפתע הטלפון צלצל. חיוג ארוך ומטריד, הצלילים נשמעו כמו מסרט אימה. כמו מוזיקה איטית מחלחלת פנימה.
בדקתי את המספר. לא מזוהה.
הרמתי את השפופרת באיטיות
"הלו"?
דממה
"מי זה?"
מישהו בצד השני התחיל להתנשף בכבדות.
יכולתי לדמיין אותו. העור שלי מתקפל לתוך עצמו
"מי זה… אני… אני מתקשרת למשטרה אם לא תפסיק…"
הנשימות הלכו והתחזקו
"יוסי"? לחשתי
"תבדקי את הפרח"
הוא ענה וניתק.
למחרת לקחתי את הדברים שלי ונסעתי להוריי בצפון. הייתי על סף ייאוש.
אני ואבא ישבנו בחוץ על המרפסת שטופת השמש. ריח עץ החרוב הישן שבגינה הגיע לאפי וגרם לי לרעד קל.
"שמעתי שיוסי הקים חברה חדשה , הוא הציע לי לעבוד אצלו כמפתח ראשי. הוא בחור כארז, אני כנראה אצטרף אליו."
שוב רעדתי. כמעט התפרצתי עליו. למה הוא מזכיר אותו דווקא עכשיו? כאילו העולם סוגר עלי בכוונה.
"אני לא יודעת אם זה רעיון כזה טוב" לחשתי
"אין עליו. איזה בחור חרוץ אפילו בגילו עדיין עובד במרץ. הוא גאון"
בערב נכנסתי שוב למקלחת. לרגע אחד, מתחת למים החמים, הרגשתי שוב בטוחה. כשיצאתי , עציץ קטן עם פרח יחיד חיכה לי על המיטה, ובתוכו פתק טמון באדמה.
הרמתי את הפתק בידיים רועדות, כאילו מפחדת לקרוע אותו באצבעותיי.
בשבילך, רוני. היה רשום בפנים. בלי חתימה.
כתב היד היה נראה לי… מוכר.
נשברתי. בכיתי. הוא עקב אחרי עד לכאן. הוא רוצח סדרתי. זה הסוף שלי.
כמעט השלכתי את העציץ על הקיר. אך משהו עצר בי רגע לפני, כמו זיכרון ישן מהילדות, ריח פרחים מהבית הישן שלנו עלה לי לאף.
הבטתי שוב בפרח. היה בו דבר מוזר… שונה. הוא לא נראה כמו הפרחים שאני מכירה. הוא היה מיוחד… היו לו עשרות עלי כותרת צפופים בצבעים שונים.
ואז שמתי לב – עלי הכותרת כמו החליפו צבעים לאט לאט לפי אור המנורה. מזווית אחת סגולים , מזווית אחרת ורודים בהירים ולתדהמתי אפילו כחולים ואף אדומים. מה קורה לי? תחושת סחרחורת קלה תקפה אותי. האם זה קורה? האם אני משתגעת?
לפתע, בלי שאני מבינה למה אני עושה את זה, התיישבתי מול הפרח. מה אני עושה? שאלתי את עצמי. אבל הרגשתי שהפרח… כמעט מגיב לי. לא זה לא יכול להיות. זה לא הגיוני. ובכל זאת… משהו בתנועה שלו… כאילו הגיב אלי. היה נראה שהצבעים לא משתנים רק לפי האור, אלה גם לפי… ההרגשה שלי.
פעם ראשונה מאז שכל זה התחיל , הפסקתי לברוח. רק ישבתי והבטתי בפרח. הוא כמו הפנט אותי.
אני משתגעת… לחשתי לעצמי, אבל לא האמנתי כבר עד הסוף. משהו היה אמיתי מדי בתחושה. התקרבתי אל הפרח. לרגע היססתי. לחשתי אליו – אני רוצה שכל זה יגמר. ואז אמרתי בקול – הלוואי שיוסי יעלם.
הייתה דממה. ואז לרגע היה נדמה לי שהעלים רעדו מעצמם. בדקתי את החלון – סגור. הבטתי שוב בפרח.
לפתע הטלפון צלצל. יצאתי במהירות מהחדר, משאירה את העציץ מאחורי. הרמתי את השפופרת באיטיות, רק שלא יהיה שוב…
"רוני? זאת אמא"
היי אמא לחשתי בהקלה. למה היא מתקשרת מהחופשה שלה בשעה כזאת?
"רוני מתוקה את בסדר? דאגתי לך. תקשיבי. יוסי נעלם. אף אחד לא ראה אותו כל היום. שמעת ממנו משהו? הוא שכן שלך, אולי ראית אותו ברחוב? מאמי הוא מבוגר, כדאי למצוא אותו מהר, אנחנו מארגנים חוליית חיפוש."
הייתי בשוק. לא רציתי לשמוח, באמת שלא, אבל… זה נגמר. יוסי נעלם! הסיוט נגמר.
"אמא, אני אבדוק ברחוב אשאל אנשים… אני חייבת ללכת לישון אני גמורה. עניתי, מתאמצת לא לגלות את ההתרגשות בקולי.
"לילה טוב מתוקה"
באותו הלילה, סוף סוף, נרדמתי בקלות.
חלמתי חלום.
מצאתי את עצמי הולכת על אדמה רכה, כמו חול מדברי לפני שקיעה. מולי נפרש שדה פרחים שלא הכרתי. הפרחים היו לא טבעיים, ריחפו באוויר, והחליפו צבעים באור השקיעה. היה משהו שקט ומרגיע בפרחים האלה. לא פחדתי, נכנסתי לשדה. צחקתי, הרמתי את אחד הפרחים בכף ידי ונשפתי עליו. העלים שלו התפזרו באוויר באיטיות. חייכתי שוב. הרוח סביבי כאילו שרה לי שיר נעים. שיר ללא מילים, אבל היה זכור לי, כאילו שמעתי אותו בילדות.
לפתע ראיתי אותה – ילדה קטנה ורזה, גוון עורה לבן כמו חלב, שערה אדום כמו אש. הילדה אחזה בפרח אחד, אבל הוא היה שונה מהאחרים. צבע שלא ראיתי בחיי.
התקרבתי אל הילדה. היא הרימה את מבטה ולחשה לי – "לא כל מה שנעלם מת"
התעוררתי. היה בוקר נעים, השמש החמימה ליטפה לי את העור. החלום כבר נשכח ממני.
התמתחתי, ביצעתי אימון יוגה מהיר ומרענן, התקלחתי, אכלתי ארוחת בוקר – טחינה וסלט ירוק קצוץ. לאט לאט חזרתי לשגרה הרגילה שלי.
בימים הבאים הסיפור עבר מפה לאוזן בשכונה. יוסי נעלם. לא מוצאים אותו בשום מקום. ידעתי שהסיוט הזה נגמר. הפרח שמע אותי. נשמתי לרווחה.
השקתי את הפרח, טיפחתי אותו. שמרתי אותו מחרקים ומזיקים, ועליו הצבעוניים התנופפו גם בלי רוח, כמעט מנגנים לי מוזיקה קלה.
ביום שלישי חזרתי לדירה שלי, ושמתי את הפרח באדנית ליד החלון. התיישבתי מול הטלוויזיה ופתחתי את רשימת הסדרות החדשות. התחשק לי לראות סדרה פשוטה וקלילה, אולי משהו מצחיק ומתוק – קומדיה רומנטית.
באמצע הסדרה, התחלתי לשמוע משהו מוזר באוזן השמאלית. זה התחיל לאט – כמו עקצוץ קל מציק, כמו זבוב קטן שנתקע בתוך החלון.
ואז שמעתי מילים.
"הלוואי שהם יפסיקו לריב. למה אמא ואבא תמיד רבים? הלוואי שהם ישלימו"
שפשפתי את אוזני. הצלילים הגיעו… מהפרח.
ואז שמעתי את זה שוב. הפעם שורה אחרת
"הלוואי שבעלי יעזוב. אני לא אוהבת אותו יותר, אבל לא יודעת איך להיפרד ממנו בלי לרסק את המשפחה והילדים. הלוואי שהוא פשוט יעזוב בעצמו."
אני שוב משתגעת. מה קורה לי? או… שזה הפרח?
ניסיתי לסתום את האוזניים. אבל המשפטים לא הפסיקו
"הלוואי שאזכה בלוטו, אין לי כסף לניתוח לטיפול בסרטן שלי"
"הלוואי שבחורה תאהב אותי כמו שהיא אהבה אותי פעם…"
הוצאתי את האצבעות מהאוזניים. התקרבתי לפרח. הוא רטט. ממש רטט.
מה קורה לי? הבטתי באימה בפרח. המוזיקה שהוא תמיד הפיק מעליו נפסקה. רק הרטט… והמשפטים… משאלות…
"אחותי מה? את בסדר, את… את רוצה שאקח אותך לפסיכיאטר? בלי להעליב בקטע טוב. אחותי חולה ויש לה פסיכיאטרית מצוינת, היא תעזור לך."
מאיה ואני ישבנו בבית הקפה הרגיל שלנו בשכנה. היא לא נראתה מבוהלת, אבל יותר, דואגת.
"אני לא משתגעת מאיה… אני אולי פשוט מבולבלת… אולי לא ישנתי מספיק, אולי כל הסיפור עם יוסי עשה לי חרדות."
מאיה ערבבה את הקפה שלה מבלי להביט בי. ואז הרימה אלי את עיניה. "רוני, את לא אומרת דברים כאלה בדרך כלל. אז תסבירי לי שוב. הפרח… מדבר אליך?"
"הוא לא מדבר" עניתי. "אני לא יודעת אני שומעת ממנו… קולות… כמו משאלות של אנשים"
"ואת בטוחה שאת לא רוצה להתייעץ עם רופא?"
ואז שמעתי את זה שוב.
"אין לי כסף לשלם על הקפה. הלוואי שמישהו ישלם עלי ולא יהיה פדיחה. אסור שהם ידעו שאני בחובות".
אבל כאן? בבית הקפה? הפרח לא כאן, אולי אני כן משתגעת? או שאני כבר שומעת את הקולות… מבפנים?.
מאיה הביטה בי, והפעם ממש הביטה. משהו במבט שלה השתנה. היא היטתה קלות את ראשה, כמו כשכלב שומע צליל לא מוכר.
"מה קרה?" שאלתי.
"כלום…" היא אמרה לאט. "סתם… חשבתי ששמעתי מישהו לוחש פה משהו מוזר. אבל אולי זה רק הרוח מהדלת."
הדם שלי קפא.
אולי… אולי זה כבר לא רק אני?
הימים עברו. המחשבות המשיכו. קולות, יומנים, משאלות.
מאיה התחילה לשלוח לי הודעות. בהתחלה רק קצת. פעם ביום. אחרי זה – כל שעה. היא גם שמעה דברים מוזרים.
קיבלתי ממנה הודעה לפלאפון.
מאמי, אני קצת מפחדת. פרח מדבר אמרת? אין לי פרח אבל אני שומעת דברים מוזרים. פליז תתקשרי אלי!
ואחרי זה:
אחות, תתקשרי דחוף! מאיה.
אבל לא התקשרתי. התחלתי להיכנס לפרנויות. לא ידעתי מה לעשות.
יום שישי הגיע, והחלטתי שזה מספיק. אני לא יודעת מה קורה לי, או למאיה, אבל הטירוף הזה צריך להיפסק. שמתי את הפרח באוטו עם העציץ, נסעתי לחורשה הקרובה לדירה.
הגיתי לחורשה. היה שקט, שקט מדי. הוצאתי את הפרח מהעציץ, ושתלתי אותו באדמה. "אתה תישאר פה, ותגדל בשקט ביער. אני חוזרת לדירה שלי."
חייכתי לעצמי. אולי אני באמת משוגעת. זה רק פרח, מה קורה לי?
הסתובבתי לכיוון האוטו. צעדי כמה צעדים, ולפתע הרוח התעצמה. גשם התחיל לרדת, כאילו משום מקום אפילו עננים לא היו בשמיים. בהתחלה גשם קל, ורק טפטוף, אך הוא הלך והתחזק. נכנסתי לאוטו, הדלקתי מזגן על חום וניסיתי להירגע. הכל יהיה בסדר לחשתי לעצמי. הנעתי יצאתי לכיוון הדירה. לפתע שמעתי אותו שוב. אבל הפעם – לא קול של אנשים אחרים, לא משאלות, לא מחשבות. הקול… של הפרח.
"אל תעזבי אותי רוני".
הידיים שלי רעדו על ההגה, לחצתי על דוושת הגז בעוצמה. האוטו הקטן זינק, וטס במורד הרחוב.
כשהגעתי לדירה, שובל של אדמה היה על המרפסת. בתוך האדנית, היה עלה קטן, חדש. עלה סגול… של הפרח.
זה הספיק לי. לקחתי את האדנית ורצתי חזרה לאוטו.
בדרך לחורשה עברתי בחנות כלי החצר וקניתי את חפירה.
"את הולכת לקבור מישהו?" שאל המוכר עם חיוך.
לא מישהו לחשתי. משהו.
הגעתי לחורשה. לא מצאתי את המקום המדויק שבו קברתי את הפרח. הייתי כולי רטובה מהגשם, ומבולבלת. חפרתי בקושי בור קטן, וזרקתי את האדנית פנימה. קברתי אותה עם האת, ונשכבתי על האדמה חצי בוכה.
הרוח נרגעה, הגשם נפסק. חיכיתי כעשר דקות. לא שמעתי כלום. לא קולות, לא מחשבות, לא משאלות.
זה נגמר.
פניתי חזרה אל האוטו, ואז ראיתי אותו.
יוסי.
הוא עמד שם, רטוב מהגשם, מחייך.
"התגעגעת אלי?"